שני כעכים סיפור זוכה פרס מאת משה גרנות

סיפור מתוך ספרו זוכה הפרס הספרותי של ד"ר משה גרנות "הפרומושיקאים", על ילד יהודי בשואה שיש לו הזדמנות לפגוש את מיטיבו הגוי שנים לאחר מכן, בשיא דרמטי.

המערכת

סיפור מרומן הסיפורים הפרומושיקאים (עיתון 77, 2014) שזכה בפרס אקו"ם על יצירה בתחום הסיפורת שהוגשה לשופטים בעילום שם (2012).

נימוקי השופטים: "בין חיים למוות, בין סיפור לתיעוד, בין התייפחות לחיוך, 'הפרומושיקאים' הוא עוד אחד מהנדבכים ההכרחיים לשימור זיכרון השואה בתפר שבין עדות לספרות. בזכות ספרים כאלה השואה ההולכת ומתרחקת אינה הולכת ונשכחת. הישגה העיקרי של היצירה הוא הנימה האנושית החמה שלה, האור האנושי הנוגהּ על האירועים הקשים המתוארים בה, על הסיפורים המעגליים השזורים זה בזה. בזכות תכונה זו, ההולכת ונשכחת לצערנו מהספרות, החלטנו להעניק את הפרס לרומן בעילום שם ל'הפרומושיקאים'".

על החתום: ציפי גון-גרוס, טל ניצן, איל מגד (2012).

שני כעכים

כשגורשנו לבוטושאני הייתי כולי בן שש, ורק שנה אחר כך רשמו אותי לבית הספר היהודי "תלמוד תורה" ברחוב גריביצֵי – ארבעה קילומטרים מביתנו ב"דרך הלאום". שערי בית הספר הממלכתיים היו סגורים בפני היהודים, והמורים היהודיים שלימדו בהם פוטרו כולם. הילדים נאלצו לכתת רגליהם למרחקים, או לחלופין – ללמוד אצל המורים המפוטרים בבתי התפילה הרבים שהיו מפוזרים בעיר. הייתי קם בבוקר השכם, והולך כמעט שעה עד לבית הספר. מעיל לא היה לי, ואימא הייתה מלבישה אותי בשלושה סוודרים כדי שלא אקפא מקור בדרך. בבוטושאני הקור בחורף מגיע למינוס חמש עשרה מעלות, ואף יותר. המילים שיוצאות מפיך, יחד עם האד – קופאות. באמצע הדרך לבית הספר הייתה מאפייה של כעכים, והריח המשכר שלה נדף למרחקים. למאפייה קראו "פַּפַּנָשול לוּי פאפא", כלומר הפפנש של אבא. פפנש לא הכינו שם מזה שנים, אבל השם נשאר. כסף, כמובן, לא היה לי לקנות לעצמי בייגלה, אבל אהבתי לעמוד ליד המאפייה ולהביט באופים מבעד לחלון. אד חם היה יוצא מהמאפייה כל פעם שמישהו נכנס לקנות, וזה חימם מעט את פניי הקפואים. הייתי מריח את הבייגלה, והמעיים היו מתהפכים מרוב בולמוס.

יום אחד התקרב אליי גוי כבן שלושים, ואני כבר הייתי מוכן לעשות "ויברח" – לך תדע מה גוי חסון מבקש לעשות לילד שמגן דוד צהוב תפור לו על הסוודר.

"חכה, ז'יד קטן, אל תדאג, לא אפגע בך".

נעצרתי.

"איך קוראים לך?".

היססתי רגע, ואז עניתי: "נֶלוּ, קוראים לי נלו".

"טוב טוב, ואיך השם היהודי שלך?".

"השם היהודי? אין לי שם יהודי".

"באמת? אני יודע שאצל היהודים יש שם אחד בשביל הסינָגוֹגָה, ושם אחד בשבילנו, מה שאתם קוראים 'גוים'. אז אתה יצאת חלק עם שם אחד בלבד?".

"שם אחד בלבד. תסלח לי אדון, אני מאחר לבית הספר".

"תגיד לי, נלו, מה תאמר אם אני אקנה לך כעך?".

"אל תעשה ממני צחוק, אדון נכבד, המעיים שלי מתהפכים מרעב. חוץ מתה וחצי פרוסת לחם לא בא דבר אל פי".

"חכה פה, ז'יד קטן, אל תברח".

האיש נכנס לתוך המאפייה, ויצא עם שני כעכים חמים המדיפים ריח גן עדן.

"קח, גוזל, קח תאכל, אבל לאט שלא תכאב לך הבטן".

חשבתי שאני חולם. לא האמנתי שזה מה שבאמת קורה לי. הושטתי את היד, והוא מסר לי את שני האוצרות היקרים. הבולמוס אחז בי, ורציתי להתנפל על הכעך, לנגוס בו, ללעוס ולבלוע, ושוב לנגוס, אבל לא כך לימדו אותי בבית: "אדון מאוד נכבד, תודה! הלוואי שאתה ובני ביתך תזכו לברכתו של המושיע".

"תאכל, נלו, אתה מדבר כמו איש זקן. בן כמה אתה?".

נגסתי נגיסה קטנה, וחשתי איך מעיי מתהפכים: "אני בן שבע".

"נלו, נלו, אילו האמנתם במושיע שאתה הזכרת קודם, לא הייתם לובשים את זה", והוא הצביע על הטלאי הצהוב, "מה היה איכפת לכם לו אכלתם מלחם הקודש, למה אתם עקשנים כאלה?".

נגסתי שוב נגיסה קטנה: "אני לא יודע לענות לך על השאלה הזאת. אני אשאל את המורה".

"תשמע נלו, אני נוצרי מאמין", הוא התקרב אליי והמשיך בלחישה, "אני חושב שעושים לכם עוול. המושיע שלנו אהב גם את החוטאים, ולא רדף אותם. נוצרי טוב לא מקלל ולא מכה, ובוודאי לא הורג. אתה מבין מה אני אומר?".

"אני חושב שכן, אדון רב  החסד".

"שמע נלו", הוא קירב את פיו אל אוזני ולחש, "אל תבוא לכאן, ליד המאפייה הזאת מתגודדים הנִיאֶמְצִים, הגרמנים הארורים, אותם גירשנו מארצנו במְארְאשֶשְטי, במלחמת העולם הראשונה, ועכשיו הרכבנו אותם על כתפינו. כאן זה כאילו המועדון שלהם, באים לאכול כעכים וקונים מבעל הבית שנפס שהוא מוכר בהיחבא. אם יראו אותך עם הטלאי הצהוב הזה – זה יהיה הסוף שלך. בוא איתי".

אכלתי רק חצי בייגלה, למרות שהקיבה שלי דרשה עוד. שמרתי בייגלה וחצי לאימא ולשר'קה אחותי, הגדולה ממני בשבע שנים. למרות שלא מלאו לשר'קה שש-עשרה, הלכה לעבוד בבית המלאכה יחד עם פרומה היפה כדי לזכות בתלוש המיוחל.

הלכתי אחריו עד לשער חצרו, והוא הצביע על חבית פח חלודה: "תראה, נלו, מתחת לחבית הזאת אניח לך כל בוקר שני כעכים, רק תבטיח לי שלא תתקרב למאפייה".

וכך היה – כל בוקר היו מתחת לחבית, צרורים בנייר עיתון, שני כעכים חמים שזה עתה נקנו מהמאפייה. הייתי אוכל במקום חצי בייגלה, ומביא הביתה אחרי הלימודים בייגלה וחצי לאימא ולשר'קה. אימא לא הסכימה לגעת בבייגלה אם אני לא אוכל גם כן.

בשנת 1953 מוניתי למנהל מדור במחסן המזון של פרומושיקה, ובתוקף תפקידי הייתי נוסע לבוטושאני לדאוג לשינוע קרטוני המזון הגדולים. הכרתי את כל עובדי הדוכנים בשוק ובחָאלָה, הוא שוק הבשר המקורֶה. באותם ימים לא היו בעלי דוכנים – הדוכנים היו מאוישים על ידי עובדים שכירים של המדינה. אני כבר מתכוון לבקש מהנהג לחזור, והנה, אני רואה איש כבן ארבעים מחזיק ביד ימין סל, ואילו שרוול ידו השמאלית היה מחציתו ריק. הפנים שלו היו מוכרות לי, אבל לא הצלחתי לדלות מזיכרוני איש בעל נכות כזאת המוכר לי. הצבעתי על האיש – שרק התמקח עם עובדי הדוכנים (ברכה לבטלה, כי כעובדי מדינה היה אסור להם לסטות מהמחירים הקבועים), ולא הספיק לקנות דבר – ושאלתי את מנהל המתחם אם הוא יודע במי מדובר.

"זה וַסילי לאנגו, היה פעם בעל בית, עכשיו מצבו גרוע משל קבצן".

"אבל מה קרה לו? מה קרה לו ביד?".

מנהל המתחם קרא לי למשרדו ודיבר אליי ממש בלחש: "הוא היה בעל בית, היו לו פרות ותרנגולות, היה לו סוס וכרכרה, לא עשיר גדול, אבל די אמיד. כשבאו הרוסים, הוא לא ברח, חשב שהוא לא עשיר במידה כזאת שעשויה לסכן אותו. הוא טעה, כמובן, לקחו ממנו את הפרות, את העופות, ואת הסוס, כביכול, כדי להאכיל את ההמונים הרעבים, ובאמת התחלקו בבשר רק חברי המפלגה. למזלו, לא אסרו אותו, אבל הוא נשאר חסר כול. כדי להביא אוכל נפש לאישתו ולשני ילדיו, הוא השכיר עצמו לעבוד במאפייה 'פַּפַּנָשול לוי פאפא', שעברה לבעלות המדינה, התרחבה, ולא אפתה לא פפנש, ולא כעכים – רק לחם שחור. מנהל העבודה רכש מערבל גדול שמילא מקום של עשרה עובדים. לאנגו תחב את ידו ברגע הלא נכון לתוך המערבל, וחצי הזרוע שלו נקטעה. שכב חצי שנה בבית חולים, אבל לא קיבל שום פיצויים – כי הוא היה אשם – ומשכורת קיבל רק באותם חודשים ששהה בבית החולים. אחר כך יוק! ככה מתגמל השלטון את הפועלים – גולת הכותרת של הסוציאליזם. הוא מגדל קצת ירקות בחצרו ביד אחת, מוכר וחי כמו קבצן. שתי הבנות שלו נישאו לשני דלפונים, והבן עובד בסבלות ברכבת".

"אני יודע מי הוא".

"אז למה שאלת?".

"לא זיהיתי אותו קודם. כשהזכרת 'פפנש של אבא' – נזכרתי. עברו רק אחת-עשרה שנים, והוא הזדקן כל כך. אני לא ידעתי את שמו. הוא לא גילה לי – חשש שילד קטן עלול לפטפט ולגלות שהוא מרחם על יהודי".

"על מה אתה מדבר, נלו? באמת שאני לא מבין".

יצאתי מהמשרד בלי להסביר, כי חששתי שווסילי יסתלק בינתיים מהשוק. הוא עדיין רכן על סחורה, והסל שלו ריק. ניגשתי אל דוכן הביצים וביקשתי קרטון של שתים עשרה יחידות, אחר כך קניתי מדוכן הגבינות רבע קילוגרם קשקבל, וחצי קילוגרם ברינזה. קניתי גם ירקות ופירות. כשכבר לא הצלחתי להחזיק בידיי את כל שקיות הקרטון – פניתי אליו ואמרתי: "אדון וסילי לאנגו, את כל הפרודוקטים האלה ביקש ממני נלו צ'יזמרו לתת לך".

האיש הביט בי משתאה, וגדם ידו רעד בתוך השרוול: "מי הוא נלו צ'יזמרו?".

הוא הביט בי רגע ארוך, ולבסוף פלט: "אני מכיר אותך, הגבות האלו העיניים… אתה הרי הילד היהודי… ישו המושיע, כמה גדלת!".

"כן, אדון לאנגו, אני גדלתי, ועכשיו אני יכול להרשות לעצמי להחזיר לך מעט עבור הלב הטוב שהיה לך כשהאנשים שכחו שהם בני אדם. ולא רק זה, אני נותן הוראה במשרד המתחם לתת לך כל שבוע חבילה כזאת על חשבוני".

וסילי לאנגו כרע על ברכיו וניסה לנשק את ידי. אני נרתעתי לאחור: "קום, וסילי לאנגו, אני צריך לכרוע ברך לפניך – לעולם לא אשכח החסד שלך בימים הרעים ההם".

עזרתי לו לקום.

"אתה יודע, נלו, אני יכול לקרוא לך נלו? אתה יודע, בביבליה שלנו כתוב: 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'. עליי נכתב הפסוק הזה, כי באמת איזה הגיון יש לשלוח לחם על פני המים? והנה! זה לא היה לחם, זה היה כעך. חבל שאתם לא מאמינים במושיע – תראה איזה פסוקים נפלאים יש בביבליה שלנו, ואיך כל מה שכתוב מתגשם".

לא תיקנתי אותו – טובה לא תצמח מזה –  הוא יגיד שזה שלו, ואני אגיד שזה שלי, וכל האחווה שהייתה בינינו לפני מספר דקות תתפוגג.