רגש אינטלקט ושירה – רשמים על ספר הביכורים של ד"ר אפרת לוצאטו "מִצְרָפִים"

איריס שפירא ילון ברשמים על ספר הביכורים של אפרת לוצאטו המשלב רגש, אינטלקט, ושירה.

המערכת

רשמים על ספר הביכורים של ד"ר אפרת לוצאטו, מִצְרָפִים (הוצאת עמדה,2024).

"אֲנִי נוֹשֵׂאת עֵינַי אֶל הָאִמָּהוֹת הַגְּדוֹלוֹת,/ בַּהֲנִיפָן סַלֵּי כְּבִיסָה גּוֹאִים/ בְּיָדַיִם קַלּוֹת נוֹצָה, תּוֹלוֹת סְדִינִים/ כִּבְדֵי מִשְׁקָל/ כְּצִפֳּרִים מְשׁוֹרְרוֹת" (מהשיר "אף מילה על פמיניזם").

פתיחה והקשר

אפרת לוצאטו היא משוררת מרתקת המשלבת בשירתה אינטלקט ורגש, בקול משוררתי בוגר, נועז, נשי, מחובר לשורשיו ומפתיע. כחוקרת נוירופדגוגיה, היא מביאה לשירתה פרספקטיבה ייחודית, בשפה המשלבת מדע ורגש. החודש יצא לאור ספרה הראשון "מצרפים", בהוצאת "עמדה" של רן יגיל, בעריכת יחזקאל רחמים. הספר, שזכה לתמיכת קרן רבינוביץ', הוא החמישי בסדרת השירה "דבר בעולם".

מבנה ועיצוב הספר

המפגש הראשוני עם הספר מציג כריכה בגרפיקה צבעונית עדינה – איור הדמיה רפואית של כלי דם, כנראה ריאה, במבנה מתפצל בצורת עץ. לספר זוג כיסי "אוזניים" סגולות: באחת, תמונת המשוררת ותיאור פועלה; ובשנייה, איור מוח אישה. בגב הכריכה מצוטט העורך, הכותב על המשוררת כי היא ניצבת בקולטנים פרושים ועירניים בתוך רוח תקופתה, ומצטט קטעי שיר מהספר – "בְּתוֹךְ כָּל הַנְּיוּ נְיוּ-אֵיג' הַזֶּה,/ הַפּוֹסְט פּוֹסְט-מוֹדֶרְנִיזְם, פְּלוּרָלִיזְם,/ הַבּוּדְהִיזְם, הַחִפּוּשִׂים הָעַצְמִיִּים,/ הַעֲצָמַת הַנָּשִׁיּוּת, הַפּוֹלִיטִיקְלִי-/ קוֹרֵקְט…", דעתנית ובועטת, היא מתאכזבת ש"ּבַסּוֹף,/ בַּסּוֹף אֲנַחְנוּ רַק חַיּוֹת/ נִלְחָמוֹת בְּבֹץ", ובה ובעת מתגעגעת "לְסָבְתָא אִידָה הַקְּטַנָּה,/ עוֹד עוֹמֶדֶת עַל שְׁרַפְרַף/ מֵעַל סִירִים,/ וְשָׁרָה לָנוּ בְּלָדִינוֹ/ שִׁיר פָּשׁוּט עַל הַחַיִּים" (מהשירים "לדינו", ו"איזו אכזבה"). 

הספר מוקדש "למי שצריך", הקדשה מקורית הממאנת לתחום קהל ספציפי. מיד לאחריה, שורת השראה "כָּךְ אֶפְרֹץ מִתּוֹךְ הַגּוּף מֵהַחוֹמוֹת בְּמִין נֵס כָּזֶה מַרְגִּיז", ציטוט של אן סקסטון – משוררת אמריקאית זוכת פוליצר, שהעזה לגעת בנושאים כמו שיגעון, מיניות נשית, ותפקיד האישה בחברה. סקסטון פתחה דלת לתימות נשיות שלא הועלו קודם לכן בשירה.

שפת השירה הייחודית של לוצאטו משתקפת בשם הספר, "מִצְרָפִים" – מילה לא שגורה שהיא אוסף של פרטים יחד, מעין כור היתוך – ובבחירת שמות ששת השערים הבלתי שגרתיים: דופאמין; סינסתזיה; נוירונים משתזפים במראה; חשמל ומופתים; דרך העצב התועה; ללכוד את האין עֵר.

שירה נשית וקול ייחודי

השיר "מצוף" פותח את הספר כמופע יחיד מקדים לשערים, בו היא כותבת: "הִקְפַּדְתִּי לְתַפְקֵד./… לִוְיָתָן בָּלַע אוֹתִי/ לַמְּצוּלוֹת. אֲבָל/ הוּקֵאתִי שׁוּב וָשׁוּב,/… אֶל מַרְתְּפֵי יָם אֲדֻמִּים.// כֻּלָּם צִפּוּ מִמֶּנִּי/ שֶׁאָצוּף". בשורות בודדות, ממחישה לוצאטו התמודדות עם ציפיות חברתיות מנשים.

האם קיימת שירה נשית, ומהי? זו שאלה גדולה שאין עליה תשובה מוסכמת. עבורי, שירה נשית אינה רק טקסט הנכתב על ידי משוררת במגדר אישה, אלא מרחב ביטוי המשקף חוויה נשית ייחודית. היא מתאפיינת בצמיחה פנימית, בחשיפה אותנטית, בחוויות גוף נקבי, הריון, לידה, מחזוריות והשתנות מתמדת, ולרוב מייחדת קשב רב למצולות הרגש, יכולת הכלה ולפרטים הקטנים של השגרה.

בעיניי, שירתה של לוצאטו מהווה דוגמה לשירה נשית עכשווית – נוסף על העיסוק בזהות נשית, אימהות, וההשראה מסקסטון, ניכרת בכתיבתה התרסה פמיניסטית של אישה השואפת לפרוץ מהחומות, הפנימיות והחיצוניות, אך בו זמנית מוקירה מסורת ומכבדת את שורשיה. בקולה היחודי ובשפה עשירה, מפתיעה ומרובדת, משלבת מונחים מדעיים וביטויים פואטיים, בהרמוניה במין נס.

מורכבות היחסים הבין-דוריים

שירים רבים בספר עוסקים בשאלות של זהות ומצרפים אנושיים – מי אני ומה מקומי בעולם?

בשיר "קניבליות" מוצג מרחב רגשי מורכב ועז של יחסים בין-דוריים נשיים: "אִמָּהוֹת אוֹכְלוֹת יְלָדוֹת אוֹכְלוֹת אִמָּהוֹת/ אוֹכְלוֹת דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל יְלָדוֹת גְּדֵלוֹת/ לְאִמָּהוֹת קְטַנּוֹת כָּל הַחַיִּים רְעֵבוֹת/…תֹּאהֲבִי אוֹתִי תֹּאהֲבִי אִמָּא/ בַּת אִמָּא בַּת אִמָּא רַק תָּעִיפִי מַבָּט/ חַבְּקִי אוֹתִי עַד יוֹם מוֹתֵךְ עַד מוֹתִי/ אֲנִי אֹכַל אוֹתָךְ וְאָז אֲנִי אֹכַל אוֹתִי".

בעזרת שימוש במטאפורת האכילה, לוצאטו חושפת מנגנון פסיכולוגי עמוק של יחסי אם-בת, שבו כל דור "אוכל" את הדור הקודם, ומאיים לבלוע את זהותו. בשרשרת תלות והשתחררות, בו בת הופכת לאם ומשחזרת דפוסים. השימוש במונח המצמרר "קניבליות" עוצמתי. תהליכים רגשיים מוגשים בשפה תמציתית, ללא חלוקה לבתים, בחזרתיות המדגישה את מעגליות היחסים, השיר מסתיים במשפט "אני אוכל אותך ואז אני אוכל אותי", המבטא מורכבות נשית, המפנימה לתוכה.

שפה, חושים וזהות

בשיר "סינסתזיה" חושפת לוצאטו את העושר החושי והרגשי הטמון בשפה: "בְּסוֹף הַמִּלָּה 'חָשׁוּב' עוֹמֵד אִישׁ קָטָן וְיָהִיר, מְצַקְצֵק./ לַמִּלָּה 'קִנָּמוֹן' יֵשׁ נַעֲלֵי בַּיִת סְרוּגוֹת/ וְרֵיחַ גֶּשֶׁם עַל עֹרֶף./ בִּקְצֵה הַמִּלָּה 'מַזְרֵק' יֵשׁ/ מַחַט חֲצוּפָה וְרוֹפְאָה מְמַהֶרֶת.//… הֲכִי אֲנִי אוֹהֶבֶת/ אֶת הַמִּלִּים: תִּתְמוֹגְגִי,/ הִשְׁתּוֹקְקוּת,/ מִתְעַרְסֶלֶת,/ שְׁזִיפִים.// הֵן מַזְכִּירוֹת לִי./ גַּם כְּשֶׁלֹּא הִרְגַּשְׁתִּי יַלְדָּה,/ תָּמִיד – / הִרְגַּשְׁתִּי מִלִּים".

השיר מדגים יכולת פואטית לטשטוש הגבולות בין המילולי לחושי, בין הרגשי לקונקרטי, וחושף עולם פנימי עשיר, בו המילים חיות, נושמות, ונושאות עולם רגשי חושי עשיר, במרחב בו השפה היא יותר מאמצעי תקשורת – היא זיכרון ובית רגשי.

מיניות ועוצמה

בשיר "לא הייתָ מנחש" לוצאטו משתפת תחושות ממקום אינטימי: "בַּבֶּטֶן (הַתַּחְתּוֹנָה אֲבָל) נְחָשָׁה צְהֻבָּה מִתְכַּרְבֶּלֶת.// עַל אַף הַקּוֹנוֹטַצְיָה מְעוֹרֶרֶת הַפַּלָּצוּת,/ פָּנֶיהָ נְעִימִים, פִּתּוּלֶיהָ רַכִּים./… נְחָשָׁה רוֹחֶשֶׁת חַיִּים צְהֻבִּים, מִתְעוֹרֶרֶת/ בְּעִגּוּלִים וְקַשְׂקֶשֶׂת מִמִּקְצָב בְּרָזִילָאִי מַסְעִיר./ קֶנְטָאוּרִים מַזִּיעִים, נִגְעָשִׁים,/ מְנִיפִים פְּרָסוֹת עֲצוּמוֹת,/ מוֹשְׁחִים אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן חַם… נִלְחַשׁ שֶׁטֶּרֶם נִצְפְּתָה כָּזֹאת צְהֻבָּה,/ כָּזֹאתִי מִתְנַחֶשֶׁת, תּוֹבַעַת,/ מְרִימָה מַעְלָה מַעְלָה מַעְלָה,/ עַד גְּנִיחָה לֹא-נִשְׁלֶטֶת,/ עַד רֶטֶט/ הִתְעַרְטְלוּת מִנֶּשֶׁל".

השיר מציג חוויה של תשוקה נשית, המשלבת ארוטיקה ועוצמה. השימוש בדימוי "נחשה צהובה" כסמל לאנרגיה חייתית חמה, בשילוב תיאורי התנועה והדימויים המיתולוגים להעצמת החוויה החושית, חושף טפח מהמורכבות של המיניות הנשית, בה נחווה המרחב האירוטי, שבו מתקיים חיבור עמוק לגוף, כמרחב של התעוררות, נוכחות, ביטוי, וכוח לשחרר.

מסורת ומודרניות

היחס בין המסורתי למודרני מקבל ביטוי עמוק בשיר " יֶדע עולם": "פְּרִי בֶּטֶן הוֹמָה תָּדִיר,/ הַקְשִׁיבִי:// יֵשׁ עֲצֵי זַיִת זְקֵנִים מִמֶּנִּי וּמִמֵּךְ//. הָעוֹלָם כְּבָר רָאָה אוֹתָנוּ פַּעַם,/ הַקְשִׁיבִי".

השיר מקיים דיאלוג בין הפוריות הנשית לבין החוכמה העתיקה המיוצגת בעצי הזית. דימוי המציג מקור פוריות מתמדת והתחדשות. הקריאה החוזרת "הקשיבי" היא פנייה אישית והנעה לפעולה. הקול הפנימי והעתיק דורש האזנה מלאת קשב והתבוננות בטבע, אשר מתקיים זמן רב יותר מאנשים. דימוי העצים הזקנים היציבים, מחבר את הקורא לאלמנטים הבלתי משתנים של הקיום.

בשיר "אף מילה על פמיניזם", היא כותבת: "אֲנִי נוֹשֵׂאת עֵינַי אֶל הָאִמָּהוֹת הַגְּדוֹלוֹת,/ בַּהֲנִיפָן סַלֵּי כְּבִיסָה גּוֹאִים/ בְּיָדַיִם קַלּוֹת נוֹצָה, תּוֹלוֹת סְדִינִים/ כִּבְדֵי מִשְׁקָל/ כְּצִפֳּרִים מְשׁוֹרְרוֹת…". בכתיבה על החוויה הנשית ועוצמתה השקטה, לוצאטו מדגישה את המסע הקולקטיבי הנשי. בדימויים המציגים את פעולות היומיום הביתי כמעשים מלאי הוד ויצירתיות. הדימוי "ציפורים משוררות" מוסיפה נופך של חירות, וחיבור אישי.

שני השירים מציעים גישות משלימות להבנת הקיום האנושי: האחת באמצעות חיבור לטבע; והשניה דרך העלאת ערך פעולות יומיומיות למישור של ביטוי אמנותי ורוחני. בשתיהן, לוצאטו מעניקה מקום של כבוד לשורשים ולהמשכיות.

התמודדות עם המציאות העכשווית

כמצופה מספר היוצא לאור במהלך מלחמה, יש בספר נגיעות אקטואליה, למשל, בשיר "זכרי" המהדהד לטראומת ה-7.10:

"זִכְרִי אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לָךְ עֲמָלֵק,/ זִכְרִי אֶת עֲמָלוֹ לְהַכְרִיתֵךְ מִקֶּרֶב בְּנֵי-אֱנוֹשׁ./… זִכְרִי זְכָרִים בָּאִים

בְּנִקְבֵי אִשָּׁה נִצְרַחַת./ זִכְרִי עֵת תֹּאחֲזִי בַּמַּתְפְּסִים./ הֲיִי קְנֵה גּוּף,/ דָּרוּךְ/ וְקַר".

בשורות בודדות, ובכפל משמעות בשימוש במילה "זכרי", לוצאטו מתקפת כאב ונוגעת בפצע הקולקטיבי הלאומי והנקבי, הנשזרים זה בזה. בעיניי, אחד השירים החזקים בספר.

מערכות יחסים

לוצאטו עוסקת רבות בספרה באימהות ובקשר אמא-בת, למשל בשיר "גיאולוגיה": "כַּמָּה שְׁכָבוֹת בֵּינִי וּבֵינֵךְ,/ יַלְדָּה שֶׁלִּי?". מעטים השירים העוסקים במפורש במערכת יחסים זוגית, ואולי היא מסכמת את כולם בשיר "כל אהבותיי": "מִי בַּפֶּרֶץ, מִי בַּזַּעַם,/ מִי בִּמְעַרְבֹּלֶת מֵי הַיָּם./ מִי בַּשֶּׁקֶט, מִי בַּסַּעַר,/ כָּל אַהֲבוֹתַי/ הוֹתִירוּ בִּי חוֹתָם". כך היא מהדהדת בשימוש "מי ב", ושומרת הפרטים הנוספים לעצמה.

השיר "מצרפים"

השיר שהעניק לספר את שמו, מתגלה לקראת הסוף, כמעין מניפסט פואטי המשלב כאב ותקווה:

"אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, אֲנָשִׁים יְהַלְּכוּ/ בַּצִּיר הָעוֹלֶה, נָעִים בִּבְלִי דַּעַת. תִּינוֹקוֹת זְעִירִים/ יִשְׁלְחוּ אֶצְבָּעוֹת מְבַקְשׁוֹת שָׁדַיִם נוֹטְפֵי מֶלַח./… וְאָז, כְּשֶׁנִּבָּלַע מִכָּאן עַד כְּלוֹת/ בִּשְׁעַת כְּנִיעָה, כְּשֶׁנִּתְמוֹסֵס לַיְסוֹדוֹת/ הַיְדוּעִים, שָׁרְשֵׁי הֱיוֹת,/ אֶפְשָׁר נַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית,/ אוּלַי נוֹאִיל סוֹף-סוֹף לִחְיוֹת."

השיר מתאפיין בשפה מטאפורית עשירה ובדימויים פואטיים. לוצאטו מתארת תמונה של קץ שאינו סופי. מציגה דמות אדם, שאינו שולט באופן מלא בגורלו, אלא נע בכוח תהליכים קודמים. כתינוק חסר עצמאות, שאצבעותיו מבקשות שדיים "נוטפי מלח", כטעם הדמעות – אמירה שמהדהדת בעיניי לתדר המציאות הישראלי העכשווי הכאוב. ומשקפת תהליך קוסמי – פירוק הקיום עד מרכיביו הבסיסיים, עם קריאה להתחיל מבראשית. לוצאטו מזכירה לקוראים את מעגליות הזמן, שבה כל סיום הוא התחלה, ומוסיפה נופך דתי של בריאה בשימוש במילה "מבראשית". השורה האחרונה נושאת תקווה, תזכורת וקריאה – לעבור מתבוסת הקיום המכני למצב חיים אותנטי.

סיכום

שמחתי לגלות משוררת חכמה וייחודית, המביאה קול רענן ואמיץ. "מִצְרָפִים" הוא ספר ביכורים מרתק, המציג קול ייחודי בנוף השירה העברית העכשווית. לוצאטו מצליחה לשלב בין העולם המדעי לעולם הרגשי, בין המסורתי למודרני, ובין האישי לקולקטיבי. שירתה נוגעת בנושאים מורכבים בשפה עשירה מרובדת, המשמשת לה במה, משלבת בין פרטי חיים יומיומיים לשאלות פילוסופיות, יוצרת דיאלוג בין עולמות תוכן שונים, ומצליחה להפוך אותם באותנטיות וברגישות למארג שירי עשיר ומורכב, בתמהיל כתיבה לירית ומודרנית.

הספר מפנה מבט נוקב אל ציפיות חברתיות, בהתבוננות מודעת, המשלבת סמלי תקופה עכשוויים ודמיון, תוך הפניית ביקורת עדינה על הריקנות התרבותית העכשווית, המרוקנת אולי בעיניה מעומק, ומשקפת את דלות הקיום האנושי: "בסוף אנחנו רק חיות נלחמות בבוץ".

היא מאירה את המוכר באור אותנטי חשוף חדש, ופותחת אפשרויות נוספות להתבוננות על החוויה האנושית בכלל, והנשית בפרט, המשלבות חדש וישן, כאב ותקווה. דרך השירים, היא קוראת לנו לקחת בעלות על חיינו.

 ראו גם

חגית בת-אליעזר על שירתה של איריס שפירא-ילון

אילן ברקוביץ' על שיר של איריס שפירא-ילון