מלח הארץ / קלרינה פריבורקין
צְבַת הַמְּצִיאוּת לוֹחֶצֶת בָּרַקּוֹת.
רַכּוּת גָּלוּתִית מַכָּה.
חֲשׂוּפִית חוֹלֶמֶת לַהֲפֹךְ לְשַׁבְּלוּל.
בּוֹנָה בַּיִת מִמִּלִּים בְּעִבְרִית.
זֶה לֹא מַסְפִּיק.
–
הִנֵּה בָּא יֶלֶד
מְפַזֵּר עָלַי מֶלַח
גַּס
וַאֲנִי
השבוע הוכרזה הפסקת אש בין צה"ל לחיזבאללה בדרום לבנון, ומבצע חיצי הצפון הסתיים. איש התקשורת חנוך דאום פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט, ובו פירט את שמותיהם, דרגתם, ויחידותיהם של 79 החיילים שנהרגו במבצע הזה. הוא הקדים לרשימה את הדברים הבאים: "79 הגיבורים שנפלו במערכה בצפון. מצדיעים לכם בערב הזה". שם התואר "גיבורים" הוצמד פעמים רבות לחיילי צה"ל בתקשורת הישראלית במהלך המלחמה, אולי יותר מאשר במבצעים קודמים, כנראה בשל הטבח הנורא שאירע בראשיתה. פה ושם גם שמעתי את הצירוף "מלח הארץ", שנועד לתאר את החיילים, למרבה הצער בדרך כלל בשעת הספדים על מותם.
אך טבעי היה מבחינתי לקרוא בהקשר הזה בספר השירים החדש, השני, של המשוררת ד"ר קלרינה פריבורקין (ילידת 1980, אוזבקיסטן, עלתה ארצה ב-1991, ומתגוררת כיום עם משפחתה בקרית אונו), "מלח הארץ" (2024, הוצאת אָלֶף, עריכה נמרוד שיין). למען האמת לא באמת ציפיתי לקרוא בספר שירים המפארים את חיילי צה"ל ומתארים את גבורתם בקרבות וחשתי, אינסטינקטיבית, בהכירי גם את ספרה הראשון של פריבורקין, "אדמת אֵם" (2022, הוצאת פיוטית), כי שם הספר דווקא מתריס כלפי המושג שהפך להיות מזוהה עם הישראליות הטובה והערכית. מענין שמקור הצירוף דווקא בברית החדשה, בדרשה על ההר של ישו לתלמידיו, "אתם מלח הארץ ואם תאבד למלח מליחותו, כיצד תוחזר לו" (הבשורה על פי מתי, ה, יג).
פריבורקין לא הכזיבה, ובשיר הנושא של הספר (עמ' 12), המובא כאן לפנינו, היא אמנם מטפלת במושג הישראלי-האליטיסטי באופן ביקורתי. בבית הראשון של השיר היא חושפת באמצעות הדימוי הארץ-ישראלי של החשופית החולמת להפוך לשבלול את הדרך לבנות בית בישראל שלאחר הגלות: באמצעות (למידת) המילים בעברית. אבל הדוברת בשיר מציינת כי זה לא מספיק, ובבית השני כבר מתארת את הדברים בגוף ראשון: מגיע ילד פלוני ומפזר עליה מלח גס. במונחים ספרותיים, פריבורקין עורכת כאן ריאליזציה של המטפורה המוכרת ולעתים גם השחוקה של גיבורי ישראל כמלח הארץ, ומראה שיכולה להיות גם גסות בהתנהגותם של ילדים, אולי מקומיים, שורשיים, לעומת העולה החדש. כפל המשמעות של הצירוף המטבחי "מלח גס" מטופל כאן יפה גם מבחינה ויזואלית בשיר עצמו, שנחתם בטור הפתוח, "ואני", שמאפשר לקורא לחשוב על תחושותיה של הדוברת בשיר נוכח המעשה, האלים ביסודו (גם אם אולי נעשה בשובבות).
בשיר סמוך בשער הראשון מבין שישה של הספר, "חניכה", ששמו "משחקי מלחמה", היא מוסיפה לדלג בין עולם הילדות לעולמם של המבוגרים, כשהיא מציגה את משחקי המלחמה הילדותיים כדבר מה אחר לגמרי לעומת אלו, שלפחות בגזרה ישראלית אחת, זכו השבוע להפוגה משמעותית (עמ' 15).
קיראו גם
לחיות בארץ המובטחת – יואב איתמר על שירת קלרינה פריבורקין
