משה גרנות סוקר ומנתח את הדמות של הסופר המקראי, מזכירו של ירמיהו הנביא, ברוך בן נריה, ושואל עד כמה אפשר לסמוך על דבריו.
המערכת
הנס וחיזוי העתיד
פרק מתוך הספר ההונאה שקבעה את גורל העולם, אוריון 2024
שני הבדלים עיקריים קיימים בין ההוויה המודרנית ובין ההוויה המתוארת במקרא – המקרא גדוש בניסים ונפלאות, ובאינספור "ראיות" שהיה קשר הדוק בין אישים נבחרים (על הרוב נביאים) ובין אלוהים. באשר לאירועים שלא כדרך הטבע אזכיר דוגמאות אחדות: תוחלת החיים המופלגת של הקדמונים; קריעת הים; מים מסלע; בליעת האדמה את החוטאים; החייאת ילד מת; עלייה לשמיים; ועוד. באשר לקשר בין המאמין ובין האל, המקרא מתאר מגוון דרכים, מתיאור מראהו של האל (בראשית א 26, שמות כ"ד 10, ישעיה ו' 1, יחזקאל א' 28-26, עמוס ט' 1) ועד דרך תיאור מדויק של מחשבותיו ("וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו" – בראשית ו 6, וראו אינספור כתובים בנדון בספרי "התנ"ך – כף החובה" 1986, פרק 8, ג'). עיקר העיקרים – במקרא יש קשר "מוכח" בין אישים נבחרים ובין האל, ואלה מצהירים על כך שהאל מדבר מגרונם בביטוי החוזר אינספור פעמים: "כה אמר ה'". הגדיל לעשות בתיאור הקשר בין האל לבחיריו עמוס הנביא שקבע "תפקיד" לאלוהים – לפני שהוא מתערב בקורות העתים, עליו לעדכן את בחיריו הנביאים: "כי לא יעשה אדוני ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג' 7).
בין המסרים האלוהיים שאישים אלה מביאים לידיעת המאמינים נמצא חיזוי העתיד שהאל, השולט בדברי הימים, מודיע אותו, את העתיד להתרחש, לאדם. מתוויי האמונה באותם ימים, ובעצם עד ימינו, לא הוגיעו את מוחם בכך שעצם חיזוי העתיד שולל את הבחירה החופשית של המאמין, שהיא יסוד עיקרי באמונה. הרמב"ם נתן דעתו על כך ב"שמונה פרקים" המקדימים את מסכת אבות, אבל התחמק מתשובה בצורה אלגנטית. כיוון שהאמונה בה' אינה נותנת מקום לחשיבה פילוסופית המטילה ספק בכול – הפרדוקס הזה בהבנת דרכי האל נשאר ללא פתרון.
אבל נחזור ללוז דיוננו. רוב "הנבואות" האלו הן למעשה חיזוי העתיד בדיעבד, כלומר, יש כאן הונאה לשם שמיים, לאחר התרחשות היסטורית מסוימת, קובע מישהו מאוחר כי את הדברים האלה חזה מראש איש אלוהים מלפני דורות רבים. והרי דוגמאות אחדות: נבואה ניתנה לאברם בברית בין הבתרים על עתיד צאצאיו (בראשית, ט"ו 16-13); ליעקב שחזה את עתיד שבטי ישראל (שם מ"ט 25-1); למשה שגם כן חזה את עתיד שבטי ישראל (דברים ל"ג); לשמואל הנער שניבא מה יארע לבית עלי בימיו הרחוקים של שלמה המלך (שמואל א' 14-11). דוגמה מאלפת באשר לאופן בו נרקמו הנבואות בדיעבד נמצא בספר דניאל: הספר מספר על איש אלוהים בשם דניאל, שחי ופעל בסוף מלכות בבל ותחילת מלכות פרס, והוא חזה כביכול את העתיד עד ימיהם של אנטיוכוס אפיפנס ויהודה מכבי (ראו דניאל ב', ז' ח', ט', י"א). מחבר הספר איננו יודע לספר מה יקרה אחרי טיהור המקדש בימי יהודה המכבי. הקורא בנבואותיו אלה מתרשם מבקיאותו המפליגה של הכותב לגבי התקופה הסלווקית בארץ ישראל, ומבורותו המוחלטת בקורות מלכות בבל מדי ופרס, בזמנן היה אמור דניאל לחיות ולפעול. מעוררת גיחוך היא העובדה שהמחבר שם בפי נבוכדנאצר ועבדיו מילים ביוונית (קיתרוס, פסנתרין, סומפניה – דניאל ג' 5-4; 15-7, 21) שאיש מימי ממלכת בבל לא היה משתמש בהן. ללא ספק מדובר בסופר שחי בימי המרד של יהודה המכבי, שכתב ספר פסידואפיגרפי המיוחס לדניאל הקדום, ולולא "התפרים" המרושלים של כתביו היינו יכולים להאמין שמדובר בחיזוי אמיתי של העתיד.
הכותבים לא חתמו בשם
ובכן, כל עוד העבר מחותל במיתוס, וכמעט שאין תיעוד – חיזויי העתיד מתאפשרים בדיוק מרשים. התיעוד, על הרוב מוטה על ידי סופריו של השליט, מקשה מאוד על חיזויי העתיד להתממש. וכאן יש לברוך בן נריה תפקיד מרכזי בחשיפת האמת באשר לקיום קשר ישיר בין הנביא לאלוהים. אקדים ואומר כי מחברי הטקסטים המקראיים לא טרחו לחתום עליהם את שמם – אנחנו איננו יודעים מי כתב את התורה, ומי כתב את ספרי נביאים ראשונים. בפתיח של כמעט כל נביא כתוב שמו, שם אביו, והתקופה בה ניבא, אך לא כתוב מי היו האישים שאספו את הדברים והעלו אותם על הכתב. בכותרות של מזמורי תהילים כתוב לכבוד מי הם מוקדשים, אבל שוב – לא מי כתב אותם.
לעומת העירפול המכוון באשר לשמות מחברי הטקסטים במקרא, הכתבים של התרבות היוונית הקלאסית חתומים בצורה הברורה ביותר: אנחנו יודעים מה כתבו הומרוס, הסיודוס, אוקלידס, פיתגורס, ארכימדס, אייסכלוס, סופוקלס, אוריפידס, אפלטון, אריסטו, ורבים אחרים. סוקרטס אמנם לא חתם על דבריו בכתב, אבל כל מה שיצא מפיו נרשם על ידי תלמידיו אפלטון וכסנופון.
העובדה שמחברי הטקסטים המקראיים לא לקחו אחריות על מה שכתבו, ולא חתמו את שמותיהם, מוכיחה לדעתי על הכוונה לייחס את הגיגיהם להשראה מגבוה. יוצאות מהכלל הזה שתי תעודות יחידות בכל המקרא: היומן של נחמיה, והווידוי של ברוך בן-נריה בפני השרים בימיו של המלך יהויקים.
נחמיה פונה בגוף ראשון אל האלוהים מספר פעמים בתקווה שיזכור לו לטובה את המעשים שעשה למען העם ולמען המקדש (נחמיה ה' 19, י"ג 14, 22), והדעת נותנת שהוא גם חיבר חלק גדול מהספר הקרוי על שמו.
באשר לברוך בן נריה העדות לכך שהוא כתב מפיו של ירמיהו את נבואותיו הרבה יותר ברורה – בפרק ל"ו בספר ירמיה מסופר שירמיהו צווה על ידי האל לכתוב במגילת ספר את כל הנבואות על ישראל ועל יהודה מימי יאשיהו ועד ימיו של יהויקים. ירמיהו אינו כותב בעצמו – "ויקרא ירמיהו את ברוך בן-נריה ויכתוב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דיבר אליו על מגילת ספר" (שם, פ'4). מכאן אנחנו למדים שברוך בן נריה כתב בוודאות את נבואותיו של ירמיהו, מימי יאשיהו ועד ימיו של יהויקים. בהמשך נתוודע לכך שברוך בן נריה הנציח במגילת ספר את נבואותיו וקורותיו של ירמיהו עד הירידה למצרים. ברוך בן נריה קורא את המגילה בפני העם, ולפי בקשת השרים גם בפניהם, והם שואלים: "הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו? ויאמר להם ברוך, 'מפיו יקרא אליי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו'" (שם פ' 18-17). עדות ברורה מאוד, יחידה בכל המקרא, באשר לאופן בו הגיעו אלינו קורותיו ונבואותיו של נביא. בהמשך יהויקים קורע את המגילה וזורק אותה אל האח, וירמיהו וברוך נאלצים להסתתר מפני זעמו של המלך (שם פ' 26-22).
בלא ספק, ברוך בן נריה היה מעריץ גדול של ירמיהו. נראה לי שההערצה נבעה בעיקר מההתמדה של ירמיהו לדרוש שממלכת יהודה תישא בעול מלך בבל, ולא תמרוד בו (ראו, למשל בפרק כ"ז), כשברור לו, ולכל מי שעיניים בראשו, שממלכה קטנה וחלשה כמו יהודה, ביחד עם הממלכות הקטנות השכנות, אינן מסוגלות להתמודד צבאית עם האימפריה ששלט בה נבוכדנצר, וברור שירמיהו התייחס בחרדה אל מעשיהם המטומטמים של יהויקים ושל צדקיהו שהחליטו למרוד בבבל (מלכים ב' כ"ד 1, 10, 19).
תיעוד אמיץ
אם אמנם ברוך בן נריה תיעד את קורותיו של ירמיהו ואת נבואותיו, כפי שאני משער ברשימה זאת, הרי שצריך לציין בהתפעלות שהוא תיעד גם את כישלונותיו – אחת הדוגמאות להתבזות של ירמיהו בעיני העם מצויה בפרק כ"ח, בו מסופר איך הנביא חנניה בן עזור שובר את המוטה מעל צווארו של ירמיהו כדי להדגים איך יישבר עולו של מלך בבל, ובעצם מבזה אותו לעיני העם.
תיעוד אמין מוכיח שנבואותיו של ירמיהו, הנערץ כאמור על ברוך בן נריה, אינן מתגשמות – פעמיים ניבא ירמיהו סוף מר ליהויקים: "… לא יספדו לו הוי אחי והוי אחות, לא יספדו לו הוי אדון והוי הודו, קבורת חמור ייקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים"; וכן, "… נבלתו תהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה" (ירמיה כ"ב 19-18, ל"ו 30). והנה, אנו קוראים בספר מלכים ב' כ"ב 6, כי למרות שמחבר ספר מלכים קובע שהוא עשה הרע בעיני ה', בכל זאת זכה לקבורה מכובדת של מלך.
לצדקיהו ניבא ירמיהו סוף טוב: "כה אמר ה' עליך, לא תמות בחרב, בשלום תמות ובמשרפות אבותיך, המלכים הראשונים אשר היו לפניך, כן ישרפו לך, והוי אדון יספדו לך, כי דבר אני דיברתי נאום ה'" (ירמיה ל"ד 5-4). והנה, מסופר בשלושה מקומות שונים כי מלך בבל תפס את צדקיהו, אסר אותו בנחושתיים והביאו לבבל, שחט את בניו לעיניו, ועיוור אותו (מלכים ב' כ"ה 7-6, ירמיה ל"ט 7-6, נ"ב 11-9).
כאשר יש תיעוד, אפילו מצידו של מתעד אוהד, מסתבר שאין קשר ישיר בין הנביא לאלוהים, כפי שהנביאים מצהירים ("כה אמר ה'"). זה לא אומר שהנביא איננו משוכנע בכל ליבו שהוא מקבל מסרים ישירים מלמעלה. מכל מקום, נקל להבדיל בין נבואות קדומות, המחותלות בערפל מיתי, שהן תמיד מתממשות, כי הן, כאמור, נבואות בדיעבד, לעומת נבואות מתועדות, כגון אלו של ירמיהו.
תעודה מרתקת
בספר ירמיה יש תעודה מרתקת המצביעה עד כמה האש הבוערת בליבו של הנביא היא חסרת תוחלת וחסרת שחר. כידוע, התורה וספרי נביאים ראשונים והנביאים הקלאסיים (ישעיה, ירמיה, יחזקאל, רוב תרי עשר) מצהירים כי עבודת האלילים, ועבודת ה' בבמות, הן הסיבה לזעם האל המפיל על החוטאים מסכת אינסופית של עונשים מבהילים. ירמיהו, שנחטף על ידי היורדים מצרימה (ירמיה מ"ג 7-6) מטיף לשומעיו כי החורבן והגלות נבעו מזעם האל על עבודת האלילים: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל, אתם ראיתם את כל הרעה אשר הבאתי על ירושלים ועל כל ערי יהודה, והינם חורבה היום הזה, ואין בהם יושב, מפני רעתם אשר עשו להכעיסני ללכת לקטר לעבוד לאלוהים אחרים… ותתך חמתי ואפי ותבער בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ותהיינה לחורבה, לשממה ביום הזה…" (שם, מ"ד 6-2). ירמיהו מזהיר את היורדים מצרימה שאם לא יחזרו בלב שלם אל ה', יהיו לקללה ולחרפה, יפלו בחרב, ברעב, ובדבר (שם, פ' 11-7). על הנבואה הזאת יש לגולים למצרים תשובה מוחצת: "ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים… כל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור, 'הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו – לקטר למלכת השמיים, והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו, ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים, והסך לה נסכים, חסרנו כול ובחרב וברעב תמנו…' " (שם, פ' 19-15).
למתריסים בפני ירמיהו יש על מה לסמוך – מימי שלמה ואילך, בממלכה המאוחדת, ואחר כך בממלכות הנפרדות, האמינו בני ישראל בה' וגם באלילים אחרים (כפי שמתלונן תדיר מחבר ספר מלכים). אפילו בביתו של דוד נמצאו תרפים (שמואל א' י"ט 13, 16), שהם פסלוני אלילים השומרים על הבית. המצב הזה, הסינקרטיזם, נמשך לאורך כארבע מאות שנה (!), כשעל הרוב הממלכות האלו זוכות לעצמאות. ואילו לאחר המהפכה הדתית המזעזעת של יאשיהו, שחייבה את בני יהודה לעבוד רק אל אחד, את ה', ורק במקום אחד, להשמיד את הבמות ואת מקומות הפולחן לאלילים (מלכים ב' כ"ב 8 – כ"ג 25), עברו כשלושים שנה של שיעבוד למעצמות זרות, עד החורבן והגלות. כלומר, לפי החשיבה הדתית על שכר ועונש, דווקא האמונה באל אחד גרמה לחורבן! ברור שליורדי מצרים היה בסיס איתן לטענתם. לקורא שאיננו מאמין ברור שגם עבודת האל האחד, ה', וגם עבודת מלכת השמיים, אינן מסוגלות לשנות את מהלכי ההיסטוריה, כי הרי שתי האלוהויות, ועוד אינספור כמוהן ברחבי העולם, נבראו על ידי האדם.
מגיעה לברוך בן נריה תודה ענקית על כך שלמרות הערצתו לירמיהו הוא מאפשר לנו להסיק עד כמה היומרה לקשר ישיר עם האל היא חסרת שחר. כאן לא מדובר בחוקרי תנ"ך התרים אחרי רמזים כדי להוכיח את ההונאה הגדולה של הדת, אלא בתעודה פנים מקראית ברורה, ודווקא מקולמוסו של המאמין הגדול בקשר הישיר בין הנביא לאל.
