איריס שפירא ילון היא כלכלנית בהשכלתה, ומשמשת דירקטורית בחברות ובעמותות. בקיץ 2021 החלה לכתוב שירים, רבים, מתפרצים.
הספר כל שלמדתי, למחוק – זר פראי, בעריכתה של טל איפרגן, יצא לאור תוך שנתיים מתחילת הכתיבה. באותה מעשיות נמרצת, בה איריס פועלת בעולם העסקי, היא הפיקה את ספר שיריה בעצמה, ללא מעורבות של הוצאת ספרים, לאחר לימוד הנושא.
הספר אוצר גוף יצירה גדול, כ-120 שירים, המתאפיינים בנמרצות, בחיוביות “מְכַוֶּנֶת חֵץ לְאֵין־סוֹף וּמְאִיצָה/ עַל גַּלֵּי אוֹר קָדִימָה” (השיר לאסוף פריחה). שפת השירים מעניינת, מצטלצלת, ומעניקה חוויית קריאה.
אציג את רשמיי לפי החלוקה המתבקשת, המוגשת ע”י המשוררת על הכריכה האחורית של הספר, בהגדרת עצמה כ-“רעיה, אם ונשמה סקרנית”. אני מפרשת את הביטוי “נשמה סקרנית” כ-“אישיות חמה, אוהבת, רבגונית”, ואתחיל מהשירים המשקפים זאת.
איריס שופעת דאגה, נדיבות לזולת, ובפרט לנשים: “זְקוּפָה לְמַעֲנִי./ חֲשׂוּפָה לְמַעַן אֲחֵרוֹת” (בשיר חשופה). ברוחב לב נדיר היא פורשת את מניפת משאלת הריפוי של אהובהּ מעל כל הנשים כולן: “הַלְוַאי/ וְהָיִיתִי יָכוֹל לְרַפֵּא אוֹתָךְ, אֲהוּבָתִי,/ לְרַפֵּא/ אֶת כָּל הַנָּשִׁים בָּעוֹלָם/ שֶׁכָּאֲבוּ, שֶׁנִּנְטְשׁוּ” (השיר אוקיינוס). איריס פונה בגוף שני בדברי עידוד לעצמה ולכל הנשים: “בַּקְּשִׁי לִהְיוֹת/ הַחֲבֵרָה־הֲכִי־טוֹבָה/ שֶׁלָּךְ” (חברות אמת); “הִזָּכְרִי בְּכוֹחֵךְ, בִּזְכוּתֵךְ/ הַטִּבְעִית בְּדָם לְמַמֵּשׁ כָּל חֲלוֹם/ שֶׁלֹּא שָׁאַלְתְּ וְלֹא לִמְּדוּ אוֹתָךְ/ כִּי קַיָּם עַד הַיּוֹם” (התאמצי פחות). הנשים גומלות לה על כך: “מַקְהֵלַת נְשׁוֹת שֶׁמֶשׁ בְּהִירוֹת/ לוֹחֲשׁוֹת אֵלַי עֵצָה חַמָּה/ מֵאִמָּא” (בשיר לאסוף פריחה).
איריס מזמינה לחגיגה את כולנו, נשים וגברים כאחד: “בּוֹאוּ, נִכְזְבֵי הָעוֹלָם כֻּלָּם,/ נִשְׁתּוֹלֵל יוֹם וָלֵיל/ יוֹם וָלֵיל,/ כִּמְשֻׁגָּעִים נְחוֹלֵל./ בּוֹאוּ, מְשֻׁלְהֲבֵי כְּאֵב,/ בִּתְשׁוּקַת חֲלִיל־לֵב.// נִלְחַשׁ כֵּן,/ נִסְתַּכֵּן,/ נִתְאַהֵב” (קפיצה בלי ראש).
בבסיסה של האמפתיה לזולת מונחת אהבה עצמית, והיא מניבה ומפריחה. איריס אוהבת את שמה. היא מוקסמת מהפרח, מעטרת את כריכת הספר ואת עמודי השערים בציורי איריסים של Suren Nersisyan.
מתאר של איריס פורח בפינת כל עמוד, כפי שנראה בצילום של השיר מעיין סודי מתוך הספר. כמו כן איריס פותחת את הספר בתרגום חופשי של שירו של ג’לאל א-דין רוּמי בשבח הפרח:
איריס אוהבת את גופה: “גּוּפֵךְ הַמְּיֻחָם כָּמֵהַּ לִנְגֹּעַ” בשיר בארץ לעולם לא; “וַאַאֲמִין, מֻתָּר לְאִשָּׁה/ לָדַעַת פְּלָאוֹת בְּגוּפָהּ” בשיר אף פעם לא מאוחר; “בְּעֹנֶג תְּנוּעַת שְׁמִינִיּוֹת בְּקִמּוּרֵי אַגָּנִי הַנָּשִׁי” בשיר ריקוד בטן שמחה; “בִּשְׁקִיפוּת עֵירֻמִּי הַמַּזְהִיר” בשיר מלאות; “אֶשְׁכּוֹלִיּוֹת־שָׁדַיִם מֻפְלָאוֹת” בשיר עולם ומלואו שביר. ניכר שאיריס חיה בשלום עם השדיים: “כְּשֶׁשְּׂפָתֶיךָ נִצְמָדוֹת/ לְשָׁדַי בְּרַכּוּת” (מין הזנה); “שָׁדַי מַשְׁוִיצִים כְּזוּג פָּנָסִים חִנָּנִי” (ריקוד בטן שמחה).
מעבר לטעימות הגופניות שצוטטו עד כאן, איריס מפליאה בתיאור אמין של יחסי מין, אישוש של ריגוש עם שמץ איפוק בתיאור הסיפוק, מפגינה מיומנות מרעישה בתיאור מיניות האישה. נשים מוזמנות לקרוא מתוך הזדהות, וגברים מסקרנות.
אביא כאן מבחר שירי מין מינֵי רבים:
השיר מדגים את יכולתה של איריס לכתוב במקצב קבוע, בחריזה עמוקה, צלולה. את השיר הבא ניתן לקרוא גם כתיאור של פעולת נשימה, בהתגבר על הפיתוי לקרואו שוב ושוב כמעשה אהבה:
בשיר גם אם חונכת להיות חווה איריס אומרת בגאווה “אֲנִי אַחַת, לִילִית־חַוָּה”. זאת הגדרה ממצה של רעיה. איריס מספרת שהתפרצות כתיבתה באה מתחושת געגועים לבן זוגה, אותו הכירה כשותף לטיול תרמילאים בדרום אמריקה, בהיותם בני 30, ומאז הם ממשיכים לצעוד יד ביד עם תרמיל-גב-אהבה על כתפיהם, ועל כך בשיר השותפות הבא, אשר חוגג “חַיֵּי נִשּׂוּאִים מְלֵאִים”:
בשיר קשר איריס כותבת “אָנוּ שְׁנֵינוּ אַהֲבָה/ שְׁתִי וָעֵרֶב שְׁזוּרִים,/ גּוֹרָלֵנוּ גָּזוּר־קָשׁוּר־צָרוּר־סָרוּג־אָרוּג”.
הגעגועים, עד כדי שגעון, גם הם מעידים על אהבה:
כפי שניכר מהשיר, איריס מטיבה לתאר בעברית יצירתית את תקשורת יישומי המסכים. שפתה מצטלצלת, מתחרזת, מתנגנת כהמנון האהבה.
השיר מתרחש בעבודה עם החריזה המרובה של נקודה/חמודה/חידה/מודע/מדודה/ברעדה.
והנה הרעייה מחכה במטבח בשיר רעבה: “עֲבוּר עַצְמִי לֹא אֶטְרַח/ הַיּוֹם אוֹ מָחָר בַּמִּטְבָּח.// אֲבָל אִם רַק תַּגִּיעַ…/ מְאֻחָר אֲפִלּוּ בְּלִי לְהוֹדִיעַ,/ עֲבוּרְךָ אָכִין אֲרוּחָה חַמָּה/ אֶסְלַח בִּדְמָמָה/ עַל כָּל טַעַם מַר וְאִי־הֲבָנָה.// אוֹכֶלֶת מֵהַקְּעָרָה/ בִּסְעָרָה מְחַכָּה”.
אחרי ההמתנה והגעגועים, האוהבים שוב מאוחדים:
גם כאן איריס משלבת בתיאור החוויה אמצעי תקשורת רווח – טלוויזיה – שאף מציינת את מעבר הזמן מאז היותה בשחור-לבן.
הבית האחרון מסכם את החוויה בצורה מדגישה-מחדשת, ומאיר את שתי פניה – חווה ולילית – של הרעייה.
כמו עונג שבת ו-תרמיל-גב-אהבה, המובאים כאן, רבים משירי הספר מצטיינים בסיומת יפה, אשר מדגישה פרט ממה שכבר נאמר, ומאירה את השיר מנקודת מבט חדשה.
למען המשכיות הזוגיות, יש לשמור על רעננות חיי האישות, על התחדשות. ראינו את הפנטזיה של “בַּעַל שֵׁנִי” בשיר עונג שבת. גם השיר גופנו המוכר שופע משחקיות: “נִתְעַקֵּשׁ לָחוּשׁ אֵשׁ…// נִתְעַלֵּס/ וְאֶהְיֶה עֲבוּרְךָ/ הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה בָּעוֹלָם/ שֶׁיֵּשׁ לְךָ אִתָּהּ פְּגִישָׁה/ אִינְטִימִית מִקָּרוֹב,/ וְאַתָּה הַגֶּבֶר הָרִאשׁוֹן/ שֶׁאֵי־פַּעַם בִּקַּשְׁתִּי/ לֶאֱהֹב”.
שתי פנים לקשר אם-בת: איריס היא אם לבתה ובת לאמה המנוחה, שלא הכירה את פריחת כתיבתה. בשיר אוקיינוס סבתא ואמא שמחות על הגעת האהוב: “לְצִדִּי, סָבְתָא־לוּלוּ וְאִמָּא/ מְחַיְּכוֹת אֵלַי,/ זוֹרְחוֹת אַלְפֵי כּוֹכְבֵי עֵינַיִם עוֹטְפוֹת/ מְרַחֲפוֹת מֵעָלַי שְׁקוּפוֹת/ מִמְּרוֹם יַם־רָקִיעַ// לוֹחֲשׁוֹת בִּדְמָמָה בְּאָזְנִי הָאַחֶרֶת:/ “אַבּוּס עֵיְנַאכְּ, יַא בִּינְתִּי”/ טוֹב שֶׁחִכִּית לוֹ,/ טוֹב שֶׁהִגִּיעַ”. אמא חסרה, גם לבת מוצלחת, עטופה במשפחתה, פורחת: “לִי אֵין יוֹתֵר/ אִמָּא־נוֹשֶׁמֶת שֶׁתָּזִין אוֹתִי/ מֵרַחְמָהּ, בְּחֵיק סִנָּרָהּ הַמְּנַחֵם, הַמֻּכְתָּם/ כִּתְמֵי שֶׁמֶן זַיִת,/ כִּתְמֵי דְּאָגָה/ וְדַם טַבּוּרִי”. בשיר טעם קץ הילדות אין אמא נושמת, אך בהמשך אותו השיר, חיה וקיימת אמא-חלומה: “כְּאִלּוּ אִמָּא בָּאָה לְחַבֵּק,/ הִרְגִּישָׁה שֶׁקָּשֶׁה לִי מִדַּי/ לִהְיוֹת יְתוֹמָה./ לִהְיוֹת רְעֵבָה”.
כאמא לילדים, ובפרט לבת, איריס מודה בעדינות על הזכות: “מִיָּד כְּשֶׁבָּקַעְתְּ הוּנַחְתְּ עָלַי חֲשׂוּפָה/ כִּתְרוּפָה לַמַּכְאוֹבִים כֻּלָּם./ הַכֹּל הִסְתַּדֵּר בָּעוֹלָם/ כְּשֶׁחֻבַּרְתְּ אֵלַי” (בשיר רק קחי סוודר). וגם רווה נחת מצמיחתה של הבת: “נִשְׁמַת בִּתִּי הַגְּדֵלָה/ מְפֻתֶּלֶת נִצָּנִים וְרֻדִּים/ אֶלֶף עָלִים מְשַׂמַּחַת.// אֲנִי מַבִּיטָה בָּהּ,/ פּוֹרַחַת נַחַת” (השיר שורשים).
רעיה + אמא זהו תפקידה המשולב של האישה במשפחה. איריס כותבת על כך בתנופה, בחדווה ארוטית:
השיר מדגים את יכולתה לגולל סיפור מרתק בשפה אישית, חשופה.
נשים לב לגלגולו של השוקולד בפי המשוררת. מ”שׁוֹקוֹ חַם” של ילדה בשיר רק קחי סוודר, לביטויי קירבה גופנית בין ההורים: “בְּרֶגַע מָתוֹק־מָרִיר נְמַסָּה/ כַּשּׁוֹקוֹלָד הָאָהוּב עָלֵינוּ”, בשיר עונג שבת, שהבאתי כאן במלואו; “אַתָּה לִי אִישׁ שׁוֹקוֹלָד מְשֻׁבָּח תִּשְׁעִים אָחוּז/ וַאֲנִי לְךָ לֵיְדִי גּוֹדַיְבָה מִתְלַקֶּקֶת עַל סוּס”, בשיר חטא עירוני מתוק־מריר.
איריס נהנית מ-“חַיֵּי נִשּׂוּאִים מְלֵאִים”, כפי שקראנו בתרמיל-גב-אהבה, וחוגגת אותם בשחר יום הולדת: “אֲהוּבַי יְלַפְּפוּנִי./ יְלָדַי יְרַגְּשׁוּנִי”.
שם הספר לקוח מהשיר האחרון, בעמוד 153:
למחוק, כדי לפַנּות מקום להתנסויות חדשות, לכתיבה אחרת.
טוב, שכל מה שלמדה וחוותה, בטרם מחקה, איריס שפירא ילון הגישה לנו להנאת הקריאה.
ראו גם
