לאה ברץ מנתחת את ספרו של אלי פוקס “העץ מתגעגע לפרי” העוסק בתובנות על געגועים למה שהיה, ולמה שאולי לא יהיה.

המערכת

כריכת ״העץ מתגעגע לפרי״ של אלי פוקס

“בן שיש  געגועיו על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו”, בבלי, מסכת שבת – דף סו, עמוד ב 

תקציר הספר “העץ מתגעגע לפרי” (שבילי־אור, 2024), הוא ספר הביכורים של אלי פוקס, שבלט בכישרונו בסדנת כתיבה בהנחיית ד”ר רחלי אברהם־איתן, מגב הכריכה:

“אנו חיים במציאות בה העולם משתנה ללא הרף, וכל הזמן מחפשים להיאחז במוכר ובידוע, להישען עליו ולאסוף כוחות ממנו למחר. אתם מוזמנים לטיול בין געגועים לעבר, תקווה בהווה, וחלומות לעתיד. טיול דרך מלים ושירים, ובין הרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר: אהבה; אובדן; געגוע; תקווה. הצצה אל המסע האישי של המחבר – הורים אהובים ומשפחה יקרה, חוויות ילדות, צבא, חלומות המחר, תשוקה, שברון הלב, ואהבה. בזמנים שבירים כמו בימים אלו, זו העת לזכור שהמקום והמקור לכוח ונחמה הוא ראשית בפנים, בתוכנו, ומשם כשורשי העץ אל הענפים, אל האהובים העוטפים אותנו.

בין אם אתם מחפשים נחמה, השראה, או מקום להניח בו את המחשבות והרגשות שלכם, ספר שירים זה הוא עבורכם. הצטרפו למסע המרגש דרך השירים ונחפש יחד את האור בתוך החשכה.

אלי פוקס, יליד רמת גן ותושב קריית אונו בהווה. נשוי לחגית ואבא לתומר, שקד, ויעלי. מסלול רמת גני טיפוסי: צופים (ראשג”ד במיל), תיכון “בליך”, צבא משמעותי, וטיול ארוך במזרח. בוגר אוניברסיטת בר אילן בגיאוגרפיה ולימודי ארץ־ישראל, החוג לעיתונאות ותקשורת, ותואר שני במנהל עסקים ובניהול ידע במחלקה למידענות בבר־אילן. ארכיאולוג בעבר, יוצר בחומר וכותב שירה בהווה”.

בגל הפסיכולוגיה החיובית עולה תדיר התהייה, איך מנתבים שאלות קשות וכואבות למקום שיכול להניב תשובה או תחושה חיובית? כותרת הספר “העץ מתגעגע לפרי” מציפה תחושה שלא מתכתבת, לכאורה, עם גישת הפסיכולוגיה החיובית, ואולי כן? 

העץ מתגעגע לפרי מתאר מצב נצחי, שכנראה לא ישתנה. תמונת הגזע הסבוך, המשתקפת מכריכת הספר, מהדהדת משהו קודר, למרות שניתן לזהות הבהובי ניצנים בצמרת העץ. הדואליות בין הקדרות ובין הבהובי הניצנים יוצרת סקרנות, ואז מגיע המפגש עם תוכן השירים. שירים שנוגעים בכל המקומות השבירים, הפגועים, הכואבים. סך הקריאה יוצרת חוויה מורכבת. מספר הפעמים שהמלה געגוע חוזרת במהלך הספר מכוון את תודעת הקורא אל הנושא המרכזי העולה מן הספר, והוא הגעגוע. רבינוביץ וקס (2016) מציינות שגעגוע,  מעצם טיבו, הוא רגש שיש בו מצד אחד יסוד נוסטלגי של תשוקה לאדם מסוים, לרעיון מסוים, או לזיכרון  מסוים, אשר לא נמצא בסביבת המרגיש, ומצד שני כמיהה שאותו “געגוע” יתממש באופן כלשהו. עיבוד הגעגוע באמצעות כתיבת שירה מאפשר הקלה בעיצוב מציאות או בהתמודדות עם אובייקטים שאבדו בעבר, ההתייחסות אליהם באמצעות שורות שיר מעניקה להם משמעות מחודשת.  

תהליך כתיבה פירושו לחזור לנקודת זמן שלעיתים קשה לחזור אליה, בשל המשוואה שגעגועים הם בבחינת פעירת פצע שהגליד, וכתיבה על אודותיו מגרדת את הגלד.  

תהליך הכתיבה הוא תהליך ה”עיבוד” (working through) בלשונו של לה קפרה (2006). באמצעות  תהליך זה אירוע העבר נשלט במידת מה ונעשה מוכל. יתר על כן, הוא הופך באמצעות שורות השיר למהות שניתן  להצביע עליה, גם אם זה באופן חלקי. לתפיסתו של לה קפרה (2006, עמ’ 118), “אדם חוזר לשם [לאירוע הטראומטי] ונמצא  ‘שם’ ו’כאן’ בעת ובעונה אחת, ומסוגל להבחין בין השניים”. 

אני בוחרת להדגים את העיקרון של התלכדות הרגע של ה”שם” (האירוע) ו”הכאן” (שורות השיר) באמצעות השיר “יום הולדת” (עמ’ 80). אם הייתי צריכה לבחור שיר אחד מבין מכלול השירים הרי הייתי בוחרת בשיר זה כגולת הכותרת של הספר. 

הַכֹּל כְּבָר מוּכָן/ הַהַזְמָנוֹת נִשְׁלְחוּ מִזְּמַן/ הַמָּחוֹג הַגָּדוֹל מַשִּׂיג אֶת הַקָּטָן/ הַחֶדֶר מְקֻשָּׁט/  

מְחַכֶּה, אַף אֶחָד לֹא בָּא/ מְחַכֶּה. אִישׁ לֹא נִכְנָס/ הַנֵּרוֹת בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ מַטָּה/ קוֹבְרִים עַצְמָם מִבּוּשָׁה/ הָעוּגָה רוֹצָה לִבְרֹחַ/ אֲבָל אֵין רַגְלַיִם / אֵין לְאָן/ הִיא בּוֹלַעַת אֶת הָרַק בְּשֶׁקֶט/ וּבוֹכָה 

השיר העוצמתי, העל-זמני, יוצר בתודעת הקורא הבנייה מחדש של האירוע, באופן מטונימי בו כל פרט מייצג את השותפים לחוויה המטלטלת. ההיזכרות נוגעת בקו השבר שבין גיבור השיר לעולם האכזר איתו נפגש, ובין התגובה הכואבת של אמו. תיאור הכאב המובע דרך העצמים הנוטלים חלק באירוע. סופי הטורים נטולי פיסוק, כמו גם הם מבקשים להיסחף אל עולם שאינו תחום. השבר בשיר זה הוא אחד מני רבים המתוארים בספר, אבל השבר לא מונע את הגעגוע המטפורי של העץ, בידיעה שלגעגוע יש גם ממד תרפויטי: “בְּלִי לִשְׁאֹל, בְּלִבִּי הֵאִירָה תְּשׁוּבָה/ שְׁנֵינוּ מְחֻבָּרִים/ בְּקַו לֹא נִגְמַר, בְּאוֹתָהּ נִקְדָּהּ” ( עמ’ 21). וכמובן השיר מסתיים ללא נקודה. 

גם אם חלומו של הכותב שכל חייו יהיו טבולים בשוקולד, הרי בהתבוננות בוגרת הוא מבין שהאמת היא עֲרֻמָּה (עמ’ 29), וקובץ השירים מאפשר התבוננות במציאות – זו הכואבת וזו הנחלמת. שלל פתרונות נחשפים בטקסט, בעיקר באמצעות השאלה “ואיך”, שדומה שהיא מלת מפתח לכל השאלות העולות ברקע.  

אז אחזור לכותרת הספר “העץ מתגעגע לפרי” – האם בסימן שאלה, סימן קריאה או נקודה, או נקודה שהייתה אמורה להיות ונדחתה. כל אחד מסימני הפיסוק יכול לכוון לקריאה שונה, אבל מטאפורת געגוע העץ יוצרת תחושה שהיא מעין השלכה לתחושה הרגשית סביב הדיאדה עץ ופרי המהווים מטונימיה, פרט המייצג שלם, למערכת היחסים האנושית, המדייקת את הכאב הנובע מגעגוע. באמצעות הרחקה אל מטאפורת העץ נעשה ניסיון לפתח מנגנון בריחה, או מנגנון התקרבות לכל מה שקשור בכאב הגעגוע. 

רבינוביץ וקס (2016) מונות שלושה ממדים המתקיימים במהות הגעגוע, הראשון מבחינה רגשית – הזיכרון המעורר הימשכות אל החסר, אל עולם שאבד, או אל מה שאבד ונעלם מחיינו. תהליך הגעגועים תחילתו בהיזכרות. כדי שיתרחש חייב להתקיים זיכרון וחיבור למצב קודם, כמו בשורה “וְהַגַּעֲגוּעַ? כְּמוֹ כְּאֵב שֶׁלֹּא נִרְגַּע/ הֲכִי לְבַד שֶׁרַק אֶפְשָׁר/ לִוְיָתָן/ הֲכִי עָמֹק בִּמְצוּלוֹת הַיָּם” (עמ 12). 

בעמדת הגעגועים מיוצ ג החלק הבריא, הגעגוע הוא השבת היסודות המחוזקים לחיים הטובים, שימור על תחושת הזהות שאבדה. טיפול בחלקים חסרים בהבעתם, כדי להביא לגיבוש מחדש, תהליך שקורה בתוך הצגת השיר, כש”מִלִּים הִכְרִיזוּ מִלְחָמָה/לֹא לוֹקְחוֹת שְׁבוּיִים/מָה נִשְׁאַר” (עמ’ 82), או “לַמִּלִּים כֹּחַ-חַיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן/לִסְלֹל שִׁיר, לְהַכְתִּיב אֹמֶר/ כְּמוֹ אַחֲרֵי חֲלִילָן מֵהַמֵּלִין/מְהֻפְּנָט הוֹלֵךְ עִוֵּר” (עמ 5). 

השני, הממד הקוגניטיבי – המנסה לברר מה קורה כעת לעומת מה שהיה בעבר. מבט זה בוחן את הפער, ומתוכו מבקש לדעת מה הסיכויים להקטין פער זה כדי לתת מענה לגעגוע. כמה פרצופים לגעגוע וביניהם גם תחושת החמצה “אוּלַי בְּגִלְגּוּל אַחֵר אֶחֱזֹר/ אַמְשִׁיךְ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם” (עמ’ 55), או “אֵיךְ זֶה לִחְיוֹת אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת/ לְהַעֲבִיר חַיִּים שְׁלֵמִים, עַל יַד” (עמ’ 30). וגם “הַחַיִּים קְצָרִים/ יֵשׁ מָקוֹם לְטָעוּיוֹת אוֹ סְתָם נִסִּים קְטַנִּים/ אוּלַי הוֹפֵךְ לִכְלוּם וְשׁוּם דָּבָר…. טַעַם גַּעְגּוּעַ …. לְמָה שֶׁלֹּא יִקְרֶה פֹּה לְעוֹלָם” (עמ’ 10). וגם ניסיון לתקן את המעוות “תֵּאַרְתִּי אוֹתְךָ כְּפִי שֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה…. שֶׁל כָּל מָה שֶׁחָלַמְתִּי שֶׁיִּהְיֶה…. וַאֲנִי רַק רוֹצֶה רוֹצֶה הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה חֲזָרָה” (עמ’ 8), “חֲלוֹמוֹת נוֹתְרוּ מְנִיעִים אֶת הַחַיִּים/בְּלֵב שִׁבְרֵי חֲלוֹם / רוֹדְפִים יוֹם אַחַר יוֹם/ כּוֹתֵב כְּאֵבִים עַל הַקִּירוֹת/ תְּרוּפָה לַשְּׁתִיקוֹת/…….” (עמ’ 84), או “זֶה רַק אֲנִי וְהַמַּרְאֶה …… /חַיָּב לָצֵאת מְעוֹרִי, עָלוּב, חַלָּשׁ, לְלַקֵּק אֵת הַפְּצָעִים, לְהַצִּיל אֶת עַצְמִי מֵעַצְמִי/ חַי” (עמ’ 16). 

יש גם געגוע לרגעים מרגשים “אוּלַי הָיִיתִי גֶּשֶׁר/שֶׁחִבֵּר פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר/ דָּבָר אֶחָד בָּטוּחַ/ שְׁנֵינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר” (עמ’ 48). השורה השירית הזו מלכדת את המישור האישי, המשפחתי, והלאומי. יש דרך לתקן את השבר, איך מתקנים את השבר בעיקר “עכשיו שעוד אפשר” (עמ’ 74). 

והשלישי, מבחינת העשייה – מה עושים או יכולים לעשות כדי להתקדם אל מושא הגעגוע, כדי לספק את החסר. או מה אנחנו יכולים לעשות כדי להימנע מהגעגוע ומהכאב שכרוך בו, “הַכֹּל מִתְרַסֵּק לִי בַּפַּרְצוּף עַכְשָׁו/אֲנִי צוֹעֵק/ מְבַקֵּשׁ עֶזְרָה. סְלִיחָה/ אַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה, לֹא מַבִּיט עָלַי / לֹא יוֹצֵא לִי קוֹל, אֲנִי צֵל שְׁתִיקָה/” (עמ’ 24). 

הביטוי “לֹא יוֹצֵא לִי קוֹל, אֲנִי צֵל שְׁתִיקָה” מקפל בתוכו ריבוי משמעויות, ובעיקר אוקסימורוני, דבר וניגודו באותו ביטוי: הראשון, מהותו של הצל; השני, ביטוי השתיקה; והשלישי, הוא קול. הצל במהותו הסימבולית מייצג דפוסים הנמצאים בבסיס ההתנהגות האנושית באופן לא מודע, ומשפיעים על תהליך קבלת ההחלטות. על פי יונג (1973), הצל האישי המיוחד לכל איש ואישה כולל את החלקים באישיות שהאדם מסרב לקבלם ולכן מדחיק אותם, מה שמכונה אצל פרויד הדחקה. דהיינו זאת היכולת האנושית לסלק מחשבות או דחפים מהרובד המודע אל זה הלא מודע, ובכך להפסיק לעסוק בתכנים מפחידים או קשים (פרויד, 1987). השתיקה היא כלי תקשורתי רב עוצמה, אשר דרכו ניתן להביע דברים שלא ניתן להביע במילים, אולם הביטוי השירי, שהוא הקול האישי, מנצח את השתיקה. “שתיקה” גם היא חלק מתהליך עיצוב זהות, היא רעיון המוביל את הבחירות (עמ’ 17) בין העשייה ואי העשייה. השתיקה העולה מן הטקסט מייצגת את מה שלא ניתן לראות. משמעות המנועה מלהתממש ולנכוח בו. כוחן של מילים הוא, בפרפרזה  על דברי הכותב, “גם כשהן אסף של מלים סדוקות כשהשתיקה מחלחלת ביניהן” (עמ’ 82). המתח, הכאב, תחושת התסכול, והגעגועים המוחצנים באמצעות שורות השיר מתכנסים אל שתיקה פנימית שדומה שלעיתים כוחה גדול מהמילים. והרציונל לכך מוסבר במשפטים הבאים “לֹא חַיָּבִים כָּל דָּבָר לִפְתֹּחַ/לִגְבָרִים מֻתָּר הַיּוֹם לִשְׁתֹּק/ אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר פֹּה קְצָת סוֹדוֹת” (עמ’ 26).  

כדי להבין את הניואנסים הדקים שבין געגוע והדרך לכאוב אותו קראתי וקראתי וניסיתי להשלים….וכמו שאמרו חז”ל: וְאִידָךְ זִיל גְּמוֹר 

מקורות 

יונג, ק. ג. (1973). האני והלא מודע, דביר. 

לה קפרה, ד.(2006). לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה, רסלינג. 

פרויד, ז. ( 1978). פשר החלומות, יבנה.  

Rabinovitch Galiya & Efrat Kass (2016). Avoiding longing: the case of ‘hidden children’ in the Holocaust, Israel Affairs, 22:2, 444- 458.   

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע − שש =