קטע קצר זה מופיע בספרי החדש העומד לראות אור בימים אלה “ספרות ורפואה ביצירות דוברי גרמנית בין שתי המלחמות”. הספר מהווה כרך ח’ בסדרה פרי עטי “הרהורים על ספרות ורפואה-דילמות ביחסי רופא-חולה”. הקטע מתאר את התחקותי אחר ביתו של שטפן צווייג בזלצבורג.
ראו את הרשימה על הכרכים השישי והשביעי בסדרה של ד”ר שריר.
באחד מטיוליי בזלצבורג בקיץ 2019 חיפשתי את ביתו של שטפן צווייג בכתובת Kapuzinerberg 5, שם התגורר עם אשתו הראשונה, הסופרת פרידריקה מריה פון ווינטרניץ, ובנותיה מנישואיה הקודמים משנת 1917 ועד 1937.
יש לציין שמלבד שטפן צווייג, התגוררו בזלצבורג, בשלבים שונים של חייהם, ממיטב האינטלקטואלים והיוצרים היהודיים:
בנימין זאב תאודור הרצל (Theodor Herzl, 1904-1860). עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי, ומדינאי יהודי, מפתח רעיון הציונות המדינית. התגורר בעיר בעת שהתמחה במשפטים.
ז’אן אמרי (Jean Améry, 1978-1912). סופר ועיתונאי, בן לאב יהודי שנולד בווינה בשם הנס חיים מאייר. התגורר בזלצבורג עד להתאבדותו בשנת 1978, וזאת לאחר שניצל ממחנות הריכוז אושוויץ, בוכנוולד, וברגן בלזן, כאשר נתפס על ידי הגסטפו בעת שנלחם נגד הנאצים.
מקס ריינהרדט (Max Reinhardt, 1943-1873). במאי תיאטרון נודע, שחקן, מפיק, ומנהל אמנותי, ממייסדי פסטיבל זלצבורג. נולד בשם מקסימיליאן גולדמן למשפחה יהודית בבאדן, שליד וינה. ב-1912 עיבד בין השאר את מחזה המוסר האנגלי מהמאה ה-15 “כל אדם”, כשז’אן סיבליוס כתב לו את הלחן. המחזה מוצג מדי שנה ברחבה שלפני הקתדרלה של זלצבורג.
הוגו פון הופמנסטאל (Hugo von Hofmannsthal, 1929-1874). משורר, סופר, ומסאי אוסטרי, שהקים עם מקס ריינהרדט וריכרד שטראוס את פסטיבל זלצבורג. הוא היה מן הדמויות הבולטות במודרנה הספרותית של וינה ובקרב אומני סוף המאה ה-19. אבי סבו היה סוחר יהודי שרומם בידי קיסר האימפריה האוסטרית.
בפברואר 1934 נערך חיפוש משטרתי בביתו של שטפן צווייג, אשר זיעזע אותו וטילטל את עולמו. מייד לאחר מכן החליט שהוא עוזב את ביתו. הוא עזב את זלצבורג ושכר דירה ברחוב 11 Portland Place בלונדון. בנובמבר 1937 חזר לביקור קצר ואחרון באוסטריה כדי לבקר את אימו, שהייתה כבר חולה מאד באותה עת, וב-2 בדצמבר 1937, עזב בפעם האחרונה את מולדתו אוסטריה ולא שב אליה לעולם. כך הוא מתאר את רגעי הפרידה: “עברתי על פני זלצבורג, העיר שבה עמד ביתי ובה עבדתי עשרים שנה, בלי לרדת אפילו בתחנת הרכבת. יכולתי לראות מחלון הקרון את ביתי בגבעה ולהיזכר בשנים שחלפו, אך לא הבטתי לשם. למה? הן לא אשוב לגור שם לעולם. ברגע שהרכבת חצתה את הגבול ידעתי, כפי שידע לוט, כי הכל מאחורי. עפר ואפר, עבר שקפא במלח מר… אך אל יראה איש בדברי התייפייפות שלאחר מעשה, אלא אמת לאמיתה, באומרי: ביומיים האחרונים שלי בווינה הסתכלתי בכל אחד מהרחובות המוכרים, בכל כנסייה, בכל גן, בכל פינה עתיקה של העיר שבה נולדתי, במבט מיואש ואילם של ‘לא עוד’. חיבקתי את אמי בתחושה שזו ‘הפעם האחרונה’. כל דבר בעיר הזאת, בארץ הזאת, קלטתי בהשפעתו של ‘לא עוד!’ זה, מתוך ידיעה ברורה כי זוהי פרידה לעולם” [i].
במקום לטפס במדרגות האבן, שבסמטאות ההיסטוריות עטורות הקשתות בגדה הימנית של נהר הזלצך, מכיכר שטפן צווייג (Stefan Zweig Platz), אשר מובילה לדרך שטפן צוויג (Stefan Zweig Weg), טיפסתי במהלך טיולי במדרגות העץ האינסופיות בתוך היער עד מנזר הקפוצ’ינים שבמעלה ה- Kapuzinerberg, גבעה בגובה של 640 מ’ שמיקומה בגדה המזרחית של נהר הזלצך. מסתבר שהתיישבות מוקדמת על המדרון המזרחי של ההר היא מהתקופה הניאוליטית, כאשר היאחזויות פרה-היסטוריות גדולות על ההר מיוחסות ל-110 לפנה”ס [ii].
מנזר הקפוצ’ינים נבנה על ידי הנסיך הארכיבישוף Wolf Dietrich von Raitenau כמעוז בפני הרפורמציה. ב-1594 הוא מסר את המבצר למסדר הקפוצ’ינים. ב-1602 הנזירים חנכו את הכנסייה הראשונה על שרידי המצודה מימי הביניים, שנקראה Trompeterschlöss. המנזר קיבל את צורתו הסופית ב-1690. במשך שנים ארוכות הנזירים היו בלתי תלויים בבישופ המקומי והיו כפופים רק לאפיפיור. ב-1800 ושוב במשך 1810-1808 המנזר נכבש על ידי הצבא הצרפתי ורוקן מנזירים, וב-1813 נכבש על ידי הבווארים. ב-1938, בזמן ה”אנשלוס” – האיחוד בין אוסטריה לגרמניה – הנאצים התכוונו לבנות שם אולמות להרצאות ודיונים, אך התוכנית לא יצאה לפועל. הנזירים חזרו ב-1942 כשתחילה חלקו את בנייני המגורים עם פליטים ואסירים.
מעל מעקה האבן שמסביב למנזר ומתוך עצי היער הבליחה זלצבורג היפהפייה על כנסיותיה, מבצריה, וגניה המשתרעים מעבר לגדה המזרחית של נהר הזלצך במין שלווה סטואית. העלייה הייתה קשה למדי, והסתבר שטיפסתי יותר מדי תוך שהחמצתי את ביתו של צווייג, שהיה ממוקם הרבה יותר נמוך – בגובה של 210 מ’ מעל העיר. נאלצתי לרדת בחזרה בירידה תלולה למדי בתוך היער עת נמלאתי יותר ויותר סקרנות לראות את ביתו, כשחשבתי לעצמי שאולי אוכל להסיק משהו מהבית ומסביבתו על חייו של צווייג. נזכרתי בתיאורו של צווייג: “לא הייתה שם גישה למכוניות, אלא דרך צליינים בת שלוש מאות שנה ועוד מאה מדרגות, אבל הפיצוי למאמץ זה ניתן במרפסת, שנשקף ממנה מראה מקסים של הגגות והצריחים של עיר רבת מגדלים זו” [iii].
בעת הירידה בשבילי היער ניסיתי לשאול מטיילים מזדמנים היכן ביתו של שטפן צווייג אבל אף לא אחד מהם הכיר את האיש ואת פועלו. בהתקרבי אל הבית גיליתי שמיקומו תואם לתיאורו של צווייג בספרו העולם של אתמול. הבחנתי בשלט קטן חקוק על אבן אפורה כהה ועליו היה חקוק שם הסופר. בדרך הבחנתי בשלטים אחרים, גדולים יותר, עם שמות אישים שונים, שהבליטו בעיניי את הניסיון להצניע את שמו של הסופר היהודי. שמו של צווייג אף לא צוין על השער בפתח הבית שהיה ביתו ב-Kapuzinerberg 5. ב-27 באוקטובר 1917 חתם צווייג על חוזה לרכישת הבית, שנבנה באמצע המאה ה-17, ושטחו היה 7816 מ”ר, כולל גינה גדולה ויער פרטי צמוד. הוא רכש את הנכס במזומן (שילם כ-12 אלף דולר). מעניין כיצד תיאר אותו צווייג: “במאה ה-17 הוא שימש טירת הציד של ארכיבישוף, נשען על קיר מבצר אדיר, ושני חדרים נוספו לו במאה ה-18… גובלן עתיק נהדר, כדור לכדורת מעוטר בציורים ששיחק בו הקיסר פרנץ בשנת 1807 במסדרון הארוך של הבית, וכמה מגילות קלף עתיקות מעידות על זכויות פיאודליות, היו עדים ברורים לעבר מכובד” [iv].
מצבו של הנכס היה בכי רע, ולכן הזוג צווייג נאלץ לערוך בו שיפוצים נרחבים בטרם נכנס להתגורר בו עם המשפחה ב-1919. בחלקה המערבי של הקומה העליונה השתרעו החדרים של צווייג, ובחלק המזרחי היו חדרי אשתו ושתי בנותיה. לבית הייתה מרפסת גדולה ואולם רוקוקו עם טפט רחב מידות Les Monuments de Paris שעיצב האמן ג’וזף דופור (Joseph Dufour), וחדר רחצה צמוד. בקומה האמצעית הייתה הספרייה המרכזית וחדר האוכל. המרתף הושכר לדיירי משנה. מספר הטלפון בבית היה 598.
וכך תיאר צווייג את מצבו של הבית בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לפני השיפוצים: “גילינו שאי אפשר לגור בו. גשם טפטף בעליזות בחדרים, בכל פעם שירד שלג הוצפו המסדרונות: תיקון יסודי של הגג לא היה אפשרי, כי לא היו לנגרים עצים לקורות חדשות, ולא היה לפחחים פחים להתקנת מרזבים. בעמל רב כוסו בנייר זפת הסדקים החמורים ביותר, וכשירד שלג חדש, נאלצנו לטפס על הגג ולשחררו… הטלפון היה מתמרד, מפני שהכבלים היו עשויים ברזל ולא נחושת. איש לא סיפק סחורה הביתה והיה עלינו לשאת הכל במעלה ההר בידינו. אך הקשה מכל הייתה הצינה, כי פחם לא היה בכל הסביבה… נעזרנו בכבול שנתן לפחות אשליה של חום… כתבתי רק במיטה באצבעות קפואות מכחילות…” [v].
לאחר השיפוצים צווייג נהג לארח בביתו את אליטת התרבות של אירופה כגון: רומן רולנד; ארתור שניצלר; תומאס מאן; הוגו פון הופמנסתאל; ריכרד שטראוס; ועוד אישים רמי מעלה. ביתו כונה “וילת אירופה”. באפריל 1937, שלוש שנים לאחר שכבר לא התגורר בביתו, מכר אותו צווייג למשפחת גולדהופר במחיר של 63 אלף שילינג. תנאי התשלום היו 40 אלף שילינג במעמד חתימת החוזה, כשיתרת התשלום תועבר לו בתוך שנתיים בתוספת ריבית של 5 אחוזים “לא יאוחר מה-1 ביוני 1939”. צווייג מעולם לא קיבל את יתרת 23 אלף השילינג היות שהם הוחרמו על ידי הנאצים.
כשהגעתי סוף-סוף אל ביתו של צווייג בטיול של קיץ 2019 בקושי ניתן היה לראותו בין עצי היער שהקיפו אותו מכל עבר. הצלחתי להבחין בווילה רחבת ידיים בסגנון כפרי בעלת שתי קומות, כשמעליה צריח מוסתר בסבך הירוק. הווילה הייתה מוקפת מכל צדדיה בגדר. מדרגות האבן הקדמיות הובילו לשני עמודי אבן שהגבילו ביניהם שער ברזל שחור מעוטר בסורגים כשבחלקו העליון עיטורים דמויי חיצים. מצידו של השער על עמוד האבן מימין היה שלט שציין את הכתובת Kapuzinerberg 5 ללא ציון שמו של צווייג.
מסתבר שזה השער המקורי שהעניקה לצווייג אשתו הראשונה כמתנת חתונה. קירותיה של הווילה היו צבועים בצבעים בהירים בגון השמנת. החלונות בקומת הקרקע היו מסורגים. מדרגות אבן פנימיות הובילו לשביל שהקיף את הבית, שבצידו נבטה ספק חממה ספק מרפסת סגורה, המוגבלת בחלונות זכוכית ובקורות עץ ירקרקות. כשהבטתי בבית חלפה לפתע דמות חמקמקה שהילכה בשביל הפנימי ונעלמה. התחושה שאפפה אותי הייתה שהבעלים עושה כל מאמץ כדי להצניע את בעליו הקודמים, ואכן משפחת גולדהופר – שהייתה בעלת הנכס מ-1937 ועד 2021 – מעולם לא הסכימה להנגיש את הבית או לפחות את חלקו לטובת הציבור או למען זכרו של צווייג.
נודע לי שב-2021 רכש את הווילה וולפגנג פּורש (Wolfgang Porche) יו”ר דירקטוריון חברת הרכב פורשה. בניגוד לבעלים הקודם, הוא הצהיר שבכוונתו לפתוח באופן חלקי את הווילה לטובת הציבור ולהנציח את זכרו של צווייג. לצורך כך, תיבנה בשיתוף עם עיריית זלצבורג מעלית שתעבור בתוך הגבעה ושתאפשר גישה נוחה לאנשים מבוגרים.
ביולי 2023 שוב הגעתי לזלצבורג במהלך טיול לאגמים שבאזור הזלצקמרגוט. הגעתי במיוחד ל- Kapuzinerberg 5, והפעם בדרך הקצרה, במדרון המשופע העולה מכיכר שטפן צווייג לדרך שטפן צווייג עד לביתו הישן. ציפיתי להבחין שם בבניין המחודש או לפחות בשלט לזכרו של צווייג, אך הבית עמד בשיממונו, חבוי בין העצים.
[i] הציטוטים מתוך שטפן צווייג, העולם של אתמול. תרגום: צבי ארד. הוצאת מחברות לספרות, 2012.
[ii] מסדר הקפוצ’ינים – ויקיפדיה.
[iii] שטפן צווייג, העולם של אתמול. תרגום: צבי ארד. הוצאת מחברות לספרות, 2012.
[iv] שם, עמ’ 230.
[v] שם, עמ’ 231-230.
קראו גם
רשימות נוספות של ד”ר לימור שריר ביקום תרבות
משה גרנות מגיב:
הסיפור של לימור שריר על מגוריו של שטפן צווייג בזלצבורג מרתק, והושקע בו המון ידע בעקבות תחקיר מקיף, ושני ביקורים שם. נשאלת השאלה – מדוע שטפן צווייג? הרי היה דוקטור לפילוסופיה, לא למדיצינה.
משה היקר
יתכן ואכן לא הסברתי טוב. כרך ח׳ בסדרה פרי עטי ״ הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא-חולה״ עוסק בספרות ורפואה ביצירות של סופרים דוברי גרמנית בין שתי המלחמות. אני מנתחת כמה מיצירותיהם של שטפן צווייג,ארתור שניצר,תומאס מאן ופרנץ וורפל תוך התייחסות מיוחדת לעולם הרפואה ביצירותיהם.