שונאי ישראל בעם ישראל

משה גרנות עומד על הסיבות לאנטישמיות ובפרט לאוטו-אנטישמיות דהיינו השנאה העצמית היהודית, בעולם לאורך ההיסטוריה.

המערכת

הקדמה

התופעה של בני עם מסוים המביעים סלידה, ואף שנאה, כלפי מאפייניו והתנהגותו של עמם היא דווקא נפוצה ברוב העמים. אבל, נדמה שבעם ישראל התופעה הרבה יותר נפוצה והרבה יותר קיצונית מאשר בעמים אחרים, וברור שהיא גם הרסנית יותר, כי עמנו הרי היה חסר שני מרכיבים מרכזיים החיוניים לקיומן של כל אומות העולם – טריטוריה ושפה, והיה בבחינת "אורח נטה ללון" בארצותיהן של אומות אחרות.

מפיצי הנצרות היהודים

בין שונאי עמם הראשונים יש למנות את מפיצי הנצרות, שהיו רובם יהודים. פאולוס, הוא שאול התרסי, יהודי מאב ומאם, במגמה להפיץ את הנצרות בעולם כולו, מבטל את המצוות של התורה, ואף קובע שנוצרי אשר יקיים אותן תחול עליו קללה: "הַנִּשְׁעָנִים עַל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה נְתוּנִים תַּחַת קְלָלָה, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, אָרוּר כָּל מִי שֶׁלֹּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם… וְהַתּוֹרָה אֵינֶנָּה נִזְקֶקֶת לֶאֱמוּנָה, אֶלָּא שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם אֶת דְּבָרֶיהָ וָחַי בָּהֶם .הַמָּשִׁיחַ פָּדָה אוֹתָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה בְּכָךְ שֶׁהָיָה לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ" (אל הגלטים ג 13-10). וגם: "כָּל אִישׁ הַמִתְפַּלֵּל אוֹ מִתְנַבֵּא וְרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה, מְבַזֶּה הוּא אֶת רֹאשׁוֹ" (איג 1 אל הקורינתים יא 4).

החטא הראשון של היהודים על פי הברית החדשה הוא שיהודה איש קריות הסגיר את ישוע בן מרים, המשיח, לרומים. עינויו של ישוע והריגתו על הצלב הם בבחינת גזירה שהטיל עליו אביו שבשמיים כדי לכפר על עוונות האנושות, ואולם האיש שסייע כי גזירה זאת תתממש הוא בבחינת שליח השטן, וכל הקללות הנוראות יחולו עליו לעולם: "בֶּן־הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ כַּכָּתוּב עָלָיו [כלומר, לפי הגזירה שנגזרה עליו], אַךְ אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר יַסְגִּיר אֶת בֶּן־הָאָדָם. הָאִישׁ הַהוּא, מוּטָב הָיָה לוֹ אִלּוּלֵא נוֹלַד" (מתי כו 24; מרקוס יד 21; לוקס כב 21;  ראו גם יוחנן יג 21, 27).

וזאת לדעת – מחברי "הבשורות" שבברית החדשה היו כולם יהודים: מתי המוכס היה תלמידו של ישו; כנ"ל יוחנן; מרקוס היה תלמידו של פטרוס (שמעון כיפא, ראו יוחנן א' 42); ולוקס היה מלווהו של פאולוס השליח (שאול התרסי).

בבשורה על פי יוחנן יהודה מתואר כגונב מהקופה הכללית, מי שהשטן הסית להסגיר את ישוע בעבור בצע כסף, וכמי שמגלם את השטן עצמו (יוחנן ו 71-70, יב 6-4; יג 2).

לפי גרסת הבשורות הסינאופטיות יהודה מסגיר את ישוע בתחבולה נכלולית – הוא מנשק לישוע רבו, וזה סימן ההסגרה (מתי כו 50-47; מרקוס יד 46-43 לוקס 48-47). הנשיקה הזאת הפכה לסמל בגידתו של יהודה, האחד מבין שנים-עשר שליחיו של ישוע, ששמו כשם אבי שבט יהודה ואבי היהודים בכלל.

לפי הבשורה של יוחנן היהודים אף איימו על פילטוס שאם לא יצלוב את ישוע, ייחשב פילטוס עצמו למורד בקיסר (יוחנן יט 12).

לפי הבשורות היהודים הם שורש הרע בעולם. הם המיתו את האדון ומנסים למנוע מהשליחים מלהגיד לגויים את דרך הישועה, לכן מלאה סאת חטאותיהם ובא עליהם החרון עד תום (איג 1 אל התסלוניקים, ב 16-14; וראו גם מעשי השליחים יב 6-1, כ 19; כח 17, 21; אל הרומים, ב 11, יא 28; אל טיטוס א 16-14). אלה שנושאים חותם על מצחם ועל ידם (התפילין) לא יינצלו ביום הדין (ההתגלות ט 4, כ 4), והמצהירים "יהודים אנחנו" אינם אלא כת השטן (ההתגלות ב 9, ג 9): "אַתֶּם [היהודים] מִלְּמַטָּה; אֲנִי מִלְמַעְלָה. אַתֶּם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה; אֲנִי אֵינֶנִּי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. לָכֵן אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁתָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם; שֶׁכֵּן אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים כִּי אֲנִי הוּא, מוֹת תָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם" (יוחנן ח 24-23; ראו גם טו 6).

הרודפים הקשים של הנוצרים היו הקיסרים הרומיים, ובייחוד דקיוס (שלט ב 251-249) ודיוקלטיאנוס (שלט ב 305-284). ליהודים לא הייתה היכולת, ומתברר שגם לא העניין, לרדוף את הנוצרים. עם זה, מידת הארס שהנצרות מפנה כלפי היהודים בברית החדשה ובכתבי ראשי הכנסייה היא ממש בלתי נתפסת, כאילו כל האמונה הנוצרית תלויה בכך שהעם היהודי יעבור מן העולם. אין תימה שלאורך הדורות שפכו הנוצרים את דמם של היהודים, גירשו אותם מארצותיהם, אנסו אותם להתנצר, והוסיפו להתנכל להם ביתר שאת גם אחרי שהתנצרו.

יהודים מומרים בוויכוחי האמונה

הרחבתי את הדיבור על שנאת היהודים שבברית החדשה, הגם שבאמת הבאתי כאן רק מעט מהארס שהברית החדשה שופכת על העם היהודי, ארס שהיה הבסיס לשנאת היהודים לאורך קרוב לאלפיים שנה, ומקורו של הארס הזה הגיע מפיהם ומקולמוסיהם של יהודים.

יהודים מומרים לאורך הדורות לא הסתפקו בתמורה שערכו באמונתם, אלא מצאו לנכון להשמיץ את היהודים וספרי הקודש שלהם, ואף להילחם מלחמת דת אכזרית נגדם. במאה ה-12 קמו המומרים משה הספרדי (פטרוס אלפונסי), אבנר מבורגוס (אלפונסו דה וייאדוליד), שלמה הלוי (פבלו דה סנטה מאריה), יהושע הלורקי (ג'רונימו דה סנטה פה), מצדיקים, כמצופה, את המרת הדת, ומטיחים האשמות כנגד היהודים על פי פירושיהם לכתבי המקרא.

ב-1236 היהודי המומר ניקולס דונין, תלמידו לשעבר של ר' יחיאל מפאריס, כותב איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות נגד התלמוד. בעקבות כתב השיטנה הזה נערך ויכוח של הנוצרים נגד היהודים בשאלה אם התלמוד מטיף לשנאת גויים ונוצרים. מצד היהודים הופיעו ר' יחיאל מפאריס ור' משה מקוצי, ובעקבות "ההפסד", הצפוי מראש כמובן, של החכמים היהודים, שרפו בשנת 1244 אלף ומאתיים ספרי תלמוד ואגדה, שהובאו לכיכר העיר פאריס בעשרים עגלות, וחל איסור על היהודים ללמוד תלמוד. הצו הזה רוכך לימים, אבל לימוד התלמוד התאפשר רק לאחר צנזורה קפדנית שנוהלה על ידי יהודים מומרים.

בוויכוח ברצלונה (1263) ביוזמת מלך אראגון חיימה הראשון עמד בראש הצד היהודי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן), ומולו תלמידו של ריימונדו מרטיני, מחבר "פגיון האמונה", פבלו כריסטיאני, יהודי מומר שכונה "האח פול". לא אכנס לפרטי הוויכוח, שעל פניו נראה שהמנצח בו היה הרמב"ן, והמלך הישר אף שיפה אותו בתשלום. ראוי לציין כי שוב מקטרג היהודים והיהדות היה יהודי מומר, ולמרות עמדתו המכובדת של הרמב"ן, בלחץ הכנסייה נאלץ הרמב"ן לגלות מספרד, ועלה לארץ ישראל.

ויכוח טורטוסה שבקטלניה (1414-1413) – היוזם לוויכוח הזה, שהסוף שלו היה ידוע מראש, הוא יהודי מומר בשם יהושע הלורקי, שהוענק לו השם הנוצרי ג'רונימו דה סנטה פידה. הטענה הנוצרית הייתה כי התלמוד מאשר שהמשיח כבר בא. המשיבים מצד היהודים היו יוסף אלבו, ר' משה עבאס, ר' אסטרוק הלוי. כצפוי, היהודים הפסידו, והתוצאות היו הרסניות: שריפת ספרי תלמוד; אלפים נאנסו להמיר את הדת; וכן גזירות קשות על היהודים שהעזו להחזיק באמונתם.

שריפת התלמוד באיטליה (1554-1553, 1559) – המלשינים לאפיפיור, שיש בתלמוד הסתה נגד הנצרות, הם היהודים המומרים יוסף מורו, חננאל דה פוליניו, שלמה רומנו. בעקבות כך נשרפו ספרי הקודש בוונציה, ברומא, בפיררה, במנטובה, בקרמונה, וגם באיים כרתים וקורפו.

שריפת התלמוד לא פסחה גם על מזרח אירופה: הבישוף האנטישמי מיקולאי דמבורסקי מורה לקיים ויכוח בין פרנקיסטים, הכת של יעקב פרנק שהתנצרה מאוחר יותר בהשראתו, ובין רבנים יהודים. הוויכוח התקיים בקמינסק פודולסק שבפודוליה, במערב אוקראינה, בשנת 1757. התוצאה הייתה ברורה מראש: היהודים נדונו למלקות; לקנס; ולשריפת כאלף ספרי תלמוד. הפרנקיסטים לא הסתפקו בכך, ובטרם התנצרו, דרשו לקיים עוד ויכוח, שבו רצו להוכיח שיש בסיס לעלילת הדם (אפיית מצות בדם של נוצרים). הוויכוח התקיים גם כן באוקראינה, הפעם בעיר לבוב. הכנסייה אמנם הודתה שאין ראיה לנכונות עלילת הדם, אבל קבעה שהפרנקיסטים ניצחו. יעקב פרנק התנצר בנוכחות אוגוסט השלישי, מלך פולין (1759), ומסתבר שפרנק הספיק קודם אף להתאסלם (1757).

משמיצי היהדות בתקופה "הנאורה"

עד כאן סקרתי את מעלליהם של יהודים שונאי ישראל, מרביתם מומרים, שפעלו בימים האפלים של השלטון ללא מצרים של הכנסייה הנוצרית באירופה. נערוך עתה קפיצה אל התקופה "הנאורה", כאשר כוחה של הדת נחלש, בעיקר במערב אירופה. מסתבר שהאיש שהניח את הבסיס לאנטישמיות המודרנית של האימפריה הרוסית היה יהודי מומר בשם יאקוב בראפמן (1879-1824), מחבר הספרים "האגודות היהודיות המקומיות והאוניברסליות" ו-"ספר הקהל". ספרים אלה והמאמרים שפירסם קובעים שיש קשר הרסני של הקהל היהודי העולמי. הוא האשים את "כל ישראל חברים" במזימה לפרק את האימפריה הרוסית. בראפמן היה יתום עני שהחליט להתנצר (קודם ללותרניזם ואחר כך לכנסייה האורתודוכסית הרוסית) כדי להינצל מגיוס לצבא במסגרת "מכסת הקנטוניסטים". הפרויקט החשוב שלו היה לנצר יהודים שאינם בקיאים ברוסית, ולהקים עבורם כנסייה שהפולחן שלה ייערך בעברית. תכניתו לא צלחה, אבל הוא מצא דרך להתנכל ליהודים בהיותו צנזור על כתביהם, שנהג לפסול לדפוס משום מילה, או מילים, שלא נשאו חן בעיניו. בימי הביניים כמעט תמיד הנוצרים ניצחו בוויכוחים עם החכמים היהודים, ותוצאת ההפסד הייתה הרסנית. גם בראפמן התעמת עם חכמים יהודים (הרב יעקב באריט, אברהם אליהו הרכבי). בראפמן הפסיד מן הטעם שהיה בעצם עם הארץ, ונימוקיו האנטישמיים התבססו על זיופים. זה לא מנע מהשלטונות לקבל את התיזות שלו, שהיו הבסיס לזיוף הגדול ששמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כתבי הבסיס של האנטישמיות בעולם הנוצרי והמוסלמי. על הזיוף הזה כתבה השופטת בדימוס המנוחה הדסה בן עתו את הספר "השקר מסרב למות – מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון" (1998).

הנציג המערבי המובהק של האוטו-אנטישמיות הוא ללא ספק אוטו ויינינגר (1903-1880), יהודי אוסטרי, שספרו "מין ואופי" (1902) היה לאחת מאבני השתייה של האנטישמיות הנאצית. הוא קבע בספרו זה (שבמקור הוגש כעבודה שזיכתה אותו בתואר דוקטור) שהיהדות שווה לנשיות, ושתיהן ראויות לכל גינוי בהיותן פסיביות ולא פרודוקטיביות. היהודי הוא נשי, חסר נשמה, חסר אישיות, שאינו יודע להבדיל בין טוב לרע, אין ליהודי זיקה לעבר, כמו הנשים גם היהודים חותרים לנחיתות חברתית. ויינינגר הביע אהדה לדת הנוצרית, והמיר את דתו לנצרות פרוטסטנטית. מסתבר שבמותו הזיק ויינינגר לעמו אפילו יותר מאשר בחיבור ספרו המשוקץ. בלילה שבין ה-3 ל-4 באוקטובר 1903 הוא שכר חדר בווינה (אותו החדר בו נפטר בטהובן), וירה בעצמו. המסקנה של הנאצים מהאקט הזה של ויינינגר הייתה שליהודי אין תקנה, והמרת הדת לא מושיעה אותו מתכונותיו השליליות. ליהודי אין נפש, אין אופי, והוא לא מסוגל להשתנות. בעטיו של הייאוש מעצם היותו – איבד ויינינגר את עצמו לדעת (מסקנה שנוסחה על ידי הנס ינק פון פריינוולד). ובאמת אלפי יהודים מומרים, שונאי יהודים ויהדות, נשלחו לגיטאות, כי ראו בהם יהודים לכל דבר, שלא תיתכן להם תקנה לעולם. פנייתם לכנסייה הקתולית לא זכתה למענה, וגורלם היה כשל אלה השנואים עליהם.

ברל כצנלסון מזכיר במאמר ב"דבר" (4 במאי 1936) יהודים שעודדו את הפוגרומיסטים ב"סופות בנגב" (1881) כדי לסייע להתקוממות של המוז'יקים הרוסים בחתירה אל החירות.

בשנים 1929-1918 הקים המשטר הסובייטי את היבסקציה, הסקציה היהודית של המפלגה הקומוניסטית. בראש היבסקציה עמד שמעון דימשטיין, ופעולתה התרכזה ברדיפת הציונים והתרבות העברית. הם החרימו רכוש של המפלגות הציוניות, גרמו להפסקת הופעתם של עיתונים יהודיים, ולחמו נגד כל סממן דתי. היבסקציה פיזרה את הקונגרס הציוני הכלל-רוסי שהתקיים ב-1920, גרמה למעצרם של 75 צירים, ולאלפים אחרים שנזרקו לכלא, וחלק גדול מהם נידונו למוות.

קאפואים ומלשינים

אינני יודע אם אפשר לכנות את הקאפואים היהודים בתקופת השואה כאוטו-אנטישמים כי מדובר בתקופה אפילה, שבה העולם ירד ממסלולו. אותו הדין, כנראה, כלפי יהודים שהלשינו על מקום מסתורם של אחיהם, וגרמו להסגרתם למוות של אלפים. בתמורה הם זכו להבטחת חייהם ולאמצעים להשגת מזון. חלק מהם נשפטו אחרי המלחמה ונכלאו על עוון שיתוף פעולה עם הנאצים. הקאפו יחזקאל אינגסטר אף נידון למוות במדינת ישראל, אך גזר דינו הומתק בעקבות מידע שהקל בדינו.

היו יהודים שנהגו באכזריות בתקופה זאת כנגד אחיהם. קיימת עדות מהימנה על יהודי בשם ליבו אברמוביץ' שהשתתף בפועל בזוועות שערכו הפשיסטים בדומנובקה שבמזרח טרנסניסטריה. וכן יהודי אחר, בשם דוד משה, שהצליח להימלט מהטבח שנערך בבוגדנובקה שליד נהר הבוג, אשתו וילדיו נרצחו, והוא, למרבה הזוועה סייע לרוצחים, וכבונוס קיבל לחיקו נערה יהודייה. שוב, מדובר במעשים איומים, אבל מדובר בתוצאות של תקופה אפילה, שדיכאה כל ניצוץ של מוסר, לכן קיים ספק אם אפשר להגדיר יהודים אלה כאוטו-אנטישמים.

יהודים שונאי ישראל בימינו

נערוך קפיצה נוספת אל ימינו, הימים בהם כמחצית מעם ישראל חי במדינתו החופשית. להישג המדהים הזה זכה עמנו לאחר כמעט אלפיים שנות גלות, לאחר אינספור גירושים, פוגרומים, עלילות דם, ולבסוף השואה. יישוב יהודי קטן של כשש מאות אלף נפש עמד בגבורה כנגד מתנכלים פנימיים וכנגד צבאות של חמש מדינות ערביות, שמטרתם המוצהרת הייתה להשמיד את כל היהודים. ובכן, תוך הקזת דם נוראה הצליח היישוב הקטן לנצח במלחמה הזאת ולזכות בפיסת קרקע, שבמרכזה, בין הים לגבול, ניתן לעבור את רוחבה בשעה של נסיעה.

גם על פיסת הקרקע הקטנה הזאת, לא הניחו לנו אויבינו לחיות בשלום. נכון הוא שהישוב הערבי בין הים לירדן, שהיה עוין את היהודים, וערכו בהם פוגרומים נוראים כמו בגלות (מאורעות תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו-תרצ"ט), נחלו מפלה קשה, וחלקם הגדול הפך לפליטים, אבל שום הצעת שלום, כולל פיצויים, לא התקבלה בעולם הערבי. הם דרשו את מה שישראל לא יכלה להסכים לו בשום אופן – "זכות השיבה" של כמה מאות אלפים, שהפכו עם השנים למיליונים רבים. כל הסכמה מצדנו לפשרה נענתה בטרור נוראי, שלא הופנה כלפי הצבא, אלא כלפי האזרחים: באוטובוסים; בבתי קפה; במלונות; במועדונים; במטוסים. היהודים הפכו למטרה "לגיטימית" לא רק בארץ, אלא בכל מקום על הגלובוס. הניסיון של יצחק רבין, ואחר כך של אהוד ברק, להושיט יד לשלום נענה בטרור מבהיל – דם ואש ותימרות עשן. ההחלטה הקשה של אריאל שרון לפנות 8000 מתיישבים יהודים מרצועת עזה, כשלא נותרה בכל האזור ההוא כף רגל של יהודי – נענתה באלפי רקטות על יישובים אזרחיים לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל. הניסיון הזה לימד אותנו מה יקרה אם ניענה להתפנות מחלקים מ"הגדה המערבית". הרצחנות של הפלסטינאים "המדוכאים" היא בלתי נתפסת. הם הורגים משפחות שלמות, אימהות על ילדיהן, והרשות הפלסטינית מתגמלת את הרוצחים, אותם, או את משפחותיהם, במשכורת חודשית, ומלמדים את הילדים שיזכו לגן עדן כשאהידים אם ירצחו יהודים.

ובכן, האנטישמים טוענים שאנו מדינה מחרחרת מלחמות, שאנו דומים לנאצים, שיש אצלנו אפרטהייד, שאנו מתנכלים לפלסטינאים "רודפי השלום". אין בכך שום דבר חדש. האנטישמים מאז ומעולם מצאו בנו את כל הפגמים האפשריים כדי להצדיק את כל הזוועות שהמיטו על עמנו לאורך ההיסטוריה. מהאנטישמים אין לצפות להגינות, אבל נדמה שהאוטו-אנטישמים החדשים, אלה שמצביעים על מדינת ישראל כעל מאורת נחשים שיש להשמיד, ובכן את אלה יש להוקיע ולהקיא מעמנו. אם יש איזו הקלה בדינם של היהודים המומרים שונאי ישראל, ושל היהודים האומללים בשואה שלא עמדו בניסיון ושיתפו פעולה עם הצורר, הרי שהפעם מדובר ביהודים משכילים שיודעים את האמת, שחיים בארץ דמוקרטית, ויחד עם זאת, מוכנים להצדיק את האויבים הנוראים ביותר של עמנו, ולהוקיע על כל הבמות את המדינה היחידה במזרח התיכון שיש בה דמוקרטיה, שמעניקה זכויות שוות למיעוטים המוסלמים והנוצרים. לאוטו-אנטישמים האלה לא יכול להיות אפילו פירור של הצדקה. מדובר ברשעות מבהילה. הרי דוגמאות:

אילן פפה ירד לבריטניה ב-2007, והפך לאויב קיצוני של מדינת ישראל – הוא מאשים את הציונות שמבצעת לטענתו טיהור אתני, ומקיימת מדיניות של אפרטהייד בשטחים. הוא תמך בטענה המופרכת (בתיזה שהוגשה לאוניברסיטת חיפה בידי תדי כ"ץ) שחטיבת אלכסנדרוני ערכה טבח בערביי טנטורה במלחמת השחרור. הוא תומך בחמאס, וטוען שישראל ערכה רצח עם בעזה. הוא תומך נלהב בתנועת BDS, הקוראת לחרם מדיני, אקדמי, וכלכלי נגד ישראל. ביוזמתו החרימה האקדמיה בבריטניה את אוניברסיטת בר-אילן ואת אוניברסיטת חיפה.

נורמן פינקלשטיין טוען שישראל היא מדינה מטורפת שמחרחרת מלחמות, כשכל העולם שואף לשלום (!!!). הוא טוען שישראל ערכה טבח עם בעזה ב"עופרת יצוקה". ב-2008 הוא ערך ביקור בדרום לבנון אצל חיזבאללה ועודד אותם להכות בישראל. נקודה קטנה לזכותו – הוא מתנגד ל-BDS.

מיקו פלד, בנו של האלוף מתי פלד המנוח, ירד מהארץ, חי ביפן, ואחר כך בסן דיאגו בארצות הברית. הוא טוען שמלחמת ששת הימים הייתה תוקפנות לשמה, ובעצם כל יישוב ישראלי הוא בבחינת התנחלות שיש לעקור. צה"ל הוא צבא טרור צמא דם. ישראל היא ארץ אפרטהייד נאצית שצריכה להיעלם מהעולם. במקום ישראל צריכה לקום מדינה דמוקרטית פלסטינית מהנהר לים (מעניין איזה מודל של מדינה ערבית דמוקרטית הוא מצא באזור).

עו"ד דניאל מחובר, ישראלי יורד שגר בבריטניה, הגיש תביעה לעצור את האלוף דורון אלמוג על פשעי מלחמה (הריסת 50 מבנים ברפיח בתגובה לאירועי טרור) בהיותו מפקד פיקוד דרום. השגריר הישראלי צבי חפץ הזהיר אותו ואת אשתו לא לרדת מהמטוס פן ייעצר. אלמוג ורעייתו לא דרכו על אדמת בריטניה, וחזרו ארצה. האנגלים רצו לפלוש למטוס של חברת אל-על כדי לעצור את האלוף, אך נמנעו מכך כשנודע להם שעלול להתפתח קרב עם מאבטחי המטוס.

לחבורה הלא מכובדת הזאת של יהודים "שמאלנים" שונאי ישראל יש לצרף יהודים מהקוטב המנוגד – נטורי קרתא, וחסידי סאטמר – אלה עוינים את מדינת ישראל, רואים בה ישות המפירה את צווי התורה, ומייחלים להכחדתה. לשם כך הם תומכים בטרור הפלסטיני, עוטפים עצמם בדגלי אש"ף, ומשתתפים בוועידות האנטי ישראליות בטהרן.

חתירה אחר סיבות האנטישמיות והאוטו-אנטישמיות

לפני שמנסים להבין את סיבות האוטו-אנטישמיות חובה לחתור אחרי הסיבות לאנטישמיות עצמה, תופעה מזעזעת שקיימת מאות דורות בעולם הנוצרי והמוסלמי. השיא היה בשואה, כאשר ליד מבצעי הרצח ההמוני – הגרמנים, האוקראינים, הליטאים, ההונגרים, הרומנים – כל עמי אירופה, להוציא הדנים והבולגרים, שיתפו פעולה מרצון עם הנאצים, ושמחו על כך שאחרים לקחו על עצמם להיפטר מהיהודים. ולא רק באירופה – גם העולם הערבי עיין את היהודים, ועשה בהם שפטים בכל הזדמנות. לאורך כל ההיסטוריה היהודים מגורשים, נרצחים בפוגרומים, מואשמים בעלילות דם. והנה, עכשיו, כשיש לנו מדינה, כל העמים הערבים המקיפים אותנו מפנים אלינו טונות של שנאה, וגם המיעוט הערבי שבתוך המדינה מנסה כל הזדמנות כדי להתנכל לנו. למה רק אותנו שונאים בכל העולם? הרי נעשות זוועות בכל פינות העולם: האירופים השמידו את העמים האינדיאניים בשתי האמריקות – האם יש תנועה אנטי-ינקית, או אנטי ספרדית?; הקומוניסטים יסדו משטר אימים שרצח מיליונים, האם יש תנועה אנטי-סלבית?; הגרמנים גרמו למותם של ארבעים מיליון אירופים, וביניהם שליש מעמנו – האם יש תנועה אנטי טווטונית?; היפנים ערכו זוועות במלחמת העולם השנייה במזרח ודרום אסיה – האם יש תנועה אנטי יפנית?; הסינים במהפכת התרבות רדפו, השפילו, אסרו, עינו והוציאו להורג המונים מבני עמם, האם יש תנועה אנטי סינית?; החמר רוז' רצחו כמיליון מבני עמם, האם יש תנועה אנטי-קמבודית? אלו רק דוגמאות בודדות מתוך השיגעון הרצחני התוקף עמים ומדינות, ולעומתם מדינת ישראל וצבאה באמת בולטים בהומניות ומוסריות ביחס לאויבים הסובבים אותה, שתכליתם העליונה היא להשמיד אותנו. על פי רוב ישראל מגיבה בעוצמה על תוקפנות נגדה, ולפעמים מקדימה ומכה את האויב במלחמת מנע, אבל מעולם לא הייתה כוונה של המדינה ושל צבאה לפגוע באוכלוסייה אזרחית, ותהיה זאת העוינת ביותר.

איך אפשר להסביר שמכל מדינות העולם המדינה שזוכה להכי הרבה גינויים באו"ם היא מדינת ישראל (בין הגינויים – דו"ח ריצ'רד גולדסטון, שופט יהודי מדרום אפריקה, שחיבר כתב אשמה קשה נגד ישראל בעקבות מבצע "עופרת יצוקה"). לא צפון קוריאה (רק 8 גינויים), לא איראן (רק 7 גינויים), לא סוריה שרצחה חצי מיליון מאזרחיה וגרמה לכ-4 מיליון מהם להפוך לפליטים (10 גינויים), וכמובן, לא רוסיה (חברה במועצת הביטחון של האו"ם) שפלשה לאוקראינה, כי לוולדימיר פוטין התחשק להוכיח שרוסיה היא עדיין אימפריה. ישראל גונתה 140 פעם, יותר מהגינויים של כל מדינות העולם האחרות ביחד!

מהי סיבת האנטישמיות הכרונית של עמי העולם? זאת באמת שאלה גדולה וקשה, ויש עליה המון תשובות מעטיהם של אישים שונים, כמו בנימין זאב הרצל, זיגמונד פרויד, אוסוולד שפנגלר, קארל מארקס, יחזקאל קויפמן, ברנאר-אנרי לוי – רשימה חלקית. אני אסתכן ואציע הסבר משלי. אני סבור שיש שתי סיבות עיקריות לאנטישמיות מימי העולם העתיק ועד ימינו: האמונה באל אחד, שאין בלתו; והפיזור של עמנו בכל ארצות העולם, פיזור שהתקיים קרוב לאלפיים שנה, תופעה שאיננה מוכרת לגבי אף עם אחר בעולם. האמונה באל אחד קנאי ואכזר, המצווה להשמיד כל זכר לעבודת אלוהים אחרים, האמונה שיש רק אמת דתית אחת, והיא התגלתה לבחירי אלוה, שמסוגלים לצטט את האל ולצוות צווים כאלה אשר מי שחורג מהם מתחייב בנפשו – ובכן, האמונה הזאת היא הסיבה העיקרית לכך שדורות על דורות הופנתה שנאה תהומית כלפי עם ישראל.

אנסה להסביר. ראשית, לדרישה להאמין רק באמת דתית אחת לא היה, אין, ולא יהיה לה סיכוי להתקיים לאורך זמן, לא רק בעמים שונים, אלא גם בעמנו אנו, כי באמת הרי אין שום דמיון בין האל האחד והיחיד שמאמין בו הרבי מסאטמר, לאל האחד והיחיד שמאמין בו ישעיהו לייבוביץ'. אם כך המצב בעם ישראל, קל וחומר ליורשים של האמונה המונותיאיסטית. הנוצרים משוכנעים שהאל האחד והיחיד והאמת היחידה מצויים רק בדת שלהם, כפי שמדריכה הברית החדשה, ועצם העובדה שקיימים יהודים ששוללים את אמונתם, המושתתת לדעתם על האמת האחת והיחידה זה מצב בלתי נסבל, כי אם הנצרות היא דת האמת, כל דת אחרת היא דת השקר ודת השטן, כפי שפרק "ההתגלות" בברית החדשה מורה. כידוע, גם בנצרות יש שלושה פלגים עיקריים – הקתולים, האורתודוקסים, והפרוטסטנטים, וכל פלג משוכנע שרק האל האחד והיחיד הוא על פי הגרסה שלהם, וגם שלושה פלגים אלה מפולגים לאינספור כתות משנה. רק לשם איור אציין שהנוצרים המעטים שבמדינת ישראל מחולקים לתשע עדות נפרדות! במאה השביעית מופיעה על במת ההיסטוריה הדת המוסלמית, שגם כן מאמינה שהאל האחד והיחיד, והאמת האחת והיחידה, מצויים רק באמונתם, וכיוון שיש רק אל אחד ורק אמת אחת – לשום אמונה אחרת אין זכות קיום, ובוודאי לא לדת ישראל שמוכיחה בעצם קיומה כי האמת המוסלמית איננה מושלמת. כמו בנצרות גם באסלאם יש שני פלגים עוינים – הסונה והשיעה, וגם אלו מפולגות לאינספור כתות משנה, וגם של "חורגים" כמו הדרוזים, העלאווים, והאחמדים. כל פלג מאמין שרק האל האחד והיחיד כפי שהוא מצייר אותו – רק לו יש תוקף, ובכל השאר יש להילחם כבכופרים.

קנאות כזאת מתקיימת רק בדתות המצהירות שהן מונותיאיסטיות. אין מצב כזה בדתות אליליות: היווני העתיק קיבל ברצון את אלילי המצרים; הרומים קיבלו ברצון את כל האלים היווניים; היפנים המאמינים בדת האלילית השינטו, מקבלים ברצון את הבודהיזם ואת הנצרות; וכך גם ההינדים והסינים. המונותיאיזם הקנאי הוא המדגרה של שנאת היהודים, כי עצם קיומם של היהודים כאילו שולל את האמת שבה מאמינים חסידי הדתות האחרות. אמנם, חלקים גדולים מהעולם המערבי השתחרר מהדוגמות הדתיות, אבל השנאה שהופצה בכנסיות ובמסגדים לאורך מאות שנים מחלחלת בלבבות.

לכך מתווספת גם העוינות אל הזר הנצחי הזה – היהודים. הקרואטים שונאים את הסלובקים, האוקראינים שונאים את הרוסים, הפלמים שונאים את הוואלונים, אבל כל אחד מהשנואים האלה מסוגל להתכנס בקונכייה שלו – ליהודים לא הייתה קונכייה כזאת לאורך קרוב לאלפיים שנים, והשנאה הלכה והתגברה מדור לדור. ואל תשלה אותנו העובדה שהיטלר וסטלין היו אתיאיסטים, הם הרי יצרו מעין-דתות, שגם בהן יש רק אלוהים אחד – הפיהרר היטלר, הגנרליסימו סטלין "שמש העמים". גם בהן יש תורה דוגמטית שאסור לסטות ממנה ימין ושמאל, יש טרור מחשבתי, כמו האלוהים שיודע את סתרי ליבו של המאמין, כך גם ה-SS יודע מה אתה חושב, ועם מי אתה מסתודד, כנ"ל הנ-ק-וו-ד, שיודע גם מה שאתה לא חושב, ומה שחושב השלטון שאתה חושב. ברור שהנאציזם והסטליניזם היו תלמידים טובים של המונותיאיזם הקנא והאכזר. לטובת דת ישראל בעניין הזה צריך לומר שהתורה דורשת השמדת עממי כנען בלבד, ואילו הנצרות והאיסלאם ראו עצמן פטרונים על כל העולם, שזכותן להשמיד את מי שאיננו מקבל בצורה מוחלטת את האמת האחת והיחידה, שאין בלתה.

שתי תעודות אמוניות גרמו בעקיפין לאסונות הנוראים שהיו נחלת עם ישראל: א. ספר דברים, שמטיף להיבדלות מוחלטת מעמים אחרים, מאלים אחרים, שמחייב לעבוד את האל האחד רק במקום אחד, וכן מחייב להשמיד את מי שכופר ב"אמיתות" האלו ("לא תחיה כל נשמה!" – דברים כ' 16); ב. הצו שכביכול קיבלו עם ישראל בשבועה שלא יעלו בחומה (כלומר, שלא יעזו לכבוש שוב את ארץ ישראל), שלא ימרדו באומות העולם, ואומות העולם הושבעו, כביכול, שלא ישעבדו את ישראל יותר מדיי (בבלי, כתובות ק"י-קי"א). שלוש השבועות האלו נסמכות, כביכול, על שלוש השבועות שהשביעה "הרעיה" את בנות ירושלים, שבועות שקיבלו משמעות אלגורית. התעודה הנ"ל מספר דברים, שכתב אותה כוהן קנאי בימיו של יאשיהו (620 לפני הספירה), גרמה לכך שהיורשים המבהילים של המונותיאיזם העברי יתנכלו בראש ובראשונה לעם שקידש את אותה תעודה, ואילו השבועה המפוברקת הכתובה בתלמוד ובמדרש, אסרה על עם ישראל לחזור למולדתו. כך, גם כאשר הדת התרופפה בשכבות נרחבות שבעם ישראל, הדרך לחזרה לאוטונומיה מדינית נחסמה, עד שקמו המורדים בדת, ובדם יזע ודמעות הקימו את היישוב בארץ, ובעקבות אישור האו"ם, התנערו, לחמו מעטים מול רבים, והקימו את מדינת ישראל. אלא שכנראה מהרבה בחינות איחרנו את המועד, כי שנאת ישראל מושרשת עמוק בליבותיהם של עמים הנוצרים והמוסלמים.

ומה לגבי האוטו-אנטישמיות?, ובכן היא תולדה וספיח של התקלה הנוראה הזאת שנחתה על העולם, ותיארתי אותה לעיל.