הספר 'מגילת הזייפן': המגילה המסתורית של וילהלם מוזס שפירא

מאיר בר אילן מציע פיתרון חדש לאחת הפרשיות המוזרות של חקר המקרא: פרשת כתב יד שמצא סוחר העתיקות מוזס ויליהלם שפירא ונטען שהיה זה זיוף. בר אילן מציע שזה לא היה זיוף כלל.

המערכת

על הספר

מוזס וילהלם שפירא (1884-1830), יהודי מומר, היה סוחר עתיקות בירושלים, אשר יצא לו מוניטין כזייפן. ב-1883 הודיע שפירא לעולם המחקר כי בידו מגילה שהתגלתה בעבר הירדן, מגילה הנראית כמו ספר דברים, עבורה דרש מיליון לירות אנגליות. שלוש וועדות מדעיות שונות בדקו את המגילה וקבעו כי היא מזויפת. לאחר התגלות מגילות קומראן ב-1947 התעורר עניין מחודש בפרשה הישנה, אך אז התברר כי המגילה נעלמה, ורוב החוקרים סברו שהדעה המקובלת היא הנכונה – המגילה מזויפת. רק שני חוקרים טענו כי המגילה אותנטית (ג'ון אלגרו ומ' מנצור). מאז ועד היום קמו חוקרים נוספים אשר ניסו לאתגר את הדעה המקובלת, ולא עלה בידם.

במגילה מצויות לערך 1830 מלים, הנראות כמו נוסח מעובד ומקוצר של ספר דברים, כתוב בכתיב חסר, ובאותיות המתחזות להיראות כעברית עתיקה, או כתב דעץ. עיון נוסף בטקסט יגלה כי יש בו גם עיבודים של פסוקים מספרי שמות, ויקרא, ובמדבר, וגם אם עקרונית ניתן לראות בו "קיצור" הרי שביחס לדברים פרק כז מדובר בהארכה של ממש ובעיבוד ספרותי יוצא-דופן.

ספרי החדש נועד להראות כי הממצא היה אותנטי, ולא מעשה-כפיו של זייפן מודרני. באמצעות מחקר פילולוגי ניתן לבחון את המגילה, על אף היעלמותה, ולהסיק מסקנה, שעיקרה – מדובר בסוג של סדר-תפילה שנהגו יהודים בעבר הירדן במאות ה-2-1 לספירה. במהלך התפילה נקראו: "תקציר" של ספר דברים ובו עשרת הדיברות בנוסח חדש אשר נועד לשירה; קריאת שמע בנוסח מעובד; ומקום נכבד קיבל טקס הברכות והקללות שבספר דברים פרקים כז-כח, בדמיון-מה לקומראן.

אלו הם נתוני היסוד של כתב היד, ומכאן נבוא אל העיקר: כיצד הגעתי עד הלום, ומהו ייחודו של ספרי.

התעניינותי בספרים מזויפים התעוררה עוד בהיותי נער, כאשר בספרייה של אבא ז"ל גיליתי את הספרים החיצוניים במהדורת כהנא. היתה זו סוג של פליאה וסקרנות מלווה בתחושה של משהו שונה. גירוי אינטלקטואלי של ממש. עוד לא ידעתי אז שספרים אלו יעסיקו אותי ויהיו אחד ממוקדי מחקרי בעתיד. לאחר שנים רבות, ב-1981, גיליתי את דבר קיומו של כתב-יד ובו הספר "דברי גד החוזה", ותוך כשבוע הגעתי למסקנה כי בכוונתי להוציא את כתב היד לאור, כאשר החלטה זו לוותה גם בתזמון מסוג "איני יודע מתי, אבל, כשאהיה גדול". לקח לי הרבה שנים לחקור את כתב היד, וברור לי שאפילו היום טרם מיציתי אותו (לאחרונה התברר כי שם בן מ"ב אותיות מוצפן בטקסט, ומי יודע מה עוד נעלם מעיני). מכל מקום, לאחר יותר מ-34 שנות מחקר יצא לאור "גד החוזה", ואז התפניתי לבחון את הפרויקט הבא שלי, והחלטתי לכתוב ספר על זייפנים.

במהלך מחקר מקדים לספר והכנת כמה פרקים שלו – מהם התפרסם מאמרי על אדמונד בורדו סקיי – התחלתי להתעמק בעבודתו של וילהלם מוזס שפירא, עליו ידעתי עוד מצעירותי, והגעתי למסקנה כי המגילה שגילה (וליתר דיוק נקנתה על ידו מבדואי בעבר הירדן) ראויה לספר בפני עצמו. וכך, לאחר שבע שנות מחקר והכנות, כמו גם סירוב של כמה הוצאות ספרים להוציא את ספרי לאור, יצא ספרי בקיץ תשפ"ד, ובדברים שלהלן אומר כמה מלים על הספר מבלי רצון או יכולת לסוקרו כדבעי.

בניגוד גמור לכתב היד של דברי גד החוזה, עליו איש לא שמע, הרי שהמגילה של שפירא היא תגלית שיש לה זקן בן 141 שנה, ואין-ספור כתבות בעיתונים וספרים נכתבו עליה, בלא-מעט שפות. קורות חייו של שפירא וחייו המקצועיים הם נושא נחקר עד ימינו אלו, ודי אם נציין עתה כי שפירא מכר כ-120 כתבי-יד קראיים מקהיר, וכ-44 כתבי יד שמוצאם בתימן. ואולם, הפרשה שהביאה לשפירא את "תהילתו", ואשר בשלה התאבד בסופו של דבר, עוסקת באותה מגילה – הטקסט העומד במרכז ספרי – שכונתה "ספר דברים" (זהירות, המונח מטעה), ולה הוקדש סרט מצוין של יורם סבו, סרט אשר הוקרן בטלוויזיה ואף ניתן לצפייה כיום. לאמור, מדובר בשתי תגליות שונות, כאשר אחת עוסקת בכתב-יד שאיש לא שמע עליו, בעוד שהשנייה עוסקת בכתב-יד עליו ניתן לקרוא בשפות רבות (ורוסית בכלל זה). מה שמתגלה בספרי הוא שאת עמדת המחקר ביחס למגילה של שפירא ניתן לסכם במלה – קונספציה. כן, לא רק בתורת הביטחון של המדינה היתה קונספציה, אלא שגם במחקר האקדמי של המגילה התהוותה קונספציה ולפיה מדובר במגילה מזויפת. ספרי החדש נועד להראות שקונספציה זו היא חסרת-בסיס, יסודה בראיות נסיבתיות, וכי למעשה מדובר במגילה אותנטית, שאך בחינם ייחסוה למגָלה שלה, וילהלם מוזס שפירא, בשל יותר מסיבה אחת.

אין זה קל הילחם נגד עולם מחקרי שלם הסבור כי מדובר בזיוף, וזאת הסיבה לכך שבחרתי כמוטו לספרי את דבריו של אלברט סנט-גיירגי (1986-1893), הראשון שבודד את ויטמין C: "מהות המחקר המדעי היא לראות מה שכל אחד ראה, אך לחשוב מה שאף אחד עוד לא חשב". במקרה שלי, מצבי יותר חמור, שכן בעוד שתגלית ביולוגית, למשל, אינה קוראת תגר על חוקרי העבר, הרי שבמקרה שלפנינו אני טוען טענה ממנה עולה שכמעט כל העוסקים במגילה זו טעו. האמנם, האם יתכן שכולם, או כמעט כולם, טועים?

הסברים מפורטים לסיבות שהביאו אותי למסקנה כי מדובר במגילה אותנטית מובאים בספרי, ואין צורך לחזור עליהם עתה. הקורא הנבון יעיין בטקסט המובא בספרי – בפעם הראשונה בספר עברי – ויחליט בעצמו על מי לסמוך: על תומכי הקונספציה שהמגילה מזויפת, או על אחד הטוען שהמגילה אינה מזויפת. בספרי מתברר כי חלק לא קטן מאלו שכתבו על הטקסט כלל לא הכירוהו, ואם הכירו אותו, היה זה באופן שטחי ביותר. ראשון השוללים את האותנטיות של כתב היד היה שארל קלרמון-גנו שאמר כי בתוך כמה דקות הוא הבחין בכך שמדובר בזיוף, וקבוצת מלומדים אחרת הגיעה לאותה מסקנה לאחר ישיבה בת 90 דקות (הגרמנים היו פחות זריזים מהצרפתי…).

הנה כמה נושאים הנדונים בספרי, וכאן יוזכרו בשיא הקיצור.

1) שכתוב המקרא היא סוגה חשובה עליה נכתב לא-מעט בידי חוקרי קומראן והספרות החיצונית. נושא זה נדון על ידי בדברי גד החוזה, ונדון מחדש בספרי זה לרגל הטקסט הייחודי. אגב, פעם היו קוראים לזה: "עיבוד וולגארי של הטקסט".

2) בספרי נדונה צורה ספרותית ייחודית המכונה על ידי בשם "טקסט בבואה", כפי שניכר במשנת סוטה ז,ד, תופעה המלמדת על זמנו של הטקסט.

3) המחבר שיכתב את עשרת הדיברות, ולפיו "לא תשנא את אחיך" (המובאת בספר ויקרא), היא הדברה המסיימת את עשרת הדברות.

4) בטקסט מופיעים שמות של מקומות רבים בעבר הירדן, כגון ערוער, לידה נמצאה המגילה. בפתיחת המגילה, המורכבת מ-396 מלה, מובאות 101 מלים העוסקות בגיאוגרפיה המתארת ברובה את עבר הירדן. שפע זה של שמות-מקומות (שרובם בלתי מוכר), מוסבר כמשקף את  עולמו הגיאוגרפי של הכותב.

5) חקירת הטקסט מלמדת כי הוא שימש כסדר-תפילה של יהודים בעבר הירדן. יהודים אלו לא היו כיתתיים בהשקפתם והיו מקרובים לעולמם של חז"ל, אך חז"ל לא התפללו איתם (סוטה לז ע"ב). בספרי מובהר העניין לכל מי שמתעניין בהתפתחותה של התפילה יהודית.

6) פרק מיוחד בספר מוקדש לממצאים מזויפים, או מזויפים לכאורה, תוך התייחסות לזייפן שזייף את וורמיר. כמו כן, פסק דין של שופט מחוזי מגלה כי בית המשפט, אשר מלכתחילה לא היה אמור להיכנס לנושא לא-לו, לא היה מסוגל לקבוע אם מדובר בממצא מזויף אם לאו. בקיצור, סוגיית "הכל שפיט" הגיעה גם לבית המשפט, ואת התוצאות ניתן היה לחזות מראש.

7) פרק מיוחד מוקדש לשנאה בין יהודים בעת העתיקה, בימים ההם ובזמן הזה. מי היה ערוץ התרעלה בזמנו? מי שרוצה לקבל תשובה על שאלה זו, וסקרן לדעת כיצד שנאה בין יהודים הובילה לרצח, מוזמן לקרוא.

על מנת שלא לייגע את הקורא עתה, לא נדון בזיקת הטקסט לקומראן (ספוילר, אין זיקה), או לנוצרים הראשונים (ספוילר, יש זיקה). ומה בדבר הזיקה לנוסח שומרון? טוב, זו  בעיה מורכבת הנדונה בספרי, אשר לא ניתן לדון בה עתה.

ספרי מאויר ומושקע. בשער הספר מופיע ציורו של הצייר המחונן ייבגני בראשקוב, אשר אייר גם את דברי גד החוזה, ויש בספר תמונות שונות, ובהן: תמונת הפסיפס בכנסייה של מיפעת שבעבר הירדן; ציור שתוכנת AI של בינג ציירה עבורי; ואיורים רבים נוספים.

שיטת המחקר

בספרי אני יוצא כנגד רבים וטובים אשר איני יכול למנות את שמותיהם כי רבים הם, ואני מודה כי מהם היו חכמים ממני. לא זו אף זו, מדובר בפסק דין חלוט בן 141 שנה, שלא כמו תגלית מדעית חדשה שעד כה לא נדונה. לאור זאת, במהלך שנות הכתיבה של ספרי שאלתי את עצמי לא-פעם: האם קיימת שיטת-מחקר אשר תוצאותיה יוכיחו לכל בר-דעת כי המגילה אותנטית וזאת על אף העובדה שכמעט כל קודמיי טענו שהמגילה מזויפת? התשובה על שאלה זו היא חיובית, ושיטת המחקר אותה יש לבכר במקרה אשר כזה קרויה סטילומטריה. אני בטוח שמי שהגיע עד הלום ימצא עניין בדיון שלהלן גם אם הוא נועד למיטיבי לכת, ונפתח בהסבר למונח סטילומטריה.

ובכן, סטילומטריה היא תחום מחקרי שפותח עוד במאה ה-19, אשר ניתן לקרוא עליו ברחבי המרשתת, ואף בספרי בקיצור (עמ' 121, 254). תרגומו המילולי של מונח זה הוא מדידה כמותית של סגנון כתיבה, ועיקרו מבוסס על חישובי כמויות של מלים בעלות "משקל סגולי", משקל אותו מעניק החוקר למלים (ואף חלקי-מלה) אותן הוא מוצא כבעלות משמעות-יתר, מתוך טקסט בעל כמות מלים נתונה. בעוד שעקרון "המלה המנחה" מסייע להבנת טקסט, תוך התמקדות בהגברת תדירותה של מלה אחת (כגון השורש זכ"ר ב"יעלה ויבוא"), הרי שהמחקר הסטילומטרי עוסק בקבוצת מלים אשר להן מכנה-משותף, גם כאשר המלים שונות (לדוגמה השורש אה"ב יחד עם המלה "כלה" בשיר השירים, או מילות-מספר במגילת אסתר, נושא בו אני דן בספרי נומרולוגיה מקראית). להלן תרגיל למתקדמים: חשב את תדירות המופע של המלה "ברית" בויקרא כ"ו, דברים כ"ט וירמיה י"א, ועמוד על משמעות התופעה.

הטקסט שבמגילה שוחזר, כל כמה שניתן (כי כבר במקור היה הטקסט מקוטע), באמצעים פילולוגיים, כדרכו של כל מחקר היסטורי, ולאחר שהוקם הטקסט על מכונו ניתן היה לבחון אותו. בספרי נדון הטקסט באמצעות הופעותיהן של המלים "רֵעַ" והטיותיה, יחד עם תפוצת המלים "אהבה" ו-"שנאה" בין אדם לרעהו, כמילים המשקפות את דאגתו של הכותב לתיקון החברה בה הוא חי, תופעה המתגלה ביתר-עוז בעובדה שהכותב שכתב את עשרת הדברות כך שבסופם מובא האיסור: "לא תשנא את אחיך". מבחן זה של מילים עומד בפני עצמו תוך התבוננות בכתב היד בלבד, ומסקנותיו מתחזקות לאור השוואת התוצאות עם מבחן זהה של מלים בספר דברים, אותו אמור כתב היד לתקצר.

כיוצא בו, מחבר המגילה השגיר בעשרת הדיברות שלו את המלה "שקר" שלוש פעמים, בעוד שמילה זו כלל אינה מופיעה בדיברות שבספר דברים, ומופיעה פעם אחת בלבד בדיברות שבספר שמות. לאמור, מלבד הרמוניזציה בין שני נוסחי הדיברות (שמות כ ודברים ה), מתגלה כאן שוב מודעתו החברתית של הכותב, שהרי עדות או שבועת שקר, כמו גם שנאה, הן פעולות אנושיות המעידות על קלקול חברתי. מסתבר, אפוא, שמחבר המגילה התכוון לשפר לא רק את הטקסט המקראי כי אם גם את התנהגות החברה בה פעל. לאמור, המלה "שקר" מופיעה במגילה הרבה מעבר להופעתה בספר דברים המקוצר כביכול במגילה (ובסך הכל פעמיים בספר דברים לעומת שבע פעמים במגילה של שפירא). הווי אומר, הגברת תדירות המלים "שקר" ו-"רֵעַ", כמו גם העצמת איסור שנאת האחר – תופעות הניכרות בטקסט בעליל – מעידות על רגישות חברתית ומבהירות את "סדר היום" של הכותב, הכמוס בשכתוב המקרא (ולא רק שמלים אלו מוספות על טקסט היסוד, אלא שהן מצויות בניגוד ל"מנדט" שלקח הכותב על עצמו לקצר את הטקסט).

ואוסיף עוד, כי במחקרי על כתיבה נשית במקרא הוכחתי כי איכה ג', הפרק הנפתח ב"אני הגבר", התחבר על ידי הנביא ירמיהו, ולפי מחקרים סטילומטריים עדכניים אף ניתן להעריך את מידת הצלחתי. לדעתי, חשיבותה של הסטילומטריה היא, בין היתר, בכך שאף זייפן, חכם ככל שיהיה, לא יכול לדעת מהו בסיס הנתונים עליו יסתמך מחקר עתידי, ולמען הגילוי הנאות, אף אני איני יודע מה ייכנס לחישובי עד אשר לא יוצג האתגר בפני – כל מקרה לגופו, וזאת, שלא כמקובל בביקורת המקרא המתמקדת בשינוי שמות אלוהות, למשל.

כללו של דבר, סטילומטריה היא תחום מחקרי בו ניתן לעשות שימוש על מנת לגלות את מניעיו הנסתרים של הכותב, מעין DNA של הטקסט, ובמקרים מסוימים ניתן לגלות את טביעת אצבעותיו של הכותב. כך, למשל, טביעת אצבעותיו של ירמיהו התגלתה באיכה ג', ובמחקר אחר התברר כי חלקים ב-The Federalist Papers, נכתבו על ידי ג'יימס מדיסון, לימים הנשיא הרביעי של ארה"ב. החשוב לעניינו הוא שבמקרה של המגילה של שפירא, מראים הנתונים כי לא תאוות-בצע של זייפן הניעה את הכותב – המגילה מזויפת – כי אם דאגתו של יהודי מאמין למצבה של החברה בימים של פלגנות ושנאת-אחים, קרי המגילה אותנטית (אף אם אין הסטילומטריה יכולה לתארך את הטקסט, לפחות במקרה שלפנינו).

ואם בעסקי זייפנים אנו עוסקים, כדאי להעיר כי בעוד שבמגילה של שפירא התגלה ניגוד גמור בין נתוני הטקסט המגנים שקר והונאה לבין מעשה-זיוף, הרי שבמקרהו של אדמונד בורדו סקיי, הטקסט המזויף, הקדום-כביכול, נועד לקדם את מעשיו של הנוכל העכשווי (הקורא ל"ניקוי רעלים" טבעי). בחינה זו, של התוכן הפנימי של הטקסט החשוד לעומת חייו של מגלה הטקסט, עשוי לסייע להבהרת טיבה של האגרת הסודית שמצא מורטון סמית', ודי לנו לפי שעה.

סיכום

סיכומו של דבר הוא שהמגילה של שפירא נפסלה על ידי קהיליית החוקרים בשל צירוף של נסיבות שהתפתחו לקונספציה. כן, לא רק בביטחון ישראל היתה קונספציה אלא גם באקדמיה. במחקר שובר-מוסכמות מוכיח ספרי שהמגילה של שפירא, שאינה בידינו, היתה טקסט אותנטי, והעולה מכל האמור לעיל הוא שהמחקר במגילה של שפירא עד כה מתגלה ככישלון הגדול ביותר של מדעי היהדות ב-200 שנות קיומם.

למעוניינים לרכוש את הספר, מצורף לינק:https://form.jotform.com/231840434195051

קיראו גם

תיאוריה אחרת בעניין: נאום משה על פי מוזס וילהלם שפירא