האיש שהרגתי: גילגוליו של שיר מאת תומאס הרדי

יואב איתמר מספר על הגילגולים שעבר בידיו שיר של תומאס הרדי.

המערכת

אני מזמין אתכם לסיור קצר במעבדה השירית שלי.

בשנת 2004 חזרתי הביתה אחרי שירותי הצבאי. היה לי אז תחביב לקרוא שירים שהתפרסמו באתר https://www.poetryfoundation.org/, ואז נתקלתי בשיר הבא שפורסם במקור ב-1902:

The Man He Killed BY THOMAS HARDY

Had he and I but met

            By some old ancient inn,

We should have sat us down to wet

            Right many a nipperkin!

            But ranged as infantry,

            And staring face to face,

I shot at him as he at me,

            And killed him in his place.

            I shot him dead because —

            Because he was my foe,

Just so: my foe of course he was;

            That's clear enough; although

            He thought he'd 'list, perhaps,

            Off-hand like — just as I —

Was out of work — had sold his traps —

            No other reason why.

            Yes; quaint and curious war is!

            You shoot a fellow down

You'd treat if met where any bar is,

            Or help to half-a-crown.

צפו בהקראה של השיר:

היה לי צורך לפצח את השיר הזה, כי האנגלית של המאה התשע עשרה הייתה לי קצת קשה.

במבט לאחור אם הייתי מתרגם אז את השיר לעברית, כפי שהבנתי אותו, ומעט מגמיש אותו הוא היה נשמע כך:

האיש שהרג / תומאס הרדי

לו היינו נפגשים

באיזה פאב ישן,

היינו אז מחששים

שותים בירה כמובן!

אך כשניצבנו אז בקרב,

אחד אל מול אחד,

אני יריתי, הוא ירה,

הוא נהרג מיד.

יריתי בו למוות כי –

כי בי הוא אז נלחם,

כך: עמד הוא בדרכי;

זה די ברור; אולם

            אולי התגייס מייאוש,

או מתוך גחמה – כמוני.

רק כי לא נותר לו גרוש,

וחי הוא חיי עוני.

המלחמה דבר מוזר!

נטלת נשמה,

של מי שישב איתך בבר,

או לו תתן תרומה.

תומאס הרדי היה משורר וסופר ויקטוריאני (1840 – 1928). הוא זכור בעיקר מן הרומנים שכתב: "הרחק מן ההמון המתהולל" (1874); "ראש העיר קסטרברידג'" (1886); "טס לבית דרברויל" (1891); ו"ג'וד האלמוני" (1895). חלק מספרי הפרוזה שלו ראו אור בעברית, אך אין הרבה ייצוג לשירתו. השיר הוא מונולוג דרמטי, של דובר שהרג אדם במלחמה, "אחד אל מול אחד". בדיבורו הפשוט הוא מעלה רעיון שבנסיבות אחרות היו יכולים להיות חברים לשתייה ב"פאב ישן". כשהוא מנסה למצוא סיבה טובה לכך שהרג אותו, הוא פשוט מפטיר "כך". באמצעים אמנותיים פשוטים, הארדי מסביר את חוסר ההיגיון והבזבוז במלחמה. יש החושבים שהמשורר קיבל השראה ממלחמת הבורים (1899 – 1902), מאבק פנים בריטי על מחצבי טבע בדרום אפריקה.

בגלל האנגלית המורכבת, לא ממש תרגמתי אלא "שירגמתי". היה ברור לי מה הוא רוצה להגיד, אבל לא מצאתי את המילים הנכונות, אז כתבתי כך:

האיש שהרגתי (ע"פ הרדי)

לו היינו נפגשים

באמסטרדם, בקופי שופ

היינו משיקים כוסות

ומדברים בלי סוף.

לו היה מגיע לביתי

ומבקש לו עבודה

הייתי מעסיק אותו

מבלי שאיש ידע.

אבל בהפגנה,

עומדים זה מול זה,

הוא יידה בי אבן,

אני פגעתי בחזה.

אולי היה נואש,

אולי היה מובטל.

אולי ביקש לו עצמאות

וזה לא רע בכלל.

מה נורא הוא המצב.

הוא מציבנו כאויבים

מותח בינינו חומות, גדרות

מפריד בין אוהבים.

אני רק יודע

שבמצב אחר,

אולי היינו ידידים,

אולי היה לי כחבר.

השיר נכתב מתוך פרספקטיבה של מי שגדל בישוב מיתר שבדרום הר חברון. את הבית שלנו, שנבנה עוד לפני האינתיפדה הראשונה, בנו פועלים ערבים. עם אחד מהם, הרצף, היה קשר טוב כל כך שהוא אף העניק לנו שיחי ענבים ירוקים (עם חרצנים) ואולי אפילו ביקרנו בביתו. וכן היה את ח'ליל, הפועל הערבי הזקן מחברון, שלעיתים הייתי נותן לו כמה שקלים גם בלי קשר לעבודתו, והוא גמל לי בשוקולדים ממפעל חברוני – נדמה לי ששמו היה סילבנה – ואף פעם אחת הביא לי כאפייה. עמדותיי הפוליטיות אז היו בעד שלום, ואמונה שנוכל להסתדר בשתי מדינות לשני עמים.

השיר לא מצא במה, ואני מודה שגם לא באמת התאמצתי לפרסם. בראשית הכתיבה שלי הייתי מנסה לקבץ את השירים שכתבתי לפחות מדי שנה, ואחר כך, אולי בגלל ההשפעה של הרשת החברתית, פשוט הייתי כותב ברשת ומשלח, מסתפק בלייקים שקיבלתי, ולא מספיק מנסה לבסס את עצמי. לעיתים היו לי במות, כמו "המליאה של תיאטרון החדר" – שהאתגר בה היה לכתוב משהו מקורי וחדש כל שבוע, ופעם רוני סומק החמיא לי ואמר שהוא מצפה בקוצר רוח לפרסום השבועי שלי שם. בכל מקרה – לא הייתי עקבי. מה שהתחיל לשנות את המציאות הזאת היו הקולות הקוראים שהחלו להיאסף לי בדואר האלקטרוני, ופניות של אנשים ספציפיים מכתבי עת ספציפיים. עצם האתגר לכתוב משהו משלי הושיב אותי לשולחן הכתיבה, ועורר בי את היצירה. כך קרה גם עם כתב העת "מאזניים". אחרי מחשבה שלחתי לכתב העת, לגיליון בנושא "חברות", את השיר הזה, וקיבלתי את הצעתה של העורכת, תמר מרין, קצת לקצר אותו. הנימוק שלה היה: "קיצצתי מתוך השיר שורה וחצי שיצרו חריזה שקולה מדי שהייתי מוכרחה לשבור כדי שזה לא ייקרא כשיר ילדים".

הגרסה שפורסמה בכתב העת מאזניים הייתה כך:

האיש שהרגתי / יואב איתמר

לו היינו נפגשים

באמסטרדם, בקופי שופ

היינו משיקים כוסות

ומדברים

לו היה מגיע לביתי

ומבקש לו עבודה

הייתי מעסיק אותו

מבלי שאיש ידע.

אבל בהפגנה,

עומדים זה מול זה,

הוא יידה בי אבן,

אני פגעתי בחזה.

אולי היה נואש,

אולי היה מובטל.

אולי ביקש לו עצמאות

מה נורא הוא המצב.

הוא מציבנו כאויבים

מותח בינינו חומות, גדרות

מפריד בין אוהבים.

אני רק יודע

שבמצב אחר,

אולי היינו ידידים,

אולי היה לי כחבר.

האם התפשרתי על האמת האמנותית שלי? האם הייתי צריך להתעקש על משקל וחריזה? האם התרגום חלש מן המקור, או שהתרגום עדיף עליו? אינני יודע – פשוט היה לי נוח לזרום עם ההצעה שקיבלתי, כי אני נוטה לסמוך על עורכים ועל שיקול דעתם. עכשיו, בעקבות בקשתו של אלי אשד, חזרתי אל השיר המקורי, וניסיתי לכתוב אותו נכון למציאות של מלחמת חרבות ברזל.

התוצאה היא לפניכם:

האיש שהרגתי / יואב איתמר

                                               בעקבות תומאס הארדי

לו היינו נפגשים

באיזה קופי שופ

היינו אז אוכלים ראשים

ומשיקים כוסות.

אבל במלחמה,

עומדים שם זה מול זה,

הוא ירה במרגמה,

אני פגעתי בחזה.

אני אותו הרגתי,

כי הוא היה אויב,

וזאת אני ידעתי

בכלום לא אתחשב –

אך האם לקרב יצאנו

באמת בשם העם?

אולי היה מובטל הוא?

או שנמאס לו גם?

המלחמה דבר מוזר –

אתה הורג אדם,

במקום לשתות עימו בבר

או לתרום לו דם.