כריכת 1984 של אורוול בעברית מהדורה שלישית
כריכת 1984 של אורוול בעברית מהדורה שלישית

In the year 2525, if man is still alive
If women can survive, they may find
In the year 3535
Ain’t gonna need to tell the truth, tell no lie
Everything you think, do and say
Is in the pill you took today

זהו תחילתו של שיר שעמד בשנת 1969 בראש מצעד הפזמונים במשך שבועות בארה”ב ובאנגליה.

העתיד

“בשנת 2525” הוא שיר דיסטופי המספר על העתיד הצפוי למין האנושי כתוצאה מהתפתחות הטכנולוגיה והידע המדעי. השיר צופה את דחיקתו של האדם בן האנוש ממקומו על פני הארץ, מקום שהובטח לו בספר הספרים, ובמידה מסוימת משיב את הארץ למקום בו היתה, לשלב ההיווצרות ההיולי בו טרם השתרבב לו האדם, היצור התבוני, ותפס שליטה בארץ כשהוא דוחק ממנה את האלים המדומיינים.

הדיסטופיה היא זרם אמנותי תרבותי והגותי בפני עצמו. ביטויו  בספרות, קולנוע, במוזיקה הפופולרית, בפילוסופיה, ובביקורת התרבות. השיר “בשנת 2525” נכתב בשנת 1969 בטרם דרכה רגל אדם על הירח.

באתר songfact מופיע השיר לצד שירים “אוטופיים” מאותה שנה כמו “אקווריוס” ו”תנו לשמש לעלות”. המחזמר “שיער” הוצג אז על הבמות. 

היו שסברו כי השיר נכתב בידי מחשב, אך למעשה היתה זו הבלחה חד-פעמית של הצמד זגאר ואוונס, שאף נתנו לו שם נוסף Exordium & Terminus  כלומר תחילה וסוף. אל מול האופוריה האוטופיות, התרוממות הרוח של שנות השישים, של ההיפיס, האוטופיה האישית הנתמכת בסמי הזיה, התעצמות הליברליזם, תחושת החופש באוניברסיטאות בצרפת, והתמיכה העולמית ב”אביב של פראג”, הגיח השיר הפסימי בו מתוארת גלולה השולטת במחשבת האדם, ומייתרת את הצורך של בן האנוש לקבל החלטות. שיניים ועיניים הופכים לשרידים מנוונים מכיוון שאין עוד צורך בהם, מכונות ממלאות את כל צרכי האדם כך שהגפיים הן חסרות שימוש אף הן. תינוקות הם יצירי מעבדה. ולבסוף על האלוהים להחליט אם לא הגיע העת להחריב את יצירתו שהשתבשה.

דיסטופיה היא מילה חדשה. המונח דיסטופיה נכנס לשפה רק במאה התשע עשרה. האוטופיה, אחותה הבכירה והאופטימית, היתה אז כבר כבת שלוש מאות שנים.

השימוש במילה דיסטופיה כתיאור, ניבוי, לאסון עתידי או לחיים בתנאים שלאחר אסון טבע או אסון שנגרם בידי אדם, או במשטר עריצות, החליף ביטויים קודמים כמו “יום הדין”, “אפוקליפסה”, “חזון אחרית הימים”, שבהם היו גלומות תחזיות נוראיות – גזירות האל.

הטבע וכן האדם היו כלי שרת בידי האל, לבוא חשבון עם האנושות שסטתה מתורתו. תאריכי מילניום, קץ הימים, doomsday, היו תחזיות של העולם הישן, מיחזקאל הנביא עד נוסטרדמוס, מלחמת גוג ומגוג, או בני אור בבני חושך, כולם היו גזירת אל נקם ושילם.

הדיסטופיה, היא “אותה גברת בשינוי אדרת”, כלומר גם היא תיאור פואטי, או בפרוזה, או נבואי, של אירוע נורא שישנה את פני העולם, על גורלה העגום של החברה האנושית בעתיד.

הדיסטופיה המודרנית – הסיבתיות

העתיד הדיסטופי אינו נגזר ביד האלוהים. בשלהי המאה התשע עשרה בגרה התרבות האנושית המערבית, והאדם כבר הכריז על “מות האלוהים”, ולכן מוטלת עליו האחריות לשלומו של העולם. אין הוא יכול לגלגל עיניו לשמים.  

הלך הרוח הפסימי בתחילת המאה העשרים כמו ניבא את מלחמת העולם הראשונה ומוראותיה. זרם הדקדנס בתרבות האירופאית היווה תפאורת רקע אפורה לראייה הפסימית של העתיד, שגברה ביתר שאת לאחר מלחמת העולם הראשונה.   

הדיסטופיה אחות צעירה לאוטופיה

האוטופיה היא עמדה תרבותית, חברתית, ואומנותית אופטימית, על יכולת העולם והחברה להתנהל בצורה טובה יותר. אחד מהוגיה המרכזיים של האוטופיה במאה העשרים היה ארנסט בלוך שספרו החשוב ביותר הוא “עקרון התקווה” The Principle of Hope.

בלוך, סופר ממוצא יהודי גרמני, כתב את האופוס מגנום שלו בשלושה כרכים בארצות הברית, אליה הוכרח לגלות בשל מוצאו. הספר מסכם את האופנים השונים של חיים אנושיים מתוך תקווה ליצירת עתיד חברתי אוטופי.

הדיסטופיה היא תמונת ראי פסימית לאוטופיה, בה מרכיב הפחד וההיסוס מהטמון בעתיד מתגבר על התקווה. הדיסטופיה מובעת בהגות, בספרות, וביצירות קולנוע ומוזיקה המציירות את קץ הימים או תהליך המוביל אליו.    

אפשר לזהות שני זרמי מחשבה המזינים את הפחד החברתי. זרם אחד מתבטא בהתייחסות מסתייגת וחשדנית להתפתחות טכנולוגית מואצת, שתביא לייתור האדם ותפיסת מקומו על ידי מכונות או תבונה מלאכותית. זרם שני מתבטא בהבנה שהמסגרת החברתית הדמוקראטית-ליברלית אינה חסינה לזרמים חברתיים פוליטיים וכי איבוד הדמוקרטיה הליברלית, ובכלל זה ריסוק הישגי זכויות הפרט, קרב ובא. השתלטות של משטרי עריצות חדשים תסיג את האדם לאחור חזרה  לשלב של שעבוד .

ההווה המתמשך  

הדיסטופיה מטבע הגדרתה אמורה להתקיים בעתיד, כמו בשיר “בשנת 2525” או בסרט “מראה שחורה”. למעשה היא נמצאת אתנו כל הזמן, מתממשת כל שניה בקיומנו, ושוקעת בחיק העבר, מפנה מקום לאסון הבא. מביאפרה לצ’רנוביל, מהצונמי בטוהוקו ביפן לסופת ההוריקן קתרינה בניו אורלינס, ממד ההווה והשכחה האנושית המתלווה אליו, או האופטימיות האנושית, מביאה לכך שמגפות, מלחמות עולם, רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש, נשק גרעיני, אושוויץ, התחממות גלובלית, כול אלה אינם יוצרים את התגובה החברתית הנכונה, והתוצאה היא תיאור דיסטופי של העתיד הנורא המצפה לאנושות בצבעים עזים עוד יותר.. מקורו של העתיד הדיסטופי נמצא כאן, נוכח תמיד, מגשים את רעותיו כל העת – באפגניסטן, בעזה, באוקראינה, בהאיטי, בסודן.   

ה”בשורה” על פי אורוול בספרו “1984” כבר מאחורינו, את “יום הדין”, את המכה הסופית, ינחית ד”ר סטריינג’לב בלחיצה על הכפתור האדום. 

העבר

מעולם לא היה הקיום האנושי “צפיחית בדבש”. פרופסור דויד ונגרו במסה “מעבר לממלכות ולאימפריות” טוען כי התיאור ההיסטורי של התרבות האנושית הוא עיוורון חלקי לקיומם של מיליוני אנשים בתנאי עבדות. קיום שההיסטוריונים של התקופות הקדומות העדיפו להתעלם ממנו ולהתמקד בתרומתן התרבותית של הממלכות האדירות. הם ציירו אותן במכחול וורוד כאתרים של קידמה, תרבות, ושגשוג. כדבריו, בעידן האימפריה הרומית המוקדמת נסחרו בשוק העבדים באי דלוס ליד מיקונוס מידי יום עשרת אלפים עבדים, ובין שישה לעשרה מיליון עבדים שירתו את אדוניהם בכל רגע נתון ברחבי האימפריה. האם אפשר לכנות את האימפריה חברה חופשית מתקדמת? לא עבור מיליוני המשועבדים שחיו בה.

או המוות השחור, המגפה שכילתה מיליוני אנשים באירופה של שלהי ימי הביניים, ולא המתינה למימוש עתידי, ותוארה במחול המוות dance macabre, ביטוי ססגוני לזוועותיה.

הדיסטופיה המודרנית ממחזרת טראומות עבר,ועושה בהן שימוש בתיאור עתידה של האנושות. ההווה הוא רק תחנת ביניים בין זוועות העבר לעתיד קודר יותר, וההווה נתון בהכחשה מתמדת.

הדיסטופיה המודרנית כשעבוד מרצון

ביטול העבדות הכפויה במאה התשע עשרה הוא הצעד האחרון בהליך חברתי לשחרור הדרגתי של האנושות משעבוד.

כבר במאה השש עשרה תוהה אטיין דה לה בואסי חברו של מונטן: “כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך סובלים לעיתים תכופות רודַן, שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, ואשר אין ביכולתו להזיק להם יותר מאשר הם מוכנים לשׂאת, ואשר אינו יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לסבול ממנו מאשר להתנגד לו?” (מתוך תרגום לספרו של לה בואסי “על ההשתעבדות” בהוצאת נהר).

על ההבנה כי חלק מרכזי במרכיבי ההשתעבדות לעריצות חברתית טמונים בנשלטים עצמם, כתב אריק פרום, הפסיכואנליטיקן היהודי, בספרו משנת 1941 “מנוס מחופש”.

על פי פרום הגיעה החברה האנושית במאה העשרים למצב חברתי אופטימלי, ששיחרר אותה מכבלים שהיתה נתונה בהם במהלך כל ההיסטוריה המתועדת. כך אפשר להניח, לשיטתו, השיגה החברה את מטרותיה, האדם הפך לאזרח, וכאזרח הוקנו לו זכויות יסוד והגנה מפני עריצות השלטון.

לנוכח ההשתעבדות של מיליוני גרמנים לשלטון הנאצי החל מ-1933 קבע פרום, על פי מיטב ההגות האקזיסטנציאליסטית, כי האדם המודרני, במצבו המשוחרר, נמצא במצב של בדידות קיומית, ניכור, ואימה מפני חופש הבחירה שניתן לו עם סילוק משטרים סמכותניים ועריצות הדת. ולכן, מתוך עמדה של ייאוש קיומי, הוא זונח את הישגי הדורות הקודמים להביאו אל החופש, ומפקיר את עצמו שוב, במודע ומרצון, אל חיק עריצות מדינית, לחסות תחת כנפי אב גדול כהיטלר, או מוסוליני, או פוטין.

הדיסטופיה כמו אחותה הבכירה האוטופיה היא ביטוי תרבותי הגותי. פתח מילוט חברתי-אינטלקטואלי-אומנותי למצוקות ההווה, הכולל גם את סיוט העתיד שיתרחש ב-2025…..

קיראו את מאמרו של ירון אביטוב על השיר “בשנת 2525”

תגובה אחת

  1. כדי להבין מהי דיסטופיה באמנות, חייבים להזכיר את הסרטים ‘ פרנהייט 451 ‘ ו’אלפאוויל ‘. אפשר להגיד שאנשים מתמסרים היום למציאות המתוארת בהם מרצונם החופשי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × 1 =