ירון אביטוב מהרהר במילים של פזמון עתידני מפורסם ומשווה אותו לעתיד שנראה כבר לא כל כך רחוק כפי שחזו אז.
פורסם לראשונה בכתב העת “נכון”, גיליון מספר 10, בעריכת פרופסור אורציון ברתנא.
המערכת
בשנת 1969, ועוד לא מלאה לי בר מצווה, התנגן ברדיו ללא הרף הלהיט הידוע של הצמד דני זאגר וריק אוואנס, “אין ד’ה ייר טוונטי פייב טוונטי פייב“, ואני ניסיתי להאזין ברוב קשב למילותיו העתידניות של השיר, כאילו אני שומע קול אלוהים חיים. לימדו אותנו שהנבואה ניתנה לשוטים, אבל אני חשבתי אז שאולי היא ניתנה גם לזמרים, כי השיר הזה היה כה אהוב עליי בשעתו. ולא רק עליי.
לא הבנתי אז לא במדע בדיוני ולא בעתידנות, אבל הייתה זו למעשה היצירה העתידנית הראשונה ששמעתי ושאליה התחברתי. ועכשיו, כשאני נזכר בה, כשאני מנסה לעתד עתידות לגבי שנת 2050, אני סבור שעדיף אולי לפנות שוב אל זאגר ואוואנס, הם יעשו זאת טוב ממני. מה גם שאפשר לומר שחלק מהעתידות שהם ניבאו בשירם לפני 54 שנים בהחלט התגשמו, בצורה זו או אחרת. למשל, העתידות על לידות מבחנה, ועל כך שמכונות יעשו עבור בני אנוש את כל העבודה, והם לא יזדקקו לא לידיהם ולא לרגליהם, וגם לא לעיניהם או למחשבותיהם.
וגם התחזית הזו מהשיר בדרך להתקיים:
“בשנת 2525
לא צריך לומר אמת, לא לספר שקרים
כל מה שאתה חושב, עושה ואומר
נמצא בגלולה שלקחת היום.”
ואם נחזור לרגע לשנת 2050, ומה שעלול להתרחש בה, אני שרוי לגבי העתיד הצפוי לנו בתחושה של פסימיסטיות מהולה בסוג של מלנכוליה סקפטית, בשל החשש שאולי תפרוץ עד אז עוד מלחמת עולם כמעט בלתי נמנעת, ואולי אף יותר מאחת, והחשש הזה גורם לי לחוש, שאולי רלוונטי גם לתחזית הפעם הציטוט הקאנוני מתוך השיר הידוע:
In the year 2525, if man is still alive
If woman can survive…
שאולי אפשר לשכתב אותו רק במעט ולכתוב:
“בשנת 2525,
אם אדם עדיין חי
אם אישה יכולה לשרוד
הם אולי יגלו ש…”
