כריכה קדמית של ״אוצר הציטטות״ של איתן בן-נתן
כריכה קדמית של ״אוצר הציטטות״ של איתן בן-נתן

איתן בן נתן היה עורך מוסף הספרות בעיתון “דבר”, ועורך של ספרים רבים בשפה העברית. הוא זכור במיוחד הודות לספרו “אוצר הציטטות: מן ההגות והספרות העולמית לדורותיה והמקורות העבריים העתיקים והחדשים”, הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס, תשס”ח 2008.

לזכרו כתב ירון אביטוב את הממואר שלהלן.

כריכת ״מאה שירים״ של מרטיאליס
כריכת ״מאה שירים״ של מרטיאליס בתירגום רונן סוניס.

הקדמת המחבר

ידיעה קצרה שהתפרסמה בחודש ינואר בעיתון “הארץ”, ושאותה הביא לידיעתי המשורר מרדכי הרטל, עוררה בי זיכרון ישן.

דווח שם על פרסום “מאה שירים”, ספרו של המשורר הרומאי מרטיאליס בתרגומו של רונן סוניס (הוצאת דחק). שמחתי עבור סוניס שזכה לתרגם את הספר, אבל ליבי נחמץ בקרבי, כיוון שאיתן בן נתן, איש הספרות האנין שהייתי מבאי ביתו, לא זכה, למרבה הצער, להגשים בעבר את חלומו הגדול לפרסם את מבחר תרגומיו מיצירת מרטיאליס.

לזכרו של איתן בן נתן מוקדש סיפור זה.

-1-

“בוא, אני רוצה להראות לך משהו,” אמר העורך הספרותי איתן בן נתן כממתיק סוד, כאילו הוא עומד לגלות לי את פתרונה של חידה בלשית.

לא שאלתי מה ברצונו להראות לי. הוא סימן לי שאלך אחריו. פסעתי בעקבותיו במסדרון לעבר האגף השני של דירתו רחבת הידיים ברחוב בלוך בתל אביב – אגף שטרם זכיתי להכיר, אך עורר תמיד את סקרנותי בביקוריי הקודמים במעונו.

-2-

הכרתי את איתן בן נתן בעזרתו של המתרגם ד”ר דוד וינפלד, אחת מהדמויות היותר סימפטיות שזכיתי לפגוש בעולם הספרות, שאיתו התייעצתי בעניין פרסום אסופת הסיפורים הראשונה שלי.

“אם ברצונך לפרסם את כתב היד,” אמר וינפלד, “כדאי לך לפנות לאיתן בן נתן, העורך לשעבר של ‘משא’, המוסף הספרותי של עיתון ‘דבר’. הוא איש ועורך ספרות אנין שעומד להתמנות כעורך ספרית מעריב. אני אדבר איתו בעניין.”

לפי הצעתו של וינפלד, שלחתי את כתב היד לבן נתן, וכעבור שבועות אחדים, הוא הזמין אותי לפגישה בביתו.

במראהו הוא דמה במקצת ליאיר גרבוז: גוץ שמנמן עם רעמת שיער היפית, ששערותיו הארוכות הגיעו עד לכתפיו, ושנראה כמו אחד מזמרי להקת הביטלס. הוא היה ידען ומשכיל מאין כמוהו, ששאב את ידיעותיו מלימוד וקריאה בספרים, ושעל כל נושא ידע להרצות באריכות ובעמקנות. בהמשך, כשהכרתי אותו טוב יותר, שאלתי לא פעם את עצמי, האם הוא גאון או אנציקלופדיסט, ואולי שניהם גם יחד.

זו הייתה פגישתנו הראשונה, שבעקבותיה נפגשנו עוד פעמים רבות, ובסיומה הוא רמז שהוא עשוי לפרסם את ספרי אדון הסליחות בסדרה החדשה שהחל לערוך במסגרת ספרית מעריב שבה היה אמור לראות אור גם ספרה של שבא סלהוב עונת המשוגעים, ובכפוף לתנאי קטן-גדול שהציב.

“הסיפורים טובים לטעמי,” פסק, ו-“כנראה שאפרסם לך את הספר, אבל אני לא בטוח אם השנה או בשנה הבאה, כי לקובץ עדיין חסר עוד סיפור אחד או שניים כדי שנוציא אותו לאור,” הוסיף והשתתק לרגע.

“סיפור על מה?” שאלתי באכזבה. קיוויתי שהוא לא מורח אותי. “בטלפון אמרת לי שיש לי כבר מספיק חומר לספר, לא?”

“תכתוב עוד אחד או שניים,” דרבן אותי. “תמיד טוב שיש יותר סיפורים, שמתוכם אוכל לבחור.”

לא רציתי כמובן להחמיץ את ההזדמנות לפרסם קובץ סיפורים, וזמן קצר לאחר מכן עלו בראשי הרעיון לכתוב סיפור נוסף וארוך בשם “מרק קורקבנים”, בתקווה שהוא יוסיף לספר נדבך נוסף.

הסיפור עסק בארוחת צהריים משפחתית שהיא על טהרת מרק הקורקבנים – מרק שהופך למעין משל לתסביכי המשפחה, במיוחד לאחר שהבן דני, הסולד ממנו, בוחר להתאבד כשהוא מפזר בו רעל וגומע את כוס התרעלה עד תומה.

איתן התרשם לטובה מהסיפור, אבל כהרגלו בקודש העיר: “כבר לא חסר סיפור לקובץ, אבל חסר משהו בסיפור.”

“מה חסר?” שאלתי מודאג.

“חסר איזה מוטיב בצלחת המרק בסיפור,” הסביר. “אולי תשתה בעצמך מרק קורקבנים, ואז יעלה בראשך הרעיון כיצד לתקן את הסיפור”, הציע.

מאיפה אמצא עכשיו מרק קורקבנים? שאלתי את עצמי בצאתי מביתו. די סלדתי מהמרק הזה, ואת הסלידה שלי האצלתי על גיבורי הסיפור.

כעבור יומיים-שלושה, באחת ממסעדות ירושלים, שבה נהגתי לסעוד ארוחת צהריים בהפסקות מן העבודה, השיב המלצר לשאלתי אודות התפריט: “יש היום מרק קורקבנים.”

מצאתי את מבוקשי.

הכרחתי את עצמי לגמוע מהמרק בפנים חמוצות, ולהתגבר על הבחילה הקלה שפקדה אותי. כשסיימתי לאכול, ראיתי לרגע בצלחת המרוקנת את השתקפות הפנים שלי, ולפתע ידעתי כיצד לתקן את הסיפור. הוספתי לסיפור סצנה, לפיה עידו, אחיו של הצעיר שהתאבד, רוכש סט מיוחד של צלחות, שעליהן הוא מבקש להטביע את דמות דיוקנו של אחיו המת. כאשר הוריו יגמרו לשתות את המרק, הוא אומר לעצמו, הם יגלו שם את דיוקנו של דני כמו פניו של המוות ולא יוכלו עוד להתחמק מאשמתם על מותו.

לאחר שאיתן קרא את הגרסה המתוקנת של “מרק קורקבנים”, הוא אמר: “התוספת הזו שבה מתגלות בתחתית הצלחת פניו של המוות היא טובה בעיניי. כנראה שיש כבר מספיק חומר לספר. בקרוב אתחיל לערוך אותו.”

אולם כשנדמה היה שהכול מנוי וגמור, איתן החזיר אותי אל קרקע המציאות, ואולי גם אל קרקעית הצלחת של מרק הקורקבנים כשאמר: “אני מתלבט אם לספר עדיין חסר עוד סיפור אחד כדי שנוציא אותו לאור.”

כדי להקל מעט על תחושת המועקה הקלה שהרגשתי לשמע דבריו, העדפתי להתבדח: “איתן, אתה משנה כל פעם את דעתך, אז נראה לי שאת הסיפור שחסר בקובץ אני אכתוב לבסוף דווקא עליך. מה גם שאתה נראה לי דמות בהחלט צבעונית, שמן הראוי לכתוב עליה.”

“אני לא מעניין אף אחד”, ביטל איתן את הרעיון בהינף יד. “אם כבר, יותר מעניין שתכתוב על מרטיאליס”, העיר, וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה.

“אני כותב ספר עליו”, גילה.

-3-

“אתה כותב פרוזה?” שאלתי מופתע.

שנים רבות הוא היה מוכר בעולם הספרות כעורך, ואולי הספרים הרבים שערך עשו לו חשק לכתוב יצירה טובה יותר מיצירותיהם של הסופרים שאת ספריהם הוא עורך.

“הספר שאני כותב אינו ספר פרוזה”, הבהיר, “אלא ספר אקדמי למחצה, העוסק במשורר רומי בשם מרטיאליס, שהיה מהמשוררים הגדולים ביותר בתקופתו”, סיפר. “קראו לו ‘מרטיאליס של האפיגרמות’. הוא נולד בהיספניה, ספרד של פעם, במאה הראשונה לאחר הספירה, ונפטר שם ככל הנראה בשנת 104. באפיגרמות, המכתמים שכתב, הוא מתאר בלשון שנונה מאוד את הצדדים המגוחכים ואף המכוערים של אנשי רומי, ידועי שם ופשוטי עם כאחד, וכל זאת על סמך שלושים וחמש השנים שחי בעיר. בעיניי, אלה הן אפיגרמות שהקדימו באלף שמונה מאות שנים את אוליבר טוויסט ואת סדרת הספרים של צ’ארלס דיקנס על מועדון פיקוויק, וגם ספרים כמו עלובי החיים והגיבן מנוטרדאם של ויקטור הוגו. מרטיאליס כתב יותר מאלף וחמש מאות מכתמים כאלה, ופרסם שנים-עשר ספרים מושחזים כתער וסאטיריים להפליא. בעיניי, הסאטיריקונים של ימינו יכולים ללמוד ממנו לא מעט. ואולי כדאי שגם אתה תלמד ממנו”, לכסן לעברי מבט. “תוסיף לסיפורים שלך קצת הומור.”

ניסיתי להצביע על הבלחות של הומור בקובץ הסיפורים העגמומי-משהו שכתבתי. למשל, בסיפור “הזמנה לחתונה” העוסק במדפיס ההזמנות לחתונה, אדם ערירי שחוגג בחתונות של אחרים; או מערכת היחסים המשעשעת-מגוחכת בין השומר הצבר והשומר העולה מרוסיה בסיפור “כלב שמירה”. כשעמדתי לציין דוגמאות נוספות, איתן קטע אותי בחדות: “כן, הומור שחור ומקאברי יש לך ללא ספק. אבל הומור בנוסח מרטיאליס עדיין חסר לך.”

“אולי בגלל שלא חייתי שלושים וחמש שנים ברומי כמוהו”, הערתי, “אלא רק חמש-עשרה שנה בירושלים.”

“איך באמת אתה מסוגל לחיות שם?” התפלא איתן. “עם כל ה’שחורים’ שגרים שם.”

“אולי בגלל זה יש לי הומור שחור”, התלוצצתי.

-4-

איתן המשיך בהרצאתו המלומדת: “כשמרטיאליס הגיע לרומי, בגיל עשרים וארבע, הציעו לו לעבוד כפרקליט, אך הוא סירב בתוקף ואמר שהוא מעדיף אפילו למות ברעב ולא לוותר על כתיבת שירה. תאר לך, איזו מחויבות גדולה הייתה לו לכתיבה. לא כמו המשוררים והסופרים בימינו שהמחויבות שלהם היא לפרסום עצמי יותר מאשר לכתיבה. זוהי דמות שצריכה לשמש כמודל חיקוי ליוצרים, ולכן אני רוצה לתרגם את שיריו ולכתוב עליו ספר”, הוסיף ושוב לכסן לעברי מבט חודר.

“מה אתה רוצה להגיד לי בזה? שכדי להגשים את חלומות הכתיבה שלי, גם אני צריך למות ברעב?” רטנתי.

בן נתן עצמו לא נראה כמו אחד שמת ברעב. הוא זכה, כך סיפרו, בירושה שמנה, והתגורר, כאמור, בדירה מרווחת, שהייתה מורכבת למעשה משתי דירות שחוברו להן יחדיו, ובניגוד לירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו אך לא הצליחה באמת להתחבר, הדירות של איתן בן נתן עמדו במשימה הזו בכבוד. אגף אחד היה מיועד למגורים ולאירוח, ואת צפונות האגף השני, שכאמור סקרן אותי מאוד, אגלה רק בהמשך.

“לא אמרתי שאתה צריך למות ברעב”, ניסה איתן לשכך את כעסי.

“איתן, אותי לא יקנו בהצעות לשמש כפרקליט”, הבהרתי. “אבל אשמח לשמש כפרקליט של הכתיבה.”

“תן לי להמשיך לספר לך על מרטיאליס”, קטע אותי איתן, “ואז תחליט אם אתה רוצה להיות כמוהו, או רוצה להיות אתה עצמך.”

“ומה יעזור לי אם ארצה להיות כמוהו?” שאלתי. “הרי לעולם לא אגיע למדרגת הפרסום שלו. אני מעדיף תמיד להיות אני עצמי.”

“אם תיסע לרומי ותחיה שם, אולי גם אתה תצליח ללכת בדרכיו ולהיות כמוהו”, ענה. “הרי גם אתה אוהב לכתוב, כמוהו, על כל מיני טיפוסי שוליים. השומר הרוסי הזה מהמפעל במפרץ בסיפור ‘כלב שמירה’, האישה הירושלמית שכלואה בביתה בסיפור ‘מרים ששון יוצאת לעבודה’, המדפיס של ההזמנות לחתונה שלא מוצא אישה ומשתגע בהדרגה, כשהוא תופס טרמפ על חתונות של אחרים. כל אלה נשמעים לי כמו דמויות הלקוחות מהאפיגרמות של מרטיאליס. אז אולי כדאי שתלבש טוגה, תיסע לרומי ותכתוב מכתמים לגלגניים עבור הקיסר”, התבדח איתן. “מה רע? תנאים טובים למתאימים.”

“ברומא כבר ביקרתי”, גיליתי לו, “אבל לא הייתי מוכן לנסוע אחורה במכונת הזמן דווקא לימי אימפריית רומי. מה גם שהטוגות האלה יצאו כבר מזמן מהאופנה. שמעתי שהן היו עשויות מצמר עבה וזה בערך כמו ללבוש דובון ביום קיץ תל אביבי, לא?”

“כשתקרא את מרטיאליס, תאמין לי שתשנה את דעתך וגם אתה תרצה לחיות ברומי של אותה התקופה, על חשבון מצנטים”, העיר איתן, ולאחר מכן המשיך לספר לי על דמותו המרתקת של המשורר הרומאי.

“מרטיאליס הקדיש את כל חייו לכתיבה, ועסק רק בה. איפה תמצא אנשים כמוהו בימינו? ושים לב, שבסופו של דבר, הוא הצליח למצוא כמה פטרונים עשירים, שכלכלו אותו בתמורה לכך שכתב עבורם שירים”, הוסיף, והמשיך בסיפורו: “הוא כתב שיר אחד לטיטוס, וכתב גם שיר לקיסר דומיטיאנוס, שלאות תודה צירף אותו למעמד הפרשים, מה שאפשר לו לקבל קצבה קטנה.”

“איתן, בחייך, אתה רואה אותי כותב שירים כדי להפוך לפרש בלי ראש? עוד לא איבדתי לגמרי את הראש”, צחקקתי. “וגרוע מכך, אתה רואה אותי כותב סיפורים לקיסר כדי לקבל קצבה קטנה?” שאלתי. “דווקא המקרה של מרטיאליס מעיד שליוצר קצת קשה לעמוד בעקרונותיו ובפיתויים הכספיים, והוא כמעט תמיד צריך לחפש מצנטים”, התנצחתי איתו.

“חכה, עוד לא סיימתי לספר לך את קורותיו”, הפסיק אותי. “הוא כתב פואמה עבור פליניוס הצעיר, משפטן, סופר, ופילוסוף, רומאי, וזה סידר לו נסיעה חזרה לספרד, ארץ הולדתו, שם הוא קיבל מאישה שהעריצה אותו חווילה, שבה הוא העביר את שנותיו האחרונות בכתיבה.”

“הו”, אמרתי, “זה כבר נשמע לי הרבה יותר טוב.”

“גם לי”, הסכים איתן. “בשנותיו האחרונות הוא כתב את המכתמים המבריקים שלו על רומא ואנשיה. הוא מתאר את העיר וטיפוסיה: אנשי השררה והשלטון, הזונות והסופרים, הסנדלרים והפילוסופים…”

“רגע, אתה שם את הזונות בעסקת חבילה יחד הסופרים והפילוסופים?” עקצתי אותו כמו היתוש של טיטוס.

“חלק מהסופרים בימינו הם לא יותר מזונות ספרותיות”, פסק איתן בחריפות. “הם מזנים את כתיבתם כדי לקבל אתנן מהקוראים. ובקשר לסנדלרים”, הוסיף, “כמה מהם הרבה יותר מקצועיים מחלק מהסופרים שקראתי, שלא הייתי קורא להם אפילו ‘סנדלרים בכתיבה’.”

“סבי היה סנדלר”, התוודיתי באוזניו.

“נו, אז בגלל זה אתה רוצה להיות סופר?” החזיר לי איתן בעקיצה משלו. “אבל תן לי בבקשה סוף-סוף לסיים לספר לך על מרטיאליס. הוא גם כתב על יהודים, מה שמעיד שליהודים הייתה אז חשיבות מסוימת ברומי. על אחד מהם הוא כותב ‘זה שלאחרונה קולל במיסים, שבא מהעיר שלם שנשרפה כליל’. על יהודי אחר הוא כותב שלמד מאימו לקבץ נדבות. ועל נערה רומית אחת הוא כותב, שהיא לא נרתעת ‘מן החלציים של יהודים נימולים’. ועל יהודי אחר, שמנסה אף הוא להיות משורר, הוא טוען שהוא עושה מעשה סדום בנערים. רק על הילדים מרטיאליס לא נהג להלעיג, אבל על כל השאר – כן. הוא היה ידוע כל כך, שהפואמות שלו נפוצו בכל רחבי האימפריה.”

“הלוואי עליי”, אמרתי לו. “אותי אפילו בירושלים בקושי מכירים.”

“אולי אחרי שתפרסם את ספרך אדון הסליחות, יכירו,” איתן ספק התבדח, ספק עקץ כדרכו.

-5-

“מתוך כל האפיגרמות שמרטיאליס כתב”, סיפר איתן, “תרגמתי כבר יותר מחמישים, וכשאגיע לשלוש מאות ושמונים, ארצה לפרסם אותן בספר בהוצאה אקדמית. אתה רוצה לשמוע שיר אחד כדי לסבר את האוזן?” שאל.

“בוודאי,” השבתי מסוקרן.

איתן דקלם:

“הינה הם, יקירי מרטיאליס, הדברים

היכולים לתת חיים מאושרים:

הון מירושה, שבא בלי צורך לעמול,

חלקה פורה ואש בוערת בלי חדול;

כוחות של איש המעלה, בריאות טובה,

אין טוגה, אין בית-דין ורוחך שלווה;

חוכמת הלב וחברים כערכך,

שולחן פשוט, ללא שכרות, אך עם שמחה;

מיטה זוגית צנועה אומנם, אך לא קרה,

שינה שאת החשכה עושה קצרה;

לא לבקש גדולות, להיות מה שאתה,

לא לפחד מן המיתה, לא לבקש אותה.”

“זוהי אחת האפיגרמות הידועות והמתורגמות ביותר של מרטיאליס”, ציין איתן, “המציעה תשובה ברוח אפיקוראית לשאלה מהם חיים מאושרים. מתכון האושר בעיני מרטיאליס היה חיי רווחה ונועם של בעל אחוזה כפרי.”

“זה באמת לא נשמע מתכון רע במיוחד”, הערתי.

“כן”, הסכים שוב איתן, “אבל חסר בו במידה מסוימת הממד של עיון פילוסופי ומדעי שהאפיקוראים המליצו עליו.”

“איך בעצם הגעת אל מרטיאליס?” הסתקרנתי. “עושה רושם שהתרשמת מאוד מכתיבתו ומדמותו.”

“אני כמו סופר שמתאהב בדמויות שלו”, השיב. “אתה התאהבת בדמותו של מדפיס החתונות, ואני התאהבתי במרטיאליס”, העיר. “האמת, קראתי עליו בכמה ספרים, וככה התחלתי לחקור ולתרגם אותו לעברית. זהו מפעל שאני עושה כבר לא מעט שנים”, גילה. “לפעמים, כשאני מתעייף מלערוך ספרים של אחרים”, לכסן שוב מבט לעברי, “אני מתרגם את מרטיאליס. ותאמין לי שמזה אני נהנה יותר.”

“מה דעתך שאראיין אותך לעיתון על הספר שאתה כותב על מרטיאליס”, הצעתי לו. “מה אתה אומר? אתה הרי יודע שאני כותב לעיתונים”, הוספתי.

“תודה על הצעתך”, ענה, “אבל אני לא מעוניין כרגע בשום ריאיון. זה עדיין מוקדם מדי. אולי כשיצא הספר שלי, אשקול מחדש את עמדתי. בינתיים, אתה יכול לראיין את מרטיאליס, אם אתה רוצה, אבל לא אותי”, התבדח.

-6-

חלק מהספריה בקולג׳ מרטון אוקספורד, משנת 1373. Tom Murphy VII ויקיפדיה
חלק מהספריה בקולג׳ מרטון אוקספורד, משנת 1373. Tom Murphy VII ויקיפדיה

“ועכשיו אני רוצה להראות לך משהו”, אמר איתן, נטל אותי לאגף השני של דירתו, ופתח בפניי את קודש הקודשים שלו. גיליתי אולם ענק ובו ספרייה פרטית שהכילה אינספור ארונות ספרים עם מדפים שהתנשאו והגיעו עד לתקרה. הופתעתי מהאוצר שנגלה לעיניי. מעולם לא ראיתי ספרים רבים כל כך מחוץ לספרייה ציבורית, וגם שם ספק רב אם ניתן למצוא ספרים כה רבים.

“כאן גרים הספרים והדיסקים שלי”, אמר איתן בעיניים בורקות, כאילו הוא עומד להציב על דלת דירתו שלט פליז שעליו נכתב: “כאן גרים בכיף איתן והספרים.”

איתן ריחף כפרפר בין המדפים, והביט על אלפי ספריו בחיבה עמוקה. לרגע הוא נראה לי כמו שלמה המלך המציג בפניי את הרמון נשותיו. הוא ליטף את כריכותיהם וכמה מהם אף מישש בחמדה, כאילו הוא ממשש את חמוקיה של אישה אהובה. אספן הוא בעצם מעין מאהב לטיני, הבנתי פתאום, הוא מאוהב בחפצים שהוא אוסף, מחזר אחריהם, מפלרטט איתם. איתן והספרים נראו לי באמת כמו טלנובלה.

“איתן, תגיד, מה אתה אוהב יותר? ספרים או נשים?” שאלתי אותו.

“איזו שאלה? אני אוהב נשים, אבל מובן שספרים אני אוהב יותר.”

הרצפה הייתה מבריקה והדיפה ניקיון ריחני, והאולם היה מואר באור נגוהות כיאה למקדש ספרותי. איתן הדריך אותי במבוכי הספרייה, שנראתה כמו “ספריית בבל” בסיפורו הנודע של חורחה לואיס בורחס, המתאר מעין יקום אלטרנטיבי המבוסס על ספרים. כשקראתי בעבר את סיפורו של בורחס, לא הייתי משוכנע שהבנתי את כל משמעויותיו הדקות, אך כשראיתי את ספריית בבל של איתן בן נתן, הרגשתי שהבנתי. יש אנשים כמו בורחס, שהיה לא רק סופר דגול אלא גם ספרן מקצועי, וכמו העורך בן נתן, שספרים הם, כמדומה, היקום היחיד שמעניין אותם.

גם אני נמנה עימם במידה לא קטנה.

התהלכתי בספרייה של איתן כמו עליזה בארץ הפלאות, וקינאתי בו על ספריו ועל אוסף הדיסקים המרשים שלו. בתור ילד ונער רציתי תמיד שתהיה לי ספרייה עשירה משלי, אבל תמיד שאלתי ספרים בעיקר מספריית פבזנר בחיפה. בהמשך הצלחתי אומנם לצבור גם ספרים משלי, אך הם היו, כמובן, רק טיפה בים לעומת ספרייתו העשירה, שהיו בה, להערכתי, יותר ספרים מאשר בספריות פבזנר ובורוכוב בחיפה יחד, ויותר ספרים מאשר בספריית בית העם בירושלים, שבה החלפתי ספרים לאחר שעברתי לגור בעיר. הספרייה של איתן נראתה כאילו היא מכילה לא רק את כל הספרים בעברית, אלא גם את כל הספרים בכל השפות בעולם. ואולי אף נכללים בה ספרים שטרם ראו אור. ואם טרם ראו אור, אולי זה רק בשל העובדה שאיתן בן נתן טרם מונה כעורך שלהם או טרם רכש אותם.

“נו, מה אתה אומר על האוסף שלי?” התנאה בו כמו שאישה יפה מתנאה בתכשיטיה היקרים והנדירים במיוחד.

“בטח יש לך כאן ספרים אפילו יותר מאשר בספרייה הלאומית”, עניתי בלא מעט קנאה.

“בל נגזימה”, אמר איתן. “שם יש בטוח יותר ספרים, אבל אני כבר נושף בעורפם”, הוסיף בגאווה.

“האם ידוע לך כמה ספרים יש לך?” הוספתי ושאלתי.

“צריך לעשות ספירת מלאי, אבל בטוח שיש עשרות אלפים ואולי יותר. צריך הרבה סבלנות ושקדנות כדי לאסוף אותם”, הוסיף. “וצריך כמובן גם מומחיות.”

“וקטלוג יש לך?” התעניינתי.

“אני עובד על זה. לא תמיד יש לי זמן. אני מקווה שהכול אצלי בראש”, אמר.

“אתה אוסף כל ספר שרואה אור בעברית?” התעניינתי.

“כמעט”, השיב, “ברור שיש ספרים שאולי חמקו מהרדאר שלי, או שלא מצאתי אותם ראויים להיכלל בספרייה שלי.”

“אז מה, אתה ביבליומניאק?” הקשיתי.

“אני לא ביביליומניאק”, הבהיר כשקולו עולה אוקטבה, “אלא ביבליופיל, אוהב ספר. מאז שהייתי ילד, כולם ידעו שלאיתן קונים ספרים לימי הולדת ולא אופניים. מרוב ספרים שיש לי, לפעמים אני מתפתה להשאיל ספר פה וספר שם, ויודע שהספרים האלה לעולם לא יחזרו אליי. אבל על כל ספר שלא חוזר אליי, אני משיג מאה או אלף אחרים, ככה שאני לא מודאג.”

-7-

כמו מדריך מיומן במוזאון יוקרתי, איתן עבר איתי מאגף לאגף בספרייתו, והציג בפניי את הספרים המונחים על המדפים.

“תגיד לי איזה ספר אתה רוצה בעברית”, אתגר אותי, “ואשלוף לך אותו.”

הרהרתי רגע ונקבתי בשמו של שכול וכישלון, ספרו של יוסף חיים ברנר שראה אור בשנת 1920. איתן שלף מייד מהמדף הנכון את מהדורת המקור שלו. לאחר מכן נקבתי בשמו של והיה העקוב למישור, שם ספרו של ש”י עגנון, שברנר עצמו פרסם בשנת 1912, ואיתן שלף את גרסת המקור.

נזכרתי באנקדוטה שסופרה בשעתו על עגנון. כשעקר לברלין, בשלהי שנת 1912, נהג עגנון לבלות את מיטב זמנו בספריות ברלין, ובעיקר בספרייה של הקהילה היהודית בעיר. גרשם שלום פגש אותו שם, פנה אליו, ושאל מדוע הוא מאריך בעיון בקטלוג של הספרייה, וזה השיב לו: “חיפשתי ספר שאולי לא קראתיו עדיין.”

בספרייה של איתן בן נתן היו לבטח ספרים רבים שעגנון טרם הספיק לקרוא בחייו. אולם בספרייה הזו, רק לאיתן בן נתן היה כרטיס קורא, והורשו להיכנס אליה רק אורחים חשובים בעיניו. שמחתי שגם אני הורשתי להציץ בנכסיה.

“האם יש ספר בספרייה שלך שטרם קראת?” הסתקרנתי.

“את רובם בהחלט קראתי”, השיב, “ואני מקווה שאמצא זמן לקרוא את כל הספרים שיש לי. לא תמיד הזמן מספיק לכל מה שאנחנו רוצים לקרוא. אלמלא הייתי צריך להתפרנס”, הוסיף, “הייתי הופך למעין מרטיאליס כזה, שכל היום קורא ספרים.”

המשכתי לנקוב בשמות ספרים שהיו, להערכתי, קשים יותר להשגה. למשל, ספרו הראשון של יצחק אורפז, עשב פרא, שראה אור בשנת 1959, ואיתן שלף גם אותו מהמדף. “תציב לי אתגרים קצת יותר קשים”, גיחך קלות והמשיך לשלוף ספרים מהמדף כמו שסנדלר שולף מפיו מסמרים.

“יש לי ספרים עתיקים יותר של הוצאת ‘שטיבל’ ואפילו מהמאה התשע-עשרה”, המשיך בסיור המודרך בספרייתו. “יש לי גם עותקים של ‘אהבת ציון’ של אברהם מאפו ו’מסעות בנימין השלישי’ של מנדל’ה מוכר ספרים.”

איתן שלף ספרים מצהיבים אף יותר מעורו של אדם קשיש. הסופרים נפטרו מזמן, מאפו בשנת 1867 ומנדל’ה בשנת 1917, אבל ספריהם היו עדיין חיים וקיימים בספרייתו של איתן בן נתן גם שנים רבות לאחר מותם. אכן, זהו פלא גדול אף יותר מחזון העצמות היבשות, חשבתי. סופרים מתים קורמים עור וגידים באמצעות הנייר שעליו הודפסו עמודי ספריהם. זו בלבד היא כבר סיבה טובה לפרסם ספר, חשבתי.

קיוויתי שהדבר לא יתפרש בעיניו כיומרני מדי, אבל בתור הלצה אמרתי לו: “איתן, יש לך את כל הספרים בעולם, אבל ספר אחד בכל זאת חסר לך.”

“ומהו?” תקע בי איתן מבט משתומם.

“את הספר שלי אדון הסליחות‘”, אמרתי.

“אה, אותו עדיין אין לי”, חייך, “אבל אולי עוד יהיה לי.”

-8-

“איך אתה משיג את הספרים הנדירים האלה?” התעניינתי בעודי בוחן כריכות של ספרים ישנים נוספים.

“צריך להיות קצת בלש כזה, לבלוש אחריהם”, סיפר בטון מסתורי. “בצבא הייתי חוקר, חוקר מצ”ח”, אמר, “אז אני יודע לבלוש.”

“ואחרי שאתה בולש אחר הספרים ומוצא אותם, מה הצעד הבא? מה אתה עושה? קונה אותם?” שאלתי.

“את רובם אני קונה, אבל יש גם ספרים שקיבלתי. חלק מהמשכורת שלי הולכת על זה”, התוודה על שיגעון האספנות שלו. “אומרים עליי שבזבזתי על זה גם כספי ירושה, אבל זה רחוק מהאמת. כשהייתי עורך המוסף ‘משא’ בעיתון ‘דבר’, פשוט הגיעו אליי למערכת כל הספרים שראו אור בעברית.”

“ואיפה אתה קונה את הספרים הנדירים?” המשכתי להתעניין.

“מה זה, אתה עושה איתי כבר ריאיון או מה?” התקפד לרגע. “אתם העיתונאים די מסוכנים לציבור”, הוסיף כאילו הוא עצמו לא עבד מימיו בעיתון. “אבל לגבי השאלה שלך, אני יכול לומר שאיפה שאפשר להשיג ספרים, אני שם ואני משיג אותם”, סיפר. “עוף השמיים מוליך את הקול שיש ספר נדיר, ואני כמו צייד ספרים מושבע שלא יכול לעמוד ביצרו. אני מתקשר למי שצריך וקונה, כמובן אחרי שאני מתמקח”, הוסיף בעיניים נוצצות. “אני קונה גם בחנות הספרים של יהודה רובינזון. יש לו שיטה בדוקה להדליק אותך על ספר. הוא אומר: ‘יש לי ספר, אבל הוא לא בשבילך.’ ואז אני אומר לו: ‘דווקא הספר הזה שאתה אומר שהוא לא בשבילי, הוא בשבילי,’ ואנחנו מתמקחים על המחיר, ואני קונה.”

“אבל את הספר שלך אני לא אקנה”, הוסיף פתאום. “השנה, כך אני מקווה, יהיה לי בספרייה גם את הספר שלך. מגיע לי שתתן לי עותק עם הקדשה. אתה שומע?”

“ברצון”, אמרתי. “אני מחכה לרגע הזה אפילו יותר ממך.”

לאחר שבשיחותינו הקודמות הוא נשמע מעט כמי שפוסח על שתי הסעיפים, הפעם זו נשמעה כבר כמו התחייבות לשמה מצידו. רווח לי מאוד ושמחתי הייתה כפולה. פעם אחת על כך שבן נתן אישר שהוא עומד לפרסם את ספרי, ואף קבע את המועד, במהלך השנה, ופעם שנייה על כך שהוא מוצא את ספרי ראוי להיכלל בספרייתו.

יצאתי מביתו. בלוך הוא רחוב צר למדי, כיוון נסיעה אחד, אך הרגשתי כאילו אני טס באוטוסטרדה ולכל הכיוונים. ולמרות שמחתי הגדולה על כך שספר הפרוזה שלי יראה סוף-סוף אור, פקדה אותי תחושה מעט מעורבת. בתום הביקור בספרייה האינסופית של איתן, הרגשתי מעט באפסותי. גם אם אפרסם ספר, הוא יהיה לא יותר מטיפה אחת בים הספרים שיש לאיתן בן נתן בספרייתו הפרטית.

-9-

ספרי אדון הסליחות ראה אור לבסוף בספרית מעריב בשנת 1996. בן נתן הזמין אותי לביתו לחגוג את פרסום הספר, ובנוכחותי שמר את העותק עם הקדשה שמסרתי לו בספרייתו.

“אחרי שיש לך סוף-סוף את הספר שלי”, אמרתי, “עכשיו חסר לך בספרייה רק הספר שלך, הספר שאתה כותב.”

“אני מקווה שיום אחד זה עוד יגיע”, השיב בביטחון.

-10-

בכל ביקור שלי בתל אביב, צעדתי ברגל מחוף הים עד לכיכר רבין, חציתי את רחוב אבן גבירול והמשכתי בדרכי עד לרחוב בלוך. כשהגעתי לבית מספר חמש, הגבהתי את עיניי לתריסי הפלסטיק הלבנים, הסגורים תמיד, של הקומה השנייה, שם התגורר איתן בן נתן. לפעמים, הייתי מצלצל אליו בהפתעה מן הטלפון הציבורי הסמוך לביתו ושואל אותו אם הוא פנוי. בהזדמנויות אחרות, צלצלתי מראש וקבעתי איתו פגישה.

תמיד נפגשנו בביתו. לעתים מזומנות הוא התלונן על מיחושי הלב שמהם סבל, וסיפר שהוא יוצא מהבית בעיקר כדי לעבור בדיקות בגין מחלת הלב שממנה סבל.

“עליי לעבור ניתוח לב”, התוודה באוזניי באחת הפגישות בפנים קודרות, ובאותה דייקנות שניתח כתב יד, ידע לנתח גם מה שעומד לבצע המנתח. “אני מקווה שאצא מהניתוח הזה בחיים”, הוסיף. “אני לא יודע כמה זמן נשאר לי לחיות.”

“נו, אז תפרסם כבר את הספר שלך על מרטיאליס”, האצתי בו. “עד מתי תחכה לפרסם את הספר שלך?”

נזכרתי לרגע בספרו של דוד שיץ עד עולם אחכה, שכותרתו כמדומה הייתה נכונה גם לגבי איתן בן נתן.

“לא נשאר עוד הרבה לחכות. זה בטוח יקרה מתי שהוא”, הבטיח.

כשהבאתי לו בהמשך ספר נוסף שלי עם הקדשה, וכל זאת כדי שיוכל לשמור גם אותו בספרייתו, איתן נזף בי בידידות: “בגללך כבר אין לי מקום בספרייה. אתה מפרסם הרבה ספרים. תזכור מה שאמר קהלת: ‘הישמר מעשות ספרים הרבה’.”

כנראה שאיתן נשמר כל כך, שנזהר מלפרסם את ספרו שלו, והעדיף כנראה לרכוש לאוסף שלו רק ספרים של אחרים. ואולי זהו גורלו של אספן. כמו הסנדלר, ללכת יחף.

-11-

בשנת 2011, זמן רב לאחר שסיפר לי לראשונה על המשורר הרומאי, עדכן אותי איתן בן נתן שספרו על מרטיאליס אכן אמור לראות אור בהוצאת אקדמית, אם כי, לפי התכנון, רק שנתיים וחצי לאחר מכן. הוא אף שלח לי בדואר האלקטרוני מכתמים נוספים מהספר כמתאבן.

-12-

זמן רב לא שמעתי מאיתן בן נתן דבר וחצי דבר. שלחתי לו הודעות באימייל והוא לא השיב. ניסיתי לצלצל לביתו מדרום אמריקה ולא היה מענה. שמעתי שהוא מכר את דירתו ברחוב בלוך ועקר לחולון. זמן לא רב לאחר מכן הוא נפטר.

“לא נשאר עוד הרבה לחכות לספר”, הדהד קולו בראשי.

סוף דבר

רק ספר אחד היה חסר לבסוף לספרייה הענקית והגדושה של איתן בן נתן. למרבה הצער היה זה דווקא ספרו שלו.

ועכשיו, משיש לו את כל הזמן שבעולם לקרוא ספרים כאוות נפשו, רציתי לדקלם כמעין פרפרזה באוזניו:

“הינה הם, יקירי איתן, הדברים

שיכולים לתת חיים מאושרים:

ספרים, ספרים

ועוד פעם ספרים.

ורוחך שלווה…”

כריכה קדמית של ״אוצר הציטטות״ של איתן בן-נתן
כריכה קדמית של ״אוצר הציטטות״ של איתן בן-נתן
כריכה אחורית של ״אוצר הציטטות״ של נתן בן-נתן
כריכה אחורית של ״אוצר הציטטות״ של איתן בן-נתן
הפוסט הקודםניוזלטר יקום תרבות ליום שישי 19/5/23
הפוסט הבאמכון גנזים – הכספת של הספרות העברית
ירון אביטוב הוא סופר, מבקר ספרות, עורך אנתולוגיות, יוצר של סרטי תעודה, ומדריך טיולים. בשפה העברית פרסם 12 ספרים, בהם "פתק מאמא", "הומלס", "אדון הסליחות", "האורות של מיאמי", ו"הסתכלות". כמו כן ערך שש אנתולוגיות, רובן בצוותא עם רן יגיל. בספרדית ראו אור אחד עשר מספריו, בהם האנתולוגיות "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה" ו"כתוב באפר", וכן "אקיסיטו" ו"החליל של חיים מנגן בשמיים". אביטוב השתתף כסופר אורח בירידי ספרות רבים ברחבי אמריקה הלטינית, ובין השאר במשלחת הישראלית ליריד בגוודלחארה מקסיקו, שבו ישראל היתה אורחת הכבוד (2013). זכה בשבעה פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לספרות (2005), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1993), פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה (1994), ופרס "שגריר הספרות העברית באמריקה הלטינית" (2012) בזכות מפעל האנתולוגיות הישראליות שלו בשפה הספרדית. אביטוב ביים גם חמישה סרטי תעודה, ובהם הסרט "אמריקה לדינה", העוסק בתולדות האנוסים במרכז ובדרום אמריקה, סרט דובר ספרדית שהוצג בפסטיבלים בינלאומיים באמריקה הלטינית, ובין השאר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במיאמי (2012). סרטו "הפינה האחרונה", העוסק בתולדותיהם של סופרים לטינים, הוצג אף הוא במדינות אחדות ובפסטיבלים.

תגובה אחת

  1. Ronen Sonis בפייסבוק:

    עצוב מאוד. קיוויתי שהתרגום של איתן בן-נתן יתפרסם אבל לא זכינו. קצת לפני התרגום שלי למרטיאליס יצא לאור תרגומו של ברוך י. מני לאותו משורר, מה שעודד אותי לפרסם גם כן. יהי זכרו של איתן בן-נתן ברוך.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

15 + שתיים =