סקירה על הצגה שמתארת אירוע היסטורי שעומד בבסיס אמונה גדולה, ושאולי היה זיוף אחד גדול. ואם כך אחד הזיופים הגדולים בתולדות האנושות.

המערכת

כרזת ההצגה פייק
כרזת ההצגה פייק

לאחרונה צפיתי במחזה ההיסטורי הסאטירי FAKE בתיאטרון תמונע מאת אלמה וייר-חושן.

תקציר העלילה:

המלך נרצח. יועץ המלך, איש הגון, הוא הסופר שפן. הוא רוצה לעשות את הדבר הנכון. הוא ממליך מלך בובה, כדי שיוכל לבצע שינויים, לעשות טוב.

אבל הכח והעוצמה מבלבלים אותו, הם הופכים למטרה. השחיתות מתגברת. כדי לשמור על כוחו, היועץ ישקר וימציא תחבולות. העוצמה שבידיו הופכת את היועץ לאיש רצחני, וחצר המלך טובלת בדם.

עד כאן תקציר ההצגה.

המחזאית אלמה וייר-חושן עסקה כבר בנושאים ת”נכיים והיסטוריים בעייתיים ביותר. למשל במחזה שלוש מלכות ופילגש – טקסטים מן המקורות על דמויותיהן של  נשים הקשורות למלך דוד – מיכל בת שאול, אביגיל אשת נבל, בת שבע אשת אוריה החתי, ורצפה בת איה. ובמחזה השליח – הצגה על רצח שליח האו”ם הרוזן ברנדוט ב-1948 בידי אנשי הלח”י.

המחזאית אלמה וייר-חושן. לקסיקון הספרות.

היא מספרת שהרעיון להצגה נוצר כשקראה פוסט בפייסבוק ביום של צום גדליהו. מישהו כתב: “כולם בוכים על גדליהו שנרצח ואף אחד לא מדבר על סבא שלו, שפן בן אציליהו ששיגע את ממלכת יהודה והמציא ספר תורה מזוייף”.

הפוסט הזה הדליק את סקרנותה והיא יצאה לחקור את הסיפור.

היא קראה את הספר בנושא של החוקר יגאל בן נון, קיצור תולדות יהווה (הוצאת רסלינג 2016), ומאמרים נוספים, ניהלה שיחות עם חוקרים ומורים לתנ”ך, והתעמקה בקריאה ביקורתית של הפרק התנ”כי, ומה הוא רוצה בעצם להגיד.

היא מספרת שהטענה כי את הספר העתיק כביכול כתב שפן סופר המלך, כדי לקדם את האינטרסים של האצולה, העלתה אצלה את שאלת ה”פייק”, הזיוף, בכלל. הדרך שבה השליטים “מוכרים” לציבור אמיתות שנוחות להם, שמשרתות אינטרסים צרים שלא קשורים לעם, ובוודאי לא קשורים לאמת. 

מכאן עלה הפתרון היצירתי של הוספת “מקהלה” להצגה, שמביעה עמדות, ביקורת, ושאלות שעולות לגבי ההתרחשות העלילתית.

ההצגה עלתה 21 פעמים בתיאטרון תמונע, בפני קהל שכלל נוער ותלמידי תנ”ך ואזרחות בתיכונים, חוקרי תנ”ך, וחברים בעמותת “הגות” שדוגלת ב”החזרת” התנ”ך לחזקת ההוראה החילונית, הביקורתית. ההצגה שימשה בסיס לדיונים ערים ושאלות קשות של הקהל, ומפגשים מרגשים עם צוות השחקנים והיוצרים. 

ההצגה היתה אמורה בתחילה לעלות במרץ 2020, ואז התפרצה מחלת הקורונה והיציאה התעכבה.

בסופו של דבר ההצגה עלתה בדצמבר 2021, והקהל התייחס אליה אז כמשקפת את משבר הקורונה, האמת והשקר סביב המחלה – דבר שהמחזאית לא כיוונה אליו כלל. 

בהמשך החלה ממשלת הימין-על-מלא לקדם רפורמה משפטית חריפה – וההצגה הפכה לאקטואלית עוד יותר (גם שפן וחלקיהו הכהן קידמו רפורמה קיצונית ביהודה, שהסתיימה ברצח המלך הצעיר).

לאחר ה-7 לאוקטובר ההצגה חזרה לעוד כמה הצגות, הקהל הגיב כאילו ההצגה נכתבה זה עתה, ומתייחסת לנזקים הכבדים שגורמים אינטרסים פונדמנטליסטים קיצוניים, ולדרך שבה הקיצוניים משרתים את השלטון הציני שדואג רק להמשך שלטונו ושימור כוחו הכלכלי ואחר.

לפני שאדון בהצגה עצמה אדון ברקע ההיסטורי שלה.

העלילה מתבססת על סיפור המתואר בפרק כ”ב בספר מלכים ב’. הכהן הגדול חלקיהו, שהוא אולי אביו של הנביא ירמיהו בן חלקיהו, וסופר המלך שפן מגלים בעת שיפוץ בבית המקדש ספר קדמון ולא ידוע. הספר דורש לרכז את כל הפולחן מכאן ואילך בבית המקדש בירושלים בלבד.

א בֶּן-שְׁמֹנֶה שָׁנָה, יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, יְדִידָה בַת-עֲדָיָה מִבָּצְקַת.  ב וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, בְּכָל-דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו, וְלֹא-סָר, יָמִין וּשְׂמֹאול.  {פ}ג וַיְהִי, בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ; שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת-שָׁפָן בֶּן-אֲצַלְיָהוּ בֶן-מְשֻׁלָּם, הַסֹּפֵר, בֵּית יְהוָה, לֵאמֹר.  ד עֲלֵה, אֶל-חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְיַתֵּם אֶת-הַכֶּסֶף, הַמּוּבָא בֵּית יְהוָה–אֲשֶׁר אָסְפוּ שֹׁמְרֵי הַסַּף, מֵאֵת הָעָם.  ה ויתנה (וְיִתְּנוּהוּ), עַל-יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, הַמֻּפְקָדִים, בבית (בֵּית) יְהוָה; וְיִתְּנוּ אֹתוֹ, לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה, לְחַזֵּק, בֶּדֶק הַבָּיִת.  ו לֶחָרָשִׁים, וְלַבֹּנִים וְלַגֹּדְרִים; וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב, לְחַזֵּק אֶת-הַבָּיִת.  ז אַךְ לֹא-יֵחָשֵׁב אִתָּם, הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל-יָדָם:  כִּי בֶאֱמוּנָה, הֵם עֹשִׂים.  ח וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית יְהוָה; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ.  ט וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיָּשֶׁב אֶת-הַמֶּלֶךְ, דָּבָר; וַיֹּאמֶר, הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת, וַיִּתְּנֻהוּ עַל-יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה.  י וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר, לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, סֵפֶר נָתַן לִי, חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  יא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו.  יב וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר, וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ–לֵאמֹר.  יג לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם, וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה, עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא, הַזֶּה:  כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה, אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ.  יד וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה, אֶל-חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן-תִּקְוָה בֶּן-חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים, וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם, בַּמִּשְׁנֶה; וַיְדַבְּרוּ, אֵלֶיהָ.  טו וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  אִמְרוּ לָאִישׁ, אֲשֶׁר-שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי.  טז כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו–אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה.  יז תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם; וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְלֹא תִכְבֶּה.  יח וְאֶל-מֶלֶךְ יְהוּדָה, הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה, כֹּה תֹאמְרוּ, אֵלָיו:  כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ.  יט יַעַן רַךְ-לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְהוָה, בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה, וַתִּקְרַע אֶת-בְּגָדֶיךָ, וַתִּבְכֶּה לְפָנָי; וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי, נְאֻם-יְהוָה.  כ לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל-אֲבֹתֶיךָ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, וְלֹא-תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ, בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר-אֲנִי מֵבִיא עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיָּשִׁבוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, דָּבָר.

ספר מלכים ב’, פרק כ”ב.

למעשה ספר זה הוא, כפי שגילה המחקר, הבסיס לספר דברים החותם את קובץ התורה.

המלך יאשיהו, שעולה לשלטון כילד לאחר רצח אביו אמון, מקבל את דרישות הספר ללא עירעור, ופותח ברפורמה עקובה מדם בירושלים, ולאחר מכן בממלכת ישראל לשעבר, שאליה הוא פולש והורס בה מקדשים.

אולם האם הספר שהתגלה הוא אמיתי, ספר קדמון שנשכח משום מה, והוסתר משום מה? או שמה זהו זיוף של מגליו הסופר שפן והכהן חלקיהו?

רוב החוקרים חושבים כי הספר שכביכול “התגלה” במקדש היה זיוף שנוצר זמן קצר לפני הגילוי. מסוג שהיה מקובל במאוד במזרח הקדמון, בממלכות מצרים, אשור, בבל, וגם ביוון העתיקה, על מנת להצדיק רפורמות חדשות. זאת בטענה כי כך היה מאז ומעולם עד לאחרונה כשהוכנסו שינויים שיש לתקנם מחדש, ובסך הכל מחזירים “עטרה ליושנה”.

מצד שני יש חוקרים שחושבים שהסיפור עצמו הוא זיוף מאוחר, וכי שום אירוע כזה לא התרחש, והסיפור הומצא במאה החמישית או הרביעית לפני הספירה, אולי בימי נחמיה, הפחה מטעם ממלכת פרס, על מנת להצדיק רפורמות דתיות שנקבעו רק אז. לאמיתו של דבר אין שום הוכחה ארכיאולוגית ברורה שאכן התרחשה רפורמה מסוג זה בימי המלך יאשיהו, שנכון לעכשיו אין לנו אף עדות חוץ מקראית לעצם קיומו.

אולם רוב החוקרים והארכיאולוגים חושבים שאכן הייתה רפורמה כזאת במאה השביעית לפני הספירה, שהתבססה על תקדימים שהתרחשו בממלכת אשור שהייתה אימפריה גדולה עד שנחרבה זמן קצר לפני האירועים. משום כך השימוש בנושא הברית בין האל והעם, שהוא העתק מדויק לאלמנט מרכזי בחוזים בין האשורים והממלכות הנשלטות על ידיהם.

כריכת ספרו של משה גרנות ״ההונאה שקבעה את גורל העולם״
כריכת ספרו של משה גרנות ״ההונאה שקבעה את גורל העולם״

כדאי לציין שמחזה זה אינו הראשון העוסק בפרשה. הסופר אוהד אזרחי-פלא כבר כתב רומן בשם קדשה (הוצאת דופן, 2016) על פרשה זאת, הראשון בטרילוגיה שהוא מתכנן.

ממש בימים אלו פורסם ספר עיוני של החוקר ד”ר משה גרנות ההונאה שקבעה את גורל העולם (הוצאת אוריון 2024), העוסק בפרשה זאת ובמשמעויותיה. גרנות, בניגוד לבן נון ולמחזאית, מעדיף להציג את הכהן חלקיהו כמוח מאחורי “ההונאה”.

המחזה יוצר עבור הצופים ב-2024 קשר ברור בין הרפורמה של ימי יאשיהו ובין הרפורמה המשפטית של שנת 2023, אשר הוצגה בפני הציבור כ”החזרת עטרה ליושנה” – חזרה לשיטה המשפטית שהייתה לפני עשרות שנים. בדיוק כמו גילוי הספר בבית המקדש והרפורמה שהתבצעה על פיו.

סופר המלך שפן וקבלן שיפוץ בית המקדש חותמים על הסכם שיתוף אינטרסים שיביא לשינוי פני העולם. צילום אלי כץ. אתר תיאטרון תמונע

ההצגה מתארת כיצד שפן הסופר, בגילומו של אייל שכטר, וחלקיהו הכהן, בגילומו של גיא רון, “רוקחים” ביחד עם הקבלן האחראי על שיפוץ בית המקדש, בגילומו של דורון צפריר, את פרשת גילוי הספר, לאחר שהם מעלים לשלטון מלך חדש שהוא ילד בן בלי שם, בנה של זונה מאי שם, לאחר שהמלך הקודם נרצח בטרם הספיק להוליד ילדים.

המלך החדש יאשיהו, בגילומו של אריאל קורט, שאין לו ברירה אלא לקבל את דרישות האנשים שהעלו אותו לגדולה ולשלטון, מקבל את דבריהם לגבי הספר שהתגלה. ואיזו ברירה בעצם יש לו? ומתחיל להאמין בו בעצמו.

התוצאה היא הפיכה אלימה מלמעלה, שמביאה לחורבן מעמדות שלמים.

בפרץ עומדת הנביאה חולדה, בגילומה של רות בורנשטיין, שעל פי הסיפור המקראי אישרה את אותנטיות הספר שהתגלה. בהצגה, לעומת זאת, דמותה יודעת שהמדובר בזיוף, וחוזרת על קטעי נבואות שונות של נביאים ידועים כמו ירמיהו ואחרים, על מנת להזהיר מפני החורבן שיביא על הממלכה.

ואכן המלך יוצא למאבק חסר סיכוי כנגד המצרים, בניגוד לאזהרות שריו, נהרג, וממלכתו הופכת לואסאלית שלהם.

הרפורמה לכאורה הגיעה לקיצה, לאחר שהחלישה את הממלכה באופן קיצוני.

ההצגה גורמת לצופים לצאת בהרגשה קשה ביותר, ואי אפשר להתעלם מההקבלה שבין המתואר ובין ניסיון ההפיכה המשפטית שהתרחש בישראל ב-2023, אמנם לאחר שההצגה כבר החלה לרוץ במציאות, והביא לאסון ה 7/10 של פלישת החמאס.

ההצגה בהחלט נראית כרלבנטית לזמנים אלו, עם התיאור של ממשלה נכלולית שכופה על העם הפיכה שלטונית מוכתבת מלמעלה, שהעם אינו רוצה בה כלל.

מצד שני העובדה היא שההפיכה הזאת הסתיימה איכשהוא בהצלחה. החוקים שלה שרדו לאורך אלפי שנים כבסיס לדתות גדולות, בניגוד לשאר ההפיכות מסוג זה של המזרח הקדמון שנשכחו ונמחקו מהתודעה כולן.

אז משהו שם בהחלט היה נכון, לפחות נכון עבור הדורות הבאים.

לדעתי המשחק היה סביר, והכתיבה הייתה בסדר.

עם זאת אציין שהכותר הלועזי של ההצגה FAKE צורם, ולדעתי עדיף היה לתת לה כותר עברי בלבד “זיוף” או “הונאה”, שהרי המחזה עוסק בהיסטוריה עברית המתרחשת אלפי שנים לפני שנוצרה השפה האנגלית.

הרעיון שמאחורי ההצגה של ההפיכה המתבססת על ספר מזויף ומציאות שלא הייתה נשאר בצופים לאחר ההצגה ואינו מרפה.

שפן הסופר (דורון צפריר) מאיים על הנביאה חולדה (רותי בורנשטיין )שתשתף עימו פעולה בטענות לאמיתות הספר הקדום. צילום :אלי כץ. אתר תיאטרון “תמונע”

קיראו גם :

כך נולד הפייק ניוז : המחזאית על ההצגה

סיפור מתן תורה על פי אוהד אזרחי

צפו בדיון על ההצגה FAKE

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + 17 =