רועי צ’יקי ארד על הרלבנטיות של סרט המערבונים הקלאסי “המחפשים“, בבימויו של ג’ון פורד ובכיכובו של ג’ון ויין, לחיינו כיום.

המערכת

צפו במקדימון הסרט “המחפשים” The Searchers

טבח מזוויע? לנקום או לשחרר חטופים? דילמת ההרעבה? היצירה הטובה ביותר על טרגדיית ה-7 באוקטובר והמלחמה שאחריו היא מערבון קלאסי מ-1956.

במהירות רבה שורבטו שלל שירים, צוירו ציורים, וכוירו מיצבים דרמתיים, בעקבות הטבח המחריד של ה-7 באוקטובר. רובם הגדול מזכיר מדי את מנעד המסרים המצומצם והמפוקח של הפרשנים המפמפמים באולפני הטלוויזיה, אף שניתן להניח שהם נובעים ממעמקי לבם השותת של היוצרות והיוצרים.

אם מחפשים יצירה עם שאר-רוח שקרובה להציג את הטרגדיה של הטבח והמלחמה, מומלץ להרחיק למעלה מחצי מאה אחורה ולצפות ב”המחפשים” (The Searchers) של הבמאי ג’ון פורד מ-1956, מהמערבונים הגדולים בכל הזמנים, ואורח של קבע ברשימות הסרטים הטובים בכל הזמנים.

הסרט מבוסס על ספר מערבון קלאסי לא פחות מאת אלן לה מאי.

כריכת The Searchers ספרו של Alan Le May

בתחילת המערבון אנחנו פוגשים משפחה מתוקה בספר של טקסס העצמאית. השלווה הכפרית מתערערת כשהקומנצ’ים הורגים פרות כפעולת הסחה, ואז פולשים ובוזזים את בית המשפחה, מעלים אותו בלהבות, טובחים בבני המשפחה הבוגרים, וחוטפים את שתי הילדות.

איתן, המאצ’ו רב הקסם והמעשי, חייל משוחרר מצבא הדרום המובס, שדמותו מגולמת בידי ג’ון וויין, יוצא למסע של שנים, יום וליל, במדבריות ובשלג, כדי לאתר את אחייניתו החטופה דבי. שותפו למסע הוא מרטין, עלם נאה שאומץ למשפחה כילד, לאחר שגם משפחתו שלו נטבחה על ידי הקומנצ’ים. איתן לא מכיר במרטין כקרוב, כי הוא שמינית צ’ירוקי (“חוק הטיפה האחת” בדרום קובע שאתה לבן אם אין יותר מ-1 חלקי 16 מ”דם אינדיאני בדמך”).

בפני המחפשים ניצבות דילמות שכאילו ניטלו משידורי האקטואליה. איתן, הנץ שובה הלב, מציע לתקוף חזיתית את מחנה הקומנצ’ים ולנקום את דם המשפחה, גם אם זה יוביל למות החטופות. איש צבא מתון יותר דורש לנסות לחלץ אותן, בלי מתקפה מסיבית שתביא למותן. איתן גם חוטף התקף זעם ויורה בעדרי בופלו ללא הבחנה. כשמרטין מנסה לבלום אותו אומר איתן “לפחות שלקומנצ’ים לא יהיה מה לאכול בחורף”, מהדהד את הרג הפרות בידי הקומנצ’ים בתחילת הסרט – ואת הגישה שביטא לא מזמן האלוף במיל’ גיורא איילנד.

חמש שנים חולפות עד שהצמד מגלה את זהות החוטף, צ’יף אכזר בשם “סקאר”, ומאתר את האחיינית דבי, שנישאה לאותו צ’יף (מגולמת על ידי נטלי ווד, כשאחותה הצעירה משחקת את דבי הילדה). ואז קורה דבר יוצא דופן, שאפשר להוסיף לו כאן אזהרת ספוילר: כשאיתן מגלה שדבי הפכה לקומנצ’ית, הוא מנסה לירות בה. זה הרגע בסרט שהופך את המערבון ליצירה גדולה. מרטין נמצא איתו לא רק כדי לעזור לו, הוא הבין את הצד הפסיכי שבלוחם איתן, ורוצה להיות שם כדי לעצור אותו כשינסה לחסל את דבי במעין “נוהל חניבעל” טקסני.

ב”המחפשים” מציע פורד רעיון רדיקלי: כשהגיון הנקם שולט בך, מרוב עין תחת עין אתה מתעוור, עד כדי כך שתהרוג גם את מי שאתה נוקם בשמו. המטרה של איתן היא לא רק לנקום בקומנצ’ים הטובחים, אלא גם להרוג את החטופה שלהצלתה הקדיש חמש שנים מחייו, כי היא חולקת את יצועה עם “סקאר”.

בישראל זה אולי קורה בהפגנות שיוזמות הכנופיות הקשורות לשר לביטחון לאומי כדי לעצור את העברת משאיות הקמח לעזה, גם אם זה יביא להרעבה למוות של החטופים אשר בשמם כביכול הם נאבקים. זה עשוי להסביר גם את תיעובם של פעילים משוליו הקוצניים של הימין כלפי משפחות החטופים המפגינות. זה גם עלול להעלות בזיכרון את הטרגדיה מנתצת-הלב של שלושת החטופים שהצליחו לחמוק מהתופת, הניפו דגל לבן, ונהרגו מאש חיילים שחשבו שהם אנשי חמאס. ההיגיון (המעוות) הזה מציע הסבר לכך שחמאס, המציג עצמו כמי שבא לשחרר את הפלסטינים ולגבות מחיר על הרג ערבים, חטף ורצח ערבים אזרחי ישראל, ומחזיק בשבי במשך שנים שני בדווים שחצו את הגבול לעזה.

אחרי שנות חיפושים, שני המחפשים מתחזים לסוחרים, וכשהם נפגשים עם הצ’יף הנבל סקאר, הוא מציג בפניהם את הקרקפות של בני משפחתם. סקאר, שנדמה עד אז שמעשיו נובעים מרצחנות סדיסטית גרידא, מגלה שיש “הקשר” (קונטקסט) להתנהגותו: הוא נקם את דם שני בניו שנהרגו. על כל קומנצ’י שהלבנים הרגו, הוא ישיג קרקפת של אדם לבן. למעשה, מתגלה שסקאר הינו ג’ון ויין במהופך, כשם שג’ון ויין הוא תמונת הראי של סקאר. מדובר בשני גברים האוחזים זה ברגלי זה במסע נקם רב נפגעים.

זו אחת הסכנות במלחמה האומללה ששיקעה אותנו חזרה בבוץ העזתי, ושבה הרגנו יותר חטופים שלנו מאשר שיחררנו בקרב. ככל שהמערכה מתמשכת ומעמיקה, אנחנו הופכים קרובים יותר לחמאס. נאמר שדרוש להרוג אלפים רבים של ילדים וכמעט רבבה של נשים בעזה, ונניח שבלעדי הרעבת שני מיליון תושבי עזה לא ננצח ולא נמוטט את הדורש מיטוט. אז בסוף, במה נהיה טובים מחמאס? למעשה, רבים מדי מאיתנו מקבלים את התפיסה של חמאס, שהמטרה מקדשת את כל האמצעים, כולל פגיעה בחפים מפשע. ומי רוצה להיות כזה?

האמת היא שיש מי שרוצה, למשל כותבי התגוביות שעלזו כשמאה עזתים גוועים מרעב נדרסו בידי משאיות סיוע ונורו על ידי חיילים בצפון הרצועה, כשביקשו להאכיל את משפחותיהם.

גם הפרשן הפופולרי אליהו יוסיאן טוען כי “לא נחזיק מעמד בשכונה הזו עם דמוקרטיה ליברלית. הערכים של המערביזציה הם סכנה לישראל”. כל כך ג’ון ויין, שהיה גם במציאות תומך עליונות לבנה (“ג’ון ויין הוא לא שחקן, הוא ארצות הברית”, הגדירה אותו מורין או’הרה, שכיכבה לצדו בכמה סרטים, בנאום בקונגרס האמריקאי), ובסרט מתגלגל אט אט והופך לאויבו המר, סקאר, ו”מדבר אינדיאנית”, אם להשתמש במינוח של אביגדור ליברמן. בשיא הסרט איתן/קפטן אחאב/ויין משלים את המעבר לצד השני כשהוא מבתק את הקרקפת של המנהיג הקומנצ’י סקאר, שם שאולי מרמז על תרבות הפצע והצלקת הקומנצ’ית, שהועברה לצד הלבן, ועל ההדהוד של הגיון הנקם הצלקתי שבו אנחנו חיים (ושיותם פלדמן תיאר יפה את ההקשר שלו לפוליטיקה הליברלית של הפצע).

כריכה מיוחדת לרגל יובל לספר The Searchers

הספר “המחפשים” (1954) שהיווה את ההשראה לסרט, מבוסס על סיפור חייה של סינתיה אן פארקר, שנחטפה על ידי קומנצ’ים בגיל 9 במהלך טבח פורט פארקר (1836). סינתיה כונתה “נדואה” (זו שנמצאה), נישאה לצ’יף הקומנצ’י פטה נוקונה, וילדה לו שלושה ילדים. כשחולצה שלא ברצונה 24 שנים אחר כך, בטבח נוסף שבו נהרגו בעיקר ילדים ונשים קומנצ’ים ובהם בנה, העיתונות האמריקאית חגגה את “השחרור”. אלא שסינתיה/נדואה סירבה להתאים את עצמה לחיי אישה לבנה. היא ניסתה לברוח, נתפסה ונכלאה בביתה, כך שניתן לומר שנחטפה פעמיים. בסופו של דבר, הרעיבה עצמה עד מוות, כי לא נתנו לה להתאחד עם בנה קואנה, שהוכתר לצ’יף הקומנצ’י החופשי האחרון – תעלול נוסף של הגורל. הוא עצמו חיפש אחריה, עד שגילה שמתה.

“המחפשים” כנראה לא יכול היה להיות מופק היום בארצות הברית. אף שהוא מערבון שמציב מראה מול אמריקה הגזענית והפשעים שנעשו לילידיה, יש מי שיזעמו שאת הצ’יף סקאר משחק לבן (ועוד ממוצא גרמני), מה שנחשב כ”בלקפייס” בספר ההוראות הפרוגרסיבי. בניגוד לסרטים המוסרניים והדידקטיים של ימינו, שבהם הרע הוא רשע דוחה מכל בחינה, והטוב טוב בהכל, ועדיף קורבני לגמרי, קשה לא להתאהב בג’ון ויין/איתן. הוא יפה-בלורית, חד מחשבה, וניחן בחוש הומור. הצופה מעלה בזכרונו גם מערבונים אחרים שבהם כיכב בחן רב, כגיבור אמריקאי. ואז כשהצופה מגלה שהוא גזען ופסיכופט צמא-דם, יש רגע שבו אתה משקיף אל תוך התהום העמוקה של עצמך ושל סביבתך.

ראו גם

אבי נשר על ז’אנר המערבון

צפו גם :

המציאות ההיסטורית מאחורי “המחפשים “

חשיבותו של המחפשים :

פוסטר הסרט “המחפשים”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − ארבע עשרה =