מאמר של משה גרנות שעוסק בנושא מקביל לספרו החדש ההונאה שקבעה את העולם (אוריון 2024) שבו הוא חושף תיאוריה מעניינת לגבי מקור התנ”ך והתורה: האם אכן משה רבנו במאה ה-12 לפני הספירה יצר את התורה המוכרת לנו, או שהיא תוצר של תקופה מאוחרת יותר, ובפרט, האם משה, אם היה אדם כזה, הכיר את עשרת הדיברות?
המערכת
אחד העם לימד אותנו במאמרו “משה” (השילוח, כרך י”ג, חוב’ ב’, שבט תרפ”ד), שהגיבור המוחשי, זה שהיה במציאות, שונה לחלוטין מהגיבור כפי שעוצב מאוחר יותר בדמיון הקולקטיבי, ובמונחים שלו: לא כל אמת ארכיאולוגית היא גם אמת היסטורית. לגבי משה, אחד העם סבר שהעם יצר דמות זאת לאורך ההיסטוריה בצלמו. על קביעה אחרונה זאת יורשה לי לחלוק: לא העם יצר את דמותו של משה ההיסטורי, אלא שכבת אנשים אינטרסנטית שכפתה את הכללים הפולחניים על העם באמצעות איומים מבהילים (ראו ויקרא כ”ו ודברים כ”ח). יש בתורה רמזים בודדים לדמותו “הארכיאולוגית” של משה, כמו נחש הנחושת שהוא עשה כדי להציל את בני ישראל מנשיכות הנחשים (במדבר כ”א 9-8) – כלום האיש שהביא לעמו את הדיבר “לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ” (שמות כ’4, דברים ה’ 8), לא הבין שהוא עושה מעשה שאסור על פי הצווים שלו עצמו? או מה שסביר יותר הוא שמשה “הארכיאולוגי” לא הכיר את עשרת הדיברות, ו”יודעי סוד אלוה” מאוחרים מאות שנים אחרי משה יחסו לו את המסמך המכונן הזה, וגם על כך לא הייתה הסכמה, כי מישהו מאוחר יותר הציע גרסה שונה, כי הרי יש הבדלים מהותיים בין עשרת הדיברות בשמות כ’ ובדברים ה’.
עוד רמז לאמונתו של משה “הארכיאולוגי” אנו מוצאים בסיפור פסל מיכה בשופטים י”ז-י”ח: אימו של מיכיהו מקדישה כסף כדי לתת לצורף להכין פסל ומסיכה לה’ (לא לאליל!). מיכה מאמץ נער לוי מבית לחם ממשפחת יהודה והופך אותו לכהן בבית האלוהים שבנה, ושבו יש פסל, אפוד, ותרפים. לימים לוחמים משבט דן שובים את הלוי ואת הפסל, ומוליכים אותם צפונה לליש, מקום שייקרא דן, והמחבר מציין: “ויקימו להם בני דן את הפסל, ויהונתן בן גרשום בן משה הוא ובניו היו כוהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ” (שופטים י”ח 30). עורך מאוחר, שהתפלץ מהאפשרות שנכדו של משה עבד לפסל, הוסיף נ’ בין מ’ לש’ במילה “משה”, כביכול מנשה הוא החוטא! “תיקונים” כאלה יש בתנ”ך למכביר, והרי עוד דוגמה: על שאול נאמר כנראה במקור “ובכל אשר יפנה יושיע”, ואילו מעריצו של דוד שינה אות אחת – “ובכל אשר יפנה ירשיע” (שמואל א’ י”ד 47).
אין טעם לשאול כיצד הסכימו בני דן לנהוג בניגוד לכתוב בעשרת הדיברות, כי ברור שאלו לא היו קיימות בימים הרחוקים ההם של תקופת השופטים, וייתכן מאוד גם מאות שנים אחר כך. גדעון נבחר על ידי מלאך ה’ להילחם במדיין (שופטים ו’ 11 ואילך). ברור שגדעון היה עובד ה’ (“… לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם, ה’ ימשול בכם”, שם ח’ 23), ומה הוא עושה מיד אחרי הניצחון על מדיין? הוא מבקש שינדבו לו נזמי זהב, שלל מהמדיינים, ובונה מהם אפוד, כמו זה שנמצא בביתו של מיכה (שופטים י”ז 14). בלא ספק עורך מאוחר, בעל השקפת עולם דויטרונומיסטית, הוסיף את הקטע בשופטים ו’ 32-25, בו מסופר שכביכול גדעון הרס את מזבח הבעל, ומשום כך נקרא ירובעל “לאמור ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו” (פ’ 32), והרי ברור ש”ירובעל” משמעו בונה (מזבח לכבוד) הבעל, כמו שירושלם משמעו עיר שהוקמה לכבוד האל הכנעני שלם. כלומר, גדעון בנה מזבח לבעל, שמשמעו אדון, אחד הכינויים של ה’, כפי שלמדנו משם בנו של שאול “אשבעל” (דברי הימים א’ ח’ 33, י’ 39), ושמות בניו של יהונתן מריב-בעל (שם ח’ 34, ט’ 40) ומריבעל (שם ט’ 40). שאול, שהעניק לבנו את השם התיאופורי “יהונתן”, היה בהחלט עובד ה’, ולא היה עולה בדעתו להעניק לבנו שם תיאופורי הקשור באליל. כנ”ל שמות בניו של יהונתן. תועמלני בית דוד מצאו לנכון להשמיץ את שאול ואת ביתו, והפכו את השמות לכינויי גנאי: “איש בושת” (שמואל ב’ פרקים ב’, ג’ וד’) ו”מפיבושת” (שם ד’ 4, ט’ 6, ועוד).
ובכן, נכדו של משה עבד לפסל, כך גם גדעון, ומסתבר שגם אצל דוד, שנחשב למלך המשמש דוגמה לכל המלכים אחריו באשר לנאמנות לה’ – בביתו נמצאו תרפים (שמואל א’ י”ט 13), כמו בביתו של מיכה (שופטים י”ח 14). הכיצד? האם דוד לא ידע שבעשרת הדיברות יש איסור חמור על פסלים?! ברור שלא ידע, כי התורה לא הייתה קיימת בימיו של דוד, וגם מאות שנים אחריו, וגם דמותו של משה טרם עוצבה כפי שהיא בתורה. ואיך אני יודע זאת? כי כל בחירי ה’ מתקופת השופטים ועד ימיו של יאשיהו חושפים בורות מוחלטת לגבי מה שכתוב בתורה: יפתח מקריב את בתו לה’ – לא לאליל! – בניגוד לכתוב בדברים י”ח 10; שמואל שוכב לישון בהיכל ה’ אשר שם ארון האלוהים (שמואל א’ ג’ 3), והרי גישה לארון האלוהים מותרת רק לכהן גדול פעם בשנה אחרי פולחן מיוחד (ויקרא ט”ז), ואילו שמואל איננו כהן, ואפילו לא לוי, הוא בן שבט אפרים (שמואל א’ א’); דוד מחזיר לעצמו את מיכל לאחר שהייתה אשתו של פלטיאל בן ליש (שמואל ב’ ג’ 16-13), בניגוד לצו מוחלט של התורה (דברים כ”ד 4-1); דוד נכנס טמא מת אל המקדש (שמואל ב’ י”ב 20) בניגוד לחוק מפורש (במדבר י”ט 13-11); דוד משאיר את גופות המוקעים מבית שאול לאורך חודשים, ורצפה בת איה, אם שניים מהמוקעים, מגרשת את עוף השמיים וחיית הארץ מלטרוף את הגופות, והרי התורה אינה מרשה להלין גופת נידון למוות (דברים כ”א 23); בתורה כתוב שאסור להתחתן בכנענים (דברים ז’ 4-3), וחובה להשמידם (שם, כ’ 17-16), חל איסור להתחתן במואבים ובעמונים, שאפילו דור עשירי לא יוכלו להיכלל בעם ישראל (שם כ”ג 5-4), והנה בועז נושא לאישה את רות המואבייה, סבתא רבתא של דוד (רות ד’ 22-18). וזה לא המקרה היחיד: פרץ, מאבותיו של דוד, נולד מגילוי עריות של יהודה עם כלתו תמר הכנענית (בראשית ל”ח); אשתו הרביעית של דוד, מעכה, היא בתו של תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה ממזרח לכנרת, אולי ארמית, אולי כנענית (שמואל ב’ ג’ 3); שלמה, שאלוהים הכריז שהוא אוהב אותו (שמואל ב’ י”ב 25-24), והאל העניק לו ברכות עד בלי די, כי הלך בחוקות דוד אביו (מלכים א’ ג’ 3, 14-11), נושא לאישה את בת פרעה, וכן נשים מואביות, עמוניות, ארמיות, וצידוניות (שם שם, 1, י”א 2-1); אימו של רחבעם בן שלמה היא נעמה העמונית (שם, י”ד 21, 31).
לא מתקבל על הדעת שבני ישראל הכירו את התורה, ופעלו בניגוד גמור לחוקיה ומצוותיה. מילא “רשעים” כמו אחאב מלך ישראל, או אחז ומנשה מלכי יהודה, אבל מסתבר שמלכים שנבחרו על ידי האל באמצעות נביאיו נוהגים בניגוד קוטבי למה שכתוב בתורה. שלמה, שה’ אהבו (עד שעורך ספר מלכים חשב אחרת!) מאפשר עבודת אלילים (עשתורת, מלכום, כמוש, מולך – מלכים א’ 8-4, 33). ירבעם, שנבחר למלוך על ישראל על ידי האל בשליחות הנביא אחיה השילוני, עושה שני עגלים בבית אל ובדן (שם, י”ב 29-25). ברור שהוא מנסה לחקות את הפסלים שנמצאים במקדש בירושלים, כדי שהעם יחדל לעלות לשם לרגל. הכתוב מציין במפורש שבבית המקדש היו פסלים לה’ ולאלילים (מלכים ב’ כ”א 7-3). בעקבות הספר שקרא שפן הסופר בפני המלך יאשיהו הוא מוציא מבית המקדש את הכלים העשויים לבעל ולאשרה ואת הסוסים והמרכבות שהוקדשו לשמש (שם, כ”ג 7-4, 14-10). מעכה, אימו של אסא, עשתה מפלצת (=פסל) לאשרה. לאורך כל ספר מלכים אנו קוראים על עבודת אלילים ליד עבודת ה’, ובממדים אדירים (שם, ט”ז 33-31, י”ח 19-18, י”ט 18, כ”א, כ”ב 54, מלכים ב’ א’ 2, י’ 27-26, י”א 27-25, י”א 18, י”ג 6, ט”ז 3, י”ז 17-7, י”ח 4, כ”א 7-3, 21). בימיו של אסא, המלך שעשה הישר בעיני ה’, נשאר הקדש, סממן מובהק לעבודת אלילים (מלכים א’ כ”ב 47).
לא יעלה על הדעת שבני יהודה וישראל החליטו למרוד בתורה למרות שהיו מודעים למצוותיה ולקללות החלות על מי שלא מקיים אותן. מה שמתקבל על הדעת הוא שלא הייתה קיימת תורה. היה מיתוס על איש פלאי ששמו משה, שריפא אנשים באמצעות פסל נחושת של נחש, ועוד מעשי מופת רבים שעשה, ואת המיתוס הזה שידרגו כוהנים (מהטעמים שיפורטו להלן), ועיצבו דמות שונה לחלוטין. הראשון שביטל את משה העתיק (שהיה אולי קרוב לדמות המציאותית), והחל לעצב משה חדש, זה שיצר תורה בלתי אפשרית ומבהילה – הוא המלך חזקיהו, ששיבר את המצבות ואת נחש הנחושת שעשה משה (מלכים ב’ י”ח 4). את העיצוב הסופי של משה החדש ביצעו, כנראה, הכוהנים בימיו של המלך יאשיהו, ואולי זה חלקיהו הכוהן בעצמו ש”מצא” את ספר התורה (מלכים ב’ כ”ב 8), ושגרם למהפכה נוראה שקבעה את גורל עם ישראל – וכמסתבר את גורלה של כמחצית מאוכלוסיית העולם, העולם המונותיאיסטי בעל הקנאות הרצחנית, המדכא יצירתיות ושאיפה לתרבות.
ספר התורה שקרא שפן הסופר לפני יאשיהו הוא בוודאי ספר דברים, או חלק עיקרי ממנו, ובספר זה יש עיצוב מחדש של דמותו של משה, ומהפכה דתית גמורה ביחס למה שהיה נהוג בישראל קודם, על פי הקווים הדתיים הישנים שקבע משה. ובכן, ספר דברים דורש השמדת כל זכר לעבודת אלילים, וקובע קטגורית שהפולחן לאל האחד חייב להיות במקום אחד – מותר לעבוד את האל רק ב”מקום אשר יבחר ה'”, קרי, רק בירושלים. עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים, וחל איסור מוחלט על נישואין מעורבים, לא רק עם הכנענים, שאותם יש להשמיד, אלא גם עם המואבים והעמונים, וכתוצאה מכך התחולל הגירוש המזעזע של הנשים הנוכריות וילדיהן בימי עזרא ונחמיה (עזרא ט’, נחמיה י”ג 31-23). דרישה להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר, הלשנה שתוצאתה דין מוות. והשמדה מוחלטת של כל תושבי ארץ כנען (“לא תחיה כל נשמה!”), כי לאמונה בה’ יש תוקף רק אם משמידים את העמים האליליים.
ומדוע מצאו לנכון כוהני ירושלים לערוך רפורמה דתית אדירה זאת? איך העזו לשנות לחלוטין את דמותו של משה ואת יסודות תורתו? אני משער שהסיבה היא כלכלית. עיניהם של כוהני ירושלים היו כלות בראותם את כל העושר מתפזר בכל ערי יהודה, וכל זה נגרע מכוהני ירושלים: הקורבנות, המתנות, המעשרים, ואינספור טובות ההנאה שמהן זוכים כוהני הבמות, ואילו כוהני ירושלים נאלצים להסתפק בפירורים. היה בכך די כדי לעודד את כוהני ירושלים, ובראשם חלקיהו, לעצב מחדש את דמותו של משה ואת דמותה של תורתו. ואם ישאל השואל איך העזו לעשות מהפכה כזאת ולייחס אותה לה’? ובכן כן, במקרא אנחנו פוגשים אישים המייחסים לאל את השאיפות הפרטיות שלהם, והם בטוחים שהאל יאשר את מעשיהם, כי הרי האל מעולם לא התערב בהחלטות אלה שיודעים את סודות אלוה. אביא דוגמה אחת בולטת במיוחד – איך עיצב בעל דברי הימים את דמותו של דוד ואת מורשתו:
בעל ספר שמואל תיאר את קורות דוד וביתו בצורה מרתקת. הוא היה ממעריציו של דוד, ואף על פי כן לא נמנע מלתאר את כל מעידותיו ומעקשיו. כמו שהיה ראש כנופיה והתפרנס משוד ומדמי חסות (שמואל א’ כ”ה), שהצטרף לאויבי ישראל והיה מוכן להילחם נגד צבאו של שאול (שם, כ”ט), שפקד להרוג את צאצאי שאול למרות שנשבע לא לעשות כן (שמואל א’ כ”ד 23-21, שמואל ב’ כ”א 9-4), שנאף עם בת-שבע ותכנן את סופו של אוריה בעלה (שמואל ב’ י”א). בעל ספר שמואל תיאר את העלילות הקשות במשפחתו של דוד: אונס תמר, אחות אבשלום; רצח אמנון בידי עבדי אבשלום; מרד אבשלום; הצוואה של דוד הקובעת גזר דין מוות לשר צבאו הנאמן, יואב בן צרויה ולשמעי בן גרא (מלכים א’ א’ 6-4, 9-8); וגם ששלמה ציווה להרוג את אחיו החורג אדוניה בן חגית (שם, שם 25-22).
לכל זה אין זכר בסקירה של בעל דברי הימים – מחבר ספר זה מעריץ את דוד, וברור שהערצה זאת נגועה באינטרס אישי. כפי שמחבר ספר דברים ומחבר הקורפוס הענק של הכתבים הכוהניים בתורה, עיגנו את המעמסה הפולחנית הענקית על עובדי האדמה בצווים שכביכול הגיעו אליהם ממשה, כך נוהג בעל ספר דברי הימים לעגן את פרנסתם של לויים, משוררים, שוערים, מנגנים, בדוד המלך, שכביכול קבע את תפקידיהם בחייו. מחבר ספר שמואל הרי אינו מכיר תפקידים פולחניים המיוחדים לשבט לוי: שמואל האפרתי ישן ליד ארון אלוהים (שלפי ויקרא ט”ז אפילו לכהן גדול אסור לעשות כן), ובבגרותו הוא מקריב קורבנות; דוד מעלה את ארון אלוהים בעגלה (שמואל ב’ ו’), ולא על כתפי לויים כנדרש בתורה; בניו של דוד מונו על ידו לשמש כוהנים למרות שהם משבט יהודה ( שם, ח’ 18). הרפורמה של יאשיהו, בעקבות ספר “שנמצא” במקדש, הביאה לעולם את החובה להעניק יתרון בתחום הפולחן לשבט לוי. בעל ספר דברי הימים, שהכיר לא רק את התורה ש”מצא” חלקיהו הכהן במקדש, אלא גם את ההרחבה הענקית בסמכויות שבט לוי, פרי רוחו של הסופר הכוהני, אינו יכול להעלות על הדעת שדוד יחטא ויעלה את הארון לירושלים על עגלה, לכן דוד של ספר דברי הימים דורש מהלויים לשאת את הארון (דברי הימים א’ ט”ו). לא רק זאת, הוא מעמיס על דוד את התפקיד להעניק לכל אחת ממשפחות הלויים (קהת, מררי, גרשום, אליצפן, חברון, עזיאל) תפקיד פולחני של שירה, נגינה, וכו’ (שם פ’ 29-4), וגם ברור לו שלא ייתכן כי בניו של דוד יהיו כוהנים (שם, י”ח 17). בהמשך דוד אוסף את הלויים, כשהוא מונה את עשרות שמותיהם ומחלקותיהם – של הכוהנים, הלויים, השוערים, המנגנים (דברי הימים א’ כ”ג, כ”ד, כ”ה, כ”ו). ברור שמדובר בהמצאה מוחלטת מתוך אינטרס של החבורה הפולחנית. וכמו כן, דוד של בעל דברי הימים מולך משיחור מצרים ועד לבוא חמת (דברי הימים א’, י”ג 5).
קראנו בשמואל ב’ ז’ שהיה עם ליבו של דוד לבנות בית לה’, ולא הסתייע משום ששפך דם, ומשימה זאת תעבור לבנו. בעל דברי הימים אינו מסתפק בזה, והוא מתאר איך הכין דוד עבור בנו את התבנית ואת החומרים הדרושים לבניין המקדש (דברי הימים א’ כ”ב, כ”ח 21-11, כ”ט).
ברור לחלוטין מדוע בעל ספר דברי הימים מהלל ומשבח את דוד, ונמנע מלתאר את מעידותיו ואת המעקשים בתקופת מלכותו – כל זה כדי שיוכל להטיל עליו את התפקיד של גיבוש הפרסונל הענק של אוכלי חינם, שהוא עצמו בוודאי אחד מהם, על גבם של עובדי האדמה.
ובכן, בדיוק כמו שבעל דברי הימים עיצב את דמותו ומורשתו של דוד כך שתתאים לאינטרס האישי שלו ושל חבריו עובדי המקדש, כך גם כוהני ירושלים, שבראשם חלקיהו הכוהן, עיצבו מחדש את דמותו של משה, והמציאו תורה מבהילה, מתוך אינטרס של אנשי שלומו לזכות בכל היתרונות של עבודת האל, ולשכנע באמצעות איומים (דברים כ”ח) שמדובר בדבר האל מפיו של משה.
הציבור מוזמן להגיע להצגה Fake שבה משתתף משה גרנות בדיון על נושאי ספרו:
 שבו הוא חושף תיאוריה מעניינת לגבי מקור התנ"ך והתורה: האם אכן משה רבנו במאה ה-12 לפני הספירה יצר את התורה המוכרת לנו, או שהיא תוצר של תקופה מאוחרת יותר, ובפרט האם משה, אם היה אדם כזה, הכיר את עשרת הדיברות?){kind=link}
מר גרנות תוהה כיצד התנהג העם בניגוד לצווי התורה ומגיע למסקנה שהתורה לא נכתבה אז ולכן הרשו לעצמם רבים לעשות פסלים ופשעים אחרים.
ובכן, היום התורה ידועה ומוכרת לנו מאוד ועדיין רבים בתוכנו עוברים על חוקיה וצוויה בריש גלי.
המסקנה המתבקשת מכל זה היא שאין התנ”ך עוסק בשאלה האם ומתי ואיפה הארוע התרחש אלא רק בשאלה מה הסיפור יכול ללמד אותנו, כלומר לא משנה אם משה היה או לא אלא מה אפשר ללמוד מדמותו המורכבת המתוארת בתורה.
התנ”ך מציב לנו מודלים להתנהגות, מקרים ותגובות שיסייעו לנו לצלוח את מסע חיינו, גיבורים שאפשר ללמוד מהם איך כן ואיך לא לנהוג וגם מתאר את המחירים כאשר אנחנו מאבדים את המצפן הפנימי שלנו,
ואין לזה שום קשר לרורמה המשטית המינורית שניסו לעשות בישראל ושגרמה לרבים וטובים מאיתנו לאבד עשתונות.
משה גרנות עונה תשובה לאלי מימון:
הטענה שלו שאין להביא ראיה מעבירות על הכתוב בתורה, על כך שהתורה לא הייתה קיימת – עובדה: היום מכירים את התורה, ורבים לא מקיימים אותה. זאת טענה חסרת שחר: היום יש יהודים שלא מאמינים שבתורה כתובים דברי אלוהים חיים. זה לא היה המצב אצל בני ישראל הקדומים – לא היו אז אתיאיסטים –כולם האמינו באלוהים (אחד או רבים). ועוד דבר: אילו רק העם הטיפש היה נוהג בניגוד לכתוב בתורה – ניחא! אבל התנ”ך מראה שבחירי ה’ פועלים בניגוד מוחלט לכתוב בתורה: גדעון נבחר על ידי מלאך ה’ להילחם במדיין, והוא בונה אפוד מנזמי הזהב, שמואל ישן ליד ארון האלוהים, ומקבל שם מסר מאלוהים, בניגוד לאיסור התורה החמור להתקרב לארון, דויד, שה’ ציווה לשמואל להכתיר אותו למלך – בביתו יש תרפים, הוא נכנס טמא מת למקדש, ומחזיר לעצמו את מיכל שנישאה לפלטיאל בן ליש – בניגוד מוחלט למה שכתוב בתורה. שלמה, שכתוב מפורשות שה’ אהבו, שנועד על ידי ה’ לבנות את בית המקדש, שה’ נגלה לו ובירך אותו בחכמה ועושר, מקריב קורבנות בבמה הגדולה בגבעון, לא “במקום אשר יבחר”. ירבעם הוקדש למלכות על ישראל, בתוך מרד בבית דויד, על ידי שני נביאים (אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים), והוא מחקה את המקדש בירושלים ובונה שני עגלים בבית אל ובדן. אילו הכיר את סיפור חטא העגל, הוא לא היה מעז לעשות כדבר הזה. בועז נושא לאישה את רות המואבייה, למרות איסור חמור של התורה על נישואין עם מואבים עד דור עשירי, ורות זאת היא סבתא רבתא של דויד. צריך עוד דוגמאות כדי להוכיח שהתורה לא הייתה קיימת עד ימיו של יאשיהו?
ובאשר לטענה של אלי מימון שהתנ”ך מציב לנו מודלים להתנהגות – האם אב שמוכר את בתו לעבדות עולם ברשות התורה – זה מודל להתנהגות?! כנ”ל בעל עבד שרשאי להכות אותו עד גסיסה ומוות, שלא ייענש, “כי כספו הוא” – האם זה מודל להתנהגות?! האם סקילת נערה מאורסה שלא נמצאו לה בתולים היא מודל להתנהגות נאותה? כנ”ל לגבי רצח הומוסקסואלים וכו’ וכו’
לגרנות יש אג’נדה צרופה והוא מביא אך ורק את הנקודות המוכיחות את האג’נדה….והיתר….”יוק” .
להלן ארועים המוכחים שהחוקים היו כפי שהתנך טוען ואת הסיבות שלא קימו אותם ציין אלי מימון ולא חזור על טעוניו .
ויש לנו גם את הטענות של הנביאים – וכי מה יש להם לטעון על אי קיום החוקים אם….החוקים אינם קיימים ??? או לפי גרנות גם הנביאים פוברקו ע”י השפן הקטן במאה השביעית ?
להלן רשימה מאוד מאוד חלקית “בשליפה מהמותן” ולא בסדר המתאורך בתנךעל חוקים שכן שיש להם איזכור בספרי התנך השונים :
1. בספר שמואל בני עלי לוקחים מהבשר לפני הקרבת החלב ובנוסף שולפים עם שיפוד שלושת הראשים
מהקלחת שלא לפי חוקי התורה והעם .
2. כאשר דוד נעדר מהסעודה עם שאול המחשבה בראש שאול שדוד היה טמא בגלל תשמיש לא טהור .
3. דוד מגיע לנוב ומבקש לאכול מלחם הקודש של יום האתמול ומצהיר שהוא מספר ימים בדרך ולא בא
לאישה….כזכור החוק המקראי דורש טיהור לאחר תשמיש ואת לחם הפנים יש לאכל בטהרה.
4. המלך הגדול עזריה נאלץ למלוך בארמון מחוץ לירושלים כיוון שהמצורעים חיו מחוץ לעיר ולא עזר לו
אפילו שהוא מלך.
5. המצורעים במצור של הארמים על שומרון לא יכלו להיות מחוץ לעיר כיוון שאז היו נרצחים ע”י הארמים ולכן
הורשו להיכנס והוגבלו אך ורק לשער העיר .
6. לאחר המלחמה בעמלק התחילו לאכול מהבקר של העמלקים ואומרים לשאול שהעם אוכל על הדם כלומר
שלא לפי החוק המקראי ואז שאול מבצע בעצמו את השחיטה .
7. נחלות לשבטים נתנו לנצח לבעליהן והגבולות שלהם מקודשים ולכן אנו לא מוצאים בספרי התנך מאבק על
גבולות הנחלות ומריבנה בין השבטים על נחלה כיוון שלפי נחוק המקראי – נחלה אינה יכולה לעהור למי שאינו מאותה חמוה ולשבט אחר – כל שכן.
8. ללוים לא הייתה נחלה ולכן יש לנו מספר ספורים בתנך על לווים המפוזרים בתוך השבטים כמו מעשה
פילגדש בגבעה או הלוי שבונה פסל בבית אל .
9 והדבר המדהים בעניין הנחלות….עומרי רוצה לבנות עיר בירה חדשה והוא קונה את הר שומרון מ…שמר
ולגודל הפליאה אינו מנציח בשם העיר את עצמו אלא קורא את העיר על שמו של הפלח שמר כאילו היא
עדיין שייכת לשמר….וגם זה בהתאם לחוק המקראי….אי אפשר למכור נלה לצמיתות….וכך עומרי מסבן את
החוק המקראי….
10 אותו סיפור יש לנו עם אחאב שרוצה להרחיב את ארמונו ונבות מסרב לכל ההצעות בטענה “חלילה לי
מלמכור את נחלת אבותי” …..הנחלה שייכת אך ורק לבעלים המקוריים ולפי החוק המקראי אי אפשר
לשעבד אותה יותר מ-50 שנה או עד שנת היובל .
וכל זה בשליפה מהמותן….דרך אגב משונה בעיני שגרנות אינו מזכיר את שבר האסטלה שהתגלתה בדן בה המלך הארמי מאזכר את בית דוד אבל אצל גרנות ספק אם דוד היה קיים ……
טעות קשה אחרת ביחס לרשימה הארובה של הכתבים היוונים “שעלו על הכתב במקביל לארועים בתנך” נראה שהוא שכח שהיוונים החלו להשתמש בתב רק בערך 800 לפני הספירה וגם אז היוונים למדו מהצורים והצידונים ואין פלא שהוא דומה לאלפא -בית העברי-כנעני ולכן הוא דומה בהגייה אלפא-ביתא-גמא-דלתה…..ואפילו האיור שלו….דומה לחלוטין לכתב האלפא בית העברי-בנעני הקדום ( עדיין בשימוש אצל השומרונים) ….. ועד לתקופה זו היוונים העבירו את המידע אך ורק בע”פ ולא בכתב…. .
בקיצור…..אג’נדה .
משה גרנות כותב :אלי היקר,
ניסיתי להשיב ליעקב מרוז, וגם למגיב הקודם (שכחת י את שמו), ולא הצלחתי – האוטומט קבע שיש שגיאה בהתנהלות שלי.
בבקשה, הגב במקומי ליעקב מרוז שהתעמקתי בתשובה הארוכה שלו, ואני כנראה לא מספיק חכם, כי לא הבנתי מה הוא רוצה.
באשר למגיב הקודם (נדמה לי ששמו מימון) כתבתי לו שממש קשה לקבל את התורה כמתכון להתנהגות: התורה מרשה לאב למכור את בתו לעבדות עולם, מרשה לבעל עבד להרוג אותו במכות מבלי להיענש “כי כספו הוא”, מחייבת הריגת הומוסכסואלים וכו’.
אנא, הגב במקומי כי אני לא מצליח.
שלך – משה גרנות
משה גרנות עונה ליעקב מרוז:
תשובה ליעקב מרוז:
באשר לטענה שהנביאים הכירו את התורה – ברור שישעיהו ירמיהו, יחזקאל, חגי, זכריה ומלאכי הכירו את התורה כי חיו מימי חזקיהו, יאשיהו ואילך, ויחד עם זאת כתבו דברים מנוגדים לתורה, כגון הטענה שה’ לא ציווה על דבר עולה וזבח. יחזקאל ממציא בכלל תורה משלו.
העובדה שמצורעים נודו מחוץ לציבור, לא מוכיחה על הכרת התורה – זה רק פחד ממחלות ומטומאה, כנ”ל לגבי אכילה על הדם שנחשב בטעות על ידי קדמונים שהדם הוא הנפש.
הטענה שלשבט לוי לא הייתה נחלה – זאת בדיה שהתורה (המאוחרת מאוד!) המציאה. שלמה מגרש את אביתר הכהן אל שדהו שבענתות (מלכים א’ ב’ 27), וירמיהו הכהן, הגר בענתות, קונה את שדהו של דודו חנמאל (ירמיה ל”ב).
העובדה שנבות לא היה מוכן לוותר על נחלת אבותיו איננה מוכיחה שהוא הכיר את התורה (הוא לא אומר לאחאב, שהוא עובר על חוק התורה!), – הוא הכיר את הנוהג המקובל מזה דורות.
ברור שיעקב מרוז לא קרא את המאמר שכתבתי על ספרו של ישראל פינקלשטיין המטיל ספק בקיומה של המלכות המאוחדת בימי שאול, דויד ושלמה. אם ייקרא את המאמר , ואז יסתבר לו עד כמה הוא קובע עובדות מבלי לבדוק.
האם ירושלים הייתה כפר קטן ועלוב בימי דוד המלך :https://www.no-666.com/2010/06/01/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%94-%D7%9B%D7%A4%D7%A8-%D7%A7%D7%98%D7%9F-%D7%95%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%91-%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%93%D7%95/
Hillel Bruckental בפייסבוק
ככל שאני קורא יותר ניתוחים מחקריים על הטקסט כך אני נהיה יותר מבולבל, ועוד אני רואה פה תגובות לעגניות על “משה ההיסטורי” בכלל מבלבל אותי ואני מוצא את עצמי אם יותר שאלות מתשובות.
כיצד ייתכן שדמות כמו משה מומצאת מהאוויר? נראה שכותב סיפור יציאת מצרים מכיר את הריאליה של המאה ה12 לפנה”ס אז איך ייתכן שלא היה איזה תיעוד שנשמר מאז?
גם העניין שיש מזמור בתהילים שנראה דומה מאוד למזמור אתן של אחנתן מלמד על ידע עתיק, כותבי סיפורי משחקי הכס בממלכה יכלו לפי המחקר לכתוב לכל המוקדם את הסיפורים מאה שנה לפחות אחרי מותו של דוד אז איך ייתכן שאנחנו נתלים במה שהם כותבים כראיה?
יש גם למשל את העניין שהשומרונים כנראה הם ישראלים שנשארים כאן, ניתוחי דנ”א מראים שהם קרובים יותר מכל אוכלוסיה אחרת לדנ”א של תקופת הברונזה ולהם יש רק את החומש, האם ייתכן ששיבת ציון חוזרת לארץ עם תורה מומצאת על משה ויציאת מצרים והם פשוט מקבלים את זה עם כמה שינויים? לכאורה זה היה אמור להפוך להם את האמונה מהיסוד.
ואם נגיד שהמונותאיזם מומצא על ידי חזקיהו ויאשיהו, למה שאותם שרידי אוכלוסיה של הממלכה הצפונית יקבלו את התורה המומצאת ולא יתיחסו לשאר הרעיונות של ממלכת יהודה?
בכלל גם הרעיון שאנחנו מקבלים את הרפורמות של חיזקיהו ויאשיהו כעדות מהימנה לא צריכים להתקבל ללא ספקנות, מי אמר שכותב מאוחר לא ייחס להם את הרפורמה כמו שאנחנו אומרים שכותב מאוחר מייחס למשה את עשרת הדיברות?
משה גרנות עונה להלל ברונקנטל:
הלל שואל אם משה הוא דמות מומצאת. ובכן, ללא ספק היה איש מופת כזה, שבוודאי גם קבע כמה הלכות בהתנהגות מוסרית ודתית. אבל אין שום ספק כי משה כפי שהוא מתואר בתורה, לא היה ולא נברא. על כך שמשה לא כתב את התורה כפי שהיא בידינו – את זאת ידע כבר במאה ה- 12 אברהם אבן עזרא, משורר, מתמטיקאי, אסטרונום ופרשן תורה. כמה היא מגוחכת האמונה שמשה כתב את התורה יכולים ללמוד מהרפליקה בבמדבר י”ב 3: “והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה” – האם ייתכן שמשה יכתוב על עצמו דבר מטומטם כזה?!
השאלה מדוע השומרונים מקבלים את התורה שלכאורה נוצרה בידי אוייבם הגדול עזרא הסופר היא אכן שאלה חמורה ביותר.אני היצעתי בעבר ,וכמובן איני ראשון שאפשר להסביר זאת בכך שהתורה נוצרה בהר גריזים במקדש השומרוני ומשם עברה למקדש בירושליים.לימים בעצם בידי החשמונאים בירושלמים הוסיפו לה את נביאים וכתובים .ועל כך היה הסכסוך הגדול בין ירושלים ושומרון.וראו על כך גם את המאמר הזה: המהדורה הראשונה של התנ”ך
https://www.yekum.org/2019/12/%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%9A-%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94/
למה השאלה מדוע השומרונים קיבלו את התורה היא חמורה כל כך? משום שלא ידוע לנו בהיסטוריה האנושית שאיזו קבוצה קיבלה ככתבי קודש ספר שנערך או הופץ בידי היריב הגדול שלה.
אנחנו אמורים לקבל את התזה שהשומרונים שלמרות שעזרא הסופר נאבק בהם ורדף אותם קיבלו כדברי קודש את התורה שהפיץ בירושלים .
האם דבר כזה אפשרי ?
בעיני לא.
יותר הגיוני שזה היה הפוך.
שבשלב מסויים השומרונים הם שהפיצו את התורה שבה כזכור לא מוזכרת העיר ירושלים כלל בירושלים.
ןבירושלים התורה התקבלה כדבר קודש.
אבל מאוחר יותר הוסיפו ספרים נוספים שאותם השומרונים סירבו לקבל בכל תוקף כי לא היה להם יד ורגל ביצירתם.
הסיפור על מאבקו של עזרא בשומרונים הוא לדעתי מאוחר אולי מהתקופה החשמונאית שבה היה מאבק בין יהודה והשומרונים..
פוצ’ו
על הספר “ההונאה שקבעה את גורל העולם”
מאת משה גרנות
מה שעורר את קנאתי באבות אבותינו שחיו בתקופת התנך , היא העובדה שלא היה להם בית ספר. איך ייתכן שאבותינו הנמנים על עם הספר, לא הלכו לבית הספר? ליוונים ולרומאים – גרנות מביא הוכחות – היו בתי ספר, בעוד הורי הורינו – איזה כיף – לא הלכו לבית ספר. זו אולי תגלית שולית הצצה בין שאר התגליות שגרנות שולה מתוך ספר הספרים ואשר – לא אתפלא – אם בימים הבאים, כאשר הספר יגיע לידיעת הדוסים שלנו, גרנות יתעורר בלילה למשמע אבנים הנזרקות על גג ביתו.
באחד מפרקי הספר הוא שואל: מי צריך לצום ביום כיפור אנחנו? לא! אם יש אלוהים אז הוא צריך לצום. הוא צריך להכות על חטא שחטא לנו. הוא צריך לבקש מחילה על הזוועות שהמיט עלינו לאורך כל הדורות.
כדוגמה הוא מביא לנו חוק אקראי מהתורה: “כי ימכור איש את בתו לאמה – לא תצא כצאת העבדים.” (שמות כ”א 7), כלומר האל מרשה לאב למכור את בתו כשפחה, שתעבוד בפרך ותיאנס על ידי בעליה כל ימי חייה, כי אין לה אפילו את הזכות לצאת לחופשי כמו כל עבד עברי בשנה השביעית, וזה חוק שבא אלינו מאבינו הרחום שבשמיים.
מי שאחראי להונאה שקבעה את גורל העולם, לפי משה גרנות, הוא הכהן חלקיהו ש”מצא” במקדש ספר תורה שגרם למהפכה לא רק באמונה הישראלית, אלא גם באמונתם של כמחצית מאוכלסיית העולם – הנוצרים והמוסלמים. הספר ”שנמצא” הוא כנראה ספר דברים, או חלק מרכזי ממנו, והוא מביא חידושים מבהילים בעבודת האל המנתבים את המאמינים לקנאות בלתי מתפשרת ולשפיכת דמים ללא תכלה וקץ, וכופה שנאה לתרבות ולקידמה. מחבר ספר דברים פעל להעניק לכוהני ירושלים מונופול בתחום הפולחן מתוך אינטרס כלכלי המתחזה כאילו מצו שירד אלינו היישר מהאל שבשמיים.
בעקבות הספר הזה, שיאשיהו הקפיד למלא אחרי כל הצווים המזעזעים שבו, האמונה המתיימרת להיות מונותיאיסטית התפצלה לאינספור כתות וכתות משנה ביהדות, בנצרות ובאסלאם – וכל דת וכל כת-מישנה משוכנעת שרק היא יודעת מה האל האחד והיחיד דורש מהמאמין, אבל כל אחת לחוד משוכנעת שלמען האל האחד והיחיד הזה חובה להכרית את אלה שאינם מסכימים לקו האמוני שלהן.
את צו ההשמדה של ספר דברים, המיועד רק לעממי כנען, הרחיבו הנצרות והאסלאם לרחבי כל העולם, והקורבן העיקרי היה עם ישראל. מעשהו של מחבר ספר דברים הוא “הונאה”, כיוון שתוך האינטרסנטיות (כלכלית!) של כוהני ירושלים, אשר דרשו שעבודת האל תתקיים רק בה (שהעושר הכרוך בפולחן יהיה מנת חלקם של כוהני ירושלים, ולא של כוהני הבמות!) – מחבר דברים קבע שהוא מצטט את משה שקיבל, כביכול, את כל הצווים הנוראים האלה מהאל. הספר של גרנות מטיל ספק אם משה ההיסטורי ידע מה טפלו עליו מאות שנים אחרי זמנו.
במדינה ההולכת ומתחרדת*, כאשר המאמינים בטוחים שתפילה ולימוד תורה מגינים על עם ישראל יותר מחייליו – צריך מידה רבה של אומץ לכתוב טקסט כמו “ההונאה שקבעה את גורל העולם”, והימים הבאים יגידו אם גורל הספר לא יהיה כגורל ספרו של יורם טהר לב “וטהר ליבנו” (איורים דני קרמן) שהרבנות גזרה עליו עונש של שריפה.
פוצ’ו
לגבי טענותיו של גרנות שהכהן חלקיהו ( אולי אביו של הנביא ירמיהו בן חלקיהו ? יכול להיות.וזאת ההנחה המקובלת על מחברי יצירות ספרות על ירמיהו כמו פרנץ ורפל .) כנציג מעמד הכהנים הירושלמי ההוא שהיה אחראי “למציאת ” ספר דברים .החוקר יגאל בן נון חושב שלא היה לחלקיהו קשר לעניין וששפן הסופר הוא שעמד מאחרי הכל .
וכך הוא כותב לי :
מאז פרסומיו של Wilhelm Martin Leberecht de Wette בראשית המאה ה-19 מקובלת במחקר הזיקה בין ספר דברים לאירוע מציאת הספר בימי יאשיהו. כמו כן כל מי שיפתח את ספר דברים יגלה בתנגדות חריפה למעמד הכהנים על חשבון קבוצת הסופרים בראשותו של שפן בן אצליהו שעיקר מטרתו לצמצם ככל האפשר את חלקם של הכוהנים במקדשים.ולקדם במקומם את משרתיהם הלויים. זהו אחד העקרונות החשובים של הרפורמה של המונו יהוויזם. כלומר רק יהוה ירושלים ולא שאר המקדשים דבר שפגע קשות במעמד הכהנים. אחריו וולהאוזן עשה אבחנה בין המקור הרםורמיסטי דאןטרונומיסטי לבין העריכה הכהנית ספרי התורה. אבחנה זו מקובלת היום על כל החוקרים בעולם.
ראה הנימוקים בספר קיצור תולדות יהוה ובהרצאות הבאות.
https://www.youtube.com/watch?v=Dvp4eVnpikQ&t=22s
אבי גולדברג כותב :
זיוף אנכרוניסטי שהוביל לרפורמה פולחנית
על הספר “ההונאה שקבעה את גורל העולם”
מאת משה גרנות
ספרו של ד”ר משה גרנות, שיצא לאור בימים אלה (הוצאת אוריון, 2024, 154 עמ’), הוא ספר מרתק. לקורא הישראלי שאינו איש מאמין במובן האורתודוכסי של המילה, והניזון ממקורות שרובם רואים בתנ”ך יצירה הומוגנית קדושה, שנכתבה כמקשה אחת ובסדר כרונולוגי כרצף היסטורי – מזומנת חוויה אחרת. אין מדובר בעוד ניתוץ מיתוסים להכעיס, אלא במסקנות מרחיקות לכת של שכתוב כתבי הקודש.
דרך ארוכה עבר חקר התנ”ך מתחילת המאה התשע עשרה והסדקים שמצאו בו חוקרים אינם חדשים. מה שמעניין בספרו של גרנות הוא הזווית הרעננה המספרת כיצד הפכו כוהני בית המקדש הראשון את בני ישראל למאמינים באל אחד, ביהוה המקראי הקדום, כישות אלוהית יחידאית – מונו דאיסטית או מונותאיסטית, אך ורק כדי לשרת את מטרתם: להעשיר את מגוון וכמות התרומות והקורבנות המיועדים להם בלבד.
הדרך שבה בחר גרנות בספר זה, שתנ”ך וביקורת המקרא הם תחומי מומחיותו, היא תקיפה חזיתית, מתועדת היטב על מי שבמחקר כבר נודע כדויטרונומיסט, כלומר אותו כוהן או כוהנים אלמוניים שביצעו הפיכה משפטית בזמנו של יאשיהו מלך יהודה. עיקר ההפיכה היה “במציאת” ספר דברים כביכול בבית המקדש ובו האיסור מפי משה על קיום פולחנים שרווחו בכנען ודרישה לקיום פולחן כוהני המקדש בלבד, כך על פי המחבר, במטרה שהכוהנים יקטפו את פירות הזיוף.
על פי גרנות מדובר בזיוף אנכרוניסטי בכתבי התנ”ך, בשינוי המסרים בדיעבד ובעיקר, כאמור, “בהשתלת” ספר דברים בין חמשת חומשי תורה.
ספר דברים או בלטינית דוֹיְטְרוֹנוֹמְיוּם הוא יצירה מאוחרת מהמאה השביעית שלפני הספירה ולא נכתב, לפחות בחלקו הארי, על ידי משה קודם לכן. הסדרת וקביעת מעמד הכוהנים וקביעת הפולחן והקרבת הקורבנות בבית האלוהים, וכפועל יוצא הנתח, תרתי משמע, המגיע לכוהנים ככתוב בספר דברים – הם הונאה.
התנ”ך, כפי שהוא מוכר לנו, לשיטתו של גרנות, עבר עריכה ברוטלית ומסתיר היטב את מי ששיכתב אותו. לבד ממקרים בודדים שבהם ניתן לזהות את שם המחבר, הרי לגבי רובם של התכנים המתוארים בתנ”ך נשאר שם מחברם עלום, ולא בכדי. התוצאה של הרפורמה הפולחנית שבוצעה על ידי כוהני בית המקדש בתקופתו של יאשיהו, היתה דרישה בלתי מתפשרת לאמונה באל אחד בלבד, ודרישה לסילוק כל פולחן ועבודת אלילים מתחרה לחלוטין.
קנאות דתית של האמונה באל אחד לא נותרה נחלת היהודים, היא אומצה בידי אחרים שקיבלו אותה חלקם ממשיחם ישו, וחלקם מנביאם מוחמד. כל קבוצת מאמינים מחזיקה במונופול על האמונה הדתית היחידאית ומתחרה עם האחרות, והנזק לעולם רב. הפיצול של כל אחת מהדתות הללו לעדות דתיות רבות והדרישה הקיצונית לאמונה באל אחד רק הגבירו את שפיכות הדמים. הדרישה שבספר דברים להקרבת קורבנות רק בבית המקדש ורק בידי כוהני הבית היא שהכתיבה את המונותאיזם מתחילתו, וזו ההונאה שהביאה את המאמינים באל אחד למלחמות דת ושפיכות דמים.
קצרה היריעה מלסקור את ההשלכות שיש לאמונה באל אחד שבספר ובכללן שאלות המוסר, סוגיית מעמדה הנחות של האישה, קווים לדמותו של דוד המלך, לשנאת ישראל – אנטישמיות, ולאשליה שהאל המונותאיסטי יציל את עמו מגזרות והסתגרות בד’ אמות האמונה עד היום.
בנספח לספר נשלחים חיצי ביקורתו של גרנות לעבר ספרם של ישראל פינקלשטיין וגיל אשר סילברמן “ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי” שעל פיו הדויטרונומיסט, לא רק השתיל את ספר דברים לתורה, אלא כתב את ספרי הנביאים הראשונים וחלק מסיפורי המקרא הקדומים, מסקנות שאין להן כל סימוכין.
עיקר תוצאות המהפך הנכלולי, או ההונאה, כלשון כותרת הספר, שביצע הדויטרונומיסט בספר הספרים ניכרות בכל תולדות ישראל עד ימינו אנו, ונזקו רב מתועלתו.
זהו ספר מרתק, קריא, ומעורר מחשבות בלב איש.
אבי גולדברג