ב-2013 פירסם העיתונאי והסופר יגאל סרנה ספר דיסטופי בשם "2023", ספר שבו הוא חוזה את העתיד לבוא על מדינת ישראל בתאריך זה. בסיומה של שנת 2023 יגאל סרנה בוחן מה התממש מהספר שלו בשנת 2023 האמיתית.

המערכת

כריכת ״2023״ של יגאל סרנה
כריכת ״2023״ של יגאל סרנה
העטיפה האחורית של הספר "2023" מאת יגאל סרנה
העטיפה האחורית של הספר "2023" מאת יגאל סרנה.  2023. הוצאת קיפוד. צילום אלדד רפאלי. מצולמת לוסי ווגנר

"הילדה מצביעה על השמים ואומרת: 'כוכב. ירח. אווירון.' כאילו אם לא תעשה ספירת מלאי, לא יישארו גרמי שמים מאירים ומטוסים חולפים. ייעלמו כמו דברים אחרים שאבדו: חברים, שכנים, רעש רחוב, אמא".

כאשר אלי אשד התקשר לבקש מאמר ל"יקום תרבות" על הדיסטופיה שרשמתי לפני כעשר שנים 2023 מול המציאות, הוא תפס אותי בווטסאפ על האי היווני פארוס. היינו זמן קצר אחרי הטבח בעוטף, ותחושת הקץ המר התחברה לרומן ההוא. ב-2023 שלי, המספר, האב המבוגר ליאון, בן גילי כיום, מנסה להיחלץ בסירה קטנה עם בת הזקונים שלו מישראל חרבה למחצה. הוא רוצה להוציא את הקטנה מארץ נטולת עתיד שההווה שלה חרב, כי העתיד הוא הזמן של הילדים. הוא חולם על אי קרוב.

במציאות של 2023 לא נחלצתי בסירה עם בתי, אלא טסתי, ואז הפלגתי במעבורת לאי היווני שבו נמצאה הנכדה המחולצת שלי, בעת שישראל עולה בלהבות הטבח עם כאלף ארבע מאות טבוחי העוטף וחטופיו שנלקחו אל עזה.  במציאות אירעו חלק מן הדברים ע"פ תכנית האימה של הספר, וגם התאריך המדויק. חלקים אחרים של המציאות שונים מן הספר.

כאשר סיימתי את כתב היד ב-2013 הייתי נתון תחת ההשפעה המהפנטת של הדיסטופיה התנ"כית "הדרך" של קורמאק מקארתי הגאון. ובו בזמן גם תחת השפעת שנים רבות בהן נעתי ככותב מוסף "7 ימים" בארץ שהלכה ונרקבה תחת שלטון נתניהו. ראיתי וידעתי יותר מדי, וחייתי בין עיוורים למחצה. רציתי לתאר את החרדה שלי, הדאגה לקיום המקום ולחיי הילדים, ואת התהליך.

יושב בביתי ובבתי קפה בתל אביב כתבתי אז:

"שנים רבות טרם העזיבה, מתוך החרדה שהיתה בו תמיד, יצא לבו למקומות שבהם חש מה דקה היא קליפתה של ארץ הניצולים – בתים שהושם בהם קץ דמים למהלך החיים. גרזן, רובה, אקדח, מקל, רעל ואבן, מוט ברזל, הטבעה וחניקה. מעונות אדם שהוסטו ממסלולם. חדר שבו המית אב את ילדיו בסכין, אגם דם שנקווה במקום שבו לגמו רק שעה קודם לכן שוקו חם על מזרונם. היטב הכיר לאון את מה שחוצץ בין חיים למוות – לא קיר, קרום.

הארץ כולה נראתה לו כבית עץ שטרמיטים כססו את יסודותיו. בית שנבנה באהבה אך כורסם כזבים וחמדנות, ועמד, פריך כווילון ישן, עד שעברה רוח והוא התפורר לאבק.

בכל השנים שבהן הסתובב ותיעד, תמיד בשוליים, במקום שבו נפלו החלשים, כתב כי המקלט סדוק, ותיאר נס תקומה עצוב. בעירבון מוגבל ובמחיר כבד. לפעמים חשד כי ההרגשה הזאת נובעת לא רק ממה שראה, אלא גם ממה שספג מאמו, היא שאיבדה הכול בִּן לילה, ולא נתנה עוד אמון במוצקותו של דבר".

בספרי "2023" חיו האב והילדה, בת דמותה של בתי אהובת נפשי ענת, בדירת קרקע ברחוב כורש, בשכונה שהתרוקנה מרוב יושביה בתל אביב נטושה כמעט. בספר אירע הכל אחרי סדרת אירועים ואסונות שנבעו מאויב חיצוני ומאויב פנימי. כשכתבתי את הספר בניתי אותו מזכרונות ילדות עם בתי, מזכר מערכת יחסים מיוחדת שהיתה לי בחדר הזה, וכל זה בעיר תל אביב בה נולדתי ואותה אהבתי מאד אי פעם.

במציאות, בעת כתיבת הספר, הייתי במהלך פרידה כואבת מאהובה שדמותה הוטבעה בספר. בספר היא אם הילדה. במציאות שני ילדי מנישואי, נעם בכורי וענת, היו כבר בפתח שנות העשרים שלהם, ותל אביב טרם חלמה על בגידה פנימית בסדר הגודל של 2023. טרם חלמה על שלטון של ימין מלא מלא עם בן גביר כממונה על הבטחון. בספר שלי תל אביב היא אחרי הפצצת טילים ופעולות חבלה פנימיות נגד משטר הטייקונים.

"2023" היה מסע נפשי ולא דיווח על מצב. יותר תחושה פנימית שלי שהארץ שאהבתי הופכת לקליפה ריקה. בספר יש לליאון, הדמות הראשית, חבר בשם גרוס, שמכונה גם חולד, ובנוי על פי שיחות עם חבר טוב, עורך שלי לשעבר, שאמר לי כי בכל מקרה ובכל סצנריו, הוא נשאר בארץ, אפילו לבד, אפילו אם הכל חרב. 

"ואיפה כולם?" שאל ליאון.

"קשמיר, ברלין, סנטיאגו, בואנוס איירס, שנחאי. רק תגיד. העזיבה היא הילוך חוזר מואץ." אמר לו חולד, "ופה, מה שהיה בארבעים ושמונה ותפח פי שנים-עשר, התכווץ למה שהיה. חצי מיליון אנשים או יותר, מפוזרים בחומה ומגדל. כפרים ערביים, כמה קיבוצים, קהילות חרדים. כל מי שיכול לנעול דלת או שער ולספק לעצמו מה שצריך. היישוב הישן: ערבים גליליים. חרדים צפתיים."

הספר כולו צץ במחשבתי יום אחד בחנות ספרים באוקספורד. כולל התאריך 2023. התיישבתי בחיפזון וכתבתי את התסריט לבל יחמוק מזכרוני. ב-2013, בעת כתיבת הספר, חשתי במה שנסתר מעיני 99 אחוז מן הישראלים: תהליכי הרס פנימי מוסרי והשחתה עמוקה. אבל האנשים חיו את חייהם, וגם אני. גידלו ילדיהם, וגם אני. היום יום הסתיר את המציאות. זוהי ארץ ניצולים ופליטים וילדיהם, ורבים בה הפוסט טראומטיים עם יכולת ההשכחה וההדחקה הפנטסטית שלהם. כך ראיתי גם בין חברי הקרובים. גם בין מי שהיו אנשי שמאל ונאחזו באדמה המדממת.

יכול אדם לחיות על אי בודד ולא לדעת כי על גבו של לויתן ענק הוא שוכן, עד שיום אחד הוא מצית מדורה והלויתן שוקע איתו ועם כל מה שהקים.  

דפי ראשית הספר מתארים את חיי האב המבוגר וילדתו. מנפשי בא הסיפור ומאהבתי לבתי ענת. תחילה מגוריהם בדירה הקטנה בכורש, ההתגברות על קשיי החיים בעיר נטושה, ואחר כך החיפוש אחרי מוצא, סירה, ספן. המסע הרגלי על פני הארץ אל החוף ממנו יפליגו, ולסיום המסע בים.

"דבר לא חסר בעיר. המים היו מופיעים פתאום לשעה קלה או שהופקו במתקני התפלה ביתיים שפעלו ללא חשמל. חסרו רק בני אדם. אך גם הצורך הזה הולך ומתכווץ כקיבה ריקה. ליאון היה עם הילדה. לעולם אינך לבד עם ילד. התלות, כמו אהבה, היא נוכחות מתמדת, שמונעת מחשבה על רעב או על בדידות. כשהחלו המים להיעדר לפרקים מן הברזים, נתקף בהלה. אחר כך מילא את האמבטיה, אגר בקבוקים, מילא מכל גדול, חפר בחצר בור שפכים. הם חדלו להשתמש באסלה. כל זה תבע תחזוקה מתמדת אך בלם את  הדכדוך.

לא היו עוד מכתבים, אזהרות על ניתוק, נעלמו נושאי המכתבים, מפזרי הפרסומות. בעת נחשול העזיבה, ננטשו מאחור בני משפחה זקנים שמקשים על נדודים, וגם כאלה שכבר לא רצו לצאת לדרך. הם נותרו בעיר כחיות בית נטושות בפריז של אוגוסט. היו ימים שבהם ראה ליאון בעיר נודדים תשושי נפש נגררים בעקבות בדל ריחו של מסלול שבו ליוו פעם את ילדיהם לבית הספר. בסופו של דבר נשרו ומתו, ונקברו על פי הסכמה לא כתובה שאין להשאיר פגר ברחוב.

ליאון נתקל פעם בגופת נודד על המדרכה בפינת אוליפנט והמלך כורש. הוא גרר את המת שטרם הרקיב אל חצר בית. כרה בור רדוד לצד בריכת נוי, גרף עפר על הגופה ותקע ענף לסמן את המקום. התרבו קברי החצרות. אחרי זמן הפילו הרוח או הגשם את הסימן".

ב-2023 במציאות אירעה בגידה שלא ניתן היה לשערה או כמעט לדמיין את היקפה. אסון עצום מימדים מכל הפצצה. אבל הארץ נותרה מלאה באנשיה. לא ריקה כמו בספר. יש זרם קבוע של נוטשים, אבל איטי עדיין. זו ההתרוקנות שאולי עוד תבוא כמו ברודזיה שהפכה לזימבבווה. או דרא"פ. הספר "2023", אם כן, הוא, כמו שאמר שר המורשת אחרי שהציע להטיל פצצת אטום על עזה, "מטאפורה". הוא מטאפורה של התרוקנות. התרוקנות רוחנית מהרוח הישראלית. נשארו על האדמה עשרה מיליון אנשים, אהבה, שנאה, הסתה, מחלוקות, וריבים עזים. אבל המדינה כגוף משרת היתה לקליפה מרוקנת. בזוזה. 

כבר שנים אני אומר לילדי ללכת. מנסה לחלצם כמו את הבת הקטנה בספר, רק בלי הסירה, בלי הספן הזקן וויס, שקיים במציאות, כמו כל דמות בספר, והוא איש מבוגר מאד, אמיתי, ומופלא שחי איתנו עד היום. בספר כמו במציאות אנו שבים, כך אני חש, אל נתיב הגורל היהודי ממנו ניסינו להחלץ על ידי הקמת טריטוריה חמושה: אסון גדול שנופל על היהודים אחת לכך וכך שנים ומחייב אותם להיכנע, למות, או לנדוד הלאה. הפעם גם מן המדינה שהקמנו כמקלט סדוק מראשיתו. ארץ מדממת, מוכת נקם ונקם הנגדי, ספוגה דם חפים רבים מספור.

"לשני ההאבסבורגים הוא קרא 'האבות המייסדים שלנו'. תיאודור מהממלכה המהוגנת של פרנץ יוזף עם חזון באזל שלו, ואדולף, טר"ש החפירות והחולדות מהמלחמה העולמית הראשונה, עם ההזיות שלו על עולם טהור מיהודים ומזוהמה. כשאדולף התייתם מאביו האלים ונסע לווינה, הרצל כבר גסס שם בגלל מלחמות היהודים. מעולם לא התקיימה פגישה בין החולם הפרקטי לבין המשמיד ההוזה, שלשניהם היתה תמונה מדויקת של הערים שיקימו: ברלין החדשה ותל אביב."

"בלי תיאודור שום דבר לא היה מתחיל", פתח חולד כאילו ניצב בפני קהל גדול ולא שהה בחדר מחניק עם חבר מבוגר וילדה. "אבל בלי הדחף האדיר של אדולף… בלי הזוועה, מה היה פה? נסיכות גז יהודית על שפת הים עם אוניברסיטה על הר הצופים, אופרה, ועבדים כושים. רק אדולף דחף אותנו לגדולה. הוא הזרים לפה את הניצולים המטורפים עם התשוקה הבלתי מרוסנת לנשק יום הדין. אדולף הוא האב החורג של אימפריית השרידים."

"אדולף נתן ואדולף לקח", חבט גרוס בתצלום הפיהרר עד ששפמו נרעד. "החבר היחיד שלי משתגע", חשב ליאון. "היינו צריכים להקים פה את מרכז מורשת היטלר", נשנק חולד. "הרי לו צעקת פה בחדר מלא אנשים 'הרצל', מי היה מקשיב. רק תלחש היטלר, וחצי חדר משתתק".

ב-2023 נמצאת ישראל על פרשת דרכים טרגית, תחת שלטון ימין מלא מלא שהוביל לאסון האזרחי-צבאי הכי גדול בהיסטוריה הצעירה שלה, ונדמה כי החזון הציוני נבלע בקרביו של הגורל היהודי, ממנו האמין כי חמק.

על האי פארוס חיבקתי באוקטובר 2023 את התינוקת שנולדה לבני ולאהובתו. מתוך שלושת חודשי חייה, שליש כבר חייתה על האי עד ששבו לתל אביב. אני עצמי מבלה חלק ניכר מזמני בצפון הירוק של פורטוגל. במסע הנדודים בן התשעים שנים של הסרנאים: פולין, פלסטינה 1933, פורטוגל 2017.

אחרי שהובסתי גם במחוזי מול הרודן, שילמתי הקנס, פוטרתי, הוגליתי-גליתי לאירופה ממנה באו הורי בשעתו. כך אני שב לזרועות הגורל היהודי, יושב פה בבית קפה, דובר פורטוגזית, ומשלים את הכרך השלישי בטרילוגיה שלי על פורטוגל, שגם בה עברו הורי הורי הורי לפני כ- 500 שנים בדרכם לגלות חדשה.

ועדיין מקננת בי התיקווה שצצה בחטף בסיומו של הספר "2023", של הקמת מועצה זמנית שתנסה לקומם את הריסות הארץ המזרח תיכונית אותה הקימו הורי החלוצים הפולנים, ישראל סרנה ויולה נשיבירסקי, אי שם בראשית שנות השלושים של המאה העשרים. יאוש עמוק ותקווה רדודה. בספר ובחיים. לפני יציאתי לפורטוגל פיזרתי ומסרתי רבים מחפצי. כחמש מאות עותקים של "2023" פיזרתי ברחבי תל אביב, כמין אזהרה. למי שקורא ומבין.  

ראו גם

אלי אשד 2023 על פי יגאל סרנה -עולם עתידני עצוב

דף הפייסבוק של יגאל סרנה

ישראל שאנחנו לא רוצים :פרויקט הדיסטופיות

אנרכיה מותק: מלחמת אזרחים בישראל? תחזיות ונבואות לשנת 2024

2 תגובות

  1. ספר חזק מאד, מאת סופר אהוב ועתונאי אמיץ, שהיטיב לראות את הפגמים והסדקים וניסה להזהיר ולהתריע. מזכיר במידה מסוימת את פונדקו של ירמיהו (בנימין תמוז) הדרך לעין חרוד ושואה 2 (עמוס קינן) והנני (פוזנן). 2023 חד ומדויק יותר. אהבתי את ניצוץ התקווה בפסקה האחרונה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע + 9 =