שִׁירַת דּוֹרֵנוּ, שִׁירַת יְמֵי הַמּוֹדֶרְנָה/ הֲתִמְצְאוּ רַבּוֹתַי, אֲרוּרָה מִמֶּנָּה?

ניקולא יוזגוף־אורבך, עטלף אור, ספרי ‘עתון 77′ 2023, 138 עמ’

יואב איתמר סוקר את מגוון השירים בספרו החדש של המשורר מבקר השירה והחוקר ניקולא יוזגוף- אורבך “עטלף אור”.

המערכת

ניקולא מאיר בחג החנוכה
ניקולא מאיר בחג החנוכה

עד כה הכרתי את ניקולא יוזגוף־אורבך בתור חוקר רב כשרון ועורך. לא הזדמן לי לקרוא את ספרי שיריו הקודמים.

עתה, משקראתי את ספרו האחרון, נוכחתי לדעת שעטו, הפטיש של צרותיו הגדולות, יצר אוצר בלום של שירים, מוטיבים, וסגנונות, ושהוא מנסה לספר את סיפורו ולתאר כיצד הפך לאישיות צבעונית ומיוחדת. תקצר היריעה מלנתח את כל הספר, ולכן אני מבקש למקד ביקורת זו בשערו הראשון, המכיל 65 שירים.

הספר נקרא “עטלף אור“, שם שהוא ביטוי אוקסימורוני. מהו בעצם עטלף אור? לפי המחבר: “עֲטַלֵּף אוֹר שִׁכּוֹר/ שֶׁשָּׁכַח בִּשְׁגָגָה חֶשְׁכָתוֹ וְסֻמְאָתוֹ/ בִּמְשׁוּבָה נוֹאֶלֶת כָּל שְׁעוֹת הַיּוֹם יִתְרוֹצֵץ/ מִן הָעֵץ לַכְּבִישׁ וְחוֹזֵר חֲלִילָה עַד בִּמְחִי יִמָּחֵץ./ יֹאחַז בְּכִסּוּפִים אַחֲרוֹנִים לְצַלְמוֹן מְעָרָתוֹ/ וִיפַלֵּל עַל עֶרֶשׂ דְּוַי לְמָזוֹר מִמְּאֵרָתוֹ אוֹ לְמוֹתוֹ” (‘עטלף אור’, עמ’ 58).

לעטלף אור – כפי שאנו למדים מהשיר הזה – יש:

א. עבר של חשיכה

ב. מרץ של הסתובבות

ג. כיסופים לריפוי או למוות

כריכת ״עטלף אור״ של ניקולא יוזגוף-אורבך
כריכת ״עטלף אור״ של ניקולא יוזגוף-אורבך

זהו למעשה המפתח לספר הזה ולכל “שירת המודרנה הארורה”, כפי שמכנה אותה המחבר.

הספר מוקדש לבן זוגו, בוריס אורבך, “שהפכני מעטלף אפלולי וקודר לעטלף אור”. מיד לאחר מכן הוא מכניס אותנו בלי הקדמות מיותרות לסיפור חייו: עבר של חשֵׁכה ובו התעללות נפשית ופיזית, שרק מראה לנו מאילו תהומות הוא ברא את עצמו. כך למשל באחד השירים הראשונים כותב הדובר השר: “וַיְהִי/ בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְשִׁחְרוּר הַצּוֹרֵר מִן הַכֶּלֶא/ וַיָּבוֹא בְּאִישׁוֹן לַיִל אֶל מִטַּת אִמִּי, וַתַּקְרִיב אֶת/ בְּכוֹרָהּ לְפָנָיו/ וַיַּעַקְדוּהוּ, מַעֲשֶׂה וְלֹא נִסָּיוֹן/ לְמַעַן רַצּוֹתוֹ, וַתָּשֶׂם אוֹתוֹ לֶאֱלֹהֶיהָ/ וְאוֹי לִי… (‘ובימים ההם אין (ולא היה)’, עמ’ 11).

כמו בסרט אימה, אנו מתוודעים מתוך פתיחה זו – אלוזיה לעקֵדת יצחק – לסיפור חייו הקשה של המחבר, שלא אכביר עליו מילים. אבל שירים אלו, המוקדשים לקרוביו ולאוהביו במִילְיֶה הספרותי, אכן עונים להגדרה “שירה ארורה”, ומציגים לפנינו את בקשתו של הדובר השר: “בּוֹאוּ/ קַיְּמוּ תַּזְנוּנִיּוּת עַל קִבְרִי./ הַקְרִיבוּ בְּתוּלֵיכֶם עַל מִזְבַּח הַשַּׁיִשׁ הַגְּלִילִי./ בַּתְּקוּ הַנְּעָרוֹת וְהַנִּיחוּ לַדָּם לְחַלְחֵל לְתוֹכִי מִבַּעַד/ לַסְּדָקִים בַּעֲבוֹדָתוֹ הַמְּרֻשֶּׁלֶת שֶׁל קַבְּלָן הַמַּצֵּבוֹת./ הַשְׁקוּנִי בְּמִילְיַארְדֵּי זֵרְעוֹנִים שֶׁשְּׁפַכְתֶּם לְבַטָּלָה/ בַּאֲחוֹרֵי נְעָרִים, וְהֵמָּה יַאַרְחוּ לִי חֶבְרָה וְיִהְיוּ/ לִי כְּבָנִים. שֵׁדִים קְטַנִּים, בִּדְמוּתְכֶם, שֶׁלֹּא מֻמְּשׁוּ וְנִתְעַוְּתוּ” (‘כבוד מנוחת המת’, עמ’ 16).

אך למרות הפתיחה הדרמטית, זהו מחזור שירים עשיר ומעניין בהרבה מווידוי סתמי על ימי העבר. ראוי לציין, שהשירים אינם מסודרים לפי סדר כרונולוגי – הגם שחשוב מאוד למשורר לדייק בנוגע למועד כתיבתם. לפיכך הצבתם זה לצד זה יוצרת קלידוסקופ של אירועים, מחשבות, ותקוות.

ארגז כליו של המשורר מכיל שירים הכתובים בחרוז ובמשקל, כמו למשל: “מִי יִשְׁמַע נְהִי רְחוֹקִים דּוֹאֲבִים?/ עַד אָנָה יִשְׂאוּ נְהִי רוּחוֹת אֲהָבִים?// הֵיאַךְ יָלִין לִפְנֵי נְטוּשִׁים וַעֲזוּבִים?/ יַעַן כִּי נִתְרַחֵק בְּעַד חֹפֶן חָרוּבִים// זֶה אֲשֶׁר יִבְטַח בְּזַעֲקַת רָחוֹק/ לְדֵרָאוֹן יִהְיֶה, לִסְחִי, לִשְׂחוֹק” (‘זעקת רחוק’, עמ’ 22).

דרך נוספת היא שירים פלסטיים, המעוצבים מבחינה טיפוגרפית בצורת אדם. כמו למשל השיר ‘י’ בתשרי תש”פ’ (עמ’ 30), שבו מדבר המשורר על בריחתו מן הדת, על חזרתו אליה, ועל חיבורו המחודש עימה. שמו של השיר הצמוד הוא ‘קריאה אחרונה’: “זוֹהִי קְרִיאָה אַחֲרוֹנָה לַמַּלְאָכִים:/ גַּבְרִיאֵל, רְפָאֵל, מִיכָאֵל וְאוּרִיאֵל./ אֵשׁ אוֹחֶזֶת בְּהֵיכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ […] הַצִּילוּנִי מִן הַתֹּפֶת וּמִבִּיבֵי אֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת/ הוֹשִׁיעוּנִי מִתְּהוֹמוֹת גֵּיא צַלְמָוֶת/ גְּאָלוּנִי מִן הַתַּבְהֵלָה הָאֲיֻמָּה/ פְּדוּנִי, פֶּן חָלִילָה כָּל שֶׁיִּוָּתֵר מִמֶּנִּי…” (עמ’ 31). בתבנית דומה מופיע על הדף השיר ‘סורת המכשף’ (עמ’ 40), שבו מדבר המשורר על יחסיו עם הדת המוסלמית: “וְכוֹכָבִים גְּדוֹלִים טָבְעוּ בְּתוֹכֵנוּ/ וְהָיִינוּ אוֹר נְגֹהוֹת בָּאֲפֵלָה/ עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר” (עמ’ 40).

הזכרתי שאחד המוטיבים של עטלף האור הוא מוות, אלא שהמוות בתיאוריו של יוזגוף־אורבך אינו מוחלט. כך למשל בשיר ‘גלגול נשמות’, הנחתם במילים: “חָתְמוּ חַכְמֵי הַדְּרוּזִים:/ וּמִיּוֹם שֶׁיָּאִיר הַנֵּר וְעַד יִכְלֶה זָהֳרוֹ אֶל קִצּוֹ/ כְּמִבְּרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית הַיָּמִים./ כָּךְ מְאוֹר נִשְׁמַת בֵּן שֶׁאָבַד/ יוֹסִיף לִזְרֹחַ וּלְהִתְגַּלְגֵּל אֶלֶף מִיתוֹת/ עַד יָשׁוּב לְחֵיק אוֹהֲבָיו, בִּדְמוּת אֲחֵרִים,/ שֶׁבְּלִבָּם אוֹר עַתִּיק, נִצְחִי, שֶׁכָּבָה וְהֻדְלַק” (עמ’ 32).

מוטיב האש חוזר גם בשיר ‘להבון אש’ (עמ’ 42): “לַהֲבוֹן שֶׁכִּבּוּהוּ/ בְּדִמְעוֹת אֲחֵרִים/ זוֹכֵר אֶת שְׁעַת בְּעֵרָתוֹ/ כַּאֲשֶׁר יָקַד אֶת שֶׁבִּקֵּשׁ לִבּוֹ/ וְהָפַךְ לְאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת/ שֶׁרָקְדָה אֶת חִיּוּתוֹ לִצְלִילֵי הָרוּחַ/ כְּדַרְוִישׁ סוּפִי מְאֹהָב” (עמ’ 42). או בשיר ‘על כי כבה’ (עמ’ 46) – “וּמִי יֵדַע דְּוַי מְאוֹרוֹ שֶׁל נֵר הַדּוֹלֵק בְּכָל תַּעֲצוּמוֹתָיו וְכָלֶה?”

מוטיב נוסף במחזור זה הוא מוטיב הקרקעית, המתאר את הפער בין מי שהוא – הדובר השר – להיכן שהיה יכול להיות: “עַתָּה בְּקַרְקָעִית הָאֹשֶׁר/ מוּטֶלֶת הֲוָיָתְךָ/ רְחוֹקָה מִכָּל שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לִהְיוֹת/ מְכֻסָּה בְּהִתְכַּחֲשֻׁיּוֹתֶיךָ/ קְבוּרָה תַּחַת סַרְבָנוּתְךָ הַמַּתִּישָׁה/ לֵהָנוֹת מֵהַחַיִּים” (‘אושר צלול’, עמ’ 26). מוטיב זה חוזר בשיר ‘מה תבקש סלעית חוף מים גדול?’, הנחתם במילים: “אָמְרָה לוֹ: מָה תְּבַקֵּשׁ סַלְעִית חוֹף מִיָּם גָּדוֹל?/ מַיִם שֶׁיַּעַטְפוּהָ בְּרֹךְ, וּלְהִקָּבֵר בְּקַרְקָעִיתוֹ./ לֹא תַּחְפֹּץ לָדוּר בְּאַרְמוֹנוֹת חוֹל זָהֹב לִשְׂפָתוֹ/ כָּל שֶׁתְּפַלֵּל הוּא לִהְיוֹת אֶבֶן עֵירֻמָּה בְּקִרְבָתוֹ/ שֶׁיְּהֵא לָהּ לְבַעַל נֶאֱמָן, וְהִיא לְאִשְׁתּוֹ” (עמ’ 39). המוטיב מופיע בשיאו בשיר ‘אם תטבע’ בעמ’ 47: “אִם תִּטְבַּע בַּאֲגַם הַנֶּפֶשׁ,/ בְּהַגִּיעֲךָ לַמְּצוּלוֹת/ יֶשְׁנָהּ/ קַרְקָעִית מְשַׁכֶּרֶת/ לָבֶטַח תַּצִּיעַ לְךָ סֶלַע לְמַעַן תַּנִּיחַ רֹאשְׁךָ/ וְתִפְרֹשׂ כָּל קִיּוּמָהּ לְפָנֶיךָ כִּמְאָרַחַת נְדִיבָה/ וּתְכַסֶּה אוֹתְךָ בְּמֵימֶיהָ כְּמוֹ רֶחֶם אֵם הַכּוֹרַעַת לָלֶדֶת/ אַל תָּנוּם בִּיצוּעַ אַדְמָתָהּ הַמֻּצָּע, אַל תָּלוּן וְתִישַׁן/ אַל… תֵּרָדֵם”. היכולת לשקוע בקרקעית מאפשרת למחבר יכולת הזדהות גדולה, הכוללת בעלי צרכים מיוחדים, למשל בשיר ‘אוטיסט’: “לוּ הִתְאַפְשֵׁר לְךָ/ לִשְׁקֹעַ בִּמְצוּלוֹת נַפְשׁוֹ/ עַד לִבְסִיס יְסוֹדוֹתֶיהָ/ לָבֶטַח הָיִיתָ מֵבִין/ נַהֲמוֹתָיו/ קוֹל יִלְלָתוֹ/ דִּמְמָתוֹ/ רִיר הֲוָיָתוֹ,/ הַזָּב מִבֵּינוֹת שְׂפָתַיִם שֶׁלֹּא יָדְעוּ חֵטְא,/ לָבֶטַח הָיִיתָ מַקְשִׁיב וְלֹא שׁוֹמֵעַ/ וְכָל צְפוּנוֹת עוֹלָמוֹ/ הָיוּ כְּמַרְבַד אִזְמַרְגָּדִים לְפָנֶיךָ” (עמ’ 48).

מלבד זאת תקצר היריעה מלעסוק בשירי האהבה המיוחדים של המחבר בקובץ זה. הללו נחתמים בשיר ‘גלה לי’, שיש בו הבטחה לעוד משירת המודרנה של יוזגוף־אורבך: “גַּלֵּה לִי יָם, לְחָשֶׁיךָ הַכְּמוּסִים./ הַאִם תּוֹסִיף לְבַקֵּשׁ אֶת הַחוֹף בְּעֶרְגָּה?/ הַאִם תִּקְרָא בִּשְׁמוֹ בַּאֲדָווֹת מְבֻיָּשׁוֹת?/ תִּקְרַב וְתִסּוֹג עַד קֵץ הַיָּמִים/ וּבְלִבְּךָ סְעָרָה תִּטְרֹף אֳנִיּוֹת…” (עמ’ 74).

אני מקווה שרשימה זו תפתה אתכם להכיר את היוצר הייחודי הזה יותר מקרוב.

ניקולא עם ערמת ספריו
ניקולא עם ערמת ספריו

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − 6 =