בימים אלו יצא לאור ספרו של אלכס גורדון פטריוטים חסרי מולדת (כרמל 2023), שבו מספר המחבר כיצד סופרים, מדענים, ופוליטיקאים בולטים ממוצא יהודי ענו או נמנעו מלהשיב על השאלה היהודית, וכיצד הגיבו לחייהם בגולה, שהכתיבו להם נוירוזות ותסביכי נחיתות לאומיים. בספר מתוארים ניסיונותיהם של גיבוריו ליצור עולם חדש, ידידותי ליהודים. המחבר מראה איך מחשבותיהם ופעולותיהם של גיבורי הספר בתור רפורמיסטים, מהפכנים, או טרוריסטים השיגו תוצאה הפוכה: הם תרמו לחיזוקה של האנטישמיות.

הספר מתאר את מאבקן, את חקיינותן, ואת האסקפיזם של הדמויות בתנאי האנטישמיות הממלכתית והעממית.

ספר זה הוא אוסף של דיוקנאות ספרותיים, מסות היסטוריות, וביוגרפיות.

אלכס גורדון הוא יליד קייב, בירת אוקראינה הסובייטית, שעלה לישראל ב־1979, פרופסור לפיסיקה (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה ובמכללת האקדמית לחינוך “אורנים”, מחברם של 8 ספרים וכ־600 פרסומים ב־79 כתבי עת ב־14 מדינות בחמש שפות- רוסית, עברית, אנגלית, צרפתית, וגרמנית. 

והנה הפרק בספר העוסק באחת הדמויות המרתקות של המאה ה-20, יהודי עשיר שטוענים שהציל את גרמניה מהפסד תוך כמה חודשים במלחמת העולם הראשונה, הפך לשר החוץ של גרמניה לאחריה, והיה מוצלח כל כך שנרצח בידי קבוצה גרמנית לאומנית קדם נאצית.

המערכת

כריכת ספרו של אלכס גורדון ״פטריוטים חסרי מולדת״

רצח של “זקן ציון”

רציחות פוליטיות אינן חריגות בהיסטוריה אלא מהוות המשך טבעי שלה. ההיסטוריה אינה מלמדת אלא מזעזעת. ככל שהפוליטיקאי הנרצח גדול יותר, חשוב יותר, בעל השפעה רבה יותר, הירצחו מעורר יותר הדים אבל לא בהכרח מונע רציחות דומות בעתיד. קרוב לשני מיליוני אנשים לקחו חלק בהלוויה של וולתר רתנאו שהייתה הגדולה ביותר בהיסטוריה של גרמניה. מאות אלפי אנשים בברלין באו לבכות את רתנאו, שר החוץ היהודי של גרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר, אשר נרצח על-ידי הימין הקיצוני בברלין ב-24 ביוני 1922. הצער של המלווים בבית הקברות הברלינאי וממדי האסון היו כה גדולים שנוצר הרושם שהרצח הנורא ירפא את העם מהקיצוניות הרצחנית, אבל האירוע היווה מבוא לרציחות גדולות הרבה יותר – מרצח המנהיג היהודי החברה הגרמנית עברה לרצח העם היהודי. 

רבים חיכו לרצח הזה. פרנץ קפקא הופתע שהוא עדיין לא מתרחש. לא היה צורך להיות בעל דמיון מפותח ומיוחד כשל קפקא כדי להבין שהאיש יוצא הדופן הזה יירצח בוודאות ובמהרה. שנאה השתוללה סביבו. הקריאות לרצח נשמעו בכל מקום: “הרגו את רתנאו הארור, החזיר היהודי החמדן!”. והוא סירב להצמדת שומרי ראש. הרושם היה שמחצית המדינה רואה בו את האשם בכל צרותיה. הוא היה שנוא – כיהודי, כאיש עשיר, וכשליט. הרוצחים שלו נתפסו מיד. שמותיהם ידועים היטב, מניעיהם מתוארים באופן ממצה, אך עם זאת, שאלתי את עצמי את השאלה: מי באמת רצח את אחד האנשים העשירים, המשכילים, המקוריים, והמוכשרים במאה ה-20?

בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הנטל הכבד והמשפיל של השילומים העצומים, שהוטל עליה על ידי המדינות המנצחות, יצר משבר כלכלי אדיר ממדים, היפר-אינפלציה והתרוששות. ברפובליקת וויימאר התפרסמו יותר ויותר ידיעות על כך שהיהודים דחפו את המדינה למלחמה וגרמו להפסדה בה. בשנת 1922, היעד המוצלח ביותר להאשמות מהסוג הזה היה היהודי וולטר רתנאו.

רתנאו היה אחד האנשים המשכילים ביותר בתקופתו: תעשיין מוביל, איש עסקים עשיר ומוצלח, סופר, פילוסוף, פובליציסט, דוקטור למדעי ההנדסה, מהנדס אלקטרוכימיה, נשיא חברת החשמל הגרמנית, שר השיקום, ולבסוף – שר החוץ. אמיל לודוויג, חברו של רתנאו, הסופר והעיתונאי הגרמני, יהודי מומר, נזכר: “וולטר רתנאו ידע לצייר דיוקנאות, לקשט בית, לבנות טורבינות ומפעלים, לחבר שירה, לערוך הסכמים בינלאומיים, ולנגן על פסנתר את הסונטה ה-21 של בטהובן”. לפני מלחמת העולם הראשונה קיבל רתנאו הצעה רשמית למלא תפקיד שר בממשלה באמצעות רעייתו של הרמטכ”ל העתידי של צבא גרמניה והנשיא העתידי של רפובליקת ווימאר פאול הינדנבורג. רתנאו השיב: “פעילותי בתעשייה מביאה לי סיפוק, פעילותי הספרותית היא ההכרח החיוני שלי, אך להוסיף לזה צורת פעילות שלישית, פוליטית, תהיה מעבר לכוחי ויכולתי. וגם אם הייתי נוטה לפוליטיקה, את יודעת, גברתי היקרה, שהנסיבות החיצוניות לא היו מאפשרות לי לעשות זאת. למרות שאבותיי ואני עשינו כמיטב יכולתנו למען ארצנו, כידוע, אני יהודי, וככזה אני אזרח סוג ב'”. הוא כתב בעצב: “כל יהודי גרמני עובר רגע מכאיב שאותו יזכור כל ימות חייו: הרגע שבו מתחוור לו בפעם הראשונה שנולד כאזרח מסוג ב’. שום כישרון ושום הישג לא ישחררוהו מזה”. בספר “וולטר רתנאו” כותבת שולמית  וולקוב: “כיהודי היה רתנאו ביקורתי ומסויג כלפי דתו וכלפי מוצאו, אך לא המיר מעולם את דתו, ולימים, מה שהצטייר בעיניו כאבן נגף בדרכו הפוליטית, היה לו למקור גאווה. כששאל את אחד מידידיו מדוע הוא מעורר שנאה כה רבה למרות הצלחתו והישגיו, ענה לו זה: ‘אתה סתירה מהלכת של התיאוריות האנטישמיות בדבר הנזק שגורמת היהדות לגרמניה. לכן הם רוצים להרוג אותך'”. ההיסטוריון האנגלי נורמן קון כתב בספרו “צו לרצח עם: מיתוס הקנוניה העולמית והפרוטוקולים של זקני ציון” על רתנאו: “ממש בתחילת המלחמה הוא ניבא את האיום הקטלני שעלול להיגרם מהמצור הבריטי. כדי למנוע זאת, תוך זמן קצר להפליא, הוא הקים ארגון רב עוצמה, שבעצם איפשר לספק לגרמניה חומרי גלם לאורך כל המלחמה. לאחר המלחמה הוא פעל ללא לאות להוציא את גרמניה מהבידוד ולהקל על הנטל הכבד. […] באפריל 1922, כשר לענייני חוץ, הוא חתם על הסכם השלום ברפאלו עם ברית המועצות, שבזכותו שני הצדדים ויתרו על טענותיהם ההדדיות”. אמנת רפאלו הוציאה את רוסיה וגרמניה מהבידוד הבינלאומי שלהן, שנוצר על ידי החרם מצד מדינות אירופה האחרות.

וולתר רתנאו. ויקיפדיה

רתנאו הבין היטב את נקודת התורפה של המכונה הצבאית הגרמנית בתחילת מלחמת העולם הראשונה – מחסור בחומרי גלם, שבהכרח, ברגע שאנגליה תטיל מצור ימי, יורגש. במשרד המלחמה של אימפרית שבעים מיליון התושבים החל רתנאו לארגן מחדש את הכלכלה הלאומית. בפעם הראשונה בהיסטוריית אירופה הקים רתנאו משק מתוכנן ומערכת חירום כלכלית מודרנית. הוא ייסד עשרות חברות ממשלתיות, שלט על חומרי הגלם, והקים מערכת ענקית של התנגדות כלכלית למצור. רתנאו יישם את רעיונותיו של חתן פרס נובל, פרופסור לכימיה פריץ הבר, אשר המציא שיטה להפקת דשנים וחומרי נפץ לא מחומרי הגלם החסרים במדינה בזמן המצור אלא בתנאים מסוימים – מן האוויר. המצאתו של הבר האכילה את הגרמנים בעת המלחמה וסיפקה חומרי נפץ לצבא גרמניה. רתנאו בנה מפעלים לייצור חומרי נפץ ודשנים. אלמלא הצעדים יוצאי הדופן האלה, גרמניה הייתה כנראה מובסת תוך כמה חודשים. האוליגרך היהודי וולטר רתנאו הקים את הקומפלקס הצבאי-תעשייתי של גרמניה. עמוס אילון בספרו “רקוויאם גרמני” מציין: “לא נגזים אם נאמר שאלמלא רתנאו והמדענים, הכלכלנים, והמנהלים המוכשרים ששכר, הייתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים ספורים […]  בלא אספקה רצופה של חומצות חנקן, שיובאו עד כה מאמריקה הלטינית – היו אוזלים בגרמניה לא רק הדשנים (זאת אומרת, הלחם) אלא גם אבק שריפה”. אולם תרומתו של רתנאו לביטחון גרמניה לא זכתה להכרה. לאחר התפטרותו ממשרד הביטחון בשנת 1916, במכתב לאמיל לודוויג, שהתעורר מההיסטריה הפטריוטית של השנים הראשונות של המלחמה, כתב רתנאו: “איש מההנהגה הלאומית אינו מסוגל לסלוח לי על שירותי לטובת המדינה כאזרח וכיהודי”.

סטפן צווייג כתב בהספד על רתנאו: “מעולם לא פגשתי אדם משכיל יותר מוולטר רתנאו: הוא דיבר שלוש שפות אירופאיות – צרפתית, אנגלית, איטלקית – בקלות ובשטף כמו בגרמנית. […] הוא קרא הכל, ביקר בכל מקום, ואת השלמות הבלתי נתפשת הזאת של הידע, המגוון המדהים הזה של תחומי הפעילות, ניתן להסביר רק אם ניקח בחשבון את היכולת הייחודית של מוחו”. רתנאו היה מדינאי גדול שגרמניה הנהרסת, הנבזזת, והמושפלת הייתה זקוקה לו. סבסטיאן הפנר (1907–1999) בספרו הביוגרפי “סיפורו של גרמני. זיכרונות 1914–1933” (2000) מאפיין את רתנאו באופן הבא: “לשום פוליטיקאי שצמח ברפובליקה הגרמנית, לא קודם ולא אחר-כך, לא הייתה השפעה כזאת על דמיונם של ההמונים ושל הנוער. […] למקרא נאום של רתנאו אפשר היה לחוש מעבר לתוכן בנימה שאין להתעלם ממנה, שבה נארגו יחד הטחת אשמה, דרישה, והבטחה: נימה של נביא. רבים מיהרו להשיג את ספריו ולקרוא בהם (גם אני עשיתי זאת): ושוב אפשר היה לחוש בהפצרה האפלה ומלאת הפאתוס הזאת, משהו שבו-בזמן תופס ומשכנע, תובע ומגייס. ב’בו-בזמן’ הזה היה טבוע קסמו של רתנאו. ספריו היו מפוכחים ומזעזעים כאחד, סקפטיים וחדורי אמונה”. הפנר מנסה לתאר את אישיותו הפרדוקסלית והגרנדיוזית של רתנאו: “הוא משתייך, ללא כל ספק, לחמשת האנשים הגדולים של המאה. הוא היה מהפכן אריסטוקרטי, איש-כלכלה-וארגון אידיאליסטי. כיהודי היה פטריוט גרמני, כפטריוט גרמני היה ליברל ואזרח העולם, ובתור שכזה – חוזה קץ-הימים ועובד מסור בשירות החוקה בעת ובעונה אחת (אכן, במובן העמוק ביותר אפשר היה לחוש שאילולא היה שר החוץ בשנת 1922, יכול היה להיות פילוסוף גרמני בראשית המאה ה-19, ברון פיננסים בינלאומי באמצעה, רב גדול או נזיר מתבודד. מה שלא ניתן היה לחיבור כלל, התקיים אצלו בכפיפה אחת, בצורה מסוכנת, חד-פעמית, ומדאיגה משהו. התמזגו בו תרבויות והלכי-רוח שונים לסינתזה שעיצבה לא רק את מחשבתו ומעשיו, אלא את כל אישיותו”.  

רתנאו היה דמות בקנה מידה עולמי, שהקדיש את כישרונו הגדול לגרמניה. הצלחותיו בדיפלומטיה היו עצומות. סטפן צווייג כתב בהספד לרתנאו: “בימים אלה באמת מצא רתנאו זירה ראויה לכוחותיו, מצא יריב אמיתי לרוחו הענקית – ההיסטוריה העולמית. לראשונה, הוא יכול היה ליישם את מרצו, רצונו, ויכולותיו, לא לפעילות מסחרית, לא לספרות, אלא לפתור בעיות בעלות חשיבות היסטורית עולמית. ולעתים נדירות היה מצליח אדם אחד לעשות כל כך הרבה בתקופה כה קצרה. משתתפי ועידת גנואה דיברו בהערצה על מאמציו ההרואיים, על האופן שבו הוא, נציג מדינה עוינת כמעט לכל העולם, אילץ את כל הפוליטיקאים האירופאים להתייחס אליו בכבוד גדול”.

רתנאו אילץ את אירופה לכבד את עצמו, אך גרמניה לא קיבלה אותו, לא כיבדה אותו, ולא האמינה לאחד מגדולי הפטריוטים שלה. היא דחתה אותו כיהודי. הרפורמטור והיוצר הגדול נדחה על ידי מולדתו. נאמן לאידיאלים הפרוסים, רגיל לעבודה קשה, פטריוט, היה רתנאו גרמני יותר מרוב הגרמנים. אדם ביקורתי היודע לחשוף אשליות, הוא בעצמו נכנע לאשליה: חשב על עצמו כגואל גרמניה. רתנאו חווה את אהבתו הגדולה לגרמניה, ולקח קשות את הטרגדיה של החברה שנהרסה בעקבות התבוסה הצבאית, שנפגעה על ידי קורוזיה כלכלית, תשלומי הפיצויים הענקיים למנצחים במלחמה. גרמניה, שאותה אהב, הייתה ללעג אירופאי כמפסידה המוחלטת במלחמה. רתנאו הרגיש את הדואליות במצבו: הוא היה מנהיג מדינה וזר לה באותה עת. הוא עמד בראש משרד החוץ הגרמני, היה טייקון כלכלי גדול, בעל השפעה רבה במדינה – בתעשייה ובפוליטיקה  – ובמקביל היה יהודי מצורע, “אויב מחופש”. וולטר רתנאו ניהל את חייו הכפולים של גרמני ויהודי. הוא היה מנהיג ואאוטסיידר בו זמנית. את ניכורו של רתנאו  מתאר סטפן צוויג באופן הבא: “מאחורי כל השיקולים הפוריים והעמוקים של וולטר רתנאו הייתה בדידותו המחרידה, הבדידות שהרגישו כל הסובבים אותו”.

בשנת 1919 הודיע אריך לודנדורף, מבכירי צבא גרמניה ומהאחראיים העיקריים על תבוסתו במלחמה, שהיהודים הם אחת מכמה קבוצות האחראיות לתבוסת האומה במלחמה. בשנת 1922 הוא התמקד כמעט לחלוטין ביהודים כ”אויבים”. הוא כתב: “הממשלה העליונה של העם היהודי עשתה יד אחת עם צרפת ואנגליה. אולי היא הובילה את שתיהן”.

ב-24 ביוני 1922, בפתח ביתו ברובע גרונוולד בברלין, נרצח שר החוץ של רפובליקת ויימאר וולטר רתנאו, בן החמישים וארבע. הרוצחים ירו לעברו והשליכו רימון. באוקטובר 1922, הועמד לדין ארנסט טשוב, סטודנט בן עשרים ואחת שנהג במכונית בה נסעו הרוצחים. המתנקשים, הקצין ארווין קרן והמהנדס הרמן פישר, כבר לא היו בין החיים – התאבדו בכלא. כל המחבלים השתייכו לארגון המחתרתי, הלאומני הקיצוני, “קונסול”. כל חברי הקבוצה, הצעירים הקנאים, היו משוכנעים לחלוטין לא רק שרתנאו פעל בשם “מועצת זקני ציון”, אלא שהוא עצמו היה אחד מ”זקני ציון”. הזיוף המפורסם של המשטרה החשאית הצארית “הפרוטוקולים של זקני ציון” החל בתהלוכת הדמים שלו בעולם. רתנאו היה אחד הקורבנות הראשונים של “הפרוטוקולים”. דמיונם של הרוצחים נשבה על ידי “הפרוטוקולים של זקני ציון” והחומרים שהצטברו סביבם. המארגן הראשי של הפשע, ווילי גינטר, דיבר על כך בכנות במהלך חקירת המשטרה. כשנשאל על הסיבה לרצח רתנאו, השיב כי לטענתו של לודנדורף, רתנאו היה האיש שידע את המספר המדויק של נציגי הממשלה היהודית הסודית שפתחה במלחמה. הלאומנים הגרמניים האשימו את היהודים במלחמת העולם הראשונה, וגם בתבוסת גרמניה בה. שיטת ההגנה שבחר טשוב הייתה פשוטה וברורה: הם הוציאו להורג את היהודי רתנאו, מכיוון שראו בו חבר ב”מועצת זקני הציון”, ששמה לעצמה למטרה לכבוש את העולם. בכך שהרגו אותו, אמר טשוב, הם בעצם עשו שירות לחברה כי חיסלו חבר בקבוצה המהווה סכנה לכל העולם המתורבת.

הכל התחיל בשנת 1922 בקונגרס הבינלאומי בווינה, שם ציטט רתנאו קטע מתוך מאמר “הנוער שלנו”, שנכתב על ידו שנים רבות לפני כן, בחג המולד ב- 25 בדצמבר 1909, בעיתון הווינאי “הנויה פרייה פרסה”, ומאוחר יותר נכלל בספר “ביקורת על התקופה”, שפרסם בשנת 1912 בברלין. חודשים ספורים קודם לכן, בפברואר 1922, נכנס רתנאו לתפקיד שר החוץ של רפובליקת ווימאר חרף חששותיהם של אמו וחבריו, שהיו מודעים למחאות האנטישמיות הרבות נגד מינויו. העיתונות האנטישמית פירשה את מינויו של רתנאו לשר החוץ כניצחון האינטרסים הפיננסיים של היהודיים, ושל הסוציאליזם היהודי! הטענה הראשונה סתרה את השנייה, אך ההיגיון במשפט הזה דוכא על ידי הרגשות האנטי-יהודיים. רתנאו קיבל את ההחלטה ללא היסוס, והרגיש בטוח, כי מילא תפקידים ממשלתיים חשובים בעבר. כשהוא פנה לקהל בווינה, הוא חזר על אזהרתו הישנה שלפיה כלכלת אירופה נשלטת על ידי האליטה. הקטע הקריטי הזה שלו נשמע תמים למדי: “בתחום הפעילות התעשייתית, שבה כל מילה מטופשת, כל כישלון, עלול להוביל להרס, מי שמחזיק במניות, שולט בחברה ובפוליטיקה – בתחום זה קמה האוליגרכיה, הבלתי חדירה לאנשים מבחוץ, להדיוטות, הדומה לאצולה בוונציה העתיקה. שלוש מאות אנשים שמכירים זה את זה, מחליטים על גורלה הכלכלי של אירופה ובוחרים יורשים בקרב אנשי החוג שלהם”. העיתונים הווינאים, תחת כותרות רמות, כגון “שלוש מאות אנשים שולטים באירופה”, הדפיסו את נאום רתנאו. האנשים הצעירים, חמי המזג, שבמשך שנתיים הוחדר למוחותיהם שהיהודים מנסים להשתלט על העולם, שמעו את הקריאה. ההצהרה של אחד היהודים הבולטים באותה תקופה הכילה פיתוי שאין לעמוד בפניו לאנטישמים. רתנאו לא הבין כי כאשר הוא חוזר בפומבי על הקטע הנשכח ממאמרו הישן, הוא חותם על גזר דין מוות לעצמו. “שלוש מאות איש” הפכו במהרה ל”שלוש מאות יהודים”, ואז – לממשלה היהודית החשאית, ל”זקני ציון”. על אף שבמאמרו לא ציין רתנאו את היהודים במפורש, העיתונות דחפה בבירור את הקוראים לפרשנות זו, ודיברה על “שלוש מאות יהודים”, ועל “שלוש מאות זקני ציון”. הפרשנויות המעוותות האלה למילותיו הפכו אותו ל”זקן ציון”, ולפיכך – למושא לגיטימי לרצח. רתנאו נרצח לא רק על ידי שלושת המחבלים הלאומניים, אלא על ידי האספסוף – גס הרוח, השיכור משנאה לזר, על ידי ההמון הטווטוני המשוכנע בהשתייכותו של רתנאו ל”מועצת זקני ציון” העוינת את גרמניה. זה למעשה היה לינץ’.

רתנאו סבל מאשליה שיהודי יכול להיות מנהיג לאומי. גרמניה לא הכירה ביהודי רתנאו כמנהיגה. עם זאת, אחת עשרה שנים לאחר חיסולו, היא הכתירה את היטלר הקנאי, האנאלפביתי, שכתב את העמודים האפלים ביותר בתולדותיה. רתנאו גילם את התבונה של גרמניה ואת הדרך בה היא הייתה עשויה להיחלץ אט אט ממבוי סתום שלאחר המלחמה, אך החברה ייחלה לישועה קסומה ומידית ממצבה הקשה והמשפיל. האומה הגרמנית נזקקה לנסים. היא נטתה לחשיבה לא רציונאלית. היא השתוקקה למכשפים לאומניים, ולא אנשים קוסמופוליטיים רציונליים. רתנאו התעלה מעל החברה, מעל ההיסטוריה. האנשים שאותם התכוון להוציא מהמצב המסובך והטרגי, להצילם מהאסון, לא הבינו את גדולתו של האיש יוצא הדופן הזה.

הידידות בין אלברט איינשטיין לוולטר רתנאו החלה במהלך המלחמה. השר המבריק, היהיר, השאפתן, התייחס לפיזיקאי הגדול כשווה לעצמו לכל הפחות. באמצע שנת 1917 פרסם רתנאו מכתב פרשנות לתורת היחסות, ובו פירש את התורה בצורה בלתי הולמת, מוטעית, ונבואית בטון שלה. צורת הפרסום בישרה רעות לגורלו שלו. הוא דן בניסוי המחשבתי המתייחס למושג הבו-זמניות. במקום הדוגמה של איינשטיין עם שני הבזקי אור ורכבת נעה, הוא תיאר מתנקש שתוקף את הרכבת של הצאר הרוסי. הרוצח זורק שני רימונים לעבר הצאר. עם זאת, באותו מכתב הוא נתן פרשנות סבירה מנקודת מבטה של התיאוריה החדשה, האופנתית, והמורכבת: “ככל שחרקים זזים יותר מהר הם קטנים יותר”. איינשטיין אהב את רתנאו ושיבח אותו במכתב לאמו, בו דיבר על “רוחו הרהוטה והנוצצת”.

מפגש החברים במרץ 1922, לאחר שובו של איינשטיין מפריז, היה טבעי למדי, אך מלבד הדיווח על נסיעתו לפריז, הייתה לאיינשטיין סיבה נוספת לפגישה עם רתנאו. הוא הגיע לפגישה עם מנהיג הציונים הגרמניים קורט בלומנפלד. האורחים נכנסו לביתו של השר בשמונה בערב ועזבו אותו באחת לפנות בוקר. הם ניסו לשכנע את רתנאו להתפטר מתפקיד שר החוץ. הלאומנים הגרמניים כבר פתחו במסע רצח של אנשים לא רצויים: בינואר 1919 נרצחו הסוציאליסטים קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג. בשנת 1922 כבר נספרו למעלה משלוש מאות קורבנות ברשימת החיסולים הפוליטיים.

סגירת החשבון של הימין הגרמני הלאומני עם השמאל יצרה סכנה לכל יהודי, ובייחוד לרתנאו, שכשר חוץ היה סמל לשלטון היהודי-לא-גרמני במדינה. כשבלומנפלד שידל את רתנאו להתפטר, הוא טען שיהודי אינו צריך לנהל את ענייני החוץ של עם אחר. הוא ציין: “אתה רואה רק את עצמך. אינך מבין שכל היהודים יישאו באחריות למעשיך – ולא רק בגרמניה. אין לך זכות לעשות זאת”. איינשטיין פחות התעניין בקשר של רתנאו לשאלת היהודית ולבעיות הציונות. הוא הרגיש שהשר מסכן את חייו ופחד לאבד את חברו. רתנאו ענה לאורחים: “אני גרמני ממוצא יהודי. […] העם שלי הוא העם הגרמני, המולדת שלי היא גרמניה. הדת שלי היא שהאמונה הגרמנית היא מעל לכל הדתות. <…> אני האדם המתאים ביותר לתפקיד. אני ממלא את חובתי לעם הגרמני בהציעי את שירותי. מחובתנו לשבור את המחיצות שבנו האנטישמים כדי לבודד אותנו. מדוע אני לא יכול לחזור על מה שעשה ד’יזראלי?” להרצל אמר רתנאו: “היהודים הם כבר לא עם, ולעולם לא יהיו עם. יהודי גרמניה כיום הם שבט גרמני, כמו הסקסונים והבווארים”. בתגובה לבלומנפלד, הביע רתנאו את דעת הרוב היהודי בגרמניה, הנידון להשמדה: “תנו לאחרים להקים מדינה באסיה, שום דבר לא מושך אותנו לפלשתינה”.

רתנאו התבלבל בין אנגליה הוויקטוריאנית, הסובלנית יחסית, לבין הלאומנות הגרמנית הגועשת. במאמץ “לשבור את המחיצות שנוצרו על ידי האנטישמים כדי לבודד את היהודים”, הוא עודד את האנטישמים, ותרם לאנטישמיות ללא גבולות. רתנאו עורר את הר הגעש של הלאומנות הטווטונית, שהלבה הלוהטת שלו נשפכה על היהודים אחת עשרה שנים לאחר שנרצח, על ידי אלה שכבר הקימו מזבח כדי להקריב את היהודים. הדמוקרטיה של רפובליקת וויימאר הייתה חזית כוזבת שמאחוריה חיה מפלצת הלאומנות הגרמנית. עלייתם של הנאצים לשלטון לא הייתה הולדת השטן, אלא ההכרה בלגיטימיות של קיומו. בהשתתפותו בממשלת גרמניה הדגים וולטר רתנאו שהיהודים שולטים במדינה. לא היה תמריץ טוב יותר לעורר את הכמיהה האנטי-יהודית. עבור החברה הגרמנית, רתנאו לא היה מנהיג אותנטי ופטריוט, יוצר ומושיע, כפי שהיה במציאות, אלא זר שהורס, משמיד, ומוביל את המדינה לתהום. וולטר רתנאו לא היה הקורבן הראשון לאלימות ברפובליקת ויימאר, אך מותו היה המקרה הראשון בתולדות המדינה שיהודי נרצח בשל תפקידו הרם. התגובה החיובית לרצח רתנאו לא איימה רק על קיומם של יהודי גרמניה ואירופה, אלא קירבה, בין השאר, את קצה של רפובליקת וויימאר. האמונה הבלתי מעורערת של רתנאו בנכונות מדיניותו ובגודל משימתו הגרמנית טמנה בחובה סכנה לקורבנות רבים אחרים.

רציחתו הייתה הקדמה לשואת יהדות אירופה.

ביבליוגרפיה

  1. ע. אילון. “רקוויאם גרמני. יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743 – 1933”. כינרת, זמורה-ביתן, דביר, 2004.
  • ס. הפנר. “סיפורו של גרמני 1914 ̶  1933”. “חרגול” הוצאה לאור 2002.
  • ש. וולקוב. “ולטר רתנאו. טרגדיה יהודית גרמנית”. עם עובד, 2014.

3.ס. צוויג. “העולם של אתמול (זיכרונות של בן אירופה)”. “כינרת זמורה-ביתן”, 2012.4.

N. Cohn. “Warrant for Genocide: The Myth of the Jewish World-Conspiracy and the Protocols of the Elders of Zion”. Harper and Row, New York, 1966.

5. A. Gordon. “Stateless Patriots”. “Scripta Publications”, Jerusalem–Haifa, 2016 (Russian).

כריכת ״ולטר רתנאו״ של שולמית וולקוב

קיראו גם

אלכס גורדון על פריץ הבר פטריוט גרמני חסר מולדת

תגובה אחת

  1. מה שחבל הוא שאדם כל כך אינטליגנטי ומשכיל לא השכיל לראות למען איזה משטר ואיזה חברה הוא נאבק. אם זה נכון שאלמלא רתנאו גרמניה היתה מובסת תוך כמה חודשים במלחמת העולם הראשונה זה אומר שהוא אחראי למלחמה שנמשכה יותר מ- 4 שנים, נהרגו בה כמעט 20 מליון אנשים, כמובן הרסה את אירופה הישנה שזה אולי דווקא לטובה, אבל זרעה את זרעי מלחמת העולם השניה האיומה ממנה בהרבה. וכל זה בשביל מה שהיה שלטון מלוכני (קיסרות) מדכא וכבר אז אנטישמי. היטלר לא המציא כמובן את האנטישמיות בגרמניה. נכון שהרשע לא היה כל כך בולט כמו אצל הנאצים, שגרמו לגרמנים רבים להתנגד למשטר. אבל גם תחת הנאצים היו מי שהמשיכו לשרת את שלטון הרשע, כמו פון-בראון וכמו הייזנברג. הפטריוטיות היא אולי מפלטו האחרון של הנבל, אבל היא גם מעוורת את עיניהם של חכמים. לפעמים עדיף לא לשרת את השלטון, גם של המדינה שלך. ואוסיף – ואפילו אם היא, לכאורה, דמוקרטית. והמבין יבין.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש + שמונה עשרה =