ישי ויסמן בסיפור על חבורת נערים שמחליטים “לטפל כמו שצריך” בחבר שלהם.

המערכת

The Railway Children (band) – Wikipedia

“אני אוהב לערבב את הקפה שלי, עם מקלות עץ קטנים, שטוחים. כאלה, שאפשר להשאיל (לא לגנוב חלילה), מבלי להחזיר לבית קפה למטה. אני אוהב אותו שחור, בוץ, חזק, בלי סוכר. ככה הוא בא לי הכי טוב”, אמרתי.

“חוץ מהקפה, יש עוד דברים שהיית רוצה לדבר עליהם?”, היא שאלה אותי, כשמשקפיה נחים על  קצה אפה.

אני מניח שהיא ניסתה לרמוז, שיש דברים יותר חשובים לדבר עליהם, מאשר על הקפה, בטח כשכל פגישה איתה עולה לי ארבע מאות שקלים, חשבתי וחייכתי לעצמי.

“האמת שאין לי”, אמרתי, בעודי נשען על כורסת המטופל, עוד רגע שוקע לתוכה: “הייתי רוצה להרחיב עוד קצת בנושא הקפה. אז אני אוהב לשתות אותו קר, כן, אני מחמם אותו, מחכה עשר דקות, רבע שעה ורק אז מתחיל לשתות. כשהוא פושר כזה, אבל את הסוף, אני תמיד שותה קר. ככה הוא בא לי הכי טוב”, אמרתי.

“ואיך אתה חושב שאופן עשיית הקפה וצריכתו משליכה עליך, על החיים שלך, על הזוגיות, על חייך המקצועיים? על העבר והעתיד שלך”, אמרה, כאילו מתעקשת, להפיק דבר מה עמוק ורציני, שיצדיק את התשלום.

“כלום, אין קשר”, אמרתי וסיימתי את הפגישה עוד לפני שהיא הספיקה לענות בטקסט הקבוע: “טוב אני מניחה שתם זמננו, תודה ונתראה שבוע הבא, יום ראשון בשעה חמש כרגיל”.

קמתי ויצאתי מהחדרון בקומת הגג התל אביבית וירדתי במדרגות המסתלסלות. חדר הטיפולים, שהיה בנוי כולו מעץ עתיק, היה לא רחוק מכיכר הבימה, בטח איזו ירושה, עוד ירושה של דודה זקנה, בסוף הכל מתחיל ונגמר באיזו דודה רווקה זקנה, שלא הוציאה שקל בחייה ואז מורישה בוכטה, לאחרון שנחמד אליה ובא לבקר. לא?

מצאתי את עצמי בצומת. זה היה אמצע היום, המכוניות נסעו במעגלים, חוזרים מהעבודה, הולכים לעבודה, אוספים את הילדים, אוכלים גלידה, למי באמת אכפת? כל עוד הכל מסתדר באופן קוסמי כלשהו, מעגל הכלום הנצחי של החיים. הדלקתי סיגריה, וחשבתי על ניסים. לניסים אף פעם לא היה מזל. ניסים חטף בשביל כולם, גם בשבילי.

אם יש מישהו שאני צריך להקדיש לו את הפגישות האלה, זה רק ניסים.

הוא היחיד ששווה, מאה פעם ויותר, ארבע מאות שקל! אפילו אלף.

חשבתי עוד קצת על ניסים, מעניין אם ניסים חושב עליי? אם הוא עדיין חי. למישהו אכפת מניסים? מישהו אוהב אותו? אף אחד, אולי אמא שלו, אמא שלו בטוח אוהבת אותו, כזה חמוד, עם הלחיים האלה שכיף לצבוט, איך אפשר לא לאהוב אותו? נכנסתי לסוברו ונסעתי בחזרה הביתה, גם החניה עלתה לי יותר מדי.

כל הכיתה תמיד הייתה מתאספת מסביב לגבעה. במרכז הגבעה היה מגרש כדורסל חדש, ראש העיר הבטיח, ראש העיר קיים. סוף סוף יש מגרש כדורסל למופת, באמצע השכונה הכי מחורבנת בפתח תקווה, בדיוק על הגבעה. בול במיקום המרכזי, הפריים לוקיישן של בני הנוער.

באותו יום הלכנו אני וניסים לשחק במגרש החדש. למרות שהוא היה די נמוך, גמד אפילו, הוא התעקש לשחק במשחק הגבוהים. השעה הייתה שש בערב, ובאופן פלאי, לא צפוי ומוזר ביותר, המגרש היה פנוי לחלוטין. לא הייתה שם אף נפש חיה. שיחקנו אחד על אחד ואני ניצחתי, כמו תמיד, אבל לא נראה לי שזה שינה לו, הוא נהנה מעצם החוויה כמו שאומרים, ותמיד קיווה, שיום אחד ינצח.

המזל שלנו נמשך בדיוק עשר דקות על השעון. כן אז היו שעונים, בתקופה הזו.

אבי הגיע, גם יוסי היה איתו. זה היה מספיק בשבילי להסתלק, לתפוס מרחק, במורד הגבעה. חכם לומד מניסיון, אידיוט מתעקש ללמוד על בשרו. ניסים נשאר לקלוע, להתאמן. הוא רצה להשתפר, הוא לא הבין שגמדים לא יכולים להיות שחקני כדורסל מקצוענים. בשביל להפוך את המופע למושלם, גם הָהֶדֵף, הרסיסים של פעילות הנוער הגיע, בדמות מספר דו ספרתי של בנות מצחקקות, משבט הצופים של בית הספר. כולן הגיעו, ועצרו במורד הגבעה, בדיוק בפינה שאפשר להשקיף על מרכז המגרש, ואני הצטרפתי אליהן. המופע התחיל.

אבי תפס את ניסים מצד אחד ויוסי מהצד השני.

“אתה רוצה להיות שחקן אהה, NBA, מייקל ג’ורדן הבא, רק יש בעיה אחת, אתה גמד, אז אתה צריך להתאמן יותר קשה. בשביל להצליח בחיים, צריך לעבוד קשה, רד לחמישים שכיבות סמיכה עכשיו!”, הוא אמר לו.

ניסים התחיל לעשות שכיבה סמיכה.

“עכשיו תתחיל להקיף את המגרש, בריצה הכי מהירה”, אמר לו אבי, “אבל עם תחתונים, זה יותר טוב, ככה, תהיה יותר קל, כמו נוצה”.

ניסים הוריד את הבגדים, נשאר עם תחתונים והתחיל לרוץ.

הבנות התקרבו, כולם התפקעו מצחוק.

“עכשיו נשחק, בסטירה-סטירה, זה כמו נשיקה-סטירה, רק בלי נשיקות”, אמר אבי, “או שאתה הומו ורוצה גם נשיקות?” והלביש לו אחת מצלצלת. יוסי, שהיה בחור מגודל, שלא היה ברור מה היה יותר, שמן או שרירי, המשיך מהצד השני להכות בו.

אבל ניסים לא בכה.

עוד סטירה, ועוד אחת, והמכות התחזקו. הוא לא החזיר ולא בכה, רק נשאר עם חיוך מוזר כזה, חיוך סובל, כאילו הוא בכלל חלק מאלה שעושים את הבדיחה, וכל מה שקורה, לא נוגע לו בכלל.

“תוריד את התחתונים”, הם אמרו לו.

הוא שתק.

סטירה.

“תוריד”, אמר אבי.

ניסים הוריד.

יוסי בעט לו בישבן וניסים נפל.

אבל הוא לא בכה.

מאחורי המגרש הייתה חורשה קטנה, פראית לחלוטין. מי היה מאמין שבאמצע עיר יש פלא טבע כזה. היא הייתה מלאה חולות, אבנים, זרדים, וענפים זרוקים. מסביבם היה אפשר ליהנות מצל עצים שתספורתם הזכירה את התלתלים של שחקן הכדורסל דוקטור ג’י ובן דמותו בכדורגל קרלוס ולדרמה.

יוסי ואבי גררו את ניסים לחורשה.

“עכשיו נעשה טקס לעילוי נשמתך, הגמד הראשון ששיחק בליגת הכדורסל המקצוענית ועבר את כל המכשולים בהצלחה. יהי זכרך ברוך!”, אמר אבי.

כל הילדים, ובראשם צעדת בנות הצופים, התקבצו בחורשה. כשמשהו מעניין קורה, תמיד החבר’ה באים, נכון? למה להפסיד מופע טוב, ועוד מאלה שאבי ויוסי יודעים לעשות.

” יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא”, אמר אבי, “בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, ואימרו אמן!!”.

יוסי אמר “אמן” וכולם השתתקו.

“התכנסנו היום לעילוי נשמתו של המנוח ניסים בן שולה, היה בחור טוב, סיים כיתה ט’, בציונים בסדר, לא הצטיין בספורט, אבל ניסה. היה בתול, אבל לא הומו”, אמר אבי וסיים את דבריו, “אנו מצטערים על מותו בטרם עת, תנחומים נשלחו לאימא שלו, השרמוטה”.

יוסי ואבי תפסו את ניסים, שעמד עירום כביום היוולדו ובעטו אותו לכיוון החול.

הם התחילו לכסות אותו בעלים וענפים קטנים.

ניסים לא בכה. הוא לקח את הכל בהומור, זה היה הקסם שלו, לקחת הכל בקלות. לא לקחת שטויות ללב.

הם סידרו לצד הקבר בעדינות את בגדיו והוא נשכב שם, מתכרבל בתוך עצמו,  כחלק מההצגה המושלמת.

“אתה מת ניסים”, אמר לו אבי, “אתה מת, זהו, הלך עליך. אין אותך יותר!”.

אבי ויוסי הורידו את המכנסיים והשתינו עליו. שתן צהוב, נקי, יפה כזה, זרם ארוך ובריא של גברים אמיתיים. “לזכרו של ניסים בן שולה!”, אמרו בעודם משתינים עליו.

וזה ממש הצחיק את כולם, צחוק כיפי כזה, מתגלגל, מתפרץ, שכואב בבטן, רק להחזיק אותו.

אבל ניסים לא בכה.

הוא שכב שם, מתכסה בעלים, מחבק את הזרדים ושומר על חיוך מעונה, קטן כזה. איזה חמוד הוא עם הלחיים, רק לצבוט אותם.

כל מי שהיה שם הלך, חתך בשנייה, בלי לבדוק אפילו מה קורה עם הנער שנקבר באופן מאולתר תחת אשפת החורשה והשתן הצהוב.

אני לא הלכתי, נשארתי שם, גם אחרי שכולם הסתלקו.

ניגשתי אליו ולא החלפנו מילה דקות ארוכות, פשוט שתקנו. הכדור נשאר במגרש. רציתי להחזיר לו אותו. אבל הוא לא רצה.

בסוף ניסים דיבר: “עזוב זה לא בשבילי זה, כדורסל זה משחק לגבוהים. נראה לי עדיף לי כדורגל”, אמר, וסיים, “קח את הכדור מתנה”.

ניסים לא הגיע שבוע לבית הספר, אמרו שהוא לא הרגיש טוב, שהיה חולה. אומרים שהוא לא סיפר לאף אחד, אבל אחת הבנות, שהייתה שכנה שלו מהבלוק הסמוך בשיכון, ראתה הכל וסיפרה לאמא שלה, ואמא שלה סיפרה את זה לשולה, אמא של ניסים.

ניסים הכחיש בפני אמא שלו את הכל. הוא אמר שאבי ויוסי בכלל חברים טובים שלו, שהם אחלה והם משחקים ביחד כדורסל.

הכל זה המצאה הוא אמר, “פרי דמיון של ילדה משועממת”, שמספרת שטויות לאנשים.

הבטן שלו כאבה ממש כל השבוע, כך מספרים, שלשולים, הקאות. הרופאים לא מצאו כלום, אמרו שהנער בסדר, מצוין, ומאוד נחמד, חמוד כזה. עם לחיים מתוקות, רק לצבוט אותן.

ההורים של ניסים החליטו לעבור דירה. הם קנו דירה בעיר אחרת. אומרים שאבא שלו תמיד רצה בית כפרי עם גינה.

בתוך תוכי אני מאמין ששולה, וגם אבא של ניסים, ידעו הכל. הם הבינו שאבי ויוסי בכלל לא חברים של ניסים, שהם הכי רחוק מחברים שיש.

לא ראיתי את ניסים מאז.

כשחזרתי הביתה בערב, התחלתי לחפש אותו ברשתות. עברתי כל אפליקציה אפשרית, ניסיתי לחפש את שם המשפחה שלו באנגלית, בעברית, מההתחלה, ולסוף, ולא מצאתי אותו בשום מקום.

“אז על מה היית רוצה לדבר הפעם?”, היא שאלה אותי.

ישבנו בתוך חדר העץ. אני מחבב את הכורסא, אבל הכי אני אוהב את שולחן הזכוכית, עם שני קנקני המים עליו. מים טהורים, נקיים, טובים, וכוסות מתכת, מבריקות כאלה, שרק בשטיפה ידנית אפשר להגיע לרמה כזו של ניקיון, לא מכיר דרך אחרת, רק בקרצוף ממושך מגיעים לזה. כל הכבוד לה, שהיא יודעת לשמור על חדר כל כך יפה. לגמתי מהכוס וסיימתי אותה כמעט בשלוק אחד.

“סיפרתי לך פעם איך אני אוהב לשתות את התה שלי, אני אף פעם לא שותה אותו חם, תמיד קר, עם קרח, בלי סוכר, אני מעדיף דבש, כפית אחת, לא יותר ולא פחות. אחרי זה אני מחכה, שהוא יהיה פושר, ואז אני מערבב אותו. אני אוהב שחלק מהדבש נשאר למטה, מחכה. בסבלנות. בחיים צריך סבלנות לא?”, שאלתי אותה.

“כן”, היא אמרה וניסתה שוב לחתור למקומות עמוקים יותר: “ומה אתה חושב שהתה הזה מסמל עבורך? מה המהות האמיתית שלו, אילו תחושות הוא מקנה לך?”.

“רגע”, אמרתי, “לא סיימתי, אני שותה אותו לאט את התה, בדיוק כמו שאני שותה את הקפה. לפעמים אני מגוון עם לימון, אבל אף פעם אני לא מוסיף סוכר, הדבש שבתחתית התה, מספיק לי”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 + 2 =