נורית גוברן דנה בשילוב בין מדע וספרות בספרות העברית, כפי שתואר, נחקר, ובוצע בידי המדען המשורר אבנר טריינין מחבר הפואמה הנבואית הידועה “ימים באים”.

המערכת

אבנר טריינין (14 בפברואר 1928 – 7 באוקטובר 2011). באדיבות מכון גנזים
אבנר טריינין (14 בפברואר 1928 – 7 באוקטובר 2011). באדיבות מכון גנזים

הדברים הושמעו ביום ההולדת השבעים ושבעה של המשורר ובנוכחותו, חשוון תשס”ו/דצמבר 2005, וכונסו בספרה של נורית גוברין “קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה”, כרך ו’, הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע”ה / 2015, עמ’ 248 – 252.

נושא הספרות והמדע, והשילוב ביניהם, העסיק מאד את השירה העברית מראשיתה. סופרי ההשכלה, במאה התשע-עשרה, ובמיוחד בראשית המאה העשרים, האמינו במדע, ככל בני דורם, וכתבו שירי הלל לגילויים ולהמצאות הטכנולוגיות החדשות בדורם. נוצרה ספרות שלמה המוקדשת לחשמל, לטלגרף, לטלפון, לגרמופון, לרכבת, וכן למכונה בכלל. עיתון “הצפירה”, שעורכו חיים זליג סלונימסקי היה מתמטיקאי מחונן ואיש מדעי הטבע, שם לו למטרה להביא לפני קוראיו את חידושי הטכניקה ולהכניסם לעולם המדע. התייחסות זו חייבה מערכת שלמה של חידושי מלים עבריות, כדי לאמץ, ככל האפשר, את אמצעי הטכניקה החדשים, אל חיק הלשון העברית.

לקראת שנת 1900, ושלושה חדשים קודם לכן, לקראת שנת תר”ס, הקדישו רבים את שיריהם לתאריך עגול זה. במיוחד קידמו בהתלהבות בעיתונות העברית, את התפתחות המדע והטכניקה.

עם כל האופטימיות הגדולה שהייתה בשירים אלה בגלל חידושי המדע והטכנולוגיה, שולבה בהם, כבר אז, מידה לא מבוטלת של פסימיות, בשל החשש שהאדם יעשה שימוש לרעה בטכנולוגיות החדשות.

כך, למשל, המשורר משולם זלמן גולדבוים (לבוב 1836 – פראג 1916), שהיה בשנת 1900 “קשיש” בן 54, כתב סידרה של שירים הקשובים לחידושים ולהמצאות הטכנולוגיות של זמנו, המבטאים בעת ובעונה אחת את הפחד שהאדם יעשה שימוש לרעה בהם1.

אחד המשוררים שנושא זה של שירה ומדע העסיק אותו ביותר היה נתן אלתרמן. בספרו “חגיגת קיץ” (1965) מצויים שירים לא מעטים שיש להם זיקה למדע. ידוע במיוחד המחזה “משפט פיתגורס” (כונס 1973), שכתב אלתרמן בנושא זה. מחשב זה, פיתגורס, כפי שכתב מנחם דורמן, הוא “גיבור חיובי” 2. גרשון שלום הִשווה בין “הגולם מפראג והגולם מרחובות”.

רות קרטון-בלום בספרה: “הלץ והצל” 3, במיוחד בפרק “אחדותה של תמונת היש המתפוררת: המדע כבסיס הכוללות”, דנה במחזה זה וקבעה כי “יצירתו של נתן אלתרמן, ובעיקר יצירתו המאוחרת, הייתה חלוצה בזיקתה החיובית למדע” (עמ’ 160). היא דנה בשוני שבין יחסו של אלתרמן למדע לבין יחסם של המשוררים קודמיו למדע, ביניהם שאול טשרניחובסקי. הנחת היסוד שלה בהשוואה שערכה בין “כוכבים בחוץ” לבין “חגיגת קיץ”, היא ש”האור הוא גיבור מרכזי בשתי היצירות”.

האור הוא גם המקשר בין משוררים אלה לבין המדען-המשורר אבנר טריינין, שהעיד על מקומו המרכזי של האור ביצירתו, המחבר בין הספרות למדע בספר שיריו “אוקלידום”: “אוֹר: בִּשְׁנֵי פָּנָיו הוּא מְסַמֵּל כְּפִילוּת / שֶׁל חֹמֶר וְגַלִּים” 4.

אבנר טריינין משלב בפעלו את איש המדע ואיש השירה. הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לשילוב זה. כאמור, אין הוא כמובן יחיד, אבל הוא אולי הבולט ביותר. הוא הגיע להישגים חשובים בשני העולמות, בשילוב מתוך הפרדה ביניהם. אין  ראיון שלא נשאל על כך, ואין מאמר ביקורת שלא עסק בנושא זה.

אבנר טריינין הוא פרופ’ לכימיה פיסיקאלית. נולד בתל-אביב בכ”ג בשבט תרפ”ח (14.12.1928) , ובימים אלה נחוג יום הולדתו השבעים ושבעה. התחנך בתל-אביב ובבאר יעקב, ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים ובקמברידג’ שבאנגליה 5. שימש כפרופסור-אורח באוניברסיטאות רבות בארה”ב. בשנת 1973 אף נצטלבו דרכינו כשהיינו שנינו בשבתון בבוסטון שבארה”ב. שימש בתפקידים אקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, בין השאר היה דיקן הפקולטה למדעי הטבע (1975-1978).

אבנר טריינין החל לפרסם סיפורים ושירים בשנת תש”ז (1947), תחילה בשבועון “עיתים”, שהופיע בשנים 1946 – 1948 בעריכתו של אברהם שלונסקי וריכז סביבו סופרים ותיקים ומתחילים, ולאחר מכן בכל העיתונים וכתבי העת הספרותיים העבריים. כאן תוזכר בקצרה יצירתו הספרותית בלבד, תוך הדגשה על חדירת המדע לשירתו. ספר שיריו הראשון “אזובי הקיר” יצא לאור בשנת תשי”ז (1957), ומאז הופיעו כעשרה ספרי שירה 6. ספר שיריו המקובצים, “מחזורים. שירים 1952 – 1998”, הכולל 592 עמודים, הופיע בהוצאה משותפת של מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, בלוויית מסה של דן מירון, בשנת 2000.   

כריכת ספרו של אבנר טריינין ״בין שירה למדע״

בין ספריו מן הראוי לציין, במיוחד בהקשר כאן, את ספרו “בין שירה למדע. עיונים בשירה העברית”, שהופיע בסדרה “מבואות” בהוצאת מוסד ביאליק, בשנת תשס”א (2001).

אבנר טריינין זכה בפרסים ספרותיים. הראשון שבהם היה פרס מועדון “מלוא” = “מועדון לסופרים ולאמנים”, שישראל כהן, אבי, יסד וניהל מראשיתו ועד שנותיו האחרונות. הפרס בשנת תשכ”ט/1969 הוענק לו על ספר שיריו השני, “הר וזיתים”, שיצא לאור באותה שנה. לאחר מכן זכה בפרסים נוספים, ביניהם: פרס ירושלים ע”ש עגנון על ספרו המערכה המחזורית: שירים” (תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, תשל״ח 1978 ; פרס ברנר ; ופרס ביאליק (1989) על ספרו “החזרות” (הקיבוץ המאוחד, 1989).

כאמור, כל מראייניו וכל הדנים בשירתו הדגישו את השילוב שבין ספרות למדע. כך, למשל, ראיון ברוח מוטיב זה של “מדע ושירה”, קיים משה דור עם אבנר טריינין, עוד בשנת 1971, שפורסם בספרו “לגלות לאדם אחר. עם סופרים” תחת הכותרת “המדען כמשורר” 7. על השאלה “כיצד מתישבת אצלו השירה עם המדע?”, השיב “מה שמשכני תמיד הוא הרצון לבטא עצמי בסמלים, בין מתימטיים בין שיריים”. סיום הראיון באותו מאמץ של המראיין משה דור, ליישב את הסתירה, כביכול, בין התחומים, בהסבר ביוגראפי-גיאוגרפי: “מדע ושירה? בירושלים מתישבים הרבה חזיונות שלכאורה הם סותרים זה את זה. ואף-על-פי שאני הנני ‘איש שפלה’ מובהק על-פי לידתי וגידולי, אינני מוצא שום ניגוד בין עובדה זו לבין העובדה שההר הירושלמי משמש לי תדיר מקור-התעוררות-והשראה”.

כריכת ״מחזורים״ של אבנר טריינין

עם הופעת “מחזורים”, ספר שיריו המקובצים, כתב ידידו המשורר והמתרגם שמעון זנדבנק, מאמר ביקורת תחת הכותרת “אשליה זו, שהשירה מפריחה מתוכה את ציפוריה” 8. המאמר נפתח כך: “אבנר טריינין, כידוע, הוא משורר כימאי. וכבר דובר לא פעם על הברכה שבצירוף הנדיר הזה של מדע ושירה, ועל הדרך שבה הדייקנות המדעית משווה פיכחות וצלילות למוזה השירית, הודפת השתפכויות לא-מבוקרות שלה, רותמת אותה ברתמה של אחריות, דורשת ממנה הוכחות”. “אבל”, הוסיף שמעון זנדבנק, “זה לא כל הסיפור, נדמה לי. יש בעמדה הכימית גם צד בעייתי”. בהמשך פרט “צד בעייתי” זה והדגימו.

דוגמה נוספת, שגם היא אופיינית מאד, לקוחה מפתיחת מאמרו של המשורר תמיר גרינברג, שכותרתו “מפני חולשת החושים אין אנו יכולים להבחין באמת” 9, כשסקר את הספר “בין שירה למדע. עיונים בשירה העברית החדשה” וכתב: “מדע ושירה נתפסים בימינו כשני תחומים נפרדים לחלוטין, אם לא מנוגדים. המדע [ – – -] מנסה לחשוף אמיתות אובייקטיביות [ – – – ] את מערכת החוקים המרכיבה את כל מה שנמצא מחוץ לנפש האדם. השירה, לעומת זאת, נתפסת כמתודה הפוכה בתכלית: זהו תחום רוחני הנובע אך ורק מתוך עולמו הפנימי של האדם היוצר. למציאות החיצונית ה’אובייקטיבית’, יש חשיבות רק באופן השתקפותה והשפעתה על נפש המשורר”. אלה “שתי תרבויות” ציטט תמיר גרינברג, את ההגדרה המפורסמת של הפיסיקאי סנו, “שני עולמות המתקיימים זה בצד זה בלא שתתקיים ביניהם זיקה כלשהי, ודאי לא יחסי גומלין”. מבחינה היסטורית, הזכיר תמיר גרינברג לקוראיו, “הפרדת רשויות זו” היא חדשה יחסית, ולא התקיימה בעולם העתיק, וציטט מאימרותיהם של הפילוסופים והמשוררים היווניים והרומיים.

בספר שערכה רות קרטון-בלום “מנין נחלתי את שירי. סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה”9, נכללו עדויותיהם של חמישה-עשר יוצרים, ביניהם אבנר טריינין. זה אחד המקורות המרכזיים שבו העיד על עצמו בהרחבה ובפתיחות. דבריו אלה הם מפתח חשוב לעולמו ולעולם שירתו. במרכזם: אין סתירה בין שירה ומדע והם משלימים זה את זה ומחזקים זה את זה, “הפכים שאינם מתמזגים לאחדות של ניגודים אלא מגיעים לידי השלמה מתוחה“.   

על השאלה “מנין נחלתי את שירי?”, ענה תשובה ארוכה ומפורטת, מלאת דוגמאות, שסיכומה הוא קצר ופשוט: “מן הטקסט החשוב ביותר – חיי”. אבל, כדבריו, “ביוגרפיה כמו היסטוריה מבטאת תפיסה מסוימת, והתפיסה היא תמיד אישית”. הדוגמה לנושא הדיוק העובדתי היא הדוגמה האולטימטיבית, או כדבריו “מעבדתית”: “יש לי אח תאום, לא זהה, שמבחינת העובדות חווינו אותן חוויות-ילדות. לימים היו לנו הזדמנויות לרוב להשוות את זיכרונות הילדות שלנו ולהיווכח עד כמה הם שונים”.

על ה”זכרונות הקבעוניים” כהגדרתו, מימי הילדות סיפר: “לא נולדתי בכפר אלא בתל-אביב, אך שנה אחת במושבה, בשנה החמישית של חיי, טבועה בזיכרוני כאילו נמשכה עידן ועידנים. היה זה במושבה באר-יעקב של שנות השלושים, שכל קשר שלה עם זו של ימינו הוא מקרי בהחלט”. אבל, המשיך וסיפר “בין אם היה זה גן-עדן או לא – הגירוש מן הגן היה והיה. כי לאחר שנה, ביום אחד עם חשכה מצאתי עצמי עם משפחתי ועם רהיטינו הדלים בשכונת הבוכרים בירושלים, בדירת מגורי (או יותר נכון: מגוֹרי) בבית-ההקדש בבא-תמא. פתאום אני בחצר אפֵלה, כלוא בין קירות בצורת מ”ם סופית, בחדר גבוה, עב-קירות ומסורג, וכאילו כבר הייתי בו פעם באיזה גלגול קדום שכה ניסיתי לשכוח אותו. מנורת הנפט שאמי הדליקה גם היא לא האירה את רוחי. וכך, בבת-אחת ארע הגירוש מן הגן”.

אבל שם גם טעם מן הדעת. וכדבריו: “אך שם גם הייתה פגישת-השתייה שלי עם הספרות”, בגיל חמש-שש, כשצפה באמו, ה”סחוטה בתום יום עבודתה” קוראת בספר.

המשך ה”זכרונות הקבעוניים” מרתק לא פחות, ומומלץ מאד לקרוא בהם. בין השאר סיפר על חשיבותו של התנ”ך בחייו ובכתיבתו, שהוא “ספר השתייה” שלו.

הפרק השני בעדות זו, עסוק, כהגדרתו, ב”צד השני של המטבע שלי – במדע”. הפגישה הראשונה עם יסודות המדע היתה ב”גימנסיה העברית ברחביה”. על פגישת שני עולמות אלה כתב: “הגיאומטריה מייצגת את שיאו של המהלך ההגיוני הרצוף, העקבי, השיטתי, מן היסודות האקסיומטיים אל המבנים המורכבים ביותר – מהלך שאינו סובל שום סתירה או קפיצת-דרך. והשירה, כמדומה, היא האמצעי היעיל ביותר שניתן לנו כדי להפוך את הסתירות לשלמות אחת, החודרת לתוכנו כמו דרך נקבי העור, עוקפת את התבונה ואף את מובנן של המילים, ונוסכת בנו הרגשת גדלות אף כשהיא שמה ללעג את קיומנו”.

זהו, קרוב לוודאי, ה”אני מאמין” של אבנר טריינין. הוא משוקע בשירתו בדרכים שונות, יחד עם “הזיכרונות הקבעוניים” של הטקסט של חייו.

עדות-עצמית נוספת מגלה את סוד משיכתו אל המדע. הוא רצה להיות מי שמאחה את “הקרע בין שתי התרבויות, המדע והספרות [ – – -] אבל למדע נמשכתי לא רק מצידו המתמטי-תיאורטי, אלא גם מן הצד הניסויי אשר מהווה את הבסיס לטיפול המתמטי – ובלי אישורו, סופה של התיאוריה לקרוס. ואכן, התחום שלי הוא בכיוון הניסויי של הכימיה הפיזיקלית: פוטוכימיה, שהוא חקר השפעת האור על החמרים מן הבחינה הפיזית והכימית. [ – – -] האור. התכונה הראשונה של האור שהפעימה אותי היא זו אשר יש הרואים בה את ראשית הקרע בין שתי התרבויות, המדע והספרות. [ – – -] היה בזה אישור לשני הפנים המנוגדים שהראה לי האור עוד בימי ילדותי: הפן הרך הנפרש לצבעיו, ומנגד הפן האכזר-המסנוור במרפאת העיניים, שאותה פקדתי לעיתים קרובות, כאילו הפגיזו את עיני”.

הביטוי לחיבור זה הוא מתוך ב”אוקלידום” שכבר נזכר לעיל, ושהוא עצמו הביא ויוזכר כאן במלואו: “אוֹר: בִּשְׁנֵי פָּנָיו הוּא מְסַמֵּל כְּפִילוּת / שֶׁל חֹמֶר וְגַלִּים  פָּן אֶחָד כַּחֲלִילוֹ שֶׁל פָּן / תְּנוּדַת אֵין-חֹמֶר בְּתוֹךְ חֲלַל אֵין-גּוּף / שֶׁהֱצִיפָנִי פַּעַם בַּשָּׂדֶה עַל סֶלַע מִבַּעַד לִשְׁמוּרַת / הָעַיִן שֶׁכְּמוֹ סָרִיג הִפְרִידָה לִצְבָעִים / אֶת שְׂדֵה הָאוֹר בְּתוֹך שָׂדֶה מוּצָף בְּקַחְוָנִים. /  אַךְ לוֹ גַּם פָּן אָפֵל שֶׁל פִּצְצַת מִצְרָר, / בָּרָד שֶׁל פְּגָזִים, כְּמוֹ אָז בַּחֶדֶר הָאָפֵל / עֵינִי כְּפֶצַע נִפְעֲרָה אֶל אֲלֻמַּת הָאוֹר / שֶׁיַּד-לֹא-דְּמוּת בָּאֲפֵלָה כִּוְּנָה הַיְשֵׁר אֶל הַפָּנִים”.

על השאלה הקבועה בדבר הצירוף של שירה ומדע, הסותרים, כביכול, זה את זה, ענה: “משאלות רבות שנשאלתי בנוסח ‘שירה ומדע איך הם מסתדרים אצלך יחד?’, התברר לי שצירוף זה מעורר תימהון, כאילו איבחנו אצלי איזה פיצול אישיות. [ – – – ] אף אם יש ניגוד מיוחד בין שירה למדע  [ – – – ] הריהו כאין וכאפס לעומת ניגודים אחרים שכל אדם מוצא בעצמו”.

על תפיסת השירה שלו אמר “שהיא תפיסה רגשית-שכלית, המקיימת גם היא מעין עקרון של השלמה”. היא “מבוססת על ראייה בו-זמנית של דבר והיפוכו – הפכים שאינם מתמזגים לאחדות של ניגודים אלא מגיעים לידי השלמה מתוחה“.

כאמור הדברים הושמעו ביום ההולדת השבעים ושבעה של המשורר ובנוכחותו, חשוון תשס”ו/דצמבר 2005, וכונסו בספרה של נורית גוברין “קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה”, כרך ו’, הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע”ה / 2015, עמ’ 248 – 252.

הערות

  1. עליו ועל שירי ראשית המאה העשרים, ראו: ‘קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה’, כרך א’, הוצאת  גוונים, 2002. וכן, כאן [כרך ו’] בפרק: “שירה בזירה”.
  2. “מקורותיו של ‘משפט פיתגורס’ ומשמעותו”, ‘מחברות אלתרמן’, ב’, 1979, 291 – 336.
  3.  הוצאת זמורה ביתן, תשנ”ד/ 1994, 159 – 177.
  4. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ”ה/1985. עוד על “האור” ראו בהמשך.
  5. אבנר טריינין נפטר בירושלים  בערב יום הכיפורים תשע”ב, ט’ בתשרי תשע”ב (7.10.2011).
  6. לאחר המועד של הרצאה זו, הופיעו שני ספרי שירה נוספים שלו: ‘רואה זיתים’ (תשס”ג/2003) ו’הבולענים’ (תש”ע/2010). ס”ה שנים-עשר ספרי שירה.
  7. ‘הארץ, ספרים’, 23.2.2000.
  8. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל”ד/1974, 179 – 185.
  9. ‘הארץ. ספרים’, 25.7.2001.
  10. הוצאת ידיעות אחרונות, תשס”ב/2002, 103 – 126. 
עטיפת הספר “אוקלידוס” מאת אבנר טריינין

קיראו גם:

“ימים באים” – פואמה על העתיד לבוא מאת אבנר טרינין ביקום תרבות

צפו באירוע על יצירתו של אבנר טרינין

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש + תשע =