כיפור  – סיפור זוכה פרס לציון מלאת חמישים שנה למלחמת יום כיפור

הסיפור ‘כיפור’, שזכה בפרס עופר לידר לשנת 2018, פורסם במקור בחוברת “שירת המדע, שנתון לספרות, אמנות ומדע” שיצאה בשנת 2018.

“יקום תרבות” מפרסמת אותו שוב במלאת חמישים שנה למלחמת יום כיפור, בפרוייקט פירסום סיפורים זוכי פרס שלנו.

נימוקי ועדת השופטים

הסיפור “כיפור” עוסק בטרגדיה של מלחמת 1973. ביד אמן ובריאליזם נוקב ומשכנע מתאר הכותב קבוצת לוחמים שהטנק שלהם נפגע. המספר הפצוע מיטלטל שוב ושוב בין מקומות וזמנים – זכרי מראות הקרב החרוכים שאינם מרפים, מחד גיסא, והשהייה במחלקת הכוויות שבה הוא מאושפז, מאידך גיסא. כך נמזגים אלה באלה הבזקים של רסיסי ביוגרפיה של המספר ושל חבריו בנוכחות פוסט-טראומתית מבעיתה.

חמלה, אהבה, דאגה, וחברוּת מהבהבים לרגעים על מסך התודעה ונגוזים. תיאור אמין של הפגיעה והאובדן, ושימת לב מוקפדת לפרטים, מצליחים להימנע מסנטימנטליות, ומיטיבים לצייר את השבר הרוחני ואת הכאב הפיסי. לכל אורך הסיפור הקורא חש שהוא ממש מצוי לצד החיילים ברגעי הקרב הקשים, ומלווה את המספר הכווּי והכבוי בניסיונו לעכל את השקיעה שנגזרה עליו.

הפרוזה הקצרה והנוקבת שלפנינו מתכתבת עם ספרות ההווי והמלחמה הישראלית, תוך שהיא מגלה רגישות לאופן שבו אפשר לטפל באחד האירועים הקשים שידעה מדינתנו. שוב אנו עומדים מול רעידת האדמה שרישומה האישי והלאומי אינו מתקהה עם השנים, והיא עוברת כמורשת כאובה מדור לדור.

על הסיפור ועל איכות הכתיבה החלטנו להעניק למשה קול את הפרס השלישי בתחרות עידוד היצירה בין מדענים על שם עפר לידר.

ועדת השיפוט

בני גיגר – יו”ר (פרופ’ מכון ויצמן), רפי וייכרט, אגי משעול, רוני סומק, אירית סלע, חנה ריינשרייבר (ידידת המשפחה)

כיפור

אני מתעורר מול שמיים שחורים. הגוף נוקשה, איברים רדומים. רק עיני נעות בארובותיהן, מחפשות באפלה. קולות רחוקים מבעבעים מבעד לְשֶקֶט כבד. קולותיה של מלחמה מתרחקת. ראשה הכבד נח על כתפי, ידה השמאלית חובקת את קרעי הסרבל שעל חזי. אני מביט בפניה הזרים לי בחשיכה. עיניה עצובות, מושפלות, כמעט עצומות. פנים בהירים מכותרים בעדת תלתלים מסתבכים. והלאה ממנה, מימין, מזדקרת לעברי צלליתו הכהה של הטנק המת. הצריח שנתלש ממושבו מעוצמת הפגיעה, שב ונחת מטה, חוסם את דרך המילוט של מזרחי מתא הנהג. הבן זונה עוד חייב לי לירה שלושים מהשק”ם. שמיים זרועים פירורי כוכבים. הקנה שמוט שמאלה על גבי התֻּבָּה, מתקרר מהירי המתיש. נח לו על צדו כמו זין ארוך ודק, שפוך לאחר דפיקה קטועה. Fuck them, fuck them all. אני ממלמל בלי קול. Fuck them. אני נרדם.

ריח של בשר חרוך מעיר אותי. נעה מביטה בי. כך מקרוב. מנסה להבין ויודעת שאף פעם לא תוכל. והריח קרוב כל כך. אני מביט מטה אל גופי הדומם. אל העשן שעולה עדיין מסוליות הגומי של הנעליים המפוחמות. נעליים השחורות עכשיו הרבה יותר. העשן נושא אלי את ריחן של רגלַי השרופות. אני עוצם את עינַי חזרה. מקשיב לחברים ששרים עם הגיטרה של שלומי. שרים אל תוך הלילה. מול עשן המדורה על החוף במכמורת. עשן מדורה של בשר חרוך. ואז אני מתעורר וצורח, עמי תירה! תירה! ועיני נפקחות אל מול המפץ. פגיעה של פגז חלול שקודח עכשיו בהילוך איטי את שריון הצריח. חודר בדיוק מעל התֻּבָּה ומפוצץ ת’תחמושת. גל חום רותח וברק מסנוור. תוריד ת’פנס, אני צועק עליו. סליחה הוא עונה, וממשיך לחפש עוד קיסם למדורה. וכשגמרו לשיר על אהבה מקודשת בדם, אני מועף מהצריח, מוטח אל סלעי הבזלת השחורה. ושעת בין-הערביים מחשיכה עבורי באחת.

שוב מתעורר אל קולות עמומים. אותם קולות היו חזקים כאן אתמול. קול שרשרות חורקות על אבנים, צרחת המתכת הטוחנת סלעים שנשפכו פעם מקרב האדמה. ותותחים ואנשים צווחים פקודות של פחד בתוך טנקים מיוזעים. אני מחפש את כוכב הצפון בפאתי השמיים. גם הוא נעלם לי. נעה נרדמה. נשימתה עמוקה והבושם העדין מתערבב בריח השריפה. ריח תרמילים שהקיזו את תוכנם. אחר כך עולֶה בפי טעמם העשן של תפוחי האדמה שאך הוצאו מהמדורה. שלומי מתחיל לנגן אקורדים חדשים, ואני מלקק שפתיים חרבות, סופג לקרבי את מלח הדם הקרוש על פני.

ראש קירח, מטושטש, גוחן מעלי. בוחן את אישונַי הנעים סביב ללא מיקוד. מנשה, הוא קורא אלי. מנשה, אתה שומע אותי? הוא ממלמל משהו למישהי שעומדת לי מאחורי הראש. הוא לא איתנו, היא עונה לו. והוא חוזר אלי, אתה במיון בתל השומר, הוא אומר ומיד מוסיף, אתה תהיה בסדר. אחר כך הם נעלמים, הקרחת והזיכרון. מישהו מטיל עוד קרש למדורה. מטח הגיצים מרתק אותי למקומי. כדורים נותבים רודפים האחד אחר השני, חולפים לי מעל הראש וממשיכים הלאה לכתובת אחרת.

אני מתעורר אל תוך הריק. בעיניים עצומות. הגוף החלול מעוות לו על גבי הסלעים החמים. שלווה דוממת. החרישו בראשי גם הצלצולים התמידיים שחוללו יריות הפגזים. אני מחפש זיכרונות אחרונים להיתלות בהם. מהערפל אני רואה את דורון נהדף לאחור על ידי קליע סורי מזוין. קליע 7.62 שעובר לו דרך הסרבל הפרום ויוצא מנצח דרך עמוד השידרה. ודורון נושר תחתיו, שומט מידיו את שני ארגזי התחמושת. בשביל מה חזרת אל הטנק התקוע, אני מייבב לעברו. והאחרים, מאחורי הסלע, באחת מורידים את הראש. הם לא מביטים אליו עוד. הרי בשבילם הוא חזר להביא עוד תחמושת, האידיוט. ואמא שלו תשב לבדה בדירתם ביהושע בן-נון, בוהה ברישום העיפרון האפור של פניו שייוותרו מזוקנים לעד. ואנחנו עולים לעמדת ירי ומכניסים מעיך בצלף המזדיין, שם ממול, בחורבה שבפאתי סָאידָה. ודורון הלך והצלף הלך. ואני רק ישבתי עם הטנק שלי בעמדת התצפית שמאחור.

נעה מפוררת מעל פני אגלי זיעה יבשים הספוגים בדם הפציעה של אתמול. שקטה היא מתבוננת בי כך מלמטה. לא אומרת דבר, ובכל זאת מבטה ממצֶּה טל מלוח מזוויות עינַי. טל שמתעצם ומתפשט עד שהוא גולש מטה אל עבר הרכות. ובמסלולו הוא חורץ שבילים לחים בפיח המלחמה הדבוק לי על הפנים, ממס בדרכו את המסכה השחורה המאובקת שלי. היא מעבירה אצבע מרפרפת בעקבות הדמעה, אצבע עם הטבעת שקניתי לה ליומולדת בשנה שעברה. מגעה מעביר בי רעד, ואולי זו רק צינתו של סוף הלילה.

השחר מקיץ. השקט חוזר. השָׁרים נרדמו להם ואני מביט בטנק השרוף. בתוך שריונו השקוף לי, ליבוביץ’ עדיין מביט דרך הכוונות, לא הספיק להבין מה היכה בו. מזליסט שכמוהו. תמיד הוא היה בר מזל. נולד בָּוילה הלבנה בנוף-ים ולפני הגיוס כבר הספיק להופיע עם הכינור שלו באירופה. הרקוויאם של מוצרט מתנגן לי עכשיו בראש לכבודו. ואולי לכבודי. את סֶגַל אני מגלה בשני מקומות. החצי העליון שלו צרוב על גבי הצריח מבחוץ והתחתון מרוח על ריצפת התֻּבָּה, בצד ימין. אני עוצם שוב עיניים עצומות.

כוחותיי אוזלים. זולגים מגופי. נספגים בְּרגבים יבשים של סוף הקיץ. אני לא מצליח להזיז את היד. למשש את איברי גופי האבודים. אחר כך, בדממת הבוקר, עולים צעדים. מרשרשים בצמחייה שקמלה לפני בוא הגשם. יש כאן מישהו? אני שומע קול מחפש במעלה המדרון. ואחר כך שוב, יש כאן מישהו? ומבלי שידעתי, רווח לי. מחפשים אותי בעברית. יורם, תעלה כאן, תבדוק בפנים, מצווה מישהו עם עין גרונית. ואחרי רגע יורם צועק חזרה, שלושה. והראשון מצווה, תחפשו את הטען, הוא כאן בסביבה.

וכאן יש עוד אחד, מעיר אותי קול לָקוֹנִי. הוא מדאיג אותנו, היא אומרת. אני פוקח עיניים. להקת אחיות עם אח ערבי אחד ניצבת עכשיו למרגלות המיטה. מביטה בי. אחת נמוכה, עם סטטוסקופ מוטל על העורף, מכתיבה לשנייה “התעורר ב-14:21”. שלום לך, אני ירדנה, אחראית המשמרת, מציגה את עצמה הלָקוֹנִית. איך אתה מרגיש? ואני, במקום לענות לה רק שואל, איזה יום היום? יום שלישי, באה התשובה במבטא ערבי כבד. אני מחשב ושואל, אני כאן יום או שמונה ימים? יום, הוא עונה לי. הגעת אלינו אתמול בצהרים. בַּמסוק. אני מביט בפניהם ויודע שאולי אמות בכל זאת.

חוֹחִית יחידה נוחתת לה על כדור הקוצים שמימיני. הגבעול הזקור נע קלות, בולם את נחיתת הציפור. היא מצייצת אלי ופולה במקורה העבה זרעים מתייבשים מהקיפּוֹדָן. פניה אדומים מדם קרוש שניגר על גבי עיניים שחורות. וסביב הדימום טבעת נוצות לבנה, חיוורת כמו שיפולי הצוואר של נעה. ואני לא רעב. רק הגרון כואב. אני מנסה להיזכר מתי אכלתי בפעם האחרונה. זה היה אחרי שדורון הלך ואחרי שהרגנו את הצלף ההוא. ממש לפני שנפגענו. סֶגַל פתח אז קופסת לוּף עם האולר שלו וארבעתנו, שותקים, תחבנו את ידינו ושלינו, כל אחד בתורו, גושים אפורים מהמחית הקרושה. אכלנו את רִיכַרְד לוי ולא היה לנו איכפת. אני בולע רוק סמיך. הכאב בגרון לא מרפה. כאב של חיכוך יבש שמשייף לי את קנה הנשימה. חיכוך של צינור הזוֹנְדָּה שמרוקן לי דרך האף פְּתִיתֵי רִיכַרְד לוי מעוכלים למחצה.

אני מתעורר כשכבר ערב בחוץ. אורות רחוב דלוחים מרצדים בחלון. אני מתמכר בעיניים עצומות לשלוות הלילה באגף הכוויות. שקט של אור ניאון מרצד ועגלת החייאה ממהרת בקוד אדום. לאט לאט המוח מתעייף מלחשוב. הוא מתרוקן והולך אל תוך חמימות המתעטפת במוך עֲנָנִי לבן. רחש החיים הולך ומתעמעם, הולך ומתרחק במסדרונות הריקים, נשפך אל צמר הגפן שמרחף לי בראש. הלסת נשמטת בכניעה, משט האוויר אל קרבַי הולך ודועך, נרגע לכדי חלחול זרזיפי חלוש. והפעם אני לא נרדם. גופי מרחף מבלי לחוש בסדין הפּרוּס תחתיו. רגליי החבושות כמו נותקו בקרן לייזר דמומה שהִתִּירָה את העצבים המובילים אל הראש. חזה שקוע, מדולדל, ודם המאט מהמירוץ בכליו.

בוקר. הלמות הפעימות שוכחת מן הרקות. לב מדומיין מחריש פעימה. ועוד אחת. אני הולך ושוקע, הולך ומתכנס אל תוך קיבה מְשוּתֶּקֶת, אל מעיים רבוצים, ריקים מתוכן כמו צינור גינה המתחרדן לו על מדשאה ירוקה בשמש אחר הצהריים. פניו החיוורים של דורון מופיעים מולי בחלון הבהיר. זה אני שנתתי לו למות שם לבד.

יד רועדת מחליקה לי על זיפי הזקן. רועדת וגוררת אחריה יבבה מתייפחת של אשה לצדי. אני לא חש עוד דבר, לא עולה בי חמלה. מתמסר כולי להיעדרו של העתיד. עוד נשימה רדודה מפלסת לה דרך מבעד לשפתי הסדוקות. ועוד אחת. ואור בהיר מציף את היקום. ואז הוא מתעפש לו, הולך ודועך אל מול עפעפי המוגפים. מול עיני הניגפות.

ראו גם

דף הפייסבוק של משה קול