משה גרנות כותב על ספרה של אדיבה גפן שיש בו חדירה עמוקה לנשמות הגיבורים, לצד עלילה מרתקת שבמרכזה אלימות כלפי נשים, התדרדרות אנשים לתהומות מצוקה, והיכולת להתגבר בעזרת אנשים טובים.

המערכת

כריכת ״יש מקום״ ספרה של אדיבה גפן

ההישג הגדול של הרומן הזה של אדיבה גפן (כנרת זמורה 2023, 351 עמ’) הוא בכך שהוא מותח מתחילתו ועד סופו, וממש קשה להניח אותו מהיד. ההישג השני, החשוב לא פחות, הוא היכולת הבלתי רגילה של הסופרת הנפלאה הזאת לחדור אל נשמותיהן החבוטות של הגיבורה הראשית והגיבור הראשי. שתי הנשמות הפגועות הן של רות, אישה נשואה כמעט בת שלושים וחמש, שבורחת מבעלה האלים, ואורי חורש, אב שכול, גרוש, שמרוב ייאוש מידרדר לאלכוהוליזם. למרות ששניהם מוצאים מקלט בעיר הדרומית ירוחם, ולמרות שהציפייה הייתה כי שתי הנשמות החבוטות האלו ייפגשו – זה לא קורה כמעט עד סוף היצירה. הגיגיהם וחוויותיהם של השניים מסופרות לסירוגין בכותרות מתחלפות: “רות”, ו”אורי”.

קצת פרטים על סיפור המעשה כדי שיובנו דברי הערכתי לספר זה, ואתחיל דווקא באורי: האיש הוא מנהל בכיר בחברה מסחרית גדולה, בעבר קצין בחיל התותחנים, ומצטיין בפקולטה למנהל עסקים. הוא חי ברווחה יחד עם אשתו יאירה ובנם היחיד ליאור (יאירה אינה מסוגלת להמשיך ללדת). אורי נענה להפצרותיו של ליאור ומרשה לו לרכוש אופנוע, והנער נהרג בתאונת דרכים. הזוג עובר אבל נורא, והעולם מתהפך עבור המשפחה: יאירה מאשימה אותו ברצח הבן (הרשה לו לנהוג בכלי המסוכן), אהבתה אליו מומרת בשנאה תהומית, היא מגרשת אותו מהבית, דורשת ממנו גט, והכי נוראה היא העובדה שהיא מוצאת נחמה בזרועותיו של גדי רומנו, חברו הטוב של אורי. מרוב ייאוש, אורי שוקע לאלכוהוליזם, מפסיק לתפקד, ובעבודה נאלצים לפטרו. בהשפעת האלכוהול, הוא נוהג באלימות כלפי נציגי החברה בה עבד, וגם כלפי המנהל, ד”ר גבירץ. הוא נעצר על ידי המשטרה, ומשוחרר בחסדו של המנהל שאינו מגיש נגדו תלונה. אין איש שיכול להציל את האיש האומלל הזה מן התהום אליה שקע, עד ששני צעירים, עודד ותומר, מוצאים אותו פצוע, מביאים אותו לבית חולים, דואגים לו, מלווים אותו למוסד לגמילה מאלכוהול, מארחים אותו בביתם, וכשהוא נפרד מהם, הם משאילים לו מכונית, בה הוא מתכוון לנסוע רחוק, לאילת, כדי לשכוח את גורלו המר. הוא מעוכב על ידי אנשים טובים בעיר ירוחם, נשאר בה, כשחבריו החדשים דואגים לו לדירה, לשיפוצה, וכן לעבודה כמאבטח בקונסרבטוריון העירוני.

שני המלאכים שהזכרתי, עודד ותומר, מזכירים לי מיניאטורה של ג’ שופמן “השניים”, בה הוא מתאר כיצד לנוכח התרסקותם של בני אדם (התעלפויות, שבץ) רוב האנשים מצקצקים בלשון, ומביטים באירוע כמו בהצגה, אבל תמיד יש שניים שינסו להציל את הנשמות האומללות. אורי מצא שניים כאלה, כי מי מלבדם היה מסוגל לארח אלכוהוליסט אלים בביתו ולהעניק לו אהבת חינם? הספר אינו מזכיר זאת במפורש, אבל ברור לקורא כי שני גברים החיים יחד בבית אחד, ללא נשים, הם לא בדיוק סטרייטים, וזאת לתשומת ליבם של אלה המביעים שנאה יוקדת ללהט”ב. אגב, הספר גדוש בעוד “התכתבויות” של הסופרת עם אושיות הספרות והמוסיקה בארץ ובעולם, כפי שאפרט להלן.

ובאשר לרות, לאחר שתי מערכות יחסים כושלות, היא פוגשת רופא עיניים יפיוף, עשיר, נדיב, ורומנטי, שמפנק אותה כמו בסרטים (ארוחות במסעדות פאר, זרי פרחים, ארוחת בוקר בפאריז). בקיצור, הגבר האידיאלי בעיני כל אימא לבנות. שמו – ד”ר שוקה אבישי. רות מאבדת את ראשה מרוב אהבה, והוא גם מתגלה כמאהב מרטיט לב. עד כדי כך היא מאבדת את הראש, שאינה מוכנה לשמוע את האמת על האיש מפיה של האקסית שלו, וגם אינה מוכנה להקשיב לחששותיה של זואיה, אחותה הגדולה הרווקה.

לאט לאט מתגלה פרצופו האמיתי. הוא מונע ממנה להתפתח בתחום האהוב עליה, צילום, שם הגיעה להישגים מרשימים, והיא נאלצת להסתפק בחצי משרת הוראה. מסתבר שהוא קנאי חולני: אסור לה לחייך לשום גבר; אסור לה להתחפש לגיישה, שמא תחרמן גברים; הוא עוקב אחריה אם היא באמת הולכת למקום העבודה ואינה מתרועעת עם זר. האיש הנדיב מתגלה כקמצן חולני, וכל ריב טיפשי גורם לו להפוך לחיה טורפת – הוא מכה אותה באכזריות, בועט בה, וגורם לה חבלות. היא נאלצת לאפר את עצמה בקונסילר כדי להסתיר את הסימנים הכחולים, ויש גם פעמים שהיא זקוקה לאשפוז בבית חולים, ואז היא, כמובן, נעדרת מהעבודה. אחרי כל התקפה כזאת הוא פתאום חוזר להיות הבעל האוהב, שמתנצל, מנשק לה את אצבעות הרגליים, נשבע לה אהבת נצח, ומפצה אותה במתנות (אחרי הסטירה הראשונה – קיבלה מכונית!), ובגן עדן במיטה, שהרי היא מעידה שהסקס איתו נהדר. באחת הפעמים, כאשר התכוונה להחזיר לו על אלימותו במכת אלה, הוא כובל אותה ומגלגל אותה בתוך שטיח, אחרי שספגה ממנו מכות רצח, ורק לאחר שתבקש ממנו סליחה אלף פעמים ותבטיח שלא תחזור על כך, הוא משחרר אותה. ועוד, שוקה מתקין חלונות כפולים כדי שצעקותיה של אשתו המוכה לא יישמעו על יד השכנים.

השאלה הגדולה מנקרת בליבם של הקוראים היא מדוע רות אינה מתארת את מצבה לאביה (אימה נפטרה) ולאחותה? מדוע אינה מתלוננת במשטרה? הרי יש על גופה אינספור צלקות. וכאן באה לידי ביטוי היכולת המרשימה של הסופרת להיכנס לנבכי נפשה של אישה מוכה – היא חשה שהמכות שהיא מקבלת הן בבחינת כישלון בשיקול דעתה, והיא גם מאשימה את עצמה בכך שהיא כביכול פוצעת את גאוותו הגברית. ועוד דבר: לאיש הזה יש יכולת בלתי רגילה להקסים, כך שאביה של רות אינו מסוגל להאמין שהאיש הזה הוא מפלצת. הסכר הזה שחוסם אותה מלתאר את סבלותיה נפרץ כאשר שוקה משתולל בשומעו שאשתו בהריון – הוא איננו רוצה ילדים, ואם היא הרה, ברור לו שהיא הרה לזנונים. הוא מכה אותה עד לעילפון, והיא מאבדת את העובר. בבית חולים מצהיר שוקה שרות נפלה במדרגות, ולכן הפילה. היא מעיזה סוף סוף להתריס שההפלה נגרמה ממכות שהוא היכה אותה, אבל האחיות (וגם אביה!) משוכנעות שהיא מעורערת בנפשה בגלל האסון, ולכן היא מטילה אשם על האיש “המקסים” הזה.

רות מנסה להתאבד (עמ’ 106), ולברוח ממנו, שלוש פעמים, אחרי סדרות של מכות, אבל הוא מוצא אותה כל פעם מחדש, ומודיע לה בצורה חד-משמעית שהיא אסירה שלו לנצח, ומאחר שהוא רופא עיניים, שרואה הכול למרחוק – הוא ימצא אותה תמיד, וחבל על הניסיונות.

בפעם הרביעית רות מתכננת כהלכה את הבריחה: היא משיגה סכום כסף גדול מדודתה כרמית (המוחרמת על ידי אחיה, הוא אביה של רות); גונבת את האקדח של בעלה; מנצלת את העובדה שהוא שולח אותה במרצדס שלו לקנות לו דבר מה בקיוסק,      ונעלמת. כאן הופך הספר לרומן בלשי ממש. היא מחליפה טלפונים ניידים וסימים, עוברת ממקום למקום ברחבי הארץ, שוהה במלונות בשמות בדויים, בטענה שבעלה אמור להגיע לשם בקרוב. איתן זלצר, חבר שלה מגן הילדים, נשמע להוראותיה: מחזיר את המרצדס השרוטה (בזדון – מעשה ידיה), שנותקו ממנה החיישנים והאיתורן, למגרש החניה של המרפאה, ושוכר עבורה מכונית אחרת. אחרי אינספור תחנות ביניים (אחת מהן אפילו בכפר הדרוזי יאנוח ג’ת) היא מתיישבת בעיר ירוחם בשם בדוי “הילה”, משיגה חברות, וגם עבודה כחופפת ומנקה במספרה של אישה טובת לב בשם ויקי שיבולת. הכול מבינים שהמספרה של ויקי איננה המקום המתאים לכישוריה, אבל היא לא מוכנה לפתוח את סגור ליבה ולספר את קורותיה – החשאיות היא מפתח להישרדות. אבל כישרון לא ניתן לכלוא, והיא רוכשת מצלמה יקרה, ומצלמת את לקוחות המספרה. ויקי מעוניינת לפתוח תערוכה, להודיע לעיתונות, ואולי אפילו לטלוויזיה – למגינת ליבה של רות, המבינה שפרסום התערוכה יביא לסוף האידיליה שהיא זכתה לו במקום ברוך אלוהים זה, בעיר ירוחם. ואמנם העיתון המקומי מפרסם את התערוכה שמבקשת תושבת חדשה בירוחם לקיים, וגם תחנת עזרה ראשונה לחיות פצועות שהיא יוזמת ומפעילה. בעקבות הפרסום בלשיו של שוקה מגיעים לירוחם, ולאחר שהם באים בדברים עם ויקי, המשוכנעת שהיא עושה טוב להילה, הילי בילי, שמותיה בירוחם, שהיא מחזירה לה את בעלה, הם מזמינים את שוקה לבוא ללכוד את רעייתו הסוררת בעזרת המשטרה. לא אקלקל את ההנאה של הקוראים הפוטנציאליים, ולא אתאר את הקטע המותח בסוף היצירה. רק אציין, תוך הרבה התנצלויות (כותב רצנזיות איננו אמור לייעץ לסופר), שאילו התמזל מזלי לכתוב רומן מרתק כזה, הייתי נמנע מלהוסיף את שבעת העמודים האחרונים, והייתי מסיים בתיאור איבוד העשתונות של שוקה לנוכח שוחרי טובתה של רות, ולנוכח השוטרים, כשהוא מכה אותה ובועט בה לעיניהם (עמ’ 343-341) – הקורא היה כבר מדמיין מהו ההמשך.

הזכרתי את ירוחם, מקום מקלטם של הגיבורה והגיבור שלנו, העיירה הדרומית הזאת (ששמה אגב, אינו מוזכר במקורות שלנו, אלא בכתובת מצרית) מתוארת באהבה ענקית: האנשים בה טובים וחמים (“בליבה של רוחמה טמון מפזר חום ענק”, עמ’ 205); כולם “בני דודים”; ומוכנים להזיז הרים עבור הזולת. לדוגמה, מוטי בן עיון הענק, שגם ליבו ענק, פוגש את אורי המיואש, המבקש להמשיך הלאה לאילת, הופך אותו מיד לחבר נפש, דואג לו לדירה, לשיפוץ הדירה, לריהוט, לאביזרים נחוצים, ואחר כך לעבודה כמאבטח בקונסרבטוריון. מוטי הוא גם האיש שיחד עם אורי ועוד חברים בעיר מצליחים לעכב את לכידתה של רות בידי בעלה, ואחר כך אפילו להפליל אותו. רות (בשמה הבדוי – הילה, הילי בילי) זוכה לכתף תומכת אצל רוחמה ובתה סמדי, וגם אצל המעבידה שלה ויקי. יש תחושה שמדובר בעיר שחסר בה היצר הרע, שיש בה אחווה כמוה לא תמצא בשום מקום אחר בארץ. אני הייתי מציע לטל אוחנה, ראש עיריית ירוחם, שתבקש רשות מאדיבה גפן לפרסם בתחנות האוטובוס ובלוחות המודעות קטעים מתוך הספר המתארים את סגולותיהם של תושבי ירוחם. כי באמת, על פי הספר, “הכול מושלם בירוחם” (עמ’ 173). ברור שלא הייתי מציע לראש העיר לצטט את דבריה של אחת מתושבות העיר, הסבורה שרות היא כפויית טובה כלפי בעלה המקסים, ומכנה אותה “כלבה אשכנזייה” (עמ’ 316). יש כאן רמז שעוד צרה צרורה בחברה הישראלית לא ממש מתכוונת להתפוגג.

יש בספר שלפנינו תיאורים יפיפיים. אציין דוגמיות: תיאור הקיוסק המוזנח אליו נשלחה רות על ידי בעלה (עמ’ 17); תיאור שיחות חיות (עמ’ 114); תיאור נוף מדברי בעד לחלון של רות בירוחם (עמ’ 147); תיאור התנהגותו הרכה של הווטרינר (סבא של רות) עם החיות הפצועות (עמ’ 202-201); תיאור עבודתה של ויקי הספרית (עמ’ 224); תיאור מראה ירוחם בערב (עמ’ 262); תיאור תושבי ירוחם מאזינים לנגינתו של אורי (עמ’ 264).

הזכרתי קודם את “ההתכתבות” עם “השניים” של ג’ שופמן – הספר גדוש ברמזים ל”התכתבויות” כאלו בשני תחומים: מוסיקה וספרות. אורי, מנגן וירטואוז בפסנתר, שהמוסיקה משכיחה מעט את זכר האסונות שפקדו אותו, “נפגש” בספר עם גדולי המלחינים (עמ’ 197), כשהוא מעדיף תמיד את פרנץ ליסט, אותו הוא ניגן בארבע ידיים עם בנו היחיד ליאור שנספה בתאונת דרכים. המוסיקה הייתה משורש נשמתם של אורי וליאור עד כי קראו לכלב המחמד שלהם “חצ’טוריאן”, על שמו של המלחין הארמני הידוע.

אזכיר כאן מעט מההרמזים אל קלאסיקה ספרותית: “רחובות ברזל” (עמ’ 65 – “פגישה לאין קץ” של אלתרמן); “שחקי על החלומות” (עמ’ 125 – טשרניחובסקי); “אומרים אהבה יש בעולם” (עמ’ 126 – ביאליק); “הייאוש נעשה יותר נוח” (עמ’ 142 – חנוך לוין); “לכל איש יש כתובת…” (עמ’ 145 – זלדה); “אם תרצי שאראה לך” (עמ’ 149 – נעמי שמר); “מחר יגיע יום חדש” (עמ’ 151, “חלף עם הרוח”, מרגרט מיטשל); “העיר באפור” (עמ’ 173 – נעמי שמר); “עוף גוזל” (עמ’ 203 – אריק אינשטיין); “אומרים אהבה יש בעולם” (עמ’  238 – ביאליק); “לקום מחר בבוקר” (עמ’ 254 – נעמי שמר); “התשמע קולי?” (עמ’ 300 – רחל); “שמחת עניים” (עמ’ 338 – אלתרמן); “נמצ’ק” (עמ’ 218 – “מחניים” של פרנץ מולנר).

אני מבקש לנצל את הבמה שניתנה לי להציץ במכמניו של הרומן המרתק של אדיבה גפן ולהביע את הרהוריי בנוגע לנושא המרכזי בספר זה – אלימות כלפי נשים. מדובר הרי במגפה מבהילה, שלא נראה לה באופק סוף. אני סבור שהתקלה המזעזעת הזאת נבעה מהאופי האלים של האמונה המונותיאיסטית, המציירת למאמין אלוהים אחד (זכר!), קנאי במידה מבהילה, שמעניש בדם ואש ותימרות עשן את שתי נשותיו “הבוגדות” – יהודה וישראל (ראו יחזקאל ט”ז וכ”ג). הרבה תקלות הביא המונותיאיזם לעולם המערבי, כמו קנאות, שמרנות, סגירות, הימנעות מקדמה, ממדע, מאמנות. כשאצל היוונים קמו גאונים כמו אוקלידס, פיטגורס, ארכימדס, אנו למדנו שתפקידנו לשמוע בקולם של אלה שיש להם קשר ישיר לאלוהים, ולהשמיד את עובדי “העבודה הזרה”. אחת התקלות במונותיאיזם היא היחס המחפיר כלפי האישה: האישה מקוללת להיות נמשלת על ידי האיש; בעשרת הדיברות ובחוקת המלך האישה היא חלק מהאינוונטר של האיש כמו העבד, השור, החמור, הסוסים והזהב; קונים את האישה כמו שקונים עבד, שור, וחמור; אב רשאי למכור את בתו הקטינה לעבדות עולם ( (שמות כ”א 7). חז”ל החמירו את היחס לנשים מכיוון אחר: בתלמוד הגדול כל החכמים הם גברים (להוציא את ברוריה), ו”יישרפו דברי תורה, ואל יינתנו לנשים” (ירושלמי סוטה פרק ג’ הלכה ד’). בספר שלנו (עמ’ 122) שוקה מצטט את ניטשה ב”כה אמר זרתוסטרא”, שכאשר באים אל האישה יש להצטייד בשוט. תנוח דעתו של ניטשה, קדם לו הרמב”ם, שמועיד לאישה תפקיד של משרתת (רוחצת פניו, ידיו של בעלה, מציעה את המיטה וכו’), ואם אינה ממלאת את תפקידה, כופים אותה אפילו בשוט (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ”א, הלכה ג’ י’). וגם הרמב”ם איננו מקורי, את החכמה הזאת למד מהקוראן שמרשה להכות את האישה (אישה אחת מתוך ארבע!) אם אינה נשמעת (סורה ד’ 39-38).

נציץ עכשיו במיתולוגיה של יוון העתיקה: ליד זאוס הנואף וארס הרשע אנו נמצא שם את גיאה, אלילת האדמה הרחומה; את אתנה, אלילת החוכמה; המוזות המעניקות השראה; דמטר אלילת התבואה; ארטמיס אלילת הציד; ומעל כולם, כולל זאוס, שולטות המוירות, אלילות הגורל. ברור שהאל הזועם שלנו, וחבורת האלים והאלות של יוון  – כולם פרי דמיונו של האדם. אבל ההבדל בהענקת “אשראי” למי שקראה סימון דה בבואר “המין השני” – הוא אדיר. דרך המחשבה הדתית הזאת של היוונים איפשרה נאום פמיניסטי אדיר ששם אוריפידס בפיה של מדיאה, ואפשרה חיבור קומדיות כמו “ליזיסטרטה” ו”מהפכת הנשים” של אריסטופנס.

לא נותר אלא להודות לאדיבה גפן על הרומן המרתק, ועל הנושא החשוב שבמרכזו.

אדיבה גפן מחזיקה את ספרה ״יש מקום״ דף הפייסבוק של הוצאת כינרת זמורה ביתן דביר

ראו גם

אדיבה גפן על ספרה

https://www.facebook.com/watch/?v=604273628321519

אדיבה גפן על מכון “גנזים” הכספת של הספרות העברית

אדיבה גפן מספרת על עצמה:

הפוסט הקודםכיפור  – סיפור זוכה פרס לציון מלאת חמישים שנה למלחמת יום כיפור
הפוסט הבאניוזלטר יקום תרבות ליום שישי 1/9/23
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה − שש =