אקדח על השולחן
אקדח על השולחן

זה קרה ביום שישי, שעה לפני כניסת השבת, וזה לא שהיא מקפידה במיוחד על שעות כניסת ויציאת שבתות וחגים, זה יותר הכבוד להוריה ז”ל. אלא שבשעה שכזאת אין דבר יותר גרוע מאיזושהי תקלה בבית, מהסוג של סתימת ביוב, קצר חשמלי או, לא עלינו, הפסקת חשמל.

היא בדיוק הכניסה סיר למקרר, כשהיא שמעה רעש מוזר מכיוון מכונת הכביסה. שטפה ידיים, ניגשה למקום וראתה שמכונת הכביסה שאותה היא הפעילה כרבע שעה קודם לכן, איננה פועלת.

התקלה הזאת במכונה, אם אכן זו תקלה במכונה, מבחינתה הייתה ממש לא במקום. שש שקיות גדולות ודחוסות בבגדים מלוכלכים המתינו לתורן בחדר. ארבע שקיות הביאה בִתה הצעירה, זו המתגוררת בתל אביב עם שותפה, ועוד שתי שקיות הביא הנכד, משוש חייה, הבכור של בִתה הגדולה, שהוא לוחם בצנחנים.

היא ניגשה ללוח החשמל הראשי ובדקה את המפסקים, שנמצאו כולם מופעלים. היא ניתקה את חיבור החשמל של מכונת הכביסה, המתינה כדקה וחיברה שוב. היא רוקנה באופן ידני את המים מתוך תוף הכביסה של המכונה, וניסתה להפעיל מחדש את המכונה… כלום. מכונת הכביסה הושבתה.

היא צלצלה לקבוע שלה “אברמוביץ’ שרברבות”, שבשבילה הוא פויו, שמתקן אצלה הכול, ולתדהמתה, לראשונה בתולדותיה, הוא לא ענה. היא הלכה למטבח ותלשה מדלת המקרר שלושה מגנטים עם פרטי טכנאים המצהירים באותיות קידוש לבנה שהם זמינים ועובדים 7\24, אך גם מהם לא נשמע קול.

בלית-ברירה היא פנתה ל”דר’ גוגל” ורשמה: “טכנאי מכונות כביסה”, ובהשראת תוכנית הטלוויזיה הוסיפה: “אבל שיצא צדיק!” היא קיבלה רשימה ארוכה של טכנאים, כולם “צדיקים”, וחייגה לשם הראשון אך נענתה במענה קולי בזו הלשון: “כאן אמנון הצדיק. השאירו הודעה ותיענו בהקדם”. בעוד היא חושבת לעצמה ש”הינה עוד שרלטן”, ופונה לחייג למספר הטלפון הבא בתור, צלצל הטלפון שלה, וקול חם וסימפתי אמר לה: ” היי, מה שלומך? כאן אמנון הצדיק”.

ענתה לו: “אתה חי או שגם זו הודעה קולית?”

היא שמעה אותו מתגלגל מצחוק. “חי בקושי, אבל חי… איך אני יכול לעזור?”

כעבור כחצי שעה ניגן פעמון הדלת את מנגינתו. היא התקרבה בשקט אל הדלת, הצמידה את עינה לחור ההצצה ו… לא ראתה אף אחד. היא שבה למטבח ולקחה בידה את סכין הלחם הארוכה. שוב ניגן פעמון הדלת והיא, מהמטבח, צעקה “מי שם?!” הקול החם והסימפתי השיב לה: “מי זה כבר יכול להיות בשעה הזאת? הצדיק!”

בדחילו ורחימו היא פתחה את הדלת ונדהמה לראות את ה”צדיק”, מחייך מאוזן לאוזן בעודו ישוב בנינוחות בכיסא הגלגלים החשמלי שלו…

הוא תמרן קצת קדימה, אחורה, הצידה… ולבסוף הצליח להתגלגל פנימה. “איפה הכלה?” הוא שאל, והיא הובילה אותו אל מכונת הכביסה. הוא הצמיד את כיסא הגלגלים למכונה, דחף יד חסונה ושזופה פנימה, אל תוך תוף המכונה, סובב אותו ימינה, סובב אותו שמאלה, “תקין כמו תינוק” הוא מלמל לעצמו, “אין לך ברירה צדיק, אין קיצורי דרך… צריך להפשיט אותה…” היא, ממקומה בצד השני, שמעה ותהתה אם זה הזמן שלה לברוח מהבית…

הוא חייג למישהו ואמר לו: “כבוד הרב, אתה מוזמן לעלות למעלה עם ארגז הכלים, קומה שנייה דירה שש”. כעבור כמה דקות שוב ניגן פעמון הדלת ובאמת נכנס רב, או לכל הפחות מישהו שנראה כרב. “תכירי את העוזר שלי סטאס, שעלה לארץ מאוקראינה כחילוני גמור, בור ועם הארץ בנושאי יהדות, אלא שהרב שחיתן אותו גם כישף אותו, וככה הוא נהיה “ישיבע בוחער”, גם צדיק, אבל מסוג אחר. איך הוא מצטט מ’שיר השירים’, סטאס שלי: ‘כתפוח בין עצי היער כן סטאס בין כלי העבודה'”.

הוא נתן הוראות וסטאס ביצע. כל דופנות מכונת הכביסה פורקו, המכונה עצמה נגררה לאמצע החדר, מה שאִפשר ל”צדיק” להקיף אותה מכל עבר ולבחון את מערכותיה. “אני מהמר שיש נזילה, אולי אפילו קטנה, שמגיעה לכבלי החשמל וגורמת לקצר. כבוד הרב, בוא ונחפש את הנזילה”.

לקח מעט זמן, אולי עשרים דקות, עד שה”צדיק” הריע: “הפושעת אותרה!” כלומר הנזילה. עוד כחצי שעה – והכול תוקן, הורכב, והמכונה הופעלה עם בגדים לבדיקה. זה היה הזמן שה”צדיק” ועוזרו התפנו לגשת למגש שהיא הכינה, עמוס בפירות חתוכים, פרוסות עוגת תפוחי עץ שנאפתה לקראת שבת, ושתי כוסות קפה שחור.  

עברו ארבעה ימים ואמנון, ה”צדיק”, כשיצא מהמקלחת, שמע בקולן את ההודעה הבאה: “אהה… שלום הצד… כלומר, אדון אמנון היקר, זאת אני, קומה שנייה דירה שש, כלומר, זאת בטי, נעים מאוד… פשוט הוצאתי עכשיו מהתנור עוגת תפוחי עץ, כמו שאז אכלת ואמרת שהיא אלוהית, וחשבתי… למה שלא תיהנה פעם נוספת… הרי לא כל יום ניפגש… אז רציתי…”. ההודעה נקטעה בגלל אורכה, אבל אמנון הבין כל מה שהיה צריך להבין. למוחרת ציפה לו תיקון מסובך של מזגן, ומזגנים זו בעיה, כי הוא איננו יכול להתקרב אליהם ו”להסתכל להם בלבן של העיניים”, כך נהג לומר, ולכן נאלץ להסתמך על עיניו של סטאס, ואלה כבר לא היו במיטבן מפאת שעות הלימוד האין-סופיות.

לכן, השעה הייתה כמעט שבע בערב כשהוא צלצל בפעמון דלתה של בטי, ולמרות זאת היא קיבלה אותו בחום ובמאור-פנים. הוא גִלגל את עצמו למקלחת לשטוף את ידיו, כשבדרך ערך ביקור נימוסין אצל מכונת הכביסה. כששב למטבח כבר הייתה העוגה מונחת על השולחן ולידה צלוחית מקריסטל ומזלג מוכסף. “התורכי כבר מונח על האש” היא קראה, והוא השלים אותה ואמר: “והבולגרי הצדיק כבר מחנה את רכבו ליד השולחן”.

אי-אפשר היה שלא להבחין בכימיה שביניהם. השיחה קלחה, הקפה ושלוש פרוסות עוגה כבר שכנו עמוק בקיבתו, והעיקר, זה מה שעבר לבטי בראש, הוא הצליח להצחיק אותה, וזה לא קרה לה המון זמן. כשהאורלוגין העתיק צִלצל עשר פעמים, בטי אמרה לו שעד עכשיו הם לא דיברו ולו מילה אחת על הנכות שלו. אמנון הסיט את כסאו אחורה והצידה לכיוון היציאה, ואמר לבטי: “אני מקווה שזה לא יישמע לך חוצפני, אבל כדי לדבר על הנכות שלי צריך מפגש נוסף והרבה זמן, אם זה בסדר מבחינתך”.

לפי יומן העבודה של אמנון הם קבעו להיפגש ביום שלישי בעוד שבוע, באחת בצוהריים, ובטי הזהירה אותו: “אוי ואבוי לך אם לא תבוא רעב…”

בין שלל המנות והמטעמים, את זה אי-אפשר היה לקחת מבטי, אמנון סיפר לה את קורות חייו, הרוב ביעף, ורק בעניין הנכות הוא הרחיב.

אז הוא סיפר שהוא כבר היה “ביג בוס” בחברה לייבוא שימורים מדרום אפריקה, חברה שהוא הקים עם שני חברים שהיו כמוהו, אלופי-משנה במיל’. הכול הלך מצוין, העסק הזה הצליח, גם “תנובה” האמינה בהם והייתה הלקוחה המרכזית שלהם, מה שהבטיח להם ביטחון כלכלי ארוך טווח. בבית חיכו לו מרים, מי שהייתה בשעתו הפקידה הפלוגתית שלו, ושלושת ילדיו, והחיים היו “דבש”.

מי חשב שכרמלה, אשתו של מתן, אחד מהשותפים שלו, תתאהב בו עד כדי כך שהוא פשוט לא יכול היה להתנגד ולעצור את הרומן הזה שהתפתח. “כאישה, את צריכה להבין”, הוא אמר לבטי, “שאני הייתי באמת, מה שנקרא, סליחה על חוסר הצניעות, גבר מבוקש מאוד… וגם צריך להוסיף שבכל הקשור ל’תשמישי מיטה’, כמו שנהגנו להגיד, לא היו לי מתחרים… וגם היא, כרמלה… תראי, מרים הייתה אהבת נעוריי, זאת עובדה. התחתנו ובנינו בית מתוך האינרציה של החיים. הכול היה טוב אבל… כלום לא היה מיוחד, לא היו… ‘זיקוקים’, כלום, את מבינה? שגרה… . ולכן, אין מה להגיד, שכרמלה הגשימה את כל החלומות שלי כגבר…”

בטי היא “אישה של פעם”, ואי-אפשר להגיד שהיה לה נעים לשמוע מה”צדיק” מה שהיא שמעה. היא התחילה לפנות צלחות מהשולחן כדי להגיש את הקינוחים והקפה, אבל הפצירה באמנון שלא יעצור ולו לשנייה. והוא המשיך לתאר את החיים הכפולים שהוא ניהל, כפולים אך מפרכים. נדרש ממנו גם להשקיע בעבודה את כל מה שצריך, וזה הרבה, גם לפנות זמן לבית ולגינה שהוא קיבל אחריות לטפחה מרצונו. והילדים, שלישיית המופלאים, שלפחות שניים מהם עברו אז את שנות ההתבגרות המסובכות, כשהקטן, אלעד, התחיל לזהות בעצמו את הנטייה שלו, ההולכת וגוברת, להימשך לבנים ולא לבנות. ובין כל אלה הוא היה צריך “להשחיל” את המפגשים עם כרמלה, שמהם הוא חזר תשוש, הן בגלל החשש והמתח והרצון להישאר סמויים, והן בגלל… מה יש לפרט, ממפגשים עם כרמלה חוזרים מרוקנים לגמרי…

“נו, אני מתארת לעצמי שבסוף זה נגמר, כי אי-אפשר להמשיך לחיות ככה…” בטי אמרה לו.

אי-אפשר היה להגיד שלא היו באוויר ניצוצות של קשר מתהווה. הוא, מצידו, מעולם לא פתח את סגור ליבו בפני אדם זר, בוודאי לא לקוחה. היא, מצידה, במשך שנים רבות השתייכה לקטגוריה של “אישה לבדה”, בראשה, בליבה, עדיין הייתה “אשתו של…” פתאום מצאה עניין, אפילו אמפתיה, אולי יותר מאמפתיה, בזר, באורח, זה שבא ואולי לא ישוב.

הוא שבר את השתיקה ואמר שלדעתו המפגש הזה מוצה וכדאי להשאיר משהו לפעם הבאה, ובטי, בדיוק כמו בטי הנערה מלפני חמישים שנה, השיבה לו בקנטרנות ש”מי אמר שבכלל תהייה ‘הפעם הבאה'”…

הפעם הבאה הייתה ארוחת ערב. בטי הכינה פונדו גבינות לוהט ולידו כמה סלטים מיוחדים. כשאמנון התגלגל פנימה הבית היה אפלולי, ורק על שולחן האוכל דלקו נרות וקטורת ריחנית. “כזה שולחן רומנטי אפילו כרמלה לא הכינה לך”, היא לחשה לו באוזן בהתרגשות נדירה מבחינתה, והוא מלמל שמעולם שולחן או רהיט אחר, פרט למיטה, לא היה רלוונטי למערכת היחסים שלו עם כרמלה.

באותו ערב הוא סיפר לה על האירוע ששינה את חייו, והוא השאיר לבטי להביע את דעתה אם הוא שינה את חייו לטובה או לרעה.

בסיומו של ריב קולני בין מתן, חברו-שותפו, לבין כרמלה אשתו, ריב אחד מני רבים, כרמלה, שכבר הספיקה לשתות באותו הערב כמה וכמה כוסיות ויסקי, הטיחה בפניו את המשפט, שהיה המפתח לכל מה שקרה: “אתה עלוב נפש… כאילו גנרל גדול של צבא הגנה לישראל, אבל מבחינתי אתה טוראי, כלום, אפס! אמללת לי את החיים! תשמע מהילדים מה הם חושבים עליך! ואתה יודע מה? אני אגיד לך את זה ישר בפנים, חד וחלק – אתה לא משתווה לקצה הציפורן של אמנון! כן, רק שתדע…”

כרמלה ארזה מזוודה ועזבה את הבית.

למחרת מתן קבע עם אמנון בבר הקבוע שלהם בירמיהו, מייד בפתיחתו, בצהריים.

“תקשיבי”, אמנון אמר לבטי, “אפשר להגיד עליי הכול, אבל, כשמציבים אותי בצומת קריטי – אני הולך עם האמת”.

“מה, הודית באשמה?!”

“אשמה? לא יודע… כשמתן הטיח בי את המשפט ההוא שכרמלה זרקה לו, עשיתי חושבים, אולי עשרים שניות, ואמרתי למתן: ‘אחי, תקשיב טוב. לא היה בינינו קשר משמעותי, לא היה ולא יהיה, אני מספיק ברור? אבל חוץ מזה כל השאר היה’.

מתן קם, נעץ בי מבט ארוך ויצא”.

בטי הייתה בשיא המתח. “ומה בסוף? ואני בכלל עוד לא יודעת לקשר את הסיפור הזה לכיסא הגלגלים…”

אמנון לגם מהקפה, הציץ בפניה של בטי ומצא שהזווית הזו והמבט הזה שווים שניים-שלושה צילומים.

“אני אקצר, כדי להקל עלייך. זה היה אחד באפריל, כשקיבלתי ביפר להגיע לישיבה שלא מן המניין של הדירקטוריון, במקום הקבוע במלון אוויה, שקרוב לנתב”ג, בסוויטה מס’ 700. כשנכנסתי לסוויטה רק מתן היה שם. שאלתי אותו היכן כולם, והוא אמר שרק אני הוזמנתי. אמרתי לו שאני לא מתכוון לשתף פעולה עם המשחקים שלו ופניתי לצאת. שמעתי אותו צועק לי לעצור, עצרתי והפניתי ראש לאחור. מתן החזיק בידו אקדח מסוג פרבלום עם משתיק קול, הניף אותו לעברי ואמר שכדאי לי לשבת ולדבר איתו על כל מה שהיה. אמרתי לו שישכח מזה והמשכתי ללכת”.

“אלוהים, הלב שלי עוד מעט יתפוצץ, ומה קרה אחר-כך?”

“הוא ירה כדור אחד שפגע בתחתית הגב שלי, בקצה עמוד השדרה… והינה בטי, במשפט אחד סיכמתי לך גם את תמצית הסיפור על הנכות שלי…”

אבל בטי, בטנה מכווצת מרוב מתח, התעקשה שימשיך לספר, ושאלה: “איך קצין בדרגה גבוהה שנהיה מנהל של חברה… איך, אחרי… מה שקרה… הנכות, במקום להמשיך בניהול, או להיות מרצה, או… לא יודעת, אז בחרת דווקא להיות מתקן מכונות כביסה?” אמנון חייך. “תלוי איזה חלק בך מקבל את ההחלטה… אם הייתי מחליט עם הראש, קרוב לוודאי שהייתי בוחר אחרת. אבל כשאתה מקבל את ההחלטה על-פי צו המצפון…”.

עברו כמעט שבועיים עד שהם נפגשו שוב. צריך להגיד שעבור בטי השבועיים האלה היו כמו שנתיים. היא הרגישה עם אמנון כנערה “בת-עשרה”, אולי אפילו יותר ממה שחוותה עם בעלה זיכרונו לברכה. אלא שה”צדיק” לא נח לרגע, והעבודה הייתה רבה. בטלפון היא שאלה אותו על רגשות נקם, אם יש לו כאלה, והוא השיב לה: “כל יום, כל שעה, כל דקה”. בטי שמה לב שהכעס, שמחשבות הנקם, הולכים ומקננים גם בה.

עוד בטרם עבר כיסא הגלגלים את סף הדלת בטי שאלה אותו אם הוא מחזיק בבית נשק ברישיון. אמנון תהה מה תכננה בטי בשבועיים שחלפו, ובסופו של דבר הודה שכן, שכמו מרבית מחבריו הבכירים במיל’ הוא מחזיק ברשותו אקדח לא רשום, שאותו הוא אימץ לעצמו, באחת הפשיטות מעבר לקווי האויב… “אבל למה את שואלת? מה קרה? במי את רוצה לירות?…” בטי עזרה לו להתמקם כראוי מול שולחן האוכל, ותוך כדי הסבירה שכוונתה הפוכה. “לא היה לי ספק שעוברות לך בראש מחשבות נקמה במתן. מה שמפחיד אותי הוא שיש איזשהו סיכוי שיום אחד תהיה בהתקפת זעם ו… נו, אתה יודע… תקשיב אדון אמנון הצדיק, אני מודה שאתה מאוד יקר לליבי ואני רוצה אותך פה, לידי, כמה שיותר, ולא שתשב ב’קלבוש’ כמו מתן… ולכן אני אגיד לך על מה חשבתי. אני רוצה שתאחסן את האקדח אצלי, הבנת? אני אשמור אותו וגם אשמור עליך”.

הוא הסכים, נתן לה את האקדח שלו, והיא דחפה אותו אל מתחת למזרן בחדר השינה.

כעבור כמה חודשים, גם זה קרה באחד באפריל, הטלפון של אמנון צלצל וזאת הייתה כרמלה. בקול בוכים היא סיפרה לו שהתקשרו מהמשטרה והודיעו לה שמתן, הגרוש שלה, שלאחרונה השתחרר מהכלא בתנאים מגבילים… נמצא אתמול ללא רוח חיים, כשבעורפו תקוע כדור אחד של אקדח.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + 13 =