אלי אשד עם הספר פרי עטו "הקומיקס הישראלי -מהצבר ועד גיבור העל" שיצא לאור בימים אלו בהוצאת "כתב". צילום אורן שרון
אלי אשד עם הספר פרי עטו “הקומיקס הישראלי -מהצבר ועד גיבור העל” שיצא לאור בימים אלו בהוצאת “כתב”. צילום אורן שרון

על ספרו של אלי אשד “הקומיקס הישראלי – מהצבר ועד גיבור העל, דמויות ומגמות מרכזיות בעלילון העברי 2000-1935” (כתב ווב, 2022, 307 עמ’).

עד שקראתי את ספרו זה של אלי אשד הייתי משוכנע שדוקטורט הוא חיבור טרחני, משעמם, מפוהק, שמטרתו להציג רעיון – שניתן לסכם בקצרה – בהרחבה לכדי מאות עמודים, שכל מטרתם להוכיח למנחה שהכותב קרא אינספור ספרים ומאמרים, שכולם יחד מבקשים להוכיח באינספור הערות שוליים שרק התיזה שבמחקריו של המנחה שווה התייחסות. וכן צריך, כמובן, להיזהר לא לדרוך על היבלות הכואבות של השופטים הפוטנציאליים. אלו המחשבות שליוו אותי כשקראתי מספר דוקטורטים, וגם כאשר כתבתי את הדוקטורט שלי.

אלי אשד הצליח להוכיח לי שאפשר לכתוב דוקטורט שעשוי לעניין גם הדיוטות שאינם שייכים לפרופסיה הנדונה – הדוקטורט שלו על הקומיקס הישראלי, שנערך לספר שלפנינו, הוא פשוט מסמך מעניין, ולעיתים אפילו מרתק. ברור שהחובה הבסיסית של דוקטורט היא האפאראט, ואת זה, כצפוי, נמצא בספר שלנו, כגון הרשימה הביבליוגרפית המרשימה (עמ’ 294-258), סקירת המאמרים הרבים שנכתבו על יצירתו של דודו גבע (עמ’ 214-200), סקירת כתביו של דודו גבע עצמו (עמ’ 222-215), וכדומה. אבל, למרות “החובות” האלו, הקורא מתעשר בידע בתחום שהמילייה הספרותי לא עסק בו במיוחד, וגם מהטקסט הרהוט, ולעיתים אפילו מרתק.

סוגת הקומיקס קרובה לליבו של “בלש התרבות”, הלא הוא אלי אשד, שפרסם כבר ספרים בתחום – “מטרזן עד זבנג” (2002), “הגולם – סיפורו של קומיקס ישראלי” (עם אורי פינק 2003) – אבל בספר שלפנינו מדובר במסמך שניתן לכנותו מפעל חיים. יש כאן סקירה שלמה של מחברי הקומיקסים משנות השלושים של המאה הקודמת ועד שנות האלפיים, וגם התרכזות מפורטת בחמישה יוצרים מרכזיים בתחום, הלא הם אריה נבון, יעקב אשמן, פנחס שדה, דודו גבע, ואורי פינק.

בסקירתו אשד מבדיל בין הקומיקס הציוני עד סוף שנות השבעים של המאה הקודמת, והקומיקס הפוסט-ציוני שהופיע אחר כך. בין כתבי העת לילדים ולנוער שפרסמו את הקומיקסים, וכתבי העת למבוגרים (בעיקר בעידן הפוסט-ציוני בסוגה), כולל תאריכי פרסומם. אשד מתעכב על ההשפעות מהעולם בתחום הפנטזיה כמו סופרמן, באטמן, ספיידרמן, וגם השפעות של הספרות הקאנונית, כמו “ייסורי ורתר הצעיר” של גתה, “שדים” של דוסטוייבסקי, “דון קישוט” של סרוונטס, “רובינזון קרוזו” של דניאל דפו, ועוד רבים. המחבר בוחן מגמות סאטיריות ומגמות פארודיות בקומיקס, וכן מתעכב למינם של הגיבורים – על הרוב בנים-גברים, הגם שבין היוצרים בתחום פעלו גם יוצרות רבות השראה, כמו המשוררת לאה גולדברג והציירת אלישבע נדל-לנדא. אורי פינק, שיוזכר להלן, מעניק לגיבורותיו מעמד שווה לגיבורים, ודוש יוצר דמות נשית מרכזית בקומיקס “רותי”.  

ראשון בין חמשת הנסקרים בפירוט הוא אריה נבון, שהוא ראשון הקריקטוריסטים ויוצרי הקומיקסים בארץ. נבון אייר מעל חמישים ספרים, הפיק סרט הנפשה, ועיצב תפאורות לתיאטרונים. מסתבר שבניגוד למקובל, שצייר מצייר בעקבות טקסט, לגבי אריה נבון ההליך היה הפוך: הוא צייר, ולאה גולדברג, שמשון מלצר, שלמה טנאי, אוריאל אופק, הוסיפו טקסט הולם לציור. הקומיקס נחשב לסוגה שולית, ולכן הוא הופיע בעמוד האחרון של כתב העת (נבון אייר עבור “דבר לילדים”). בין סדרות הקומיקס של אריה נבון: “אורי מורי”, “אורי כדורי”, “עולם הפוך”, “קטינא גדול”, “קטינא חייל”, “גדי גד”, “החמור החכם”. כדי לתת מושג לדמיון הילדי מכמיר הלב של נבון נזכיר שב”עולם הפוך” המלך מצחצח את נעליהם של עבדיו, וחיות טרף מסתכלות על בני אדם אסורים בתוך כלובים. גיבוריו של נבון היו בעיקר צברים שמעוללים פלאות (“רן הצנחן”, “עוזי נלחם במדבר”), אבל נתן ביטוי גם למה שמכונה היום “יוצאי עדות”, כמו “סעדיה מרבדיה” (הטקסט של אוריאל אופק) שהופיע ב- 45 פרקים.

הקומיקסאי השני הוא יעקב אשמן, יוצר בעל השקפת עולם כנענית (חברם של אהרן אמיר, יונתן רטוש, ועמוס קינן), שהביע בכתביו למבוגרים ביקורת קשה על מנהיגי הציונות (אידיאולוגים שלא נלחמו במלחמת העצמאות), ועל הפלמ”ח. כמו יונתן רטוש גם אשמן הביע הערצה לאלילות הכנענית תוך ניגוח עוולות המונותיאיזם, אבל מסתבר שקו מחשבה זה כמעט שלא בא לידי ביטוי בקומיקסים שכתב ובספרות הילדים בכלל. בין הקומיקסים שלו אזכיר את “המחשבות של לולו”, “לולו על אי בודד”, “אורי וגדעון בשבי המצרי”, “השלושה בעקבות האוצר”, “השלושה בלב ברזיל”, “מסע השלושה בספינת המרחב” (מה שאנו מכנים היום “חללית”), “גידי גזר” – גידי הפלמ”חניק (!!!) אוכל גזר לפני כל מבצע ומבצע פלאות. העלילות בקומיקסים מפליגות אל מחוזות הדמיון חסר הגבולות – הגיבורים מדמים עצמם לאסקימואים, לספורטאים באולימפיאדה, למגלי ארצות. אשמן מחבר גם קומיקס הצולל אל תקופת השופטים – “גם אמנון במתנדבים”. אם נבון רק צייר, ואחרים חיברו את הטקסט, אשמן רק כתב טקסטים, וציירים כמו אלישבע נדל-לנדא, דוש, ואחרים, הכינו את האיורים. אשמן פרסם את הקומיקסים שלו ב”הארץ שלנו”, כתב עת בו שימש לימים כעורך לאחר עזיבתו של בנימין תמוז.

פנחס שדה הוא הקומיקסאי הנסקר השלישי בספר, ואחד המאפיינים שלו המייחד אותו הוא העובדה שהוא חותם תמיד בשמות בדויים, וכל זאת מן הטעם שהוא לא ממש העריך את הסוגה הזאת, והוא נרתם אליה בעיקר למען פרנסה. כאן המקום לציין את סקירתו המצוינת של אלי אשד על קורות חייו של פנחס שדה, על מכלול יצירתו (עמ’ 128-113). מה עוד מייחד את שדה? הוא על הרוב מספר כל יודע שמתערב בעלילות, וגם מערב אישים מעולם הפוליטיקה לתוך סיפורי המעשה, כגון בן גוריון, חרושצ’וב, דה גול, נאצר, ערפאת, אליזבת מלכת אנגליה. כן ניתן לפגוש בקומיקסים שלו את הכור בדימונה, את בית הקפה “כסית”, ושחקני תיאטרון. הקומיקסים שלו מתכתבים עם גיבורי ספרות קאנונית, כמו דמויות מ”שדים” של דוסטוייבסקי (“אי המסתורין”), ושוטר ששמו מרסל פרוסט (“תעלומת העין המזמזמת ובול שלושת הכתרים”). יוסף ק’ מ”המשפט” של קפקא מופיע בקומיקס “תגליתו של ד”ר יוסף ק.”, מדען שנפגש עם האישים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית והעולמית, כפי שהוזכר לעיל. בקומיקסים שלו ניתן להפליג אל העתיד (שנת 2962!) ואל העבר. בקומיקס “צוציק” יש הד מחוויותיו של שדה כמפקד מחלקה שקיבל הוראה לפקד על פעולת תגמול בכפר ערבי. ב”מליסנדה או האלים באים” יש הפלגה לכוכב נוגה (משם באה מליסנדה), והפלגה אל העבר של אלפי שנים כאשר אנשי נוגה נחשבו בעיני יושבי כדור הארץ לאלים. הגיבור הראשי אסא נאבק בפשע, ופוגש במחבר (!) בשמו הבדוי “יריב אמציה”. “המסכה הצוחקת” משיק מעט לריאליזם, כששני חברים מצילים זה את זה במלחמה נגד מצרים. המשכו של “המסכה” הוא “חולות אדומים”, שבו מצייר שדה את השובים המצרים כאנשים הוגנים המתייחסים באנושיות אל השבויים הישראלים. וכן גם כאן מופיעה אישיות אמיתית – אריק שרון.

הקומיקסאי הרביעי הוא דודו גבע, לו מקדיש המחבר את היריעה הרחבה ביותר בספר (עמ’ 222-153), ובצדק, כי גבע היה היוצר הפורה ביותר בסוגה הזאת, וגם בסוגות אחרות. בחייו הקצרים (2005-1950) הוא פרסם מעל ארבעים כותרים, אינספור קומיקסים, סדרות סאטירה עם קובי ניב וחנוך מרמרי, חבר בצוות היוצרים של תכנית הטלוויזיה “ניקוי ראש”, ועוד רבים. את הקריירה ככותב קומיקסים החל כבר בגיל 16 אצל יעקב אשמן, עורך “הארץ שלנו”, והספיק לפרסם שתי סדרות עד שהתגייס לצה”ל (“צביקה צבר”, ו”סופר גולדה”). “העולם הזה” הקצה לו, ולקובי ניב וחנוך מרמרי, מדור בשם “זו ארץ זו”, מדור סאטירי על כל מה שיקר לממסד: הקיבוץ (“נאפס שאנו מעשנים”, “לדרכי אני נחפז דרך ארץ הברווז”); האמונה הדתית (“תעלומת עשרת השבטים”, “הגדה של פסח”, חז”ל בדמות של ציפורים משחקים בקלפים, “ברוך השם יום יום”, שם אלוהים חובר בפיקניק עם בנו ישו, עם זאוס, “מושיקו”, בודהה, מוחמד ווישנה); השלומיאליות הצבאית (סדרת “מגוחך”); החברה והתרבות הישראלית (“דרדס במכנס” “יומן הפקיד”); השלומיאליות של הבלשים (“אהלן וסהלן”). ובמדורם צחקו גם על ספרות הילדים הפופולרית: “דנידין”; “חסמבה” (“סיפורו של זיק מעוז זמנזל במשבר האנרגיה”, “חסמבק בקיבוץ”, “חסמבה במערות האף”, “קופיקו באושוויץ”); גיבורי על (“ברווזמן”).

גבע יצר שתי דמויות המזוהות עמו במובהק: “הברווז” ו”יוסף” – לשתיהן אף בולט. אשד סבור שיש כאן השפעה של “החוטם” של נ’ גוגול, וראו רשימת היוצרים שלדעתו של אשד השפיעו על גבע בעמ’ 157-154. שתי הדמויות הן של לוזרים, גלותיים – קוטביים לצבר הגיבור.

אדלג על קומיקסים נוספים המוזכרים בספר, ואציין את העובדה שגבע סלד ממש מההוויה הישראלית, ביקר אותה בסרקזם, ורק מקום אחד זכה לחסד מצידו – תל-אביב, שכדאי כי תיפרד משאר המדינה ותקים אוטונומיה המושתתת על ים, בחורות, ורשת ג’. אולי לכן אחרי מותו של גבע הוצגה מעל גג עיריית תל-אביב בובה ענקית של הברווז.

יוצר הקומיקסים החמישי המסוקר בספר הוא אורי פינק, שהוא גם עמית של המחבר לכתיבת הספר “הגולם – סיפורה של סדרת קומיקס ישראלית” (2003). אורי פינק הוא אביה של הסדרה “זבנג”, שתחילת ב-1987 והמשכה עד שנות האלפיים. סדרה שהייתה הצלחה גדולה כי עסקה בנושאים שמעסיקים את הנוער: זוגיות; פצעי בגרות; מקובלות חברתית; עימות עם מלכת הכיתה; ומורה “מפלצתית”. ל”זבנג” נולדו צאצאים – “זבנגלה” לקטנים, ו”צבנג” לחיילי צה”ל. “זבנג” הפיק יומנים שהיו אהובים על בני הנוער, וגם זכה להפקה טלוויזיונית, שבה שיחקו סנדי בר ויוסי גראבר (1991). “זבנג” הפיק מעל מאתיים מגזינים, וההצלחה הגדולה הזאת מעוגנת כנראה בכך שהוא אינו לוקח צד, אלא מלגלג על כולם ללא יוצא מן הכלל: אשכנזים וספרדים; דתיים וחילוניים; סטרייטים והומואים. אשד מצביע על כך שהצלחתו של פינק כל כך גדולה עד כי הוא היוצר היחיד בארץ המתפרנס בכבוד מקומיקסים.

בניגוד לדודו גבע, פינק איננו מתעב את המציאות הישראלית. הוא אינו חושב שכל הישראלים מטומטמים ומנוולים, כדעת דודו גבע, אבל הם כן תחמנים וטיפשים, וכן, יש אצל פינק סאטירה מצליפה בקומיקסים “הבלי משיח”, “פרופיל 107”, “סאברה מן”.

אינני יודע אם הסקירה הקצרה הזאת שלי תעורר רצון לטעום ממטעמיו של הספר הזה, אני מאוד נהניתי, ולמדתי המון על תחום שהיה לי בו מושג קלוש.

ראו גם

אירוע השקה של הספר בדיזנגוף סנטר

אירוע השקה בבית אריאלה עם אורי פינק

הפוסט הקודםישראל בשנת 2068
הפוסט הבאניוזלטר יקום תרבות ליום שישי 9/6/23
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × 5 =