משה גרנות סוקר ספר דיסטופי מצמרר במיוחד של ישי שריד, “השלישי” (עם עובד 2015, 259 עמ’), שמתאר את העתיד הלא רחוק של מדינת ישראל כמלוכה קנאית המקימה בית מקדש שלישי.

המערכת

כריכה קדמית של ״השלישי״ מאת ישי שריד

דיסטופיה (ההפך מאוטופיה) איננה מסוגלת לנבא את העתיד, אבל היא עשויה להזהיר מפני מעקשיו האפשריים. עשרות רבות של דיסטופיות התפרסמו בעולם, שדרכן הסופרים מבקשים להזהיר את הקוראים מפני רעות המזומנות למין האנושי, ובאמת מעט מאוד מתחזיותיהם התממשו. די אם נזכיר את עולם חדש מופלא של אלדוס האקסלי, שכתב על לידות מחוץ לגוף האישה, אך לא העלה על דעתו אפשרות שיומצא המחשב, ואת פרנהייט 451 של ריי ברדבורי, שניבא חברה שבה מכבי האש מופקדים על שרפת ספריות ובעלי ספריות. מעט אמת עתידית אפשר למצוא ב-1984 של ג’ורג’ אורוול, שחזה את זוועות הקומוניזם (אבל ב-1949, כאשר ראה הספר אור – רק עיוור לא ראה את זוועותיו של סטלין), ובבעל זבוב של ויליאם גולדינג, שתיאר איך בני אדם הופכים לחיות טרף. המצב הביטחוני והמדיני הקשה של מדינת ישראל הוא כר פורה לדיסטופיות מקומיות, כגון הדרך לעין חרוד ושואה 2 של עמוס קינן, 2023 של יגאל סרנה, ועכשיו השלישי של ישי שריד.

מדכא לקרוא דיסטופיה, ויש גם תחושה לא נעימה של פטרונות מצד הסופר, שכביכול הוא רואה את מה שקהל קוראיו אטום מלראות – אבל אולי יש הכרח לקרוא. הסופר יוצר עולם בדוי, שלדעתו הוא עלול להיות ממשי בעתיד כלשהו, אבל סופר זה אמור לשכנע את הקורא כי ההווי המתואר בעתיד זה נסמך על היגיון פנימי, כמו למשל החובה של מחבר יצירה היסטורית לשכנע את הקורא שתיאור ההווי שבספר הוא אומנם אותנטי. לפני שנבדוק את יצירתו של ישי שריד מהבחינה הזאת – אפרוש בקצרה את עלילת הספר:

יהונתן הוא בנו של יהועז, שהיה מלך בימי מלכות הבית השלישי (מכאן שם הספר), נמצא בכלא של העמלקים שהחריבו לא מכבר את המלכות הזאת, על מקדשה ועל כל אוכלוסייתה. הוא יושב בתאו פצוע ומזוהם, ומתנחם רק בזאת שמרשים לו לכתוב את קורותיו ואת קורות מלכות ישראל השלישית, תוך שהוא מקווה שמישהו מבני ישראל יגיע אל זיכרונות אלה. יהועז היה בצעירותו חוזר בשאלה שזנח את השומרון וגר עם אשתו וילדיו בנגב. רצח אביו של יהועז הפיח בו רוח של גבורה, והוא אוסף את בני ישראל, נלחם בעמלקים ומצליח לשחרר את ירושלים, את השומרון, הגליל, והנגב. ערי החוף – חיפה ותל אביב – מתאיידות מפצצות האטום של העמלקים. ליהועז יש גם כן פצצות אטום, אבל הוא איננו מחזיר להם כגמולם, כי בעיניו “אידוי” תל אביב החוטאת הוא עונש אלוהי על הכפירה ועל חיי הוללות. יהועז מספר לעם כי הייתה לו התגלות אלוהית בנגב, שבה נאמר לו שעליו להושיע את ישראל, להמליך עצמו למלך (הוא גם דואג שימצאו בכתובים שהוא מזרע בית דוד), להרוס את המסגדים בהר הבית, ולהקים את בית המקדש. הוא גם מפליא למצוא את ארון הקודש שהצניע המלך יאשיהו, ומחדש את עבודת המשכן כמו שכתוב בתורה ובמשנה.

החוק במדינה הזאת הוא חוק ההלכה הגזענית מאוד: אין דריסת רגל לבני דתות אחרות; לגויים יש נפש, אבל לא נשמה; הגוי הטוב ביותר אינו שווה את ציפורן הזרת של יהודי. אין מלמדים שפות זרות וחוכמת העמים, אלא רק הלכות, מזמורי תהילים ו… את שירי נעמי שמר. עבודת האל במקדש מתוארת פעמים רבות בכל אירוע ובכל טקס – שחיטת בעלי החיים, הפשטת העורות, התזת הדם על המזבח וכולי, הכול בפרוטרוט מזוויע, תוך הקפדה על כל פרט המתואר בכתבי הקודש.

בנו של יהועז דוד הוא שר הצבא, בנו האחר יואל הוא ממלא מקום של הכוהן הגדול (יהועז עצמו הוא גם מלך וגם כוהן גדול, כמו בימי החשמונאים), בתו יפעת ובעלה הם הממונים על שידורי הטלוויזיה, שממטירים אינדוקטרינציה, כמו בכל דיקטטורה. יש דמיון גדול בין ממלכתו של יהועז לזו של איראן היום: בית המשפט העליון בוטל, ובמקומו הוקמה סנהדרין, שדנה כופרים למוות בסקילה; יש משמר אמונה שבראשו עומד אדם מבהיל בשם לקיש, שחוקר בעינויים קשים עד מוות את קורבנותיו.

למרות כל זאת, ההמון משולהב מהכריזמה של יהועז, ואפילו כאשר ירושלים מופגזת על-ידי העמלקים, והמוני פליטים בורחים אליה מכל המחוזות שנכבשו ונהרסו, ונאלצים לאכול עשבים ברעב הנורא – אפילו אז הם מאמינים שיהועז יצליח “לשכנע” את האל (המצוי פיזית סגור בין ארבעה קירות בהיכל), שיושיע את העם.

ייתכן שממלכת יהועז הייתה מאריכה ימים, אבל הוא היה סבור שהקזת דם מדי פעם מועילה למורל העם, והוא יוזם מתקפה על העמלקים כדי להגיע למקורות הירמוך (נחלת חצי שבט מנשה) וליהנות ממימיו. המתקפה הזאת מצליחה בהתחלה, במחיר הרבה קורבנות, אבל אז יש מתקפת-נגד מסיבית של העמלקים, והיא מגיעה עד ירושלים. הצבא של יהועז מותש, מטוסיו מיושנים וחסרי חלקי חילוף בגלל החרם הבין-לאומי, הסוללות נגד טילים אינן מתפקדות. ההתקפה הגדולה על ירושלים קורית ביום הכיפורים. יהועז מקיים את הטקס לפי הכתוב בתורה, על כל דקדוקיו, למרות הפגזים שנופלים, לא רק ברחבי העיר, אלא גם בהר הבית עצמו, וזורעים הרס ומוות. על-פי דרישת מלאך (שיהועז והעם רואים ושומעים), הוא מחליט לרצות את האל הנוקם בהקרבת בנו, שנולד לו מאשתו השנייה (יהועז דרש וקיבל רשות מהסנהדרין לשאת אישה שנייה). יהונתן בנו, שהעריץ את אביו והיה נאמן לו בלב ובנפש, מתקומם כנגד רצונו של אביו ושל כל העם לעשות את המעשה הזוועתי, לשחוט את התינוק ולהקריבו לאלוהים כדי לשכך את חמתו – ובמקום לשחוט את התינוק, לפי דרישת אביו, הוא פוגע באב ובורח בחסות ההפגזות הכבדות, שמהן נהרגים לקיש ושומריו הדולקים אחריו. הוא מצליח להציל את התינוק, אך נשבה בידי העמלקים, ונכלא בתא הנידונים למוות.

כריכת תרגום הספר “השלישי” לאיטלקית, 2018

לאורך כל הווידוי של יהונתן בשהותו בכלא מתוארים ספקותיו לגבי מה שקורה בממלכה, כל זאת, כאמור, למרות הערצתו לאביו ולמפעלו ולמרות האהבה הגדולה שהוא רוחש לו. שלושה גורמים לספקות אלו: יואל אחיו מבהיר שסיפורי הגבורה של האב הם שקר, וכי לדעתו הממלכה הולכת לקראת אסון, והוא עצמו בורח לפני שהאסון קורה; אימו של יהונתן מספרת לו על החיים היפים שהיו בתל אביב לפני “האידוי”, וכן היא מציינת שאביו ברח כאשר נזרק לעברו רימון של העמלקים, ובמקומו נפצע יהונתן אנושות, ונשאר פצוע דכה וצולע; הגורם השלישי הוא דמות מלאכית-שטנית בעלת פני עיט, שחודרת לתוך מחשבותיו של יהונתן ונוטעת בו מחשבות אפיקורסיות, כגון שהאל אדיש לסבלו של העם (חורבן הבית השני, השואה), ואדיש אפילו לסבלו של בנו, הלא הוא ישו. עם זאת, דמות זו גם מזהירה אותו שאם לא יופיע בפני אביו ויאמר לו בבוטות שעליו להתפטר – הממלכה תיחרב. יש עוד הזיה מוזרה של יהונתן: הוא רואה בעיני רוחו את יצחק רבין נואם בכיכר על השלום (עמ’ 224-221).

עד כאן הכול “סביר” מבחינת ההיגיון הפנימי של הדיסטופיה, אבל מסתבר בסיפור שהמלאך נתפס במצלמה של לקיש, ראש משמרות האמונה. לקיש מצליח ללכוד אותו ולענות אותו עד מוות. עובדה זאת לא מונעת מהמלאך להופיע בפני יהועז והעם ולדרוש שיקריב את בנו. זאת ועוד: המלאך גורם לכך שעולה חזיר על המזבח, שהקטורת הופכת למקור צחנה, שבאמצע טקסים דתיים נשמע קול מואזין מוסלמי, ושהבהמות המובלות לשחיטה משוועות לרחמים בלשון בני אדם.

איך זה מסתדר עם ההיגיון הפנימי של הדיסטופיה? – לישי שריד פתרונים.

כשיהועז נמצא בשדה הקרב, מחליט הרב חסדאי, ראש הסנהדרין (שבנו נהרג בקרבות) למרוד במלך, ולמנות את עצמו לכוהן גדול במקומו. הוא מונה שלושה חטאים של יהועז, שבעטיים איננו ראוי להיות כוהן גדול. אחד החטאים הוא בכך שנשא אישה שנייה והוליד ממנה בן, שלדעתו הוא ממזר.

איך פסיקה כל כך מופרכת יכולה לצאת מפיו של בר-סמכא בהלכה?! ואם כבר יצאה מפיו, איך יהונתן לא הוכיח אותו על טעותו? לאורך כל הספר מפגין יהונתן בקיאות גדולה בתורה, במשנה, בסידור, במזמורי תהלים – הוא מצטט פרקים שלמים, מזמורים שלמים, משניות שלמות, שלמד בעל-פה בבית הספר ובעבודתו במקדש (אגב, הוא פצוע דכה, ולפי התורה הוא מנוע מלבוא בקהל ה’ [דברים כג, ב]). והרי התורה לא רק שהיא מרשה פוליגמיה, היא אפילו מנחה כיצד לנהוג בירושה של הבנים מהנשים השונות (דברים כא, טו-יז) – איך אם כן, שם ישי שריד בפיו של כזה בר-סמכא בהלכה היגד מופרך?

גם עניין “האידוי” הוא מופרך בעיניי: נאמר שיהועז לא החזיר לעמלקים בהמטרת פצצות אטום על יישוביהם משום שראה ב”אידוי” של תל אביב עונש משמיים על כפירת תושביה, ועל כך שהיו מוכנים לוותר על שטחים לעמלקים. ניחא, אבל מדוע העמלקים (שלפי היגיון הספר, לא רצו להפגיז את ירושלים בפצצת אטום כדי לא למנוע מעצמם אפשרות להקים שוב את המסגדים בהר הבית) הסתפקו בהפצצת תל אביב וחיפה, ולא הפציצו את היישובים הישראלים בשומרון, בגליל ובנגב? הספר איננו משיב בשום מקום על קושיה זאת.

אם יש תפקיד לדיסטופיה הזאת של ישי שריד, הרי שהוא להזהיר אותנו מפני ההזויים ששורפים מסגדים וכנסיות, ששורפים בני אדם, שמתכננים את הקמת בית המקדש השלישי על כל המבהיל שמתלווה לכך, כולל הבערת העולם כולו. אלא שאין באמת צורך להזהיר אותנו, כי אנחנו ממילא מבוהלים ומזועזעים ממה שרואות עינינו. מה שחסר לנו זה עצה איך מתגברים על הצרה הזאת, ואת זה באמת אין טעם לבקש מסופר, מאף סופר.

כריכת התרגום הצרפתי של “השלישי” , 2018

קיראו גם

ישי שריד בלקסיקון הקשרים

ישי שריד בויקיפדיה

דף הפייסבוק של ישי שריד

אלי אשד הקסם האפל של הדיסטופיות

יוסף אורן: הצופים לבית ישראל – מאוטופיה לדיסטופיה בספרות הישראלית

.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 3 =