כריכת ״רוזלינדה עוברת דירה״
כריכת ״רוזלינדה עוברת דירה״

הספר “רוזלינדה עוברת דירה”, ( מטר, 2022) שיצא לאור לאחרונה, הוא השלישי בסדרת ספרי הילדים של איריס ארגמן ונטעלי רון-רז, הניחנים בכתיבה עדינה ובאיורים פיוטיים, ומספרים את קורותיה של מכשפה בשם רוזלינדה. במאמר זה אנסה לפענח מי היא רוזלינדה, על מגבלותיה ואיכויותיה.

ראשית, רוזלינדה מתוארת כמכשפה, ולכן, באופן מוצהר ומהותי, היא אחרת משאר האנשים. זרה-מוזרה. במה היא מוזרה או אחרת? בשפת האבחנות הפסיכולוגיות ניתן אולי לתאר את רוזלינדה כנמצאת על הספקטרום האוטיסטי, או כסובלת מחרדה חברתית. בכל אחד משלושת הספרים מתוארים הקשיים של רוזלינדה בהסתגלות לנורמות ובמפגש הבין-אישי עם הזולת: ביישנות, קושי בהבנה חברתית, תחושת בדידות וחרדה. בכל אחד מהספרים ישנו אתגר חברתי שעימו מתמודדת רוזלינדה. הספר מתחיל בחסר כלשהו, שמניב תעוזה לצאת מההימנעות החברתית המהווה אזור נוחות, ולהתמודד עם האתגר, ולבסוף מגיעים סיפוק והנאה מהקרבה החברתית שנוצרה.

בלי לשלול את הקריאה שהצגתי זה עתה, במאמר זה אנסה להתמקד באופייה של רוזלינדה, ולהציע קריאה ששמה דגש על היתרונות המצויים בה. קריאה הרואה בהתנהגותה יוצאת הדופן עניין שיש בו אלמנט של בחירה, בדגש על נאמנות לחוויה פנימית של עושר רוחני. את הניסיון לקרוא את רוזלינדה דרך דגשים אלה אבסס על המקבילה הגברית המוכרת כל כך לדמותה בספרות הילדים העברית, המפוזר מכפר אז”ר. לאחר מכן אסתייע ביומנה של אתי הילסום כדי לחדד את איכות החוויה הפנימית שניתן לקרוא בדמותה. כך, אציע שספרי רוזלינדה מבטאים את רוח התקופה, בכך שהם מציגים התייחסות ספרותית מזווית חדשה לנושא המוכר של חריגות חברתית.

רוזלינדה מוצגת למן ההתחלה כמכשפה, ולכן כחריגה. כך גם דמותה המפורסמת של לאה גולדברג מוצגת בזרותה כבר בשמה: “המפוזר” (להרחבה ולהעמקה בנושא זה מומלץ לקרוא את מאמרה של שמעונה פוגל). המפוזר ורוזלינדה, שניהם חוֹוים קושי בהתמצאות בזמן ובמקום, בהבנת נורמות ופרוצדורות חברתיות, ובעקבות קשיים אלו חשים בלבול וקושי בהשתלבות חברתית בעולם.

כריכת ״המפוזר מכפר אז״ר״
כריכת ״המפוזר מכפר אז״ר״

קל לראות שהבלבול וחוסר ההתמצאות הם המאפיינים הדומיננטיים של דמות המפוזר, כך למשל:
“רץ האוטובוס ברחוב, מסביב קהל לרוב.
עוד סמטה ועוד פינה אך איה התחנה!?
והנה בתחנה הוא, רכבות יצאו ובאו. הנוסעים עולים יורדים וחורקים הגלגלים.
רק קרון בודד אחד, מנותק עמד בצד. לא המה ולא חרק הקרון המנותק.
רץ המפוזר אליו ונכנס בו וישב”.

(מתוך המפוזר מכפר אז”ר)

כריכת ״רוזלינדה יורדת מהעץ״
כריכת ״רוזלינדה יורדת מהעץ״


וכך:
“עת לקום או עת לישון? לא כתוב על השעון!”


בדומה למפוזר גם רוזלינדה מתקשה בהתמצאות:
“בתחנת הרכבת היתה המולה רבה:
אנשים נסעו ובאו,
מסילות התפתלו,
רכבות צפרו.
רוזלינדה עמדה מבולבלת ומפוחדת…
… ‘לאן את נוסעת?’ שאלה הקופאית.
‘אני לא יודעת’, ענתה והראתה לה את המפה המצוירת”.

(מתוך רוזלינדה יורדת מהעץ).


ולמשל:
“בכניסה לבניין הייתה דלת בצבע כסף שנפתחת כמו ארון,
ובצדה כפתור מהבהב בצבע צהוב.
היא לחצה על הכפתור והדלת נפתחה.
היא דלגה פנימה, אך מיד ניתרה החוצה.
זה היה מפחיד”

(מתוך רוזלינדה עוברת דירה).


שניהם, ‘המפוזר’ ו’המכשפה’, החריגים בחברה, המתקשים בהתמצאות בנורמות ובהתנהלות בחיי היום-יום, הם במובנים מסוימים זרים בחברה. מי הוא אם כן אותו מפוזר, אותה דמות בבואה, שעליה כתבה לאה גולדברג, ומה בסיפורו יכול לשפוך אור על דמותה של רוזלינדה?

היצירה “המפוזר מכפר אז”ר” בעיבודה של לאה גולדברג נכתבה במקור ב-1932 על-ידי סמואיל יעקבלביץ מרשק, גדול משוררי הילדים בברית המועצות, בשם “הנה כך הוא המפוזר”. היצירה עסקה באי-הבנה של קודים חברתיים, ודנה במערכת היחסים שבין ה”אחר” לבין החברה, כשהסמל המרכזי בה הוא של קרון מנותק. מרשק תיאר ביצירה זו את דמות האומן-האינטלקטואל הנלעג, המנותק מהחברה בלבושו ובמנהגיו. חוסר ההתמצאות שלו, וחוסר ההלימה שלו לנורמות הינן מבדרות מחד גיסא, אולם הן מבטאות ביקורת סמויה על מעמד אנשי הרוח במשטר הקומוניסטי, שזלזל באמונתם של אלה בערכה של חירות המחשבה מחד גיסא, ובחוסר היצרנות שלהם מאידך גיסא. לאה גולדברג תרגמה את הסיפור לעברית שלוש פעמים. ניתוח בחירותיה של לאה גולדברג בשלוש הגרסאות השונות מעלה כי היא עיצבה את דמות המפוזר באופן שונה מזו של מרשק. הדגש שלה, מסיבות הקשורות בנסיבות חייה, הוא על חוויית הזרות והבדידות של ‘משוגע הכפר’, זה החורג מהנורמות. בעוד שאצל מרשק הקרון המנותק מסמל את הנושא החברתי, ומבקר את הקודים החברתיים ואת המבנה של החברה הסובייטית, אצל גולדברג הופך הקרון המנותק לסמל למצב הנפשי של האדם: הקרון המנותק מייצג את הניתוק של הפרט מן המציאות. המפוזר הוא דרכה של גולדברג לעסוק בפחד מפני השיגעון, מפני החלקים המודחקים שבנפש. הניתוק הוא עניין פסיכולוגי ולא סוציולוגי. המפוזר של גולדברג הוא אינו הפרופסור המפוזר של מרשק, אלא המשוגע של הכפר – אדם הנוהג כמשוגע ונתפס באופן זה על-ידי החברה (ראו מאמרה של שמעונה פוגל).

העמקה בדמות המפוזר של גולדברג מאפשרת להתבונן בחריגות כמצב נפשי, בדגש על חוויית בלבול וחרדה עקב הקושי בהבנה ובהשתלבות החברתית. בדומה למפוזר, גם רוזלינדה מתוארת לעיתים כמפוחדת ומבולבלת, אולם היחס למפוזר שונה מאוד מהיחס שלו זוכה רוזלינדה. בעוד שהבלבול של המפוזר נתקל בלעג, הנראה בדמות הילדים הצוחקים לו באיורי הספר בפתיחה ובסיום כאחד, וביחסו של נהג האוטובוס, רוזלינדה פוגשת זולת מיטיב, הרוצה להרגיעה ולהושיט לה עזרה. למרות שהמפוזר עושה ניסיונות להבין ולתקשר עם הסביבה, אין בכך תועלת. התקשורת לא מקדמת אותו, כיוון שהיא מנוכרת, חסרת חמלה וגמישות. חוסר ההתמצאות בזמן ובמקום, המעוררים לעג כלפי המפוזר של לאה גולדברג ומותירים אותו בזרותו הבודדה, מתחלפים בעלילותיה של רוזלינדה לחום ואמפתיה, ולתיווך של הזולת בינה לבין המציאות החברתית ומורכבותה: הדוור בספר הראשון, המכשפה שהופכת לחברתה בספר השני, ושכניה החדשים, ילד ואם – כולם מייצגים את האפשרות של אותו חריג בחברה שלא להיוותר לבדו.

זווית נוספת להבנת ההבדל ביחס אל החריגות בשני הסיפורים היא בבחינת תמונת העולם העולה מכל אחד מהם. המפוזר של גולדברג נושא את החריגות, השיגעון – בקרבו, הוא אמון על הכאוס, בעוד שהעולם שבחוץ נותר מסודר. הוא אינו מושפע מהסדר החיצוני, ונפלט ממנו כאותו קרון מנותק. יש שאף יאמרו שזהו תפקידו, להכיל את אי-הסדר שבתוכו כדי לשמור על עולם חיצוני מסודר. מספרי רוזלינדה עולה תמונת עולם הפוכה. הבדידות והבלבול נוכחים לא רק אצלה, אלא מהדהדים במפגש החברתי שלה עם הזולת. כך למשל, בסופו של הספר הדוור מתוודה כי גם הוא-עצמו מעולם לא קיבל מכתב, ובכך חושף את בדידותו. רוזלינדה אומנם מייצגת את החריגות במהותה המכשפתית, אולם העולם שהיא פוגשת מכיל סדר ואי-סדר בו-זמנית, בדידות וקרבה זה לצד זה, וכך הם יכולים להתקיים באופן אינטגרטיבי גם בעולמה שלה. היותה מכשפה רומזת לנו על היחסים הדיפוזיים שבין הפנים לחוץ בכל הנוגע לאיכויותיה החריגות: היא מכשפת, משמע, משפיעה מכוחותיה ומעולמה הפנימי כדי לשנות את המציאות שמחוצה לה.

אולם לא רק תמונת העולם האינטגרטיבית, האמפתיה לחריגות, והאופטימיות שהיא מולידה, מהווֹת חידוש ברוזלינדה בהשוואה למפוזר. הבדל נוסף, המוסיף נדבך חדש לדמות הזר שמייצגת רוזלינדה, הינו היחס הניטרלי והלא שיפוטי כלפי אותה זרות. ממה נובעת הזרות? הייתכן שהיא לאו דווקא חיסרון או מגבלה? אולי היא נובעת מהבדל בעולם הפנימי, בעיצובו, ובמעמדו בקרב אנשים שונים? מיהו אותו משוגע הכפר? האמן? האינטלקטואל? האחר? מי היא רוזלינדה, מעבר להיותה מכשפה? בניגוד למפוזר, שכמעט כל מה שנודע עליו הוא היותו מפוזר, על רוזלינדה אנו יודעים יותר. מסופר לנו שהיא אוהבת לצייר, שהיא קשורה מאוד לטבע: מזג האוויר, רחשים, בעלי חיים. היא מתבוננת בעולם בקשב רב, יש לה ספרים בארגזים שהיא פורקת בדירתה החדשה, והיא “קוסמת” עוגות ולא אופה אותן. היא מגדלת חיות מחמד (חתול) בדומה לאנשים רגילים, אבל יש לה גם דרקון. רוזלינדה היא אישה בעלת עולם פנימי עשיר, העדפותיה קשורות בחיבור לטבע ולעולם היצירה והרוח באופן ייחודי ועוצמתי דיו כדי להוות תחרות משמעותית עם העולם שמחוצה לה.

מה מרגישה רוזלינדה? מה היא חושבת? כדי להבין טוב יותר את רוזלינדה – שעולמה הפנימי שואב לא פחות מזה החיצוני – אגייס לטובתה את כתיבתה של אתי הילסום. יומנה של אתי הילסום “השמים שבתוכי” מגולל את חווייתה כצעירה יהודייה בהולנד בין השנים 1943-1941 עד למותה באושוויץ. האם בגלל שהמציאות מאיימת הופך העולם הפנימי למוחשי יותר? אולי. אך אולי זו נטיית לב של אנשים מסוימים הנוטים להרהר, לדמיין, וליצור, אנשים שהחוויה המופנמת שלהם היא כה שואבת, עד שהעולם אינו צריך לאיים כדי להפוך לרחוק וללא רלוונטי, או שהעולם הינו מקור נהדר להשראה עבורם, אך פחות מושך כמרחב למעורבות פעילה. וכך כתבה אתי הילסום: “האמת היא שהמציאות אינה מציאותית בעיניי, ולכן אני לא מצליחה להגיע לכלל מעשים, כיוון שאני לא תופסת עד כמה הם חשובים וכבדי משקל. שורה בודדה של רילקה נראית לי מציאותית יותר מאשר לעבור דירה או משהו כזה…” (מתוך השמים שבתוכי).

אתי מתארת היטב את המאמץ הרב הנדרש ממנה למעורבות פעילה במציאות היום-יום החיצונית, לא מפני שהיא מוגבלת בהבנתה את המתרחש או שהיא חרדה מפניו, אלא מפני שהעמדה שלה כלפיו היא אחרת: “לפעמים אני צריכה לאמץ את כל כוחותיי, כדי לארוג את מסכת השגרה היומית-לקום, להתרחץ, להתעמל, ללבוש גרביים בלי חורים, לערוך שולחן, בקיצור: לשוב ולמקם את עצמי ביומיום-עד שלא נשאר כמעט כוח לדברים אחרים. וכשאני קמה בזמן כמו כל אזרח, אני מתגאה כאילו עשיתי משהו נפלא…” (מתוך השמים שבתוכי).

מהי העמדה הנפשית ההופכת את ההשתלבות במציאות החיצונית למאמץ כה גדול? לפי דברי אתי, זוהי לעיתים עמדה החוֹוה את העולם במלוא עוצמתו, מלאת התרגשות ממנו. עמדה הרוצה להתמזג עם העולם, עם יופיו ועושרו, לתפוס אותו במלואו וליצור, להצטרף לכוח הבריאה שבו: “זאת מחלתך: את רוצה להגדיר את החיים לפי נוסחותייך שלך. את רוצה לחדור בשכלך לכל תופעות החיים, במקום שתניחי לחיים לחדור אלייך. כמו שנאמר: אפשר ללכת וראשך בשמיים, אבל אי אפשר להכניס את השמים לראש. את רוצה לחזור ולברוא שוב ושוב את העולם, במקום להנות מהעולם כמות שהוא…” (מתוך השמים שבתוכי).

מי שקשוב לקולות הפנימיים של נפשו ולקולות החיצוניים שסביבו, מי שמקשיב באמת, האם הוא יכול לתפוס הכול? האם קצב החיים והתרחשותם המקבילה באין-ספור ערוצים לא סוגרים עליו לעיתים? דמותה של רוזלינדה מציעה עמדה המתמודדת עם סוגיה זו, שאולי מתוארת באופן כלשהו בשירו של אלי שמואלי “המוזיקה”:
“אתה לא יכול להבין
את כל הקולות. לפענח אותם.
לא נועדנו להכיר מיליארד נפש.
זה יהיה כמו לנסות לקרא עתון מתעופף
ברוח
בתוך סופת עתונים בגודל אטמוספרי
של הוריקן.

אתה לא יכול לעקב אחרי כל משפט,
בחברת המילארדים.
זה מפרק אותנו.
אתה צריך להקשיב לשריקת הרוח.

אי-אפשר לפתור שום דבר.
אבל אתה יכול להקשיב למוזיקה.
הקשיבו למוזיקה.

של תבת הנגינה הפלנטרית
מסתובבת
סביב עצמה

אל תנסו
לעמוד בזה

נסו
לרקוד.”

כריכת ״רוזלינדה״
כריכת ״רוזלינדה״

מקורות:

ארגמן, א’ (2013) רוזלינדה. מטר הוצאה לאור.
ארגמן, א’ (2018). רוזלינדה יורדת מהעץ. מטר הוצאה לאור.
ארגמן, א’ (2022). רוזלינדה עוברת דירה. מטר הוצאה לאור.
גולדברג, ל’ (1968). המפוזר מכפר אז”ר. עם עובד.
הילסום, א’ (2002). השמיים שבתוכי: יומן. כתר.
פוגל, ש’ (2017). המפוזר מכפר אז”ר – למוסקבה? למצרים? לירושלים? – לבירור מהותו של המפוזר ביצירה “המפוזר מכפר אז”ר” במקור ובתרגום. פורסם באתר של ד”ר שמעונה פוגל, חוקרת ספרות ילדים.
שמואלי, א’ (2022). המסע הארוך אל המובן מאליו. הוצאת עתון 77.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 3 =