אין סיפור יותר מעורר את הדימיון, חושני, פתוח לפרשנויות, לוקח אותנו למסעות אנכרוניסטיים בחלל במרחב ובזמן, מאשר "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול. "אליס" הוא סיפור שלעולם לא נתעייף מלחזות באינסוף העיבודים שנעשו לו בכל תחומי המדיה, בשל ריבוי האפשרויות וההמצאות שהוא מאפשר מהיותו פתוח ודימיוני כל כך.
למסע קסם כזה לוקח אותנו הכוריאוגרף והיוצר המוכשר מוזס פנדלטון, במופע המחול המרהיב, היפיפה, ועתיר הדימיון של "מומיקס", שהגיעה בימים אלה לישראל. "אליס" עלה ב־28 בדצמבר, ויימשך עד 6 בינואר בבית האופרה בתל אביב, וכן בבאר שבע, ירושלים, חיפה, אשדוד, וקריית מוצקין. אני צפיתי בו במשכן לאמנויות הבמה ת"א.
המופע אינו מספר במדויק את סיפורם של אליס ושל לואיס קרול, אלא משתמש בו כהשראה, ולא רק בו, אלא גם בעיבודים השונים שנעשו לו. פנדלטון עצמו הודה שהעיבוד של דיסני הוא שהשפיע עליו ביותר, ושהמשחקיות הילדית, תכונה שמאפיינת אותו ואת יצירותיו, חשובה לו ביותר, ומאפשרת את הרעננות והמקוריות שביצירותיו.
"מומיקס" היא להקה שהסיפור הזה "תפור" עליה. סיפור, שבו הגורם החזותי וההמצאתי דומיננטי, בדיוק כמו "מומיקס". הלהקה האמריקאית הוקמה בשנת 1981 על ידי פנדלטון, אשר פרש מלהקת "פילובולוס" ויצא לדרך עצמאית. בתחילת דרכה של הלהקה, השתמש פנדלטון לרוב בחיבורים מפתיעים של גופי הרקדנים, היוצרים מבנים אקרובטיים באמצעות כוחם וגמישותם, והטכניקה המיומנת שלהם. בהמשך עשה שימוש נרחב גם באפקטים טכנולוגיים.
הלהקה ידועה מראשיתה הודות ליצירתיות יוצאת דופן, יופי תנועתי, ויכולת אדירה ביצירת תמונות סוריאליסטיות, המשלבות תאורה, צל, אביזרים, הומור, ואת הגוף האנושי. עבודותיו של פנדלטון העניקו לו את הכינוי "מיק ג'אגר של עולם המחול", והפכו את "מומיקס" ללהקה ידועה ברחבי העולם, שמצליחה למשוך גם קהל שאינו נוהג לפקוד מופעי ריקוד, ומצליחה בקביעות למלא איצטדיונים ואולמות בבתי אופרה בארה"ב, באירופה, ובברזיל.
בשילוב אמנויות מקורי, מעוטר וסרוג בשלל סוגי וצבעי המדיה, מלא המצאות ויופי חזותי, הקהל יוצא יחד עם אליס, על דמויותיה השונות והנכפלות, למסע קסם קליידוסקופי עתיר הרפתקאות, ונשאב לתוך עולם פנטזיה דימיוני. חומרי העולם המכושף הזה הם אביזרים – כדורי ענק כחולים, סולם המשמש נדנדה וכלי לתעופה, טרפזים ומנשאים המאפשרים מעוף, צורות הנדסיות צבעוניות, ועוד – וידאו ארט, תיאטרון מחול, השתקפויות של הקרנות, אורות, צללים, ומראות. ובעיקר תשעה רקדנים מיומנים ששולטים בגוף שלהם ובאביזרים בצורה מעוררת הערצה.
למרות שאנו מצפים לראות בסיפור תיאטרלי בהשראת "אליס בארץ הפלאות" השתקפויות, הכפלות, מראות, קלפים, ארנבים, כדורים, דמויות גיאומטריות, ומשחקי גודל, הצופים עדיין מופתעים מהעושר החזותי וההמצאות, ובעיקר מתפעמים מהיופי והדיוק.
כל סצינה במופע יכולה לעמוד בפני עצמה, כאשר החיבורים והמעברים ביניהן מדגישים את הניגוד בין הקטעים האנרגטיים, הסוערים, ועוצרי הנשימה, לקטעים השקטים והמכונסים יותר. אבל בנוסף הסצינות מספקות לרקדנים מסגרת קולנועית זורמת, כשסצינה אחת נטמעת בבאה אחריה באמצעות תנועות מסכים מתוזמנות היטב, הלוכדות את הדימויים המוקרנים.
פנדלטון בחר להיאחז ביופי חזותי ובתעתועים ויזואליים, וכך לסחוף אותנו לעולם מושלם, סוריאליסטי, פנטסטי, שכולו יופי והרמוניה, ולא להיכנס למקומות האפלים של הסיפור, לנונסנס המטורף, או לאמירות הפילוסופית שבו.
גם אותי, בתור משוררת, סיפורה של "אליס בארץ הפלאות" תמיד ריתק, והיווה השראה לכתיבה, ולצלילה לתוך מקומות אפלים מרתקים ועלומים.
כך למשל השיר "פלאות" שהופיע בספרי הרביעי "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף" אבן חושן 2009.
פלאות
בְּדִיּוּק כְּשֶׁאָלִיס מִתְהַפֶּכֶת
תִּרְאוּ אֲנִי נוֹשֶׁמֶת רַעַל
כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַמֵּעֵבֶר
שֶׁמֵּעֵבֶר לְרַגְלַי הַשְּׁטוּחוֹת
הַצָּרוֹת
אֵיפה שֶׁהַשֶׁמֶשׁ דּוֹהֶרֶת
אַחַר כָּךְ נֶעֱלֶמֶת
וַאֲנִי נִהְיֵית גְּבוֹהָה
רַק הַצֵּל שֶׁל אָלִיס דּוֹמֶה לִי
אֲנִי חוֹרֶצֶת לָשׁוֹן
וּמְשַׁנֶּנֶת מִשְׁוָאוֹת
שֶׁלִּהְיוֹת שְׁקוּפָה
גָּדּוֹל יוֹתֵר מִכָּל הַמּוּכָל בְּתוֹכִי
כִּמְעַט שׁרֶשׁ סְכוּם הָרִבּוּעִים
שֶׁל כָּל הַמַּרְאוֹת
בָּהֵן אֲנִי אֶשְׁתַּבֵּר
שׁוֹלַחַת זְרוֹעוֹת תַּמְנוּן
לַקִּיּוּם שֶׁמֵּעֵבֶר לַקִּיּוּם
לְמָשָׁל
אֵלַיִךְ
צפו בקטעים מ"אליס"" של להקת "מומיקס"
