אבי הבית: גרשון סלומון ו"נאמני הר הבית" – משיחיות אפוקליפטית או לאומיות ישראלית?

ב-23 בנובמבר 2022 נפטר הפעיל החברתי והפוליטי גרשון סלומון. הוא נודע בראש ובראשונה כמייסד ומנהיג קבוצת "נאמני הר הבית", שפעלה במשך שנים רבות למען נוכחות יהודית סדירה על הר הבית, והביאה בכך לסכסוכים פוליטיים, חברתיים ואתניים רבים בעיר הנפיצה ירושלים.

והינה סקירה של פרופסור מוטי ענברי על חייו ועל פעילותו של גרשון סלומון. ענברי מספר את סיפורה של תנועת "נאמני הר הבית" בראשותו של גרשון סלומון ,שפעלה במשך שנים רבות למען הפיכתו של הר הבית לאתר יהודי, ומראה כיצד עצם הצלחתה הביאה גם לשקיעתה.

הסקירה הופיעה במקור בספרו של ענברי פונדמנטליזם יהודי והר הבית (מאגנס, 2008).

לפניכם גרסה מיוחדת ועדכנית של המאמר המקורי, המובא לציון פטירתו של גרשון סלומון.

גרשון סלומון הוא בן משפחתו של עורך יקום תרבות ד"ר אלי אשד.

המערכת

אבי הבית – גרשון סלומון ותנועת "נאמני הר הבית"

תנועת "נאמני הר הבית" היא הראשונה והוותיקה מבין קבוצות הר הבית והמקדש. היא גם המוכרת ביותר מביניהן. שמעו של מנהיגה – גרשון סלומון – ידוע בעולם כולו, בשל יכולותיו הרטוריות הבלתי ניתנות לערעור, המעמידות את פועלו על סדר היום הציבורי כבר כמעט שלושים שנה. במקרים רבים נוטים אמצעי התקשורת לכלול את כל תנועות המקדש תחת הכותרת "נאמני הר הבית", ואינם מצליחים להבדיל בין תנועה לרעותה בתוך המגוון הרחב של הקבוצות השונות. דבר זה מלמד על המעמד שרכשו ה"נאמנים" בדעת הקהל בארץ ובעולם. סלומון תובע במפגיע "לייהד את הר הבית", ומקיים מדי שנה כמה אירועים טקסיים, בדרישה לסלק את המוסלמים מההר, ולהופכו למרכז הרוחני והפוליטי של מדינת ישראל. נראה שמבין כל הפעילים למען בניין המקדש חושש הוואקף המוסלמי בעיקר מאיש נחוש זה ומחסידיו. הפעילות הסמלית וההפגנתית המתבצעת על ידם מדי שנה, בהכריזם על כוונתם להניח את אבן הפינה לבית המקדש, מצליחה להעלות את מפלס החרדות בקרב הציבור הערבי, הנקרא להגן על הר הבית מפני ניסיון ההשתלטות היהודי על קודשי האסלאם.

הפגנות אלה מנוצלות כדי לעורר פרובוקציה ומהומות הגובלות בהיסטריה בציבור המוסלמי, ובכך משחקים גרשון סלומון והוואקף האחד לידי השני, כדרכם של קנאים. דוגמה למחיר הדמים של הפרובוקציות ההדדיות הגיעה באוקטובר 1990, כאשר בתגובה לכוונת הנאמנים להניח אבן פינה לבית המקדש – החלו התפרעויות המוניות על ההר, שהובילו לפריצה של משטרת ישראל ולהרג של 17 מפגינים מוסלמים [1]. ככלל, ניתן לציין כי ביקורים מיוחצנים של דמויות ציבוריות ישראליות, שנועדו להפגין את הריבונות הישראלית על הר הבית, הובילו פעמים מספר למהומות מוסלמיות. כך קרה לחברי ועדת הפנים של הכנסת בשנת 1986, שבעור שיניהם חולצו מההר, לאחר שהותקפו על-ידי המון ערבי מוסת. כיוצא בזה פרצו כזכור מהומות אינתיפאדת אל-אקצה לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, בספטמבר 2000, מה שגרר הסלמה מואצת במתיחות, מתוך אווירה של היסטריה, וגרם בעקיפין ליציאת האירועים מכלל שליטה [2].

נאמני הר הבית הייתה הקבוצה הבולטת הראשונה שתבעה את סילוק המסגדים מן ההר, לשם הפיכתו למרכז יהודי, והיא ריכזה בתוכה את מרבית הפעילים שעשו למען מטרה זו. תומכיה באו הן מצד החוגים המקסימליסטים של ותיקי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, כמו בוגרי מחתרות הלח"י והאצ"ל, והן מתומכי הימין הדתי-המשיחי. אולם ברבות הימים דעך כוכבה, וכמה מפעיליה הבולטים פרשו והקימו מסגרות אחרות שהלכו וצמחו, כדוגמת "התנועה לכינון המקדש"', שנוצרה מתוך הפלג הדתי שלה. כיום נותרו בין נאמני הר הבית רק מספר מצומצם של פעילים, המגיעים להפגנות הקבועות שמתקיימות כמה פעמים בשנה. נראה כי תנועה זו, שאיננה דתית-אורתודוקסית, איבדה את האטרקטיביות שלה, ונדחקה לשולי הפעילות למען הר הבית. אולם, במקביל לתהליך זה, החלו התקרבות ופריצת דרך חשובה בקרב פריפריה חדשה ואוהדת, בדמות הימין הנוצרי-האוונגלי. החל מאמצע שנות ה-90 הפך קהל זה ליעד המרכזי בפעילות התנועה. כך יצא שנאמני הר הבית הייתה לקבוצה המובילה אקטיביזם יהודי על הר הבית בשנות ה-70 וה-80, אך במהלך שנות ה-90, עם ירידת מעמדה בציבור היהודי, כבר מצאה לה קהל תומכים חדש וזירת פעילות חדשה שאין לזלזל כלל בחשיבותה. תנאים משתנים אלה הובילו לסגנון רטורי חדש ורב תנופה.

תנועת נאמני הר הבית שונה באופייה, בפעילותה ובהשקפותיה משאר הקבוצות הנסקרות בעבודה זו. היא החלה כתנועת ימין מקסימליסטית, ולאחר מכן הפכה בהדרגה לבעלת מאפיינים של תנועה דתית חדשה, הכוללת השקפות עולם אפוקליפטיות. משום כך, מעניין להשוות תנועה זו לתנועות האחרות באותו המרחב. במובנים רבים, הנאמנים בראשות גרשון סלומון שונים בצורה קיצונית מהפעילים האחרים בקבוצות הר הבית והמקדש – הן מבחינת הגדרות דתיות, הן מבחינת דפוסי מנהיגות והן מבחינת היחס לציונות.

פרק זה יעסוק בהצגת תולדות התנועה ומצעה הפוליטי, ויתמקד בהשוואה בינה לבין תנועות אחרות הפעילות בנושא הר הבית.

גרשון סלומון הוא מייסדה ומנהיגה הבלתי מעורער של תנועת נאמני הר הבית.

סלומון, יליד 1935, דור עשירי בארץ, נצר למשפחה הקשורה באברהם סלומון זלמן צורף, מתלמידי הגר"א שהתיישבו בירושלים בשנת 1811 מתוך מניעים משיחיים. סלומון הוא גם צאצא של יואל משה סלומון, ממקימי המושבה פתח תקוה. בביוגרפיה של גרשון סלומון ניתן למצוא מרכיב משותף המופיע גם אצל פעילים אחרים למען המקדש, והוא: הקשר בין אימת המלחמה לחזון בניין בית המקדש. בשנת 1958 היה סלומון מעורב, כמפקדה של יחידת חיל רגלים, בלוחמה ברמת הגולן, שבמהלכה נדרס בטעות על-ידי טנק צה"לי, ונפצע פציעה קשה בגפיו התחתונות. הוא הצליח להשתקם לאחר אשפוז של שנה בבית חולים, ובעקבות מאבק ממושך עם שלטונות הצבא אף חזר ליחידתו למלא תפקיד של קצין מבצעים גדודי. מפציעתו זו לא החלים לגמרי, ועד היום הוא סובל מצליעה קשה. יצוין שלמרות הפציעה, מקפיד סלומון לצעוד עם חברי תנועתו בהפגנותיה, ועל אף הקושי הפיזי הכרוך בכך והניכר לעין.

סלומון השתתף כחייל גם במערכה לכיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים.

הזיקה בין נכותו של סלומון לפעילותו בנאמני הר הבית איננה מסתכמת במקריות זו, וקיים קשר מפורש וישיר בין אלה. סלומון טוען כי ביום פציעתו הוא חווה גילוי אלוהי: כאשר חיילי הצבא הסורי יצאו להרוג את חיילי צה"ל המוטלים בשטח, לפתע הם נמלטו באימה כאשר ראו אותו, שכן אלפי מלאכים שחגו מעליו שמרו על גופו הפגוע. ומאז, הוא אומר, הפך לשליח האל – נביא הנושא את בשורת בנייתו המחודשת של בית המקדש. סלומון מציין כי בעקבות מאורע זה הוא חוֹוֶה גילויים אלוהיים על בסיס קבוע, ופעילותו המתמשכת למען הר הבית נובעת מקשר בלתי אמצעי זה [3].

את תנועת נאמני הר הבית הקים סלומון בסוף שנות ה-60. פעילותה נושאת לרוב אופי מחאתי, ונעה סביב מעגל לוח השנה העברי. לקראת מועדי ישראל – ובמיוחד אלה שיש להם קשר לפולחן קדום בהר הבית כדוגמת שלושת הרגלים, חנוכה וט' באב – מתקיימת הפגנה הבנויה כמסע עלייה לרגל, אשר משלבת לרוב אלמנטים הכרוכים בהתנהלות הריטואלית על הר הבית כפי שנלמד מתוך המסורת היהודית. בסוכות, למשל, המסע עובר דרך נקבת השילוח, ליצירת מעמד סמלי של ניסוך המים ושמחת בית השואבה, בחנוכה נישאים לפידים, ובשבועות מובא להר קציר ביכורי העומר. גם בחגים "ציוניים", כמו יום הזיכרון לחללי צה"ל או יום ירושלים, מתקיימת ההפגנה הזו.

כמי שהשתתף במספר הפגנות, אני יכול להעיד שכולן נושאות מבנה אחיד. האירוע מתחיל למעשה כמה ימים קודם לכן, בבקשתו של סלומון ממשטרת ישראל לקבל אישור לתפילה על הר הבית בתאריך המיועד. לאחר שהוא מקבל תשובה שלילית, והוא תמיד מקבל תשובה כזו, פונה סלומון לבג"ץ. ההלכה השיפוטית שנקבעה היא שבית המשפט מאפשר לנאמני הר הבית את הכניסה להר, אך לא את התפילה בהר, כאשר הדבר מותנה בחוות דעתה ובשיקול דעתה של משטרת ישראל. וזו החליטה תמיד שלא לאפשר את הכניסה, בהתחשב במצב הביטחון [4]. מקורה של התנהלות זו מצוי בהסדר הסטטוס-קוו, שאותו הנהיג משה דיין לאחר כיבוש המקומות הקדושים, ולפיו הר הבית יישאר מקום תפילה מוסלמי, ואילו הכותל המערבי יהיה מקום התפילה היהודי. בהחלטתו משנת 1968 קבע בית המשפט שלא להתערב בנושא תפילת היהודים על הר הבית, וקבע כי מדובר בסוגיה מדינית ולא בעניין שיפוטי. בית המשפט התיר למשטרת ישראל לקבוע את נוהלי הכניסה להר הבית, לפי שיקולי הביטחון [5].

המסע ההפגנתי של נאמני הר הבית נעצר לפיכך בפתח הכניסה להר, על הסוללה העולה לעבר שער המוגרבים. להלן תיאור מסע שכזה, המתקיים מדי שנה בחג החנוכה: הנאמנים מתכנסים בירושלים, ובהסעה מאורגנת יוצאים לעבר קברי המכבים ליד מודיעין. יעד זה נבחר בכוונה תחילה בשל הקשר שבין החג לבין התביעה להוציא את הניהול המוסלמי מהר הבית. על יד קברות המכבים נושא סלומון נאום על תולדות משפחת החשמונאים שמרדו ביוונים וטיהרו את ההר מהפולחן האלילי, ומשווה זאת למציאות ימינו, תוך קריאה לראש ממשלת ישראל ללמוד את לקח חנוכה ולסלק את האסלאם מהר המוריה. לאחר מכן מתקיים מרוץ לפידים סמלי לעבר ירושלים, כאשר מספר אנשים הנושאים לפידים מתחילים לנוע לכיוון ירושלים וכך הם עוברים מרחק-מה, עד שהם עולים לאוטובוס בדרכם לבירה. בהגיעם לשער יפו שבחומות העיר העתיקה, יוצאת הקבוצה בצורה מאורגנת, נושאת שלטים, דגלים ומודל סמלי מקרטון, האמור לייצג בצורה מבזה את סממני התנועה הלאומית-הפלסטינאית (כדוגמת ארון קבורה של יאסר ערפאת או דגל אש"פ). הקבוצה צועדת בצורה מרוכזת לעבר הרחבה הפנימית של שער יפו, כדי לאפשר לצלמי העיתונות להנציח את התהלוכה.

שם נעצר סלומון, ופותח בנאום (בעברית, ולאחריו באנגלית), ובו דרישה לסלק את המוסלמים מהר הבית. הוא מתייחס גם לאירועי אקטואליה ישראלית, ומציג את עמדותיו הניציות בנושאים השונים הקשורים ביחסי ישראל והעולם הערבי. אז הוא לוקח את אותו מודל מקרטון, קורעו לגזרים, רומס אותו ברגליו ולפעמים גם שורף אותו, להבזקי המצלמות של נציגי התקשורת. לאחר מכן הוא עונה לשאלות העיתונאים, במסיבת עיתונאים מאולתרת. משם צועדת הקבוצה לעבר פתח הר הבית, שם היא נעצרת בשער המוגרבים על-ידי עשרות, אם לא מאות, שוטרים [6]. שוב סלומון נושא נאום, המשולב בציטוטים מהתנ"ך. מסע העלייה לרגל מסתיים בשערי הר הבית, בתחושות של החמצה וכאב. סלומון קורא לממשלה לפתוח את ההר ומבכה על התנהגותה, שבעיניו היא רופסת ותבוסתנית. הנאום מסתיים בשירת "התקווה" ובמילות תודה למשטרה, על שאבטחה את ההפגנה.

פנייתו לקבל אישור מהמשטרה, שלאחריו גם פניה לבג"ץ, אמירת התודה לשוטרים ושירת התקווה, מסמלים את נקודת ההבדל הראשונה בין סלומון לבין שאר קבוצות הר הבית, בכך שסלומון ביסודו הוא ציוני. סלומון רואה בהר סמל לאומי, שעליו צריכים להיות ממוקמים מוסדות המדינה, ושבו צריכים להתקיים הטקסיים הצבאיים הנערכים כיום ברחבת הכותל. משום השקפותיו הציוניות הוא מקיים הפגנות ברישיון, ופונה למסגרות השלטון הישראליות (משטרה ובתי משפט). הוא מקפיד הקפדה יתרה שחברי תנועתו יישמעו להוראות החוק ולא יתעמתו עם המשטרה. לכן הוא מתמיד באמירת תודות לשוטרים.

בריאיון שקיימתי עם יואל לרנר, שהיה חבר הנהלת נאמני הר הבית, הוא אמר שסלומון הוציא אותו מחברות בהנהלה, משום שהורשע בתוכנית לפיצוץ מסגדי הר הבית, ונשלח לשלוש שנות מאסר. לרנר תלה את התנהלותו זו של סלומון ברצונו ה"כפייתי", כלשונו, שלא תהיה לתנועה מראית עין של ציבור אלים או מסוכן [7]. נקודה זו ממחישה את השוני בין נאמני הר הבית לבין תנועתו של יהודה עציון, "חי וקיים". תומכי חי וקיים התפרצו להר הבית ללא אישור וללא בקשת רשות כדי לקיים תפילות במקום, ומשום כך נעצרו על-ידי המשטרה ונשפטו בבתי משפט על מעשיהם. סלומון, בניגוד לעציון, אינו מוביל פעילות בלתי חוקית, ולכן הוא נמנע מלהתפרץ להר ומתמיד בבקשת אישור הרשויות. אף שכשלושים שנה הוא מקבל תמיד תשובות שליליות, הדבר לא הביא אותו לייאוש או לנרגנות והוא ממשיך בדרכו ללא לאות. יתרה מזאת, תנועתו אף גינתה בפומבי את תוכנית פיצוץ המסגדים שעל ההר על-ידי המחתרת היהודית, תוכניתו של יהודה עציון: "נוער 'נאמני הר הבית' הודיע שלמרות שהוא תומך בכל פעולה לסיום הביזיון בהר הבית, הוא חושב שפעולות עצמיות מסוג זה עלולות עתה רק לפגוע במאבק, שהרי אין ביזיון גדול יותר מכך שממשלת ישראל תבנה במו ידיה מחדש את המסגדים על הר הבית" [8].

בקרב תנועות הר הבית האחרות, מוצגת המשטרה במקרים רבים כאויב, ואת זעמם הם מכלים בשוטרים אשר אינם מאפשרים להם להתפלל במתחם הקדוש. סלומון לעומתם מפריד בין המשטרה, אשר היא זרוע אכיפת החוק, לבין הממשלה, אשר נגדה הוא מנהל מאבק ציבורי לגיטימי. גם שירת "התקווה" מסמלת את הזדהותו המלאה עם מדינת ישראל ועם המפעל הציוני. בניגוד לפעילי המקדש האחרים – כדוגמת יהודה עציון וישראל אריאל – אשר אינם רואים עצמם כציונים, סלומון מבטא במאבקיו ציונות מקסימליסטית שפסגתה מצויה בהר הבית. על-פי הבנתו, ראוי שמוסדות השלטון הישראליים ישבו פיזית על הר הבית כסמל של פסגת שיבת העם היהודי לארצו. משום כך התנועה מקיימת פעילות ריטואלית-הפגנתית גם במועדים הקשורים בקוממיות מדינת ישראל, כמו יום ירושלים, יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. אין לסלומון יומרה להציג השקפות פוסט-ציוניות, כדוגמת מוטי קרפל, הרואות את דרישת הכניסה להר הבית כביטוי לסיום תפקידה של התנועה הציונית ולמעבר לעידן משיחי שיחליף אותה.

על אף שסלומון מקפיד שתנועתו לא תעסוק בפעילות בלתי חוקית ובאלימות, לא מן הנמנע שהמסר המרכזי של תנועתו – בשורת סילוק המסגדים מהר הבית – משדר תוקפנות כלפי האסלאם, ובשל כך גם הוביל לעימותים קשים על ההר בין המתפללים המוסלמים ובין רשויות אכיפת החוק הישראליות. כך קרה בשנת 1987, כשאלפי מתפללים מוסלמים הפגינו נגד כניסת נאמני הר הבית לשטח ההר, תוך שהם משליכים אבנים לעבר רחבת הכותל המערבי. אירוע זה הסתיים לאחר תיווכו של ראש עיריית ירושלים באותה עת טדי קולק. אולם באוקטובר 1990, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, כבר לא עזרו מאמצי התיווך, והפגנת הנאמנים הפכה למרחץ דמים. 

היה זה במהלך חג סוכות, כאשר הוואקף ניצל את הכרזת התנועה (הריקה מכל תוכן ממשי) להניח את אבן הפינה לבית המקדש השלישי, כדי לשלהב יצרים, וקרא להמונים להתייצב ולהגן בגופם על קודשי האסלאם. הבהרות המשטרה, שסלומון לא יורשה להיכנס להר ושאין כל כוונה להניח אבן פינה לבית המקדש, לא עזרו, ואלפי מוסלמים התאגדו במקום תוך שהם מוסתים על-ידי קריאות המואזין ממסגד אל-אקצה. טעות של שוטר מג"ב, אשר השמיט מידיו רימון גז בסמוך לרחבת כיפת הסלע, הובילה להתפרעויות המוניות, שסיכנו את חייהם של השוטרים, והללו ירו בתגובה לעבר ההמון. ההידרדרות לא נעצרה, והעימותים בין המשטרה להמון נמשכו, כשהמוסלמים מצליחים להשתלט בכוח רב על נקודת המשטרה, תוך שהם הודפים את השוטרים אל מחוץ להר. המשטרה פעלה לכבוש מחדש את המתחם במחיר של 17 הרוגים וכמאה פצועים מהצד הפלסטיני, וכ-34 פצועים מצד שוטרי מג"ב והמתפללים בכותל המערבי. אירוע זה נחשב לחמור ביותר שהתרחש על הר הבית, מאז כיבושו בשנת 1967 [9].

תנועת נאמני הר הבית היוותה, כאמור, את המסגרת המרכזית לפעילי המקדש. בשנותיה הראשונות חברו אליה חוגים ימניים מקסימליסטיים, חילוניים ודתיים, והיא הייתה יכולה להכיל את כולם יחדיו. אולם ברבות השנים חיבור זה לא התאפשר עוד, והחוגים הדתיים פרשו מפעילותה. את השבר יזם יוסף אלבוים, חסיד בעלז ירושלמי. בריאיון שקיימתי איתו הסביר שמטרת הפילוג הייתה לקרב יותר אנשים להר הבית. אלבוים אמר, שלאחר שמספר פעילים מקריית ארבע סירבו להמשיך בפעילותם במסגרת נאמני הר הבית, עקב התנהלותו ה"חילונית" של סלומון, הוא הבין שאין לו ברירה אלא ליצור מסגרת פעילות חדשה, דתית-אורתודוקסית [10]. בעוד שעבור סלומון הווה הר הבית סמל לאומי-ציוני, ייחס אלבוים להר הבית ממד פולחני-דתי. משום כך חשו אלבוים וחבריו שנאמני הר הבית אינה נותנת מענה לצורכיהם, שכן סלומון ייחס חשיבות פחותה לשאלת הפולחן הדתי שהמקדש מסמל.

יואל לרנר וישראל אריאל הצטרפו ליוסף אלבוים, וכך הוקמה בשנת 1987 התנועה לכינון המקדש (ראו הפרק הבא). חוגים מתפלגים אלה כבר לא ראו עצמם מחויבים לדרכה של תנועת נאמני הר הבית המקורית, וצפו שהפילוג יביא להגדלת מספר הפעילים על-ידי יצירת מסגרות שונות לקהלים שונים. סיבה נוספת לפילוג, שאותה מציינים אלבוים ולרנר (כמו גם פעילים אחרים שאיתם דיברתי במהלך התחקיר), נקשרה באישיותו הדומיננטית של סלומון ובדפוסי מנהיגותו הריכוזית (שאליה אתייחס בהמשך הפרק).

נקודת פילוג נוספת, בין הנאמנים לתנועה לכינון המקדש, מצויה הייתה בשאלת האידיאל של בניין המקדש. בשלביה הראשונים בדרכה של תנועת נאמני הר הבית, לא צוינה המטרה של בניין המקדש כיעד לפעולה, ומסריה התמקדו בהיבטים הלאומיים של הריבונות על הר הבית. כך למשל "הצהרת האמונים" של התנועה כללה את הנוסח הבא:

"אני מצהיר(ה) אמונים להר הבית, הוא המרכז הלאומי והדתי המקודש של עם ישראל וארץ ישראל, ומתחייב(ת) לפעול בכל מאודי להחזרתו של הסמל הלאומי לתחיית העם היהודי בארצו לעם ישראל.

אשמור אמונים לירושלים בירת ישראל הנצחית.

אהיה גאה לשרת כחייל(ת) בצה"ל, בכל חלקי ארץ ישראל המשוחררים, ולהביא את בשורת הר הבית בכל אשר אהיה" [11].

מן ההצהרה לא ניתן להבין כי מטרת התנועה היא הקמת בית המקדש השלישי. גם השם שנבחר לתנועה לא מציין את בניין המקדש. בתקנון העמותה נאמר כי זו שׂמה לה למטרה "להביא להגשמתה של האמונה והשאיפה ההיסטורית של עם ישראל […] על פיה הר הבית הינו המרכז הלאומי, הדתי והרוחני של עם ישראל וארץ ישראל" [12]. ובהכרזה אחרת מטעם התנועה עלתה הדרישה ל"הסרת החרפה" ולפתיחת ההר בפני העם היהודי כדי "[…]להפכו למרכז הלאומי, הדתי והרוחני של עם ישראל ולהוריד ממנו את אויבנו הזרים" [13]. גם בפרסומים אלה לא אוזכר בניין המקדש. משום כך החליט הזרם המתפלג להדגיש את ייחודו בכך שבחר לקרוא לו – "התנועה לכינון המקדש", ובכך להציב מטרה זו כיעד מרכזי לפעולה.

עם זאת, ראוי להדגיש שבתנועת נאמני הר הבית לא הייתה התכחשות לסוגיית בניין המקדש, אלא שזו הוצגה בהצנעה. כך למשל כתב גרשון סלומון, בגיליון הראשון של תנועתו, מאמר מחאה על הזנחת הר הבית על-ידי מדינת ישראל ועל הפקרתו כאתר פולחן מוסלמי, ובדבריו אכן מצוין יעד בניין המקדש, אף כי במרומז:

"חלום בן אלפיים שנה לשוב אל בית הבחירה הולך ונמוג דווקא בעת שקמה מדינת היהודים. כיצד יכולים אנו היום לחיות את חיינו כאילו דבר לא קרה, והר הבית עזוב ומופקר על ידי העם שבעבר מסר את נפשו למען המקום הזה. וכיצד ייתכנו כלל חיים יהודיים בארץ ישראל ללא הר הבית וקודשיו?" [14]

נראה שהשאיפה לבנות את המקדש נתפשה באותה עת כיעד מרוחק, שיבוא, אבל רק אחרי יעדים קצרי טווח וחשובים יותר, בעיניו של סלומון, כגון סילוק האסלאם מהר הבית והפיכתו למרכז הקוממיות הישראלית. היעדרה של התמודדות עם שאלת בניין המקדש מבטאת, לדעתי, גם את היעדרו של חזון משיחי-דתי מגובש, ובשל כך התמקדות המסתפקת באידיאולוגיה לאומנית.

סלומון הבין כי הגדרת המטרה של בניין בית המקדש הינה עניין מורכב, שלא ניתן להתייחס אליה ברמה הצהרתית-פשטנית, והיא מחייבת פרוגרמה ברורה, שבזמן ההוא לא עמדה לפניו, או לפחות – לא היה יכול להציגה בפומבי. יתרה מכך, בביטאון התנועה פורסם מאמר עמדה לפיו מותר ליהודים לעלות להר הבית ולהפגין נוכחות במקום, אך אין מקום לבנות מחדש את בית המקדש. לדברי הכותב, יורם גדרון, אין לציבור זכות להחליט על התחלת בניין בית המקדש, אולם אין לוותר לגמרי על חזון זה, וחשוב לשמור עליו ברמת האידיאל, וזאת למען שמירת אחדות העם [15]. הצגת עמדה כזו – הרואה בערך של בניין המקדש לא יותר מאידיאל רוחני-לאומי שמטרתו לא ליצור פילוג ועימות עם האורתודוקסיה – מציג נאמנה, להשקפתי, את דעותיו של סלומון, ולכן פורסמה בפומבי. גם בתגובה שהופיעה למאמר זה בגיליון עוקב של ביטאון התנועה לא התפלמסו עם העמדה שהוצגה לעיל בנוגע לבניין בית המקדש [16].

תפישה זו של סלומון את שאלת הר הבית כמוקד לאומי ולא בהכרח דתי, מזכירה עמדה שהתגבשה בתוך חוגי הלח"י. ב"עיקרי התחייה", מסמך העקרונות של הלח"י, שבו נוּסח הסעיף האחרון, סעיף י"ח, באופן הבא: "בנין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". לפי זאב איבינסקי, אין לייחס לעניין זה אצל יאיר שטרן, מנהיגה של הלח"י, משמעות מסורתית, אלא כי הבית השלישי נתפס בעיניו כביטוי להוקרת הדת והתרבות העברית, כחלק ממלכות ישראל העתידית: "לא הלך רוח משיחי עמד ביסוד עמידה עקרונית זו, אלא הצורך להתחבר, בפרשנות חילונית, בחזון לעתיד הרחוק, עם חלומם ותפילתם של דורות, בבניין הבית – כסמל" [17]. אף שגרשון סלומון הכחיש השפעה אידיאולוגית ממורשת הלח"י, אני סבור כי נמצא דמיון בין השניים, בראיית הסוגיה באספקלריה לאומית, ולא דתית.

בהקשר זה ראוי לשים לב למחלוקת סביב התנהלותם הדתית של נאמני הר הבית. דתיותו של סלומון היא אחרת ושונה.

יש הרואים בגרשון סלומון, לעניות דעתי בטעות, אדם "חילוני", משום שדפוס התנהלותו איננו דתי-אורתודוקסי. סלומון איננו חש עצמו מחויב לתרי"ג מצוות, ואת סגנונו הרטורי הוא אינו שואב מההלכה היהודית. בהצהרת המדיניות של התנועה צוין כי היא מחויבת למילוי כל פרט במצוות ה' כפי שכתוב בתנ"ך. המילה – תנ"ך – כתובה בהדגשה, ובכך ניתן ללמוד על יחסה האמביוולנטי לסוגיית שמירת מצוות. גרשון סלומון מרבה לצטט את חזון הגאולה העולה מתוך כתבי הנביאים, והוא מציין אותם כציווי לפעילות אקוטית, אולם אין בכך כדי להצביע על מחויבות לשמירת ההלכה. עם זאת, אין לראות בכך התנהלות חילונית: פעילותה של קבוצת נאמני הר הבית הינה ריטואלית, וחוזרת על עצמה מדי שנה, סביב לוח השנה העברי. גם הרטוריקה של סלומון רוויה בציטוטים מהמקורות, והתנ"ך מהווה עבורו אידיאל להתנהלות לאומית ומנגנון לניבוי העתיד עד לקץ הימים. יש בהנהגתו מעין "דת חדשה", "דת ציונית", השואבת את סמכותה מהמקורות, אך איננה מחויבת למצוות. הרטוריקה של סלומון היא נבואית – מתוך היכרותו את התנ"ך, ומתוך הקשר הבלתי אמצעי שיש לו עם האלוהות, הוא יודע לשפוט את התנהלות המדינה, ולבחון אם היא הולכת בדרך הישר, כפי שהוא מפרשה [18].

הפילוג בנאמני הר הבית בשנת 1987 החל בתהליך של מזעור השפעת התנועה. במהלך השנים התקיימו עימותים בין הנאמנים לפעילי התנועה לכינון המקדש [19]. כבר לקראת שנת 2000, מצא גרשון סלומון את עצמו מחוץ למעגל פעילי המקדש, כאשר התנועות השונות – "התנועה לכינון המקדש", "מכון המקדש", תנועת "מנהיגות יהודית", תנועת "חי וקיים", אגודת "אל הר המור" ותנועת "נשים למען המקדש" – התאגדו יחדיו לארגון גג בשם "שוחרי המקדש", ללא נאמני הר הבית.

תהליך זה לא בלם את פעילות התנועה. בתקופה זו החל סלומון, במקביל, להיחשף לקהל הנוצרים הפונדמנטליסטים, תחילה באמצעות תיווכו של איש מחתרת הלח"י לשעבר סטנלי גולדפוט [20], ולאחר מכן באמצעות קשרים שאותם יצר בעצמו (בפרק התשיעי של העבודה אני דן בהרחבה בזיקת המילנריזם של הנצרות הפונדמנטליסטית לשאלת חידוש המקדש על-ידי היהודים. ראו עמ' 268-265).

התחברות אסטרטגית זו של הנאמנים לקהל הנוצרי מהווה את ראשיתה של תקופה חדשה בחיי התנועה, שהצריכה התאמה אידיאולוגית ורטורית. בעקבותיה חודדו עמדותיו המשיחיות של גרשון סלומון, בהתאם לצרכיו של קהל שומעיו החדש. עידן זה התאפשר גם בזכות כלי הטכנולוגיה המודרנית, שדרכם ניתן להפיץ רעיונות באמצעים פשוטים, כדוגמת האינטרנט והטלוויזיה הלוויינית. על מרכזיותו של קהל זה בחיי נאמני הר הבית ניתן ללמוד ולו רק מן העובדה שאתר האינטרנט של התנועה כתוב באנגלית בלבד. סלומון לא טרח אפילו להקים אתר בעברית עבור הציבור הישראלי הדובר עברית [21].

אחד ההבדלים הגדולים בתקופה החדשה שנפתחה בחיי נאמני הר הבית, מבחינה אידיאולוגית, מצוי בחידוד מרכזיותו של רעיון בניין המקדש כיעד מרכזי של התנועה, שיתאפשר כתוצאה ממאורעות אפוקליפטיים המבשרים את קץ הימים, ומהיות בית המקדש העתידי מקום תפילה לכל העמים. שינוי זה הגיע, ככל הנראה, בשל אמונת הקהל הנוצרי-הפונדמנטליסטי, הרואה בבניין בית המקדש צורך אקוטי בתרחיש קץ הימים המילנרי.

כפי שצוין, בפרסומי נאמני הר הבית משנות ה-80, לא נמצא חזון משיחי מפורט, ומרבית כתיבתם של חברי התנועה ומנהיגה גרשון סלומון הופנתה כלפי סוגיית הסטטוס של הר הבית. אולם באתר האינטרנט של התנועה, שהוקם לקראת שנת 2000, ישנו פירוט נרחב לגבי תפישותיו המשיחיות של סלומון. בשנת 1999 הוציא סלומון לראשונה את הביטאון התנועתי באנגלית (Voice of the Temple Mount) , שניתן לקריאה באתר האינטרנט, ומאז כתובים כל פרסומי התנועה באנגלית בלבד.

סוגיה זו מעלה השוואה נוספת בין סלומון לפעילי המקדש האחרים. בעוד שמרבית פעילי הר הבית הינם בעלי תפישות משיחיות נטורליסטיות הרואות בגאולה תהליך הדרגתי הנובע ממעשה ידי אדם, ומתוך כך הם נסמכים בעיקר על תפישתו של הרמב"ם בדבר ימות המשיח, הרי שגישתו המשיחית של סלומון, כפי שבאה לידי ביטוי באתר האינטרנט שלו ובעצרות שקיים בשנים האחרונות ושבחלקן נכחתי, מציגה השקפה משיחית אפוקליפטית.

הוא חוזה אירועים דרמטיים עתידיים קרובים למדי שיבשרו את קץ הימים. לפי תפישותיו, הגאולה תבוא לאחר מלחמת גוג ומגוג, אירוע שיישא אופי של מלחמת הטוב ברוע המוחלט, והתהליך כולו יסתיים בישועה הסופית של האנושות, ובהכתרת אלוהים למלך בהר הקודש בירושלים. הגאולה היא אם כן מיידית ובהישג יד. ומכאן שימים אלה, שקודמים למלחמת גוג ומגוג, הם זמנים מלאי פעילות קוסמית, המקבלים את ביטוים במציאות הפוליטית הישראלית.

תפישות משיחיות-אפוקליפטיות נוטות להבחין בין עדת המאמינים בבשורה המשיחית אשר תזכה בגאולה, לבין כל כוחות השחור הדמוניים המבקשים למנוע את מימושה[22]. בתפקיד הדמונולוגי בדרמה הקוסמית שגרשון סלומון מציג, עומדים יאסר ערפאת והתנועה הלאומית-הפלסטינית. הם מוצגים כאויב האפוקליפטי אשר רק על-ידי חיסולו תוכל התוכנית האלוהית להתממש בשיאה. "אלוהים מצפה מישראל להשמיד את השטן ערפאת ואת הרשות הטרוריסטית, ולהפסיק מייד את שפך הדם בישראל. זוהי מלחמה של אלוהים נגד השטן, ולא רק של ישראל, אלא של כל בני האדם. ישראל מצפה שהעולם כולו יתמוך בה במלחמתה זאת", כתב סלומון [23].

סלומון משוכנע שנבואתו של הנביא יחזקאל בדבר מלחמת גוג ומגוג היא נבואה העומדת להתרחש בכל רגע בזמן הקרוב. לדבריו, מלחמה זו תהא שיא של המאורעות הקשים שמדינת ישראל עוברת. הדרך לשרוד את ימי המלחמה, שעלולה להיות בלתי קונבנציונלית, היא לבטוח בה'. "תנועת 'נאמני הר הבית' מוכנה להתמודד עם המאורעות ואתגריהן. אנו לא פוחדים מאויבי האל. אנו בוטחים באל ואוהבים אותו. אנו מזהירים את אויבי ישראל ובני בריתם בכל העולם, שה' ישפוט ויעניש אותם", נמסר באיגרת שפרסם סלומון באתר האינטרנט שלו [24].

לשיטתו של סלומון, ישנם ארבעה שלבים לקראת הגאולה הסופית של העולם כולו. השלב הראשון הוא ייסוד המדינה הישראלית המודרנית והניצחונות הניסיים שלה על צבאות ערב העוינים; השלב השני, שיבת כל היהודים לארצם המובטחת; שלב שלישי, שחרור הר הבית ובניין המקדש; שלב רביעי, שובו של מלך ישראל, משיח בן דוד. השיבה הניסית של היהודים לארץ נחזתה על-ידי הנביאים, והגאולה היהודית תושלם בגאולת העולם [25].

עם התחברות התנועה לקהל הנוצרי, נראה שסלומון אף חידד את דפוס מנהיגותו הריכוזית. כפי שכבר נאמר, סלומון טוען לקשר בלתי אמצעי עם האלוהות. המפגש עם הקהל הנוצרי אִפשר לסלומון לבטא בחופשיות רבה יותר מסרים אלה, שאינם כה מקובלים בקרב הקהל הישראלי. כך למשל סיפר לקוראיו הנוצרים על מפגש שקיים עם מלאכי ה', מייד לאחר כיבוש הר הבית. לדבריו, בעת ששהה בשטח ההר, ביום כיבושו, ניגשה דמות מסתורית אל הקבוצה שאותה הוביל. הדמות הראתה להם את מקום המזבח, והסבירה את התפקיד של כל מקום במתחם הקדוש. "כל הקבוצה הייתה בטוחה ש'המסתורי' הזה היה מלאך שנשלח על ידי אלוהים לספר לישראל שהוא [אלוהים] מצפה לבנות מיד את בית המקדש, ולחדש את ימי ישראל כפי שהיו בימות התנ"ך, ולפתוח את הדלת לביאת משיח בן דוד", נאמר בביטאון התנועה [26].

בשלביה הראשונים כוננה נאמני הר הבית על בסיס מנהיגותי-בירוקרטי, והיא כללה הנהלה ציבורית שנפגשה על בסיס קבוע, והתקיים מנגנון פנימי של דיון וקבלת החלטות, אף שלא היה ערעור על מנהיגותו של סלומון. אולם בשלב השני פסק קיומו של מנגנון זה, ועתה היא מונהגת באופן בלעדי על-פי דרכו של מייסדה. ייתכן שכאן גם מצויה הסיבה מדוע דמויות עצמאיות התקשו להשתלב לאורך זמן במסגרת התנועה (כדוגמת ישראל אריאל, יואל לרנר ויוסף אלבוים). סלומון טוען לקשר בלתי אמצעי עם האל, וכי הוא המנהיג הבלתי מעורער של נאמני הר הבית, וכל מי שלא מסתדר עם דפוס זה, או שיש לו כיוונים ורעיונות פעולה אחרים, מוצא את עצמו מחוץ למסגרת.

התחברות הנאמנים עם הקהל הנוצרי מעלה נקודת השוואה נוספת בשאלת מקומם של הגויים בגאולת ישראל. בעוד שבקרב התנועות האחרות של הר הבית מהווה הממד האוניברסלי של בית המקדש צד שולי ברטוריקה ובפרקסיס, והדימוי של המקדש מופנה לרוב כלפי ייעודה הפרטיקולרי של הגאולה כלפי עם ישראל, הרי שאצל סלומון המסר טומן בתוכו הבטחת הגאולה גם לעמי העולם, שבקרבם הוא מצא את בני בריתו בשנים האחרונות.

נראה שמבין פעילי הר הבית מהווה תנועת נאמני הר הבית בראשות גרשון סלומון גורם הפתוח ביותר לשיתוף פעולה יהודי-נוצרי. זאת משום שנאמני הר הבית איננה תנועה דתית-אורתודוקסית, והיא נסמכת על הנהגתו הבלעדית של מנהיגה.

דוגמאות לפתיחותה כלפי לא יהודים ניתן למצוא למשל באתר האינטרנט של התנועה. לדברי סלומון יכולים עמי העולם להצטרף לתהליך הגאולה, כי ממנה ייהנו גם הם. לכן מזמין סלומון את "כל אלה שיש בכתבי הקודש שלהם תקווה ואמונה באל אחד" להשתתף בפעילותה של תנועת נאמני הר הבית:

אנו קוראים לכל אומות העולם לשלב זרועות בתמיכה בעם הזה [היהודי] ובמדינת ישראל, ולסייע לה לסיים את תהליך הגאולה. אנו לא יכולים לשכוח שגאולת העולם כולו מותנה בגאולת ישראל [27].

אני קורא לכל האומות ולמנהיגיהן להתייחס לאירועים שה' מקיים בארץ ישראל, שכן יש להם משמעות עמוקה לאנושות כולה. ה' עושה את המהפכה הזו לא רק למען בני ישראל, אלא זהו היסוד למהפכה עולמית רוחנית. אלוהים אמר, דרך הנביא ישעיה, שבית המקדש יהא "בית תפילה לכל העמים".

כדי לזכות בגאולה העולמית יש להשלים קודם את החלק פה בירושלים. משיח בן דוד לא יבוא לושינגטון די.סי, אלא למקום בו בחר ה', לירושלים. לכן פנייתי לכל האומות היא להפסיק את הלחץ על ישראל ב"שיחות השלום" ולהפסיק להציע את הר הבית לאויב האכזרי ביותר של אלוהים ושל עם ישראל. אל תצטרפו לאויבים של ישראל שרוצים להרוס את ישראל. כאשר אתם מצטרפים לאויבי ישראל אתם מביאים את עצמכם לשיפוט האל, שהבטיח להוציא להורג את אויבי ישראל [28].

גרשון סלומון מזמין את קוראיו לתרום תרומה מוסרית, רוחנית וכספית לעבודת תנועתו. הוא מנצל את תחושת הדחיפות המשיחית כדי לבקש את התרומה. "הגענו כעת לזמן הקריטי של הקמפיין", הוא אומר, "אנו עומדים לקראת מילוי חזוננו, אך שלב זה מצריך עזרה נוספת". הוא קורא לתמיכה כלכלית, ומודה עליה בשם אלוהים: "כל התרומות יוערכו מאד על ידי אלוהים ושליחכם – תנועת נאמני הר הבית". נוסף על כך, הוא קורא למתנדבים, ומציע שירותי הדרכה לקבוצות המבקרות בישראל, ותיאום הרצאות בפני קהילות נוצריות בארצות הברית [29]. קשר זה הגיע לכלל ביטוי מוחשי כאשר גרשון סלומון הוזמן בשנת 1991 להופיע בתוכנית הטלוויזיה של המטיף הפופולרי פט רוברטסון. רוברטסון הציג את נאמני הר הבית כתנועה הנאבקת על זכותה להר הבית. "לעולם לא יהיה שלום עד שבית האלוהים לא יקום מחדש", אמר רובטרסון. סלומון הציג את משימתו כמשימה אוניברסלית לגאולת העולם כולו: "זה איננו מאבק על הר הבית, זהו מאבק למען גאולת העולם", אמר [30].

לאומיים או משיחיים?

"נאמני הר הבית" הייתה לקבוצה הראשונה ליזום פעילות יהודית על הר הבית, ופעילותה הייתה פרובוקטיבית דיה כדי להעמיד את מצעה שוב ושוב על סדר היום הלאומי והבין-לאומי, תוך שהיא מחדדת את שאלת מעמדו של הר הבית בציבוריות הישראלית. למרות חולשתה הכמותית, יש בפעילותה עוצמה גדולה יותר, בשל הרגישות העצומה שיש להר בקונפליקט הישראלי-ערבי, ואירועי הדמים שהתרחשו באוקטובר 1990 הם ראיה לכך. ראש עיריית ירושלים לשעבר טדי קולק אף דרש מהמשטרה לא לאפשר לנאמני הר הבית להפגין בסמיכות להר הבית, בשל המתח העצום שהפגנות אלה מעוררות [31].

בפרק זה ציינתי כי למרות העניין הציבורי שהנאמנים מצליחים ליצור סביבם, הם נדחקו לשולי העשייה בקרב פעילים אחרים לעניין המקדש, ששיאה היה כאשר כל תנועות הר הבית התחברו יחדיו לאיגוד כוחות, בלי לשתף בתוכם את סלומון ותנועתו, המקיימים אג'נדה נפרדת ועצמאית.

בחינת המאפיינים של תנועת נאמני הר הבית והשוואתם לתנועות האחרות מלמדות על הבדלים יסודיים ומהותיים: הבסיס הדתי שונה. מרבית פעילי המקדש הינם בהגדרתם הדתית יהודים אורתודוקסים, אשר מסגרת פעילותם מוגבלת לחוק הדתי (על-פי פרשנותם), בעוד שנאמני הר הבית פיתחו לעצמם מסגרת דתית-ריטואלית, הלוקחת לה באופן עצמאי מהמסורת את מה שמתאים לה. הבדל נוסף מצוי בתפישות המשיחיות השונות: בעוד שנאמני הר הבית פיתחו עם השנים אידיאולוגיה משיחית-אפוקליפטית, הרי ששאר תנועות המקדש מקדמות אידיאולוגיה משיחית-נטורליסטית. קיים גם הבדל בדמותו של המקדש העתיד לקום:  בעוד שנאמני הר הבית חוזים מקדש אוניברסלי, שבו קיים מקום של כבוד לכל הגויים, הרי ששאר התנועות מתמקדות בהיבטים הפרטיקולריים של המקדש כלפי העם היהודי בלבד, וכמעט שלא קיימת מחשבה לגבי מקומם של הגויים בגאולה. שוני זה נובע, להערכתי, בשל פנייתה של תנועת נאמני הר הבית אל הנוצרים הפונדמנטליסטים, ולכן מושם בה דגש כה נרחב על ההיבטים האוניברסליים של הגאולה. מבחינת ההרכב הסוציולוגי של פעילי תנועת נאמני הר הבית, ניתן להבחין בכך שאלה מאופיינים בגיל מבוגר יחסית, לא כולם חובשי כיפות, ולצידם גם נוצרים המשתתפים בהפגנות התנועה (גברים ונשים בצוותא). בקרב שאר קבוצות המקדש ההרכב הגילאי הוא צעיר יותר, ולא משולבים בתוכו גויים. קיים גם הבדל בטקסטים המכוננים: המקור המרכזי שעליו נשענת תנועת נאמני הר הבית הוא התנ"ך, ובמיוחד ספרי הנביאים. ייתכן שסיבה זו נעוצה בקהל הלא יהודי שבא במחיצתה, שמכיר את הברית הישנה, אך איננו מכיר בפרשנות היהודית של התנ"ך וכופר בסמכותה של ההלכה. בקרב תנועות המקדש האחרות, הטיעון הדתי נשען בעיקר על הספרות המדרשית.

גרשון סלומון העביר את מאבקו רב השנים לסילוק המסגדים מההר לפסים אפוקליפטיים ודואליסטיים מתוך הצגת הפלסטינאים כאויב שרק על-ידי חיסולו הסופי תוכל לבוא גאולת העולם. תנועות המקדש האחרות מייחסות חשיבות פחותה בפעילותן למאבק בפלסטינאים, ועיקר המסר שלהם מופנה פנימה כלפי המחנה האורתודוקסי, לשינוי עמדות בתוכו בנושא הר הבית ובניין המקדש. מכאן עולה נקודת ההשוואה האחרונה והיא היחס לציונות: תנועות המקדש השונות רואות בציונות מבוי סתום, שלא ניתן לפרוץ באמצעותו לעבר הר הבית והמקדש, ולכן פיתחו אידיאולוגיה אלטרנטיבית פוסט-ציונית ותאוקרטית. ואולם אצל סלומון לא קיים יחס זה, והוא רואה עצמו כחלק מהקולקטיב הציוני, ומבטא בפעילותו פסגה של עשייה ציונית וסמל לאומי. סלומון אף היה חבר תנועת החירות, ושקל בשנת 1992 לרוץ לבחירות לכנסת ברשימה עצמאית. על-פי השקפתו, אין קונפליקט מובנה בין מדינה יהודית-ציונית לבין הר הבית, כפי שקיים בקרב תנועות המקדש האחרות, שכן הר הבית מהווה עבורו סמל של מימוש ריבוני.

בשלביה הראשונים הדגישה התנועה את היותו של הר הבית מקום טקסי וסמלי, ואילו בשלביה המאוחרים יותר כבר עברה להדגשת הצורך בבניית בית המקדש השלישי. שינוי רטורי זה בשלב המאוחר של התנועה, הגיע בד בבד עם שינוי בקהל היעד של התנועה. הנוצרים הפונדמנטליסיטים לא יכלו לגלות עניין רב בתנועה זו, אילו לא דרשה במפורש את הקמת בית המקדש. התאולוגיה המניעה את התנועות הנוצריות עומדת על הצורך בבניית בית המקדש על הר הבית לשם שובו של ישוע, ושום אופציה אחרת אין בה כדי למשוך אותם לתמיכה בתנועה שכזו. משום כך, חודד להערכתי המסר של התנועה, כך שיתאים לקהל זה. גם הסגנון הרטורי השתנה, כדי להידמות בתכנים ובצורה לסגנון ההטפה של מנהיגי הדת האוונגליים. אולם גם כך נשאר המסר של התנועה לא חד דיו, ולא ברור לאיזה מקדש חותר סלומון בדרשותיו – האם למקדש דתי ולחידוש הקורבנות, האם פניו למקדש חילוני כסמל לאומי או שמא כוונתו למקדש לכל האומות?

תנועת נאמני הר הבית מצויה כיום בשולי העשייה למען הנוכחות היהודית על הר הבית, ואת מקומה תפסו כוחות צעירים ודינמיים מקרב תנועות הקצה של הציונות הדתית. אולם אין בכך לקבוע שתש כוחה ואבדה השפעתה. התרגילים היחצ"ניים של התנועה, בהכריזה על הנחת אבן פינה לבית המקדש או בהכנת תוכנית אדריכלית לבניין המקדש וכדומה, לצד הפגנותיה הקבועות, עדיין יכולים לעורר תסיסה מוסלמית המלווה במתח בין-דתי. כך שומרת התנועה על בולטות, דבר המאפשר לה להמשיך להתקיים מתמיכתם של הנוצרים הפונדמנטליסטים, אשר רואים בה כלי למימוש חזונם המשיחי. בכך מצויה גם יכולתה הכלכלית לשמור על דפוסי פעילותה הקבועים, המצריכים משאבים מרובים; שכירת משרדים גדולים ואחזקתם, פניות לבג"ץ על בסיס קבוע מדי כמה חודשים, פרסום פעילותה בשלטי חוצות ובדיוור ישיר, הכנת כלי מקדש כדוגמת אלה הקיימים ב"מכון המקדש", בניית מודל של בית המקדש השלישי, ועוד.

עם זאת, הערכתי היא שתנועה זו כבר עברה את שיאה והיא מצויה בתהליך של שקיעה. הפגנותיה גורפות אחריהן לא יותר מכמה עשרות משתתפים שמרביתם מבוגרים, וחלקם כלל לא ישראלים. לשם השוואה, לסיבוב השערים הנערך מדי חודש מגיעים אלפים, קהל צעיר ומלא התלהבות. מכיוון שאין לתנועה זו מבנה מנהיגותי ברור, וכולה נשענת על גרשון סלומון, ספק אם תוכל להמשיך ולהתקיים אם סלומון לא יוכל להמשיך ולתפקד בראשה.

בשנים שחלפו עבר נושא הר הבית תחייה אדירה, והפך לנורמלי בקרב חוגי הציונות הדתית. בקרב חוגים אלה עולים בהמוניהם להר הבית, והמטרה היא פוליטית – הצגת ריבונות ישראלית במתחם הקדוש ודחיקת הוואקף ומעמדו. עד כמה שאני מבין, לא מדובר בהתגברות החזון המשיחי של בניין בית המקדש השלישי. במובן הזה, חזונו של גרשום סלומון מתממש: הר הבית כמוקד של תחייה לאומית מקבל מקום גדול יותר בציבוריות הציונית-דתית. אבל במקביל, ככל שנושא הר הבית הלך והתרחב, כך נדחק סלומון לשוליים והפך לגורם שולי באותה תחייה.

לגרשון סלומון היה משקל גדול בעיצוב דעת הקהל ביחס להר הבית, אבל הוא, כדמות שמובילה שינוי, נדחקה לשולי העשייה. ההתלהבות כלפי העלייה להר הבית הגיעה מחוגים אורתודוקסיים ציוניים-דתיים, וכיוון שהוא לא היה חלק מהעולם הזה, גורמים אחרים מילאו את החלל והובילו את העשייה, כמו מכון המקדש ויהודה עציון. החזון של סלומון, שהר הבית ישמש כסמל הלאומיות הישראלית, הוא חזון שהולך ומתחזק בקרב חוגי הציונות הדתית, אבל נאמני הר הבית הפכה לתנועה שולית וחסרת חשיבות.

אפשר לאמר כי עצם הצלחתה של התנועה הביאה לשקיעתה, בסוג של פרדוקס.

קיראו גם :

ראיון של אלי אשד עם גרשון סלומון :

לחזור להר הבית

---

[1] על מהומות אלה ניתן לקרא בהרחבה אצל נדב שרגאי, הר הבית, עמ' 340-363.

[2] אף שככל הנראה תוכננו מהומות אלה מראש.

[3]מתוך פרסום של התנועה.

[4] למעט מקרה אחד באפריל 1981.

[5] שמואל ברקוביץ, מלחמות המקומות הקדושים, עמ' 84-87.

[6] קיים חוסר פרופורציה משווע בין כמות המפגינים, הכוללת לעיתים לא יותר מ- 20 איש, לבין כמות השוטרים המאבטחים את ההפגנה, שלעיתים מגיעה גם ל- 300 איש.

[7] ראיון עם יואל לרנר, 2 בספטמבר 2004. 

[8] אל ראש ההר 2 (תשמ"ה), עמ' 1.

[9] העיתונאי נדב שרגאי הרחיב בספרו על מאורעות אלו, ועל כך ראו: הר המריבה, עמ' 340-363.

[10] ראיון עם יוסף אלבוים, 2 בספטמבר 2004.

[11] קול נאמני הר הבית 3 (תשמ"ח), עמ' 3.

[12] שמואל ברקוביץ', מלחמות המקומות הקדושים, עמ' 91

[13] ההכרזה פורסמה בא' אלול תשמ"ח, וניתן למוצא אותה ביבנה המקדש י"ד (תשמ"ט), עמ' 16.

[14] אל ראש ההר 1 (תשמ"ד), עמ' 2-3.

[15] אל ראש ההר 2 (תשמ"ה), עמ' 7.

[16] אל ראש ההר 3 (תשמ"ה), עמ' 2,7.

[17] זאב איבינסקי, לח"י – צבת ראשונה ב', עמ' 473-474.

[18] דוגמא ליחס אמביוולנטי זה כלפי האורתודוקסיה קיבל ביטויו באחת ההפגנות של 'נאמני הר הבית' בהן נכחתי, אשר התקיימה במהלך צום ט' באב תשס"ג. בהפגנה השתתף יצחק טבנקין, נכדו של יצחק טבנקין (1887-1991) ממנהיגי התנועה הקיבוצית. כשהסתיימה ההפגנה על הסוללה המובילה לשערי הר הבית בפתח שער המוגרבים, נשא טבנקין את עיניו אל רחבת הכותל מתחת וקבל על כך שהורחבה המחיצה בין גברים ונשים על פני מרבית הרחבה. לאחר מכן הוא אף שרבב קללה עסיסית כלפי הממסד הדתי על שהפך את הכותל להיות כדוגמת בית כנסת אורתודוקסי.

[19] כך למשל במהלך חג חנוכה תשנ"ב תכננה 'התנועה לכינון המקדש' עלייה המונית להר הבית ביום ג'. באותה עת ממש קבע סלומון את הפגנתו בשערי ההר, ובשל כך נסגר האתר לכניסת יהודים. תומכי 'התנועה לכינון המקדש', שהגיעו לעלות להר בתיאום עם המשטרה, נאלצו לחזור על פעמיהם, דבר שעורר את זעמם, ובמיוחד את זעמו של ברוך בן יוסף, שאיבד עשתונותיו ונעצר על ידי כוחות המשטרה בשל התפרעות. אנשי התנועה התרעמו על סלומון, שבגין הפגנתו נבצר מהם לעלות להר, ובמיוחד שלא יצא להגנתו של בן יוסף. ראו: יבנה המקדש ס"ג (תשנ"ב), עמ' 9-10. בגיליונות 'יבנה המקדש' של 'התנועה לכינון המקדש' עלתה קריאה לחברים שלא להשמיץ את 'נאמני הר הבית', ובמיוחד לא בפני נציגי העיתונות, דבר המלמד על המתח בין התנועות. ראו: יבנה המקדש י"א (תשמ"ט), עמ' 8. 

[20] סטנלי גולדפוט הינו דמות ססגונית ומיוחדת. בצעירותו, בתקופת המנדט הבריטי, שימש כעיתונאי עבור כלי תקשורת בינלאומיים באנגלית ובמקביל התנדב בלח"י. הוא אף סיפק מודיעין קריטי בתוכנית להתנקשות ברוזן ברנדוט. גולדפוט היה פעיל במסגרת תנועת 'נאמני הר הבית' ובאמצעות עבודתו כעיתונאי פרץ לה דרך לקהילה הנוצרית הפונדמנטליסטית, וקישר את סלומון עמה. על איש זה ופעילותו הייחודית לאורך חמישה עשורים ראו: כל העיר 13.10.95, עמ' 44-49. 

[21] כתובת האתר היא: www.templemountfaithful.org

[22] ראו: קתרין ווסינגר, כיצד המילניום מגיע באלימות, פרק 2.

[23] The Voice of the Temple Mount, 2001.

[24] http://www.templemountfaithful.org/

[25] ניתן להשוות אידיאולוגיה זו למבנה הרב-שלבי של ההשקפה הדיספנסיאליסטית המקובלת כיום כדומיננטית בזרם האוונגלי הפונדמנטליסטי, הרואה גם היא את תהליך גאולת העולם כמורכב משלבים שונים, שהמציאות העכשווית משקפת את השלב האחד לפני אחרון, לפני שובו מהמתים של ישוע.

[26] The Voice of the Temple Mount, Spring 2000.

[27] http://www.templemountfaithful.org/

[28] The Voice of the Temple Mount,  2000.

[29] http://www.templemountfaithful.org/

[30] יעקב אריאל, פילושמים או אנטישמים?, עמ' 37.

[31] נדב שרגאי, הר המריבה, עמ' 295-298