מצבות בבית קברות יהודי בהולנד. ויקיפדיה
מצבות בבית קברות יהודי בהולנד. ויקיפדיה

“ברגעים אלה יוצא לדרך מסע הלוויה של המנוח דויד לוכשטיין. המלווים מתבקשים לחדר ההספדים” – קול טנור גברי בקע מרמקול ענק שהיה מוצב על גגו של ההיכל, והתפזר מעל הקהל שהצטופף ברחבה שלפניו. באותו היום החמסיני ובאותה השעה, שעת בין ערביים, הייתה שם לוויה אחת בודדת, ומכאן ששררה אווירה של שקט שאינה אופיינית לבית קברות שבו בדרך כלל מתרחשת יציאת מתים המונית כמו סרט נע בבית חרושת לנעליים או למלט.
זהו בית קברות יהודי מודרני, טובל בירק מטופח, שבילים מסודרים, ברושים מקובלים כמו במסדרי חיילים, מצבות בשלל צורות וגווני צבעים מהכי אפור עד להכי שחור, מסלעים חשופים עד אבנים מעידנים גיאולוגיים שונים. וכי למה ציינתי “יהודי”? כאן אין סדנאות של אומני עץ או בסטות של קדרים ואין משרפות וארובות כי אין צורך בארונות עץ מגולפים רוויי לכה או כדים מקושטים לשימור אפר אדם לזיכרון עולם. כאן יש סטודיות של חרשי אבן, אלונקות שוות לכל נפש, תכריכים לבנים והרבה סידורי תפילה באין סוף נוסחים לפי עדות ומסורות שונות ומשונות, ובעיקר, הנוף נשלט על ידי מגיני דוד בכול הגדלים והצורות שמודבקים על כל אבן או עץ רענן… אבל ההספדים! הו! ההספדים! אין כמותם בתבל ובזה אין הבדל בין יהודי לבין נוצרי, מוסלמי, בודהיסטי או הוטנטוטי, ובמילים מפורשות ובקיצור נמרץ ונחרץ, הספד הוא הספד הוא הספד והוא אותו תבנית נוף הספדו של המספיד ו-או המוספד או שניהם, אצל כול קופי האדם באשר הם על פני כדור הארץ המופלא שלנו ללא הבדלי דת, גזע ומין וכל דכפין וכיוצא באלה.
הקהל נהר בשקט ובאיטיות אל חדר ההספדים. לזכרים כיפות וכובעים על ראשם, מתוך כבוד וגם חשש מהאל למעלה או מהקבורים מלמטה או ממה יגידו אלה מהצד. נשים עטויות שביסים או מטפחות למיניהן. כמעט ואין ילדים שהרי מה להם ולמוות. אחדים מהמלווים אוחזים בזרי פרחים בצורת חרוט או גלגל לצרכי הנחה על רגבי העפר שמעל לנקבר כי זה מקובל. באולם הגדול, המקורר ובעל התקרה הגבוהה כמעט ואין מקומות ישיבה כי לכבוד המת צריך לעמוד ולא סתם לשבת בניחותא רחמנא ליצלן, טיפה סבל לא יכולה להזיק וזה טוב לנשמה של מי שעדיין חי ונושם. ליד הקיר שמול הכניסה, ניצב או יותר נכון לומר רובץ ללא תנועה מזבח בטון קטן ברוחב ואורך של הומו סאפיינס ממוצע פלוס איקס סנטימטרים לגיבוי כך שגם בן תמותה ארוך מידי או רחב מידי לא ייפול או יתנדנד מעל שוליו כי זה לא מכובד. על משטח הבטון של המזבח מונחת אלונקה עליה שוכב משהו דמוי גוף אדם מכוסה בסדין שחור עבה שמכסה הכול חוץ מידיות העץ של האלונקה שבולטות החוצה משני צידי המשטח. על הסדין רקום מגן דוד לבן וכמה מילים. מצד שמאל ניצב דוכן נואמים פשוט ועליו בולט קצה של מיקרופון. באולם שורר שקט רווי מלמולים דקים. הקהל המעורב מפוזר בצפיפות סבירה. בשורה הקרובה למזבח עומדים בני המשפחה של הנפטר, האישה, שתי בנות בוגרות והבן, לידם ומאחוריהם החתנים ואשת הבן וכמה נכדים, כולם בוגרים בדרגות שיבה שונות, ומסביבם בני משפחה נוספים במעגל חיצוני יותר, מעין מעגל עוטף. האישה בוכה בקול חרישי והאוויר נטול זעקות ויללות.
הוא, ירמי חלוץ (בעבר חלוצקי), חבר נעורים של המנוח, דויד לוכשטיין. שניהם, החי העומד והמת השוכב שם, הם בני שבעים לערך. הוא הגיע ללוויה מצפון למרכז שם הוא מתגורר שנים רבות עם משפחתו שלו. הוא פנסיונר של כוחות הבטחון ונראה טוב אבל תואם גילו ובמילים עכשוויות הוא נראה כבן שבעים באמת ותמים ולא בנוסח של “השבעים של היום זה הארבעים של פעם”, משהו שתמיד העלה על שפתיו חיוך אירוני של ביטול וזלזול. הוא נולד לתוך המדינה וגדל ביישוב כפרי קרוב למטרופולין במרכז הארץ בעוד דויד היגר עם הוריו בהיותו נער, ממדינה במזרח אירופה וחי בעיר הגדולה. פתאום, ללא התראה, הוא נזכר שדויד סרב בכל תוקף לשנות את שם משפחתו שהיה בעייתי, בלשון המעטה: “לוכ” ביידיש פירושו חור באדמה ו”שטיין” ביידיש פירושו הוא אבן ובעברית צחה הוא יכול היה להיקרא “אבנחור” או “חוראבן” או אולי אפילו בן-חור וכדומה — והנה הוא עומד להיטמן בתוך חור באדמה ומעל ראשו יניחו מצבה מאבן כלשהי – ובא לציון גואל. בעבר הרחוק, הם והמשפחות היו חברים טובים וקרובים למדי. עם השנים היחסים התקררו מכול מיני סיבות כמו קריירות שונות, המעבר למגורים במקומות מרוחקים וגם נסיבות חיים כמו פרנסה, מלחמות ועוד כהנה וכהנה מהלכי חיים בלתי נשלטים. הם נשארו ידידים אבל מרוחקים. הפגישות היו נדירות ומקריות ולא קרבו אותם מחדש. ירמי ידע מעט מאוד על המחלות של דויד בשנים האחרונות ועל העובדה שבחודשיים האחרונים לחייו היה מאושפז במצב קשה ובסופה של הסאגה הבריאותית הלך לעולמו.
ירמי עמד בצד, מרוחק וחיכה להזדמנות לגשת לנחם את המשפחה האבלה. הוא פגש, במנוד ראש, חברים אחדים מהעבר הרחוק המשותף, כאלה ששמרו על קשר הדוק יותר או פחות עם דויד אבל הם לא החליפו מספיק מילים שיכלו אולי לשפוך אור על השתלשלות חייו של המנוח בזמנים שבין סוגי הקרבה השונים ששררו ביניהם. העורב השחור שניהל את הטקס בעומדו מאחורי דוכן הנואמים, סיים את תפילותיו ופנה לקהל “המספידים מתבקשים לגשת לכאן ולומר דברים לזכרו של המנוח”.
ראשונים עלו שתי הבנות ואחת הנכדות וספדו-סיפרו על האב המופלא שהיה. בהמשך עלה הבן ונשא נאום הספד ארוך וערוך היטב ובו מעין מסכת בנוסח “חיים שכאלה”. בכול המקרים האלה הדמעות זלגו, הקולות רעדו, הנהי והבכי היו גם היו ועלו וירדו בעיקר בשורות הראשונות. בסך הכול, ההצגה הטבעית הייתה אמינה וסבירה ולא יצאה מפרופורציה. לא היו שם התפרצויות, צרחות וקריאות של מקוננות מקצועיות וכדומה. על פי תוכן האמירות שנאמרו בכנות בהירה, דויד היה איש מושלם, בעל מושלם, אב מושלם ועובד מושלם וכמובן חבר מושלם. על פי תוכן האמירות הוא גם היה איש רב חסד ורחמים, זולתני, נותן בסתר, מפשר ומגשר בין ניצים ויונים… ובקיצור נמרץ ובשורה תחתונה ובסיכום חיים, בן אדם ללא חסרונות או מעידות מכל סוג שהוא… אוהב אנשים ובעלי חיים ונאהב על ידי כולם ללא יוצאים מן הכלל – והכול נכון ואמיתי וללא עוררין באמת ובתמים, משכמו ומעלה, אין שני לו וללא אויבים… חבל על דאבדין ולא משתכחין, חבל שהלך מוקדם מידי, צעיר מידי ובייסורים מיותרים שאינם מגיעים ללמד-ווניק שכמותו.
ירמי הקשיב לדברים בפיזור דעת מסוים עד לרגע שבו עלה לדוכן המספיד האחרון ונשא נאום מכונן ומרגש עד מאוד בקול בס עמוק וכריזמטי שהרעים והרעיד את הלבבות. שמו היה ברוך צדקיהו, חברו הטוב והמיוחד של המנוח, שותפו במשרד עורכי דין משגשג אותו הקימו יחדיו לפני עשרות שנים בעיר הגדולה שבמרכז הארץ. עו”ד צדקיהו היה גבר גבוה, רזה, בעל רעמת שיער לבנה וגולשת ותווי פנים חדים, עזים ויפים, מגולחים למשעי. על האף היה מונח זוג משקפיים מרובע וגדול עם מסגרת שחורה עבה ובולטת, מחוברת לגולגולת בשרשרת מוזהבת תלויה ברפיון מתחת לשתי אפרכסות האוזניים הגדולות והבולטות. הוא היה חנוט בתוך חליפה מדוגמת היטב כולל עניבה תואמת ועוד כול מיני אביזרים נוצצים והוא באמת הזכיר בהופעתו את הפרקליט הקלסי של השטן או הצדיק או שניהם. הוא לא דיבר מהכתב אלא מדם ליבו אבל במבנה נאום בנוי לתלפיות כאילו הוא מציג כתב הגנה מרהיב בפני חבר מושבעים או הרכב שופטים או בורא עולם… ירמי הקשיב בתשומת לב בלי להבין מדוע המנוח בכלל זקוק לכתב סנגוריה, שהרי במה חטאו? הרי הוא סתם מת ויצא מן העולם, הוא לא פשע ולא מעל ולא נאשם רחמנא ליצלן, אלא סתם נפטר אחרי מחלה קשה. אבל הנאום היה מרתק עד כדי נשגב מבינתו של ירמי או סתם נשגב. הוא שם לב שמר צדקיהו לא השתמש במילה “מרשי” כך וכך…
“מכובדי כולם, משפחה יקרה ודואבת. קרובי משפחה, חברים, מכרים, שכנים, לקוחות לשעבר ואזרחים מוקירי זכרו, וכמובן עמיתים למקצוע המופלא של העוסקים במלאכת הקודש של עשיית צדק בבתי-דין של מטה. נא לזכור שכולנו, אבל באמת כולנו, בני-התמותה, נזכה לצדק אמיתי רק בבית דין של מעלה בבוא יומנו. וכאן למטה אנו רק מנסים בכוחנו הדל לחקות את ריבון עולם בהצלחה חלקית בלבד. מודה אני לפניכם ביום העצוב הזה, כי אכן כן, הייתי שותפו הזוטר ותלמידו של דויד עמיתי היקר ואני עומד כאן בפני הקהל הקדוש הזה ובבית החיים הזה כדי לספר בשבחו של אדם שכל חייו ברח מדברי שבח וקילוסים כמו מאש המגפה והגהינום. דויד איננו אבל אתם חייבים לדעת מי ומה הוא היה וחייבים לזכור כי לכל אדם יש מורשת, קטנה או גדולה ואת זו אי-אפשר לחקוק על אבן אלא לספר, לספר ולחזור ולספר.
“דויד היה משפטן למופת, ישר כמו סרגל, צנוע ומתון שתמיד חיפש את חצי הכוס המלאה והתעלם מחצי הכוס הריקה. הוא לימד אותנו שהלקוח תמיד צודק ותמיד עומדת לו חזקת החפות ולכן יש לייצגו בבית המשפט ולא משנה כהוא זה מי ומה הוא היה או עשה. גם לרוצח מגיע תהליך של עשיית צדק. דויד היה סניגור בנשמתו, הוא לא היה מסוגל להיות קטגור ולא רצה להיות שופט. הוא היה איש של שטח ואיש שפוסע לצדו של החלש ומחזיק את ראשו מעל המים. ברם-אולם, תמיד על פי החוק וכאשר זה האחרון עמד בסתירה לשכל הישר ולצדק ולשוויון, הוא תמיד עמד לצידו של החוק.
“דויד היה אדם נאמן שרבב של בגידה לא היה עולה על דעתו בשום צורה פנים ואופן, אם בעולם המשפחה, בקרב חברים או בפעילותו הציבורית והמשפטית. הוא התמחה בנושאים כמו רשלנות רפואית, דיני עבודה, זכויות הפרט וזכויות אזרחיות למיניהן. הוא התרחק מפוליטיקה ודיני ממונות או חוזים כמו מאש זרה. הוא אהב להיות בלתי תלוי, לא להיות חייב טובה למאן דהוא כדי שלא ייאלץ לעוות דין. הוא רצה להיות נקי מתלות בשיקולים זרים ולכן לא התהלך בין מפורסמים, ידוענים ומשפיענים לסוגיהם… רק עמך ישראל עניין אותו… הוא ברח מעשירים ובעיקר ‘נובו-רישים’ ו’אנשי שופוני’ וסרב לעסוק בפרוטקציות ומאכעריזם.”
האיש הפסיק את נאומו הרועם והגדוש במטאפורות נאצלות, כדי ללגום מבקבוק המים שעל הדוכן. באותם הרגעים, ירמי המהופנט מצא את הזמן כדי להגות בדברים ששמע זה עתה על חברו מימים עברו. היו יותר מידי סופרלטיבים וכמעט אפס ביקורת כאילו שבמלאך עסקינן, ביצור מושלם ללא פגמים, במשהו לא ממש מציאותי… ואז הוא המשיך:
“וכעת אגלה לכם צד מוסתר באישיותו ובפועלו של שותפי האציל באדם. הוא היה אביר המתן בסתר והתעקש על אפס פרסום מכל סוג שהוא כדי לא להביך ולהלבין פנים של האחרים וכדי שלא יאמרו שהוא בסך הכול ממנף את הדברים לטובתו ומנצל את מעשי הצדקה להתעשרות עצמית. אני רק רומז כאן למבינים ולקוראים בין השורות – דויד היה הפרקליט שהחזיק בשיא תהליכי הפרו בונו בהם היה שותף-יזם ביחס לכול משרדי עורכי הדין הידועים והמוכרים ביותר… והמבין יבין ואידך זיל וגמור… נדמה לי שבמקום הזה ובנקודה הזאת מן הראוי לסיים ולתת לנשמתו של דויד את המנוחה המגיעה לה… תודה.”
בשלב הזה, ירמי חש באי-נוחות קלה בחזהו, אבל התעלם מתחושות הבטן שלו. הוא הצטרף למסע הלוויה כשהוא מהלך בסוף שובל האנשים. תוך כדי ההליכה המתונה הצטרף אליו מישקה קרץ (לשעבר קרציוביץ), חבר נעורים משותף, איש מערכת הביטחון כמוהו, אתו היה בקשרים קרובים במהלך השירות הביטחוני הממושך של שניהם.
“אהלן, ירמי, לונג טיים נם סי, מה קורה? איך הפנסיה… אתה זוכר את דויד הזה?”…
“הכול בסדר, מסתדרים, אני מבין שמעכשיו אנחנו ניפגש בעיקר בהלוויות… אלה החיים… האמת שאני זוכר אותו למרות שבעשורים האחרונים הקשרים בינינו התקררו, סתם ככה, ולא הייתי מעודכן בקריירה שלו… אבל שמע, הנאום של האיש האחרון היה מרשים למדי… לפעמים היה נדמה לי שמדובר במקונן מקצועי לעילא ולעילא…”.
“הלו, הלו, עצור… בחיי, ירמי, אתה חמור וממש לא מעודכן ולכן אפשר למכור לך את כול הלוקשים שבעולם. האמת היא שתמיד היית קצת תמים. את רוצה לומר שהאמנת לנאום של הפלצן הזה? אתה ממש אידיוט או הדיוט או שניהם גם יחד…”.
ירמי נעצר לרגע ואחז בכתפו של מישקה ופלט בכעס “אז כול זה שטויות במיץ עגבניות? כול זה חצי אמת או חצי שקר או שקר שלם… מה אתה מנסה להגיד? ותפסיק לקשקש על הנאיביות שלי… כבר אמרתי לך פעם שאני נאיבי מבחירה ולא מלידה וחוץ מזה אני חלש מאוד ברכלנות ומציצנות וגם זה מבחירה…”. מישקה התנער מאחיזתו והביט ישר ללבן של העיניים של ירמי ואמר “אבל אתה מת לדעת מי ומה באמת היה החבר הזה שלנו? אז עכשיו בוא נגמור עם הטקס והפולחן המזויפים האלה ואחרי זה, על כוס קפה אסביר לך מאיפה הדגים משתינים, ואולי סוף סוף ודווקא לעת זקנתך תבין את החיים מסביבך אפילו שזה כבר מאוחר מידי ולא ממש מועיל לך… לפחות תתפגר עם ידיעת האמת האנושית באשר היא ולא עם מקסמי שווא מטופשים…”. שניהם הציתו סיגריות. הלכו עד למקום הקבורה, שמעו את העורבים השחורים, שמעו את בכי הנשים, גרפו עפר אל הקבר ניגשו לאלמנה והילדים והביעו את תנחומיהם והסתלקו משם במהירות כדי למצוא בית קפה קטן ועלוב ברחוב צדדי מחוץ לבית הקברות. שם ישבו וריכלו כאשר מישקה שופך לתוך המשפך וירמי משמש כמיכל קליטה אומלל.
“אז, ירמי, כל האמת ורק האמת ודע לך שהכול ידוע, מתועד וממוסמך וממוסמר כדבעי כי במשך השנים היו לי מגעים מקצועיים עם משרדו של דויד על רקע כול מיני בעיות שלי ושל אנשים אחרים שהכרתי במסגרות האלה. אז ככה, גבר תמים שכמוך, כזה שאינו יודע לשאול ולא מתעניין ולא שייך וסתם מופתע…
ראשית, העובדות! לגבי המושג נאמנות. האיש דויד והערך הנעלה נאמנות היו תרתי דסתרי וזאת בלשון המעטה. אין הכוונה לנאמנות למולדת או לדגל או למנהיג, זה לא העניין. האיש היה ידוע מוכר ומתועד כגבר בוגדני כרוני וסדרתי. הוא אהב נשים מכול הגילים, המינים, והסוגים. כולם ידעו, שתקו, ונהנו, חוץ כמובן מהאישה והילדים. לגבי הפרו בונו ובכן האיש הזה מעולם לא עסק במשפט שאין בו תמורה ברורה, משמעותית, ונדיבה, ותמיד עם מקדמות רחבות-היקף מראש ומעל השולחן וגם מתחתיו. המשרד שלהם מעסיק כמה וכמה עורכי דין וכמובן מתמחים… אז אחרון המתמחים קיבל משימת פרו בונו ומה יצא מזה? ג.מ.ג., רוצה לומר ‘גורנישט מיט גורנישט’ ובלשון ימינו ‘כלום עם כלום’ אבל המשרד נכנס לרשימת למד וו הצדיקים של עוכרי הדין למיניהם. הלאה, אם כן, מדובר בעורך דין אכזר, חסר רחמים, אפתי לחלוטין ללקוחות, אלא אם נימנו עם אליטות ופריבילגים וגם על אלה לא ריחם. שופטים לא סבלו אותו, עמיתים התרחקו ממנו, והמשרד לא ממש שיגשג מי יודע מה! ולכן הם לא היו מומחים בשום דבר ומומחים בכול בעת ובעונה אחת, בניגוד מוחלט לנאמר על ידי השותף הנאמן בהספד. הם למעשה לקחו כל מקרה לטיפולם, גם נאשמים שאף פרקליט אחר לא הסכים לייצגם… ואני יכול להמשיך ולהפליג לאין קץ… הכול הצגה וזיוף וייפוי פנים והתפארות-שווא…” – “רגע אחד, עצור, אתה לא חושב שאתה מגזים? אולי אתה סתם רכלן ומלקט דברי הבל מתוך נקמה או שנאה בלתי מובנת לי, לפחות? האם ייתכן שאתה מכפיש יתר על המידה, גם אם לא מדובר ביונה צחורה… ובכלל כמה מאיתנו נקיים מכל רבב וישרים כמו סרגל?” — קטע אותו ירמי בקול מרוגז ולעומתי. מישקה הנחית אגרוף על השולחן, הביט בחברו כלא מאמין ובפנים אדומות פלט את סדרת המשפטים הבאה:
“ירמי, אתה לא רק תמים, אתה ממש דפוק! או חי בללה-לנד או בטימבוקטו! אמור לי, אתה קורא עיתונים? אתה מקשיב לרדיו או צופה בטלוויזיה לפעמים? אתה בכלל נכנס לרשתות? איפה אתה חי? רוצה מסמכים, עדויות, הקלטות ווידויים, כל זה קיים בחוץ, מרוח בחוצות העיר והמדיה… לי מעולם לא היה שום סכסוך אתו ואין לי רצון לנקמה ומי הוא בכלל שאתקנא בו… וחוץ מזה, זה לא ההספד הראשון שאני שומע על כל מיני נבלות שמוצגים כמלאכי שרת… זה מקובל, זה הסטנדרט, איך אתה לא מבין? נראה אותך מביא לי יצור אחד במדינה הזאת או על פני הכדור כולו שקיבל אי פעם בסתר מהאיש הזה? ובנוסף, מה רצית, שאותו צדקיהו הצדיק יגיד את האמת מעל הקבר קבל עם ועולם? הרי הוא היה שותפו, למד ממנו והיה תאום שלו! ירמי יקירי, פתח את העיניים, אני ואתה שייכים לפראיירים אבל אני לפחות לא מתעלם מהמציאות, כמוך”.
הם נרגעו, ישבו כמה דקות בשקט, הזמינו עוד קפה והציתו עוד סיגריה, התבוננו בתקרה וזה בפניו של זה. ירמי התאושש ראשון: “נדמה לי שהבנתי, אני המום, בין היתר בגלל מבול הנתונים או האמירות שזרקת לי בפנים בשעה האחרונה. אני לא נעלב כי אולי אני באמת דפוק או מנותק או לא רוצה לדעת או מה שזה לא יהיה. אם כל או רוב מה שסיפרת נכון ואם אכן אין לך אינטרסים אישיים והתחשבנות או פנקסנות, אזי הספד הוא בסך הכול שקר מוסכם מראש, תמיד או כמעט תמיד, ולי קשה מאוד לקבל את זה, משום מה? אבל פער כל כך גדול בין אמת לשקר בתוך ההספד הוא בלתי נתפס בעיני… כבר עדיף לשתוק, לכבד את כללי הטקס ולהשמיע שיר שאינו תועבה ולסגור עניין וללכת הביתה”.
מישקה פנה אל ירמי בקול פייסני ורגוע: “מצטער על העובדה שפתחתי את העיניים שלך ואת האוזניים ואת קפלי המוח שלך. נדמה לי שאתה מתחיל להבין ולהפנים את המשמעויות של מוסד ההספדה. האמת היא שלא תמיד קיים פער כזה גדול ובהרבה מקרים מדובר ברבע שקר או שליש בלבד. נדיר לשמוע הספד שהוא מאה אחוז אמת, לכאן או לכאן ואת זה איני צריך להסביר לך. ובכן אלה החיים ובכל מקרה יש לך את הזכות לצוות בעודך החיים שלא יישאו הספדים מעל קברך כדי להימנע מהביזיון הזה… למרות שמי כמוך יודע שלא תוכל לוודא את ביצוע הפקודה!”. הם נפרדו לשלום כאשר מישקה מצחקק קלות וירמי נראה מוטרד ונבוך במידה בולטת לעין.
אשתו של ירמי, חמוטל, היא פסיכולוגית קלינית שהתמחתה בתחומי הזקנה והמוות. כאשר ירמי סיפר לה על הלוויה וההספד ועל השיחה עם מישקה, הופיע חיוך זדוני על פניה, מלווה בצחקוק קל ולגלוג מביך, “ירמוש שלי, תכין לשנינו קפה, תביא את הוופלות לימון ואני אתן לך הרצאה על מוסד ההספדה ואבהיר לך במה מישקה צדק ובמה גם הוא לא ממש מבין ואפילו דיבר אולי שטויות”. ירמי חש בושה מסוימת אבל החליט להקשיב לאשתו או יותר נכון למומחית לחקר מדע ה”הספדולוגיה”.
“מבחינת זמן-מרחב יש לתהליך ההספדה שלושה צדדים או מוטב לומר שלושה שותפים-משתתפים: ההומו סאפיינס המוספד; המספיד הראשי ומספידי המשנה למיניהם כולל בני המשפחה מקרבה ראשונה; קהל השומעים והמלווים, ואלה שעומדים מן הצד. יש גם משתתפים סבילים וקבועים, אלה המשרתים בקודש ובטקס, הלא הם אנשי החברה קדישא, אלה שאתה נוהג לכנותם עורבים שחורים ולא נחזור לוויכוחים הישנים שלנו על הנושא הכאוב הזה. ובכן, מבחינת המוספד, התמונה ברורה, אחידה ומעולם לא השתנתה, שהרי במת עסקינן. הוא לא שומע ולא רואה ולא חש, הוא בסך הכול אובייקט דומם שמהווה רק את הסיבה למסיבה ותו לא. מבחינתו, אמת ושקר, צדק וחסד, אינם רלוונטיים וכמו שאתה נוהג להתבטא, הוא לא יכול לוודא ביצוע ולא יכול להיות עד אוהד או עוין… הוא אדיש, כלום, ואפס אין. פעולת ההספדה וההספד הם של החיים שנותרו אחריו ולמענם בלבד! הם, הם אלה שזקוקים להספד, הם אלה שהמציאו אותו, הם אלה שמבצעים אותו, והם אלה שמפרנסים את התעשייה הזאת שהיא מן העתיקות בעולם קופי האדם. אגב, לידיעתך, גם בעלי חיים מספידים בדרכם שלהם ודוגמאות קלסיות ומובהקות מצויות בחקר הפילים או הלוויתנים.
בכל אנציקלופדיה שלא תפתח, בכל טקסט דתי או מדעי או פסיכולוגי שלא תחטט בו, ובכל תרבות מתרבויות כדור הארץ שלך, תמצא את ההגדרה הבאה, ואני רק מסכמת את החומר עבורך: ‘הספד הוא נאום לביטוי אבל על מותו של אדם. נשיאת הספדים היא רכיב מרכזי בטקסי קבורה ובטקסי אזכרה. בתוכן ההספד נהוג לציין את מעלותיו של המנוח, ציוני דרך בחייו, וזיכרונות משמעותיים ממנו. בכל מקרה, תמיד, מה שלא יהיה התוכן והצורה (בע”פ או בכתב או במנגינה או בכתיבת קינה), המספיד ימעיט במגרעותיו ויגזים במעלותיו של הנפטר בבחינת ‘אחרי מות קדושים אמור’…’. וכעת קווים לדמותו של ההספד באשר הוא הספד:
מדובר באקט של זיכרון, הזכרה ומניעת שכחה, מדובר במתן כבוד למת וכיבוד החיים אחריו, מדובר במורשת לדורות הבאים כלומר לעתיד, רוצה לומר שחייו לא היו לשווא והוא משאיר משהו שיש ללמוד ממנו ולא לחזור על טעויות, מדובר באמירת תודה על תרומה לחברה ולמדינה, מדובר בהדגשה של העובדה שלחיים שלו, ולפיכך גם של הנותרים, הייתה ויש תכלית ומטרה, ומעל לכל, מדובר באמירת הלל, תודה, וברכה לקראת המעבר לעולם הבא. האמת היא שאין כאן באמת קשר לאמונה לשמה. הזכרת אלוהים בטקס ובהספד היא בסך הכול מס שפתיים עבור החיים, ובעיקר הקטנת הפחדים והחששות מפני המוות בטריקים שטיקים ואשליות, כדי שהמהלך מלידה וחיים אל הזינוק לשאול והצלמוות יהיה פחות מאיים. צריך לזכור שבסופו של דבר אנו עוסקים בשכר ועונש על חטאים אנושיים, וההספד מעלה את כף השכר ומוריד את כף העונש במאזני החיים והמוות — אחרי כל זה, נראה לך, מר ירמיהו חלוץ, שמישהו יעז לומר את האמת? ועוד אחרי שהוא מת? מילא לאמור את האמת בעודו בחיים ובפרצופו וקבל עם ועולם! אזי יש לו עדיין את אפשרות התגובה וההתגוננות בבחינת עומדת לו חזקת החפות וכדומה. ומכאן המסקנה המתבקשת מאליה – הספד שווה שקר בדרגה כזו או אחרת, אבל זהו שקר לבן, לרוב הכרחי, מנומס, אינו מלבין פנים ברבים, גם של מתים. בסך הכול לא אומרים את כל האמת ורק את האמת, מנסים להסתפק בחצי הכוס המלאה. הרי מה התועלת בהטחת האמת, הרי אין כבר ממה להזהיר, הוא הרי כבר איננו. ובנוסף, נא לא לשכוח ירמוש שלי, חצי שקר הוא גם חצי אמת ולהיפך ובני האדם אינם מושלמים, ולכן איזה הספד שלא יהיה, נידון מראש לכישלון על פי קני המידה שלך… ולסיכום, מישקה שלך לא טעה במהות אבל לא הבין שהפער כאן היה גדול מדי ולא הגיוני, ולכן הפך לפתטי, ציני ומאוס עד מסריח, וזה מה שאתה הרגשת, ובצדק”.
ירמי הקשיב לנאום האקדמי למחצה ברוב קשב. הוא לא שאל שאלות ולא הפריע. גם כאשר חמוטל סיימה את דבריה כאילו שהמצגת הגיעה לסופה, הוא עדיין ישב מולה ונראה כמי ששקוע בחלומות או מחשב קיצים. היא השתתקה, שתתה את הקפה המר ואת הוופלה הלימונית ומצצה מהסיגריה. היא מכירה את הסחורה שלה וחשה היטב בתנועת משוטי טחנות הרוח של מוחו, ופשוט חיכתה לרגע ההתגלות והפסיקה. בחלוף דקות ארוכות הוא פלט את נאום התגובה במקצב סטקטו בנוי לתלפיות, פסקני וסופי ללא זכות ערעור:
“ובכן יקירתי ה’שפיכולוגית’ החמודה, אם את באמת צודקת ואומרת דברי מדע, ואם גם מישקה צודק, ובכלל אם כולם צודקים ורואים ויודעים נכוחה, הסכיתי ושמעי את דברי שלי ושלי בלבד. להלן החלטתי האישית בעבור עצמי ועצמי בלבד, בבחינת ‘רק על עצמי לספר ידעתי’ ובלי שיפוט או המלצה או ביקורת… אז עבור עצמי אני מבקש בלי אבן וללא מילים! והריני מודיע מראש שבכוונתי לעגן את בקשתי אצל חמישה נוטריונים ועשרים פרקליטי שטן ולעשות הכול, כולל נגדך או נגד יתר בני המשפחה ובכל מחיר, כי אני יודע שלא אוכל לוודא ביצוע…’בלי אבן וללא מילים’ אומר כדלקמן: נא לשרוף את גופתי ולפזר את האפר לכל רוח; לא רוצה קבר ולא מצבה ולא חלקת אדמה; לא רוצה עורבים שחורים מעל ראשי ולא טקסי וודו למיניהם; ובשום צורה, פנים ואופן לא רוצה מילים, רוצה לומר, בלי הספד, בלי הספד, ועוד הפעם בלי הספד – רוצה שתיקה מוחלטת, לא שקרים ולא בכי ולא דברי הבל, מקסימום אולי מוזיקה של לאונרד כהן או יוסי בנאי… אני בטוח ששתיקה היא ההספד הכי הוגן והכי מכובד והכי יפה ולכן אני קובע סופית ולנצח נצחים – בלי אבן וללא מילים!”
ירמי קם מהשולחן, הביט באשתו המבועתת והחיוורת במבט בהיר וכן “ועכשיו אני הולך לישון בשלווה ונחת, סוף פסוק”.

נ.ב. נכתב בחודשים אחרונים לאחר התקלות בכמה הספדים מופרכים…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + eleven =