כריכת ספרה של קלרינה פריבורקין ״אדמת אם״

תקציר הספר “אדמת אם” (הוצאת פיוטית 2022, עריכה דורי מנור, 80 עמודים): ד”ר קלרינה פריבורקין, מרצה לספרות אנגלית, דרמה, וכתיבה יוצרת, במכללה האקדמית לחינוך גבעת וושינגטון. קלרינה עלתה לישראל מאוזבקיסטן בהיותה בת אחת עשרה עם משפחתה המורחבת. היא שירתה בחיל האוויר, ולמדה ספרות אנגלית באוניברסיטת בר־אילן. נשואה, אמא לשניים, ומתגוררת בקרית אונו. קלרינה רואה את עצמה כשייכת לדור ה-1.5 (אותם ילדים עולים שעברו בישראל את כל מסלול החיים ועדיין לא תמיד מרגישים שייכים במדינתם). קובץ שירים זה נכתב בעברית על מנת לגלות ולהבין את זהותה הרב־תרבותית והרב־לשונית דרך שירה, ובכך להשלים את תהליך ההשתרשות התרבותי, הלשוני, והחברתי בישראל. דרך שיריה קלרינה מקווה לתרום לחמלה, אחדות, ואהבת חינם בחברה הישראלית. שירי הקובץ עוסקים בין היתר בסיפורים משפחתיים, התמודדות עם הגירה ודימוי גוף, הורות וזוגיות, בתקווה שכל אחת ואחד יוכלו למצוא בו נקודות השקה והזדהות.

לא היה לנו גרוש על התחת / אבל היינו בארץ / המובטחת (עמ’ 15) כך חותמת פריבורקין את אחד השירים הראשונים בספרה החדש, במדור “צברית מזויפת”.

חלקו הראשון של הספר מתעד את חוויית העלייה לארץ של משפחתה מאוזבקיסטן לישראל, ואיך, על אף הקשיים, היא ומשפחתה, ובמיוחד אביה, שלו מוקדש הספר – נאבקו  לטעת בה שורש.

חלקו הראשון של הספר איננו מצטיין באמצעים אמנותיים, אלא מכה בנו, באמצעות האמת השירית והבחירות המהודקות, באמת הרגשית שאותה הדוברת השרה חולקת איתנו, ברוח הממואר הפופולרית כרגע בספרות העברית. כעורך הייתי מעדיף לספר את הסיפור בכלים פרוזאיים, אך השירים בחלק הזה, ובהבהובים ובקטיעות שהכותבת, דוקטור לספרות אנגלית, כותבת, הם מעט המחזיק את המרובה.

על מנת להדגים את רוח החלק הזה בספר ברצוני לצטט במלואו את אחד השירים ששמו “הַזָּרָה”: עד גיל ההתבגרות חייתי רוסית./ אנגלית למדתי עם מורֶה, / ופה ושם שמעתי יידיש: / “מַיְנֶע צוּרֶעס וּנְדוּגִי דָּאכְט” / אך לא יותר מכך / כי זה אסור. / למדנו אוזבקית בבית הספר: Bolalar – זה ילדים / (למדתי גם לספור עד עשר) // בגיל אחת עשרה הגענו ארצה. / למדתי עברית מתוך הבליל של החיים./ מה שחילחל חלחל / מתוך עלבון ופחד, / מתוך רצון לשרוד / המוח נאחז בכל ענף, / והחיים שצפו.// עברית למדתי עם חברות / ובזתי לרוסית שנשארה בבית / עם דוסטויבסקי, פושקין וטולסטוי. / הספרייה הפכה לי למקלט / מביריוני בית הספר / שם גם מצאתי ילד זר בספר “אל עצמי” / זר לעצמו ולחיים // וכבר קיבלתי מאה בספרות. / והמורה עוצרת את רכבה ומחבקת את אימי, / ובתיכון מורה אחרת מכריזה באמצע השיעור / שבזכותי היא מגיעה בכל בוקר לכיתה, / ספרות היא אהבת חיי אך השפה שבה אני כותבת / זרה לי עד היום. // בתוך מרחב תלת-לשוני / אני מוצאת מקום.//

אינני חושב שיש אדם יוצר שלא חווה את הניתוק או הזרות הזאת מן הסביבה על מנת לקבל את הפרספקטיבה על העולם, אבל כאן, ל”יורמיות” אם תרצו, נוסף מימד נוסף של זרות, אותה “צבריות מזויפת”.

המדור השני בספר הוא “משפחה, שָם”. חלק גדול מן השירים בפרק הם שוב הבהובי זכרונות על קשיי העלייה והקליטה של אביה, בצד שירים על סבה וסבתה, ודיאלוג עם אימה. באמצע המדור (עמ’ 33) היא בוחרת להציב שיר בתרגום חופשי של לאוניד דרבנב, הנחתם במילים: בין עתיד לעבר בוער / והוא באמת משמעות / החיים. ומיד היא עונה ומתכתבת עם השיר המתורגם בשירה “חיינו כאן ברגע אחד בין המצרים”: יש רק שנייה בין זיכרון לתקווה / יש רק פעימה בין אמת לבדייה / יש רק רגע אחד בין עבר לעתיד, / ואם נשתהה בו ונביט / נשכיל להפנים / את משמעות החיים” (עמ’ 34).

המדור השלישי, “בית”, נפתח בשיח עם אלוהים ויחסיה עימו, בשיר הנקרא “לא ינום ולא יישן שומר ישראל” (עמ’ 45): הובלת אותנו בין החוחים / ושמרת את נפשותינו./ גם כשהתקדרו השמיים / האמנו בך / ונשאנו תפילה. / והאור בין עבי השחור / הבקיע. / קרניו הגיעו עד לעומק לבבי, / אומרות שירה. מצד אחד – שוב – אפשר לבקר את השיר על הקיטשיות המסוימת העולה ממנו, על המחסור באמצעים אמנותיים, אבל מצד שני, שוב יש כאן אמת רגשית חשובה ומשמעותית. בחלק זה יש גם איזושהי פרספקטיבה היסטורית או דיאלוג עם הילדה והנערה שהייתה (עמ’ 46 – 47): “חזרתי לקרוא ברוסית / וגיליתי עולם ששכחתי. / כתבתי שירים בעברית / שגנזתי. / את מחסומי נפשי פרצתי / באהבה מחוסרת שפה / ובראתי את עצמי מחדש / דרך מילים ואותיות / בשלוש הלשונות. שוב ושוב חוזרת הדוברת השרה לעמדת הפליטות, אבל מצד שני משולבים בשיריה אמירות כמו: “וידעתי // יום אחד אפרח / ואפריח את השממה” (עמ’ 48). שוב ושוב ישנו העימות בין התמימות לשאיפות לעתיד. במדור הבא, “רפואה”, הדוברת השרה מכניסה אותנו למעבדה הפרטית שלה של היצירה (עמ’ 53): “אני יוצקת משמעות / במה שלא מביא תועלת: / בשיר בבית ברכות / המבזיקה בשמי התכלת // … אך הרצון שלי ליצור – / הוא החזק מכול. / הנה אני שוב מתחילה / לבנות ארמון בחול//. המחברת שוב נכנסת אל מחוזות הקיטש בשירים כמו “כחץ שלוח מחלוני הפתוח / נשלח השיר אל לבךָ – / לא על מנת להרוג / כי אם לעורר את חדרי הלב, / בכוח האהבה (עמ’ 56). שוב ישנו העימות בין מי שהייתה כעולה תמימה ומהגרת למי שהיא היום, כמו בשיר “מרד מאוחר” (עמ’ 59): “מגיל צעיר לימדו אותי להנמיך עוף: / עלייך להיות שקטה ממים, / נמוכה כדשא. // … לא עוד כיבוי אורות ופחד, / לא עוד שתיקה והדחקה: / אני עומדת כאן ומשוררת, / מתריסה בשיר התוכֵחה//. שוב בוחרת הדוברת השרה להתכתב עם יצירות של אחרים, הפעם עם Sheep’s Vigil by Fervent Person, by Erin Moure אולי בגלל חוויית ההגירה והתרגום הקשורים לחווית הכתיבה של מור בספר זה. הדוברת השרה כותבת בשיר “פסטורליה אורבנית” (עמ’ 60): לפעמים נדמה לי שהרחובות שרים / בניינים מביטים בי דרך זגוגיות מחייכות, / מכוניות מגלגלות עיניים / ואנשים זורמים על פניי / בדרכם לאכול מנת פלאפל. // ניסיתי לקרוא להם שירים קטנים שכתבתי, / אך הם לא עצרו להאזין, / ומי יכול להאשימם? הרי גם אני עבד לצרכי: / להתקיים על דף לבן בין שיר לשיר, / כדרך הטבע, במילותי אני”. אני לא מרגיש שיש בספר הברקות מיוחדות, או שהוא לוקח אותנו לחוויות או קיום מקורי או רדיקלי, אבל מצד שני, ברור שנעשתה בספר זה מלאכה נאמנה והוא כיפי לקריאה.

המחזור החותם את הספר הוא “בשבח השמחה הפשוטה”, אבל אפשר לומר שיותר מאשר שמחה, חלק זה דן באספקטים שונים של האהבה, כמו למשל אהבת אם בשיר “אימא רעה” (עמ’ 72), ובשיר “ברכת הדרך” (עמ’ 74) – בחיבורי נפשי אתה נמצא, / ילד שלי//. או שאלות של דור 1.5, כמו למשל בשיר “הרי”ש” (עמ’ 73): “אני רוצה שתדע את שתי שפות אימי – / האם הביתית הרוסית / זבת החלב והדבש, / והאם העברית / העובדת והגאה / בהיותה אישה לעצמה.//

הספר נחתם בשיר “ביקור בתל אפק” (עמ’ 75 – 76), שהוא מעין סגירת מעגל של כל המוטיבים והתמות שליוו את כל הספר – לעיתים אפילו בחזרות מיותרות מעט – בשיר זה חוזרת הדוברת השרה לתל אפק, מקום אותו היא מכנה “תבנית נוף מולדתי” וחותמת את הספר בשורות “רק געגוע לדמות אב ופיקניק חלבי. / הפכתי לאם הגדולה / אלה-אימא בעצמי.//

על אף חסרונותיו של ספר זה, שנובעים אולי מהיותו ספר ביכורים, אני בהחלט מצפה להמשך היצירה של פריבורקין, ובאמת מאמין שיש לה מטען רב לחלוק איתנו ושכתיבתה תשתפר בספריה הבאים.

קיראו גם:

שירי הגירה כסגירת מעגל :יהורם הגלילי על קלרינה פריבורקין

שושנה ויג על קלרינה פריבורקין

דף הפייסבוק של קלרינה פריבורקין

קלרינה פריבורקין עם הציור על עטיפת ספרה. דף הפייסבוק

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 − ten =