חוקר התנ”ך והספרות משה גרנות מעלה הירהורי כפירה בשאלה האם הטקסט המכונן של המונותיאיזם, התנ”ך, הוא באמת מונותיאיסטי, או שמה שגו כל קוראיו לאורך אלפי שנים?

המערכת

בריאת האדם בידי האלוהים. ציור מאת מיכאלאנג’לו הקפלה הסיסטינית ברומא המאה ה-16. ויקיפדיה

הגדרת המונותיאיזם המקובלת היא זאת המופיעה בארבעת העיקרים הראשונים מתוך שלושה-עשר העיקרים של הרמב”ם, אותם פירט בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק, והמופיעים בקיצור בסידור התפילה לאחר תפילת שחרית:

  1. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים.
  2. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד, ואין יחידות כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלוהינו, היה, הווה ויהיה.
  3. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל.
  4. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא ראשון, והוא אחרון.

ובכן, יש כאן הצהרה על יחידותו של האל, נצחיותו, שלטונו הבלעדי בעולם ובברואים, ועל אי יכולתם של הברואים לשער את דמותו ומהותו (מכאן נובע האיסור על פסל ותמונה).

הבה נבדוק אם התורה בפרט, והמקרא בכלל, מסכימים עם הקביעות הנחרצות של הרמב”ם, שהרי יהודי שאיננו מסכים לשלושה-עשר העיקרים נחשב לכופר. נבדוק קודם את הקביעה של הרמב”ם ליחידותו של האל: כבר בפרשת הבריאה יש ניסוח של ריבוי “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” (בראשית א’ 26). אין בסיס לטענה שכביכול מדבר האל בריבוי מלכותי, כי ההיפך הוא הנכון – המלכים הם שלקחו דוגמה מהפסוק הזה, ובעקבותיו דיברו על עצמם בריבוי של כבוד. לשון הריבוי הזאת מופיעה גם בפרשת מגדל בבל “הבה נרדה ונבלה את שפתם” (שם, י”א 7).

בהיגדים מכריעים של האמונה בה’ משתמע קיומם ותוקפם של אלוהים אחרים “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי” (שמות כ’ 3) – משתמע מכאן שהאלוהים האחרים אסורים, אבל לא שהם אינם קיימים. “שמע ישראל, ה’ אלוהינו – ה’ אחד” (דברים ו’ 4) – שוב, משתמע  שרק האל שלנו הוא אחד, באשר לעמים אחרים, אין הגבלה כזאת. “מי כמוכה באלים ה’, מי כמוכה נאדר בקודש” (שמות ט”ו 11), כמו ה’ אין, אבל שונה ממנו – אולי יש. “ה’ בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר” (דברים ל”ב 12) – אל נכר לא סייע בהנחיית עם ישראל, אבל הפסוק איננו שולל את קיומו. “ובאלוהיהם (של מצרים) עשה ה’ שפטים” (במדבר ל”ג 4; ראו גם שמות י”ב 12). אם אלוהי מצרים אינם קיימים – מה טעם לעשות בהם שפטים? דברים דומים אפשר לומר על “מי אל בשמיים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך” (דברים ג’ 24), ובעוד עשרות (!) פסוקים בתורה, בנביאים, ובכתובים. תאמר בעקבות ר’ ישמעאל, “דיברה תורה כלשון בני אדם”, הרי יש מקום לתהייה, כי הכתובים מתיימרים לצטט את ה’ למילותיו ולאותיותיו (“אנוכי ה’ אלוהיך”, “כה אמר ה'”), אז כיצד נפלו בציטוטים כשלים אמוניים כאלה?!

הנביאים הושע, ירמיהו, ויחזקאל ממשילים את היחסים הבוגדניים של ישראל עם אלוהיו ליחסים של בעל (אלים!) כלפי אשתו (נשותיו!) הבוגדנית/ניות (ירמיה ב’ 24-23, יחזקאל ט”ז, כ”ג, הושע ב’ 12). הכעס הנורא של האל (הבעל הנבגד) כלפי בוגדנותה של האישה (עם ישראל), איננו שולל את מציאותם של המאהבים (האלים האחרים). הנביא מיכה אפילו מעניק לגיטימיות של עבודת האלים לעמים האחרים “כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם ה’ אלוהינו לעולם ועד” (מיכה ד’ 5). קדם למיכה בתובנה הזאת יפתח, שאמר למלך מואב “הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך, אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה’ אלוהינו מפנינו – אותו נירש” (שופטים י”א 24). כך סבר גם דוד המלך כשפנה בטרוניה לשאול שרדף אותו “… אם ה’ הסיתך בי, ירח מנחה, ואם בני האדם, ארורים הם לפני ה’ כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמור, לך עבוד אלוהים אחרים” (שמואל א’ כ”ו 19). ברור מכאן, לא רק שאת כעס האל ניתן לשכך בריח הקורבן, אלא גם שה’ אינו שולט מחוץ לנחלת ישראל, שם שולטים אלים אחרים.

חיזוק לדעה המקובלת במקרא, שמחוץ לנחלת ישראל שולטים אלים אחרים, נמצא בפרשת המלחמה שפתח יורם מלך ישראל, בליווי יהושפט מלך יהודה ומלך אדום, כנגד מואב, ש”פשע” בישראל. המצב של מואב היה נואש, ואז לוקח מישע, מלך מואב, את בנו ומעלה אותו לעולה על החומה, ובעקבות כך “ויהי קצף גדול על ישראל, וייסעו מעליו וישובו לארץ” (מלכים ב’ ג’ 27). ברור שכותב הדברים מכיר בעוצמתו של האליל.

את קביעתו של הרמב”ם בדבר יחידותו של האל ניתן לתקוף גם מכיוון אחר: במקומות רבים במקרא מתואר האל כמלך הנזקק לעצות מפמליה של יועצים ומלאכים, וגם נזקק למלאכים שיבצעו את ציווייו. בפמליה שלו מצוי גם הרוח, או השטן, שמקבל עצמאות מצד האל להעניש חוטאים, ולהזיק אפילו לצדיקים כדי לנסותם. התמונה המפורסמת ביותר מצויה בסיפור המסגרת של ספר איוב “ויהי היום ויבואו בני האלוהים להתייצב על ה’, ויבוא גם השטן בתוכם. ויאמר ה’ אל השטן ‘מאין תבוא…” (איוב א’ 6 ואילך, ב’ 6-1). המשך השיחה עם השטן הוא הסכמת האל שהשטן ימיט על איוב, ילדיו, ביתו, ונכסיו אסון וחורבן. תמונה דומה של האל המתייעץ עם צבא השמיים מצויה בדבריו של מיכיהו בן ימלה: אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה מחליטים לצאת למלחמה נגד ארם שהשתלט על רמות גלעד, הם מבקשים לשמוע עצות מנביאים אם תצלח דרכם, וכמו שהתרחש בחצר המלך, כך מסתבר מתרחש בספירה העליונה, גם האל מתייעץ עם פמלייתו, אלא שהפעם האל לא “מוותר” לשטן, כמו בספר איוב, אלא יוזם ממש “ויאמר (הנביא מיכיהו בן ימלה)… ראיתי את ה’ יושב על כיסאו, וכל צבא השמיים עומד מימינו ומשמאלו, ויאמר ה’ מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמת גלעד?… וייצא הרוח ויעמוד לפני ה’, ויאמר אני אפתנו… ויאמר (ה’) תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן” (מלכים א’ כ”ב 22-19). השטן כבעל עצמאות יופיע גם בסיפור המפקד שערך דוד (דברי הימים א’ כ”א 15-1), ובספר זכריה מסופר שהשטן עומד לימינו של יהושע בן יהוצדק, אבל הפעם ה’ גוער בו (זכריה ג’ 1 ואילך). בתהילים פ”ב 1 מתואר אלוהים כ”ניצב בעדת אל, בקרב אלוהים ישפוט”.

האל, הנזקק לאינספור משמשים, מופיע בחזונות של דניאל “חזה הווית עד די כרסוון רמיו, ועתיק יומין יתב, לבושה כתלג חיוור, ושער ראשה כעמר נקא, כרסיה שביבין די נור, וגלגילוהי נור דלק… אלף אלפים ישמשונה, וריבו רבבן קדמוהי יקומון…” (ראיתי, איך כיסאות התרוממו והקדמון ישב, לבושו כשלג לבן ושיער ראשו כצמר נקי, כיסאו שביבי אש, וגלגיליו אש דולקת… אלף אלפים שימשו אותו, וריבוא רבבות יקומו לפניו, דניאל ז’ 9 ואילך). אנו מוצאים בתמונה הזאת לא רק את שמשיו של האל, אלא גם את דיוקנו המפורט שלו.

מראה האל, בניגוד למה שנקבע על ידי הרמב”ם, מופיע בכתובים רבים: בהקדשתו של ישעיהו לנבואה מופיע תיאור האל ופמלייתו “בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את אדוני יושב על כיסא רם ונישא, ושוליו מלאים את ההיכל, שרפים עומדים ממעל לו, שש כנפיים, שש כנפיים לאחד… וקרא זה אל זה ואמר ‘קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות, מלוא כל הארץ כבודו’ … ואומר, אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתיים אנוכי… כי את המלך ה’ צבאות ראו עיניי” (ישעיה ו’ 5-1); ההקדשה של הנביא יחזקאל יותר מפורטת, בעיקר מפורטת מרכבתו של האל הבנויה מחיות ומאופנים מסתוריים, ובסוף התיאור הזה מופיעה דמות האל “וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר, דמות כיסא, ועל דמות הכיסא כמראה אדם עליו מלמעלה, וארא כעין החשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מותניו ולמעלה, וממראה מותניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב… הוא מראה דמות כבוד ה’, ואראה ואפול על פניי, ואשמע קול מדבר…” (יחזקאל א’ 28-26, וראו התגלות האל גם לעמוס, פרק ט’ 1).

הבסיס לדמיון בין אדם לאלוהיו מצוי כבר בפרשת הבריאה וגן העדן: “ויאמר אלוהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…” (בראשית א’ 26); “ואמר ה’ אלוהים, הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכל, וחי לעולם” (שם, ג’ 22), מלבד השוואת דיוקן האל לזה של האדם, הרי בפסוק זה בולטת חולשתו של האל במיתוס זה – האל חושש מסגולותיו של עץ החיים, ומסתבר שהוא איננו מסוגל ולהתגבר על כוחות הקסמים של עץ זה.

מלאכים, כרובים, ו”אישים” בשליחות האל מופיעים במקרא אינספור פעמים. אביא כאן מספר דוגמאות, מהן ניתן ללמוד שמנסחי הכתובים ראו באל דמות של מלך-על, שנזקק לסיוע בהשגחתו על ברואיו ובהתערבותו בקורות העיתים: מלאך ה’ מדבר אל הגר (בראשית ט”ז 12-7; ראו גם כ”א 17); שלושה “אנשים” באים להתארח אצל אברהם כדי להודיע על הולדת יצחק (שם, י”ח 3-2); שני מלאכים באים לסדום כדי להתרשם מחטאיה וכדי להציל את לוט (שם י”ט 22-1); מלאך ה’ מונע מאברהם לשחוט את בנו (שם כ”ב 11 ואילך); יעקב רואה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בסולם (שם, כ”ח 12); יעקב פוגש את מלאכי האלוהים, נאבק עם “איש” שמברך אותו, ויעקב מבין שראה אלוהים (שם ל”ב 2, 33-25); מלאך ה’ נראה למשה מתוך הסנה (שמות ג’ 2); האל שולח את המלאך לשמור על עם ישראל בדרך (שם, כ”ג 20, 23 ואילך); שר צבא ה’ נגלה ליהושע (יהושע ה’ 15-13); מלאך ה’ נגלה לגדעון (שופטים 24-11); מלאך ה’ נראה לאשת מנוח (שם י”ג 3 ואילך); מלאך ה’ מבקש להשחית את ירושלים, אבל ה’ ניחם על הרעה (שמואל ב’ כ”ד 16); מלאך מביא אוכל לאליהו (מלכים א’ י”ט 7-5); מלאך ה’ מכה במחנה אשור (מלכים ב’ י”ט 35, ישעיה ל”ז 36); מלאכים מדברים אל ומדריכים את זכריה (זכריה א’ 9, ב’ 9-2, ד’ 1); מלאכים, כמשרתיו של אלוהים, מופיעים רבות במזמורי תהילים (ל”ה 6-5, צ”א 11, ק”ג 20, ק”ד 4, קמ”ג 2, ועוד); האל שולח את מלאכו כדי לסגור את פי האריות ולא יטרפו את דניאל (דניאל ו’ 23); את אחד המלאכים מכנה ספר דניאל בשם גבריאל (שם, ח’ 16 ואילך, ט’ 21 ואילך, י’ 5 ואילך).

הבאתי כאן באמת רק רשימה חלקית של דמויות אלוהיות שמתערבות בהוויה, אבל מסתבר שהמקרא מכיר גם בקשרי זיווג בין בני האלוהים ובין בני אדם “ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו… והנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם” (בראשית ו’ 4-2). לכתוב זה דמיון רב לסיפורי הזיווגים בין אלים וחצאי אלים עם בני אדם במיתולוגיה היוונית.

האם יש לרמב”ם בסיס על ההיגד שהאל “אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו כל דמיון כלל”? יש אינספור כתובים המתארים את האל רואה בעיניו (בראשית י”ח 21, ל”ח 7, שמות ב’ 25, י”ב 13, ועוד עשרות מקומות נוספים). לאל יש אוזניים והוא שומע (שמות ב’ 24-23, במדבר י”א 1, דברים א’ 34, ועוד רבים). מסתבר שהאל מריח, ונהנה מריח הקורבנות “וירח ה’ את ריח הניחוח (של העולות שהעלה נוח), ויאמר ה’ אל ליבו, ‘לא אוסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם…” (בראשית ח’ 21). ריח הניחוח שנועד לאלוהים מופיע פעמים רבות בעיקר בספר ויקרא. לאלוהים יש, כמובן, פה, והוא מדבר (שמות ל”ב 11-9, דברים ד’ 12 ועוד רבים). לאלוהים יש פנים ואחור (שמות ל”ג 11, 20, 23). לאל יש ידיים, כפות ידיים, רגליים, וכפות רגליים (שמות ט’ 3, י”ג 9, ט”ו 6, י”ז 16, דברים ב’ 15, ישעיה נ”ט 18-16 ועוד רבים). האל יורד, הולך, פוסח, מתייצב (בראשית ג’ 8, י”ח 20, 33, שמות י”ב 13 ועוד רבים). האל מתואר כאיש מלחמה: “ה’ איש מלחמה, ה’ שמו” (שמות ט”ו 3); “וייקץ כישן ה’ כגיבור מתרונן מיין, ויך צריו אחור…” (תהילים ע”ח 65); “ה’  כגיבור ייצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה, יריע, אף יצריח, על אויביו יתגבר” (ישעיה מ”ב 13, ועוד).

לאלוהים יש חולשות אנושיות: הוא חושש מהאדם, כפי שתואר לעיל (בראשית ג’ 24-22, י”א 8-5); חושש ליוקרתו (דברים ל”ב 28-26, שמות ט’ 16-14, יהושע ז’ 9-7, שופטים ז’ 2, מלכים א’ כ’ 28, יחזקאל ל”ו 23-19, ועוד רבים).

מסתבר שהאל אינו יודע מה בליבו של אדם – רק אחרי שאברהם היה מוכן להקריב את יצחק האל נוכח לדעת כי אברהם מאמין באמת “עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה” (בראשית כ”ב 12), משתמע שקודם לניסיון המזוויע הזה, האל לא ידע. במקומות אחרים מסופר איך האל מענה ומנסה כדי לדעת מה בלבב מאמינו (דברים ח’ 2, 16, שופטים ב’ 22, ג’ 1, 4).

שני מקומות בתורה יכולים להסכים עם העיקרים של הרמב”ם שאת האל לא ניתן לראות: “לא תוכל לראות את פניי כי לא יראני האדם וחי” (שמות ל”ג 20); “וידבר ה’ אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול…” וגם “ונשמרתם לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה’ בחורב מתוך האש…” (דברים ד’ 12, 16 ואילך). אבל ראינו לעיל שהנביאים ישעיהו, יחזקאל, עמוס, וגם דניאל ראו את אלוהים, וידעו לתארו. וגם יעקב, מנוח, ואשתו חששו שהסתכנו בכך שראו אלוהים. על משה נאמר “פה אל פה אדבר בו, ומראה, ולא בחידות, ותמונת ה’ יביט…” (במדבר י”ב 8). בשמות ל”ג 11 ו-ל”ד 10 מתואר שיח פנים אל פנים בין משה לאלוהים. מסתבר שאל העם כולו דיבר האל פנים אל פנים (דברים ה’ 4, 21). בני ישראל נשבעים שכל אשר דיבר ה’ “נעשה ונשמע”, ובעקבות כך “ויעל משה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמיים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את אלוהים ויאכלו וישתו” (שמות כ”ד 11-9).

מסקירה הנ”ל ניתן להבין שיש מרחק ענק בין המשתמע משלושה-עשר העיקרים של הרמב”ם באשר למידות האל, ובין המשתמע מהכתובים עצמם. מסתבר שעל פי קנה המידה של הרמב”ם המקרא כולו איננו מונותיאיסטי, ורק אולי פסוקים בודדים עשויים להתיישב עם הקביעות שלו, הלא הם דבריו של הנביא האלמוני המכונה “ישעיהו השני”, שניבא בימי שיבת ציון: “כה אמר ה’ מלך ישראל וגואלו ה’ צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדיי אין אלוהים” (ישעיה מ”ד 5); “אני ה’ ואין עוד, זולתי אין אלוהים… למען יידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדיי, אני ה’, ואין עוד” (שם מ”ה 6-5, ראו גם פ’ 18, 21, 22); “זכרו ראשונות מעולם כי אנוכי אל ואין עוד אלוהים, ואפס כמוני” (שם, מ”ו 9). לכך אפשר לצרף רסיס פסוק מדברים ד’ 35: “… ה’ הוא האלוהים, אין עוד מלבדו”.

רק מספר קטן זה של פסוקים יכול לשמש בסיס למונותיאיזם המקראי, ורובם המוחלט של הכתובים במקרא רחוקים מלהתאים להיגדים של הרמב”ם בנדון.

עטיפת ספםרו של משה גרנות על בעיות שונות בתנ”ך

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 4 =