המשוררת אמילי דיקנסון (1830-1886) היתה אחת המשוררות הראשונות של השירה האמריקאית המודרנית. היא כתבה 1775 שירים. שיריה נכתבו ללא כותרת, ורק תשעה מהם פורסמו בהיותה בחיים. זאת בגלל התנגדותה לדפוס, ומפני שלא הייתה מוערכת ומובנת באותם ימים. בשנת 1890, ארבע שנים לאחר מותה, יצא לאור אוסף שיריה הראשון שהפך מיד לפופולארי. דיקנסון הושפעה משירתם של ויליאם וורדסוורס וראלף ואלדו אמרסון.
אחד משיריה הארוכים והקסומים ביותר הוא השיר "מכיוון שלא יכולתי לעצור למוות". השיר כולל הרבה מסימני ההיכר של שירתה. הוא נכתב בשפה תמציתית ודו משמעית, עם מאפיינים של בלדה, כמו גם עיסוק במוות.
בשיר זה היא מדברת על המוות העוצר בפניה בחביבות את הכרכרה ומזמין אותה לעלות, כמו היה נהג מונית. במרכבה יושב גם הנצח, הַמַּרְאָה שהמשוררת מציבה מול פניו של המוות.
המסע במרכבה הוא מטאפורה למסע החיים המוביל אל הנצח. הם חולפים על פני בית הספר המסמל את הילדות. משם הם ממשיכים על פני שדות חיטה שהשמש שוקעת בהם. החיטה הבשלה מסמלת את הבגרות, והשמש השוקעת מסמלת את סוף החיים. בהמשך המשוררת טוענת כי יותר מדויק לומר שהשמש חלפה מעליהם. כלומר, הם הגיעו אל סוף החיים, אל השלב השלישי. את השלב הזה מסמל הבית השקוע באדמה. זהו הבית בו שכנו המשוררת והמוות במשך מאות שנים. וכל הזמן הזה חלף מהר יותר מיום אחד. היום בו עלתה המשוררת על המרכבה וניחשה כי הסוסים המושכים במרכבה פנו לכיוון הנצח:
"מֵאָז – חָלְפוּ מֵאוֹת שָׁנִים – וְעֲדַיִן
זֶה מַרְגִּישׁ קָצָר מֵהַיּוֹם
בּוֹ שִׁעַרְתִּי לָרִאשׁוֹנָה כִּי רָאשֵׁי הַסּוּסִים
הָיוּ בַּכִּוּוּן הַנֶּצַח."
כפי שקורה בחלק משיריה של דיקנסון, הדוברת בשיר היא אדם שאינו עוד בין החיים.
אחד הדברים המסקרנים בשיר הוא הפסיביות לעומת האקטיביות. השילוב בין העבודה לבין הפנאי. בין המאמץ לבין המשחק.
בבית השני המשוררת מניחה גם את העבודה וגם את הפנאי:
"וַאֲנִי הֵנַחְתִּי אֶת עֲבוֹדָתִי
וְאֶת שְׁעוֹת הַפְּנַאי שֶׁלִּי"
ובבית השלישי, הילדים בהפסקה אינם נחים. הם מתאמצים לעשות דבר מה במעגל:
"חָלַפְנוּ עַל פְּנֵי בֵּית הַסֵּפֶר בַּהַפְסָקָה
הַיְּלָדִים הִשְׁתּוֹקְקוּ לְהִישָּׁאֵר בַּמַּעְגָּל"
הַמֻּרְכָּבוּת של מנוחה ומאמץ מופיעה כבר בשורה הראשונה של השיר. מכיוון שהדוברת לא יכלה לעצור למוות, עצר הוא בשבילה:
"מִכֵּיוָון שֶׁלֹּא יָכוֹלְתִּי לַעֲצֹר לַמָּוֶת
עָצַר הוּא בַּאֲדִיבוֹת בִּשְׁבִילִי –"
להיות מלווה על ידי המוות הוא מעשה שמתקבל בשביעות רצון, או אולי הרעיון נכתב באירוניה.
הנה הנוסח המקורי באנגלית:
Because I could not stop for Death By Emily Dickinson
Because I could not stop for Death-
He kindly stopped for me-
The Carriage held but just Ourselves-
And Immortality.
We slowly drove – He knew no haste
And I had put away
My labor and my leisure too,
For His Civility-
We passed the school, where Children strove
At Recess – in the Ring-
We passed the Fields of Gazing Grain-
We passed the setting Sun-
Or rather – He passed Us-
The Dews drew quivering and Chill-
For only Gossamer, my Gown-
My Tippet – only Tulle-
We paused before a House that seemed
A Swelling of the Ground-
The Roof was scarcely visible-
The Cornice – in the Ground-
Since then – ’tis Centuries – and yet
Feels shorter than the Day
I first surmised the Horses' Heads
Were toward Eternity-
והנה התרגום לעברית של טובה נווה:
מכיוון שלא יכולתי לעצור למוות / אמילי דיקנסון
מִכֵּיוָון שֶׁלֹּא יָכוֹלְתִּי לַעֲצֹר לַמָּוֶת
עָצַר הוּא בַּאֲדִיבוֹת בִּשְׁבִילִי –
הַמֶּרְכָּבָה נָשְׂאָה רַק אֶת שְׁנֵינוּ
וְאֶת הַנֶּצַח.
נָסַעְנוּ לְאַט, – הוּא לֹא נֶחְפָּז
וַאֲנִי הֵנַחְתִּי אֶת עֲבוֹדָתִי
וְאֶת שְׁעוֹת הַפְּנַאי שֶׁלִּי
בְּשֶׁל אֲדִיבוּתוֹ –
חָלַפְנוּ עַל פְּנֵי בֵּית הַסֵּפֶר בַּהַפְסָקָה
הַיְּלָדִים הִשְׁתּוֹקְקוּ לְהִישָּׁאֵר בַּמַּעְגָּל
חָלַפְנוּ, מִתְבּוֹנְנִים עַל פְּנֵי שְׂדוֹת חִיטָּה –
עַל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת –
אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן – חָלְפָה הִיא מֵעָלֵינוּ –
טְלָלִים רָטְטוּ צוֹנְנִים –
עַל קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ שֶׁל שִׂמְלָתִי –
שִׁכְמִיָּתִי הַשְּׁקוּפָה
עָצַרְנוּ לִפְנֵי בַּיִת שֶׁנִּרְאָה
כִּתְלוּלִית עָפָר –
הַגַּג כִּמְעַט לֹא נִרְאָה –
הַכַּרְכּוֹב – הָיָה בָּאֲדָמָה –
מֵאָז – חָלְפוּ מֵאוֹת שָׁנִים – וְעֲדַיִן
זֶה מַרְגִּישׁ קָצָר מֵהַיּוֹם
בּוֹ שִׁעַרְתִּי לָרִאשׁוֹנָה כִּי רָאשֵׁי הַסּוּסִים
הָיוּ בַּכִּוּוּן הַנֶּצַח.
אנו מביאים תרגום נוסף של השיר, מאת יואב איתמר ניקוד ארלט מינצר :
בגלל שלא יכולתי לעצור למוות / אמילי דיקנסון
בִּגְלַל שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לַעֲצֹר לַמָּוֶת,
בִּנְדִיבוּתוֹ, עָצַר אוֹתִי;
הַכִּרְכָּרָה הֵכִילָה רַק אֶת שְׁנֵינוּ
וְאֶת הָאַלְמוֹתִי.
נָסַעְנוּ לְאַט, בְּלִי לְמַהֵר,
וְהִשַּׁלְתִּי מֵאִתִּי
עֲבוֹדָה וְתַעֲנוּג.
כִּי הוּא כֹּה תַּרְבּוּתִי.
עָבַרְנוּ אָז בֵּית סֵפֶר שָׁם שִׂחֲקוּ הַיְּלָדִים
בַּהַפְסָקָה, כֻּלָּם
עָבַרְנוּ שְׂדוֹת תְּבוּאָה, מִרְעֶה
וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַנֶּעֱלָם
אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, הוּא עָבַר אוֹתָנוּ;
אַף הַטַּל גָּדֵל רוֹטֵט – הוּצַן
לְעוֹרִי שִׂמְלָה דַּקָּה
וּצְעִיפִי טוּל קָטָן
הֶרֶף עָצַרְנוּ לְיַד בַּיִת
דְּמוּי תֵּל שֶׁל אֲדָמָה
אֶת הַגַּג כְּלָל לֹא רָאִינוּ
רַק הַכַּרְכֹּב נִרְאָה
מֵאָז עָבְרוּ מֵאוֹת
שֶׁנִּדְמוּ כְּרֶגַע
נִרְאֶה שֶׁהַסּוּסִים רוֹכְבִים
אֶל עֵבֶר הַנֶּצַח
תודה על המידע, השיר באנגלית ושני התרגומים. נהניתי והשכלתי. צריך מדי פעם להתרומם לגבהים של שירה. תודה לטובה, ליואב וליקום תרבות.
שכחתי לציין לטובה גם את הפרשנות היפה לשיר.
תודה מקרב לב, ארלט יקרה.
שני תרגומים מקסימים לשירה הנהדר של המשוררת הנפלאה, אמילי דיקנסון. ברכות ותודות על המיזם החשוב של הנגשת שיריה של דיקנסון.
תודה רבה דוד על המשוב החם.