נשק מלוכלך בבוץ
נשק מלוכלך בבוץ

ד”ר יצחק מלר מנתח את הדרך בה מוצג רעיון “טוהר הנשק” בשלושה סיפורים שונים של שלושה סופרים ידועים – יהושע בר יוסף, ס.יזהר, ויורם קניוק – בתיאוריהם את מלחמת העצמאות, שבה נלחמו שלושתם.

האם סטיה מ”טוהר הנשק” תלויה בעוצמת הטראומה שחווה החייל?

המערכת

מבוא

עטיפת הספר “היורד למעלה” מאת יורם קניוק על מלחמת תש”ח

מתוך “היורד למעלה” של יורם קניוק: “יריה אחת נשמעה. הילד צנח מת. אני יריתי. הכדור שרק ופגע בגרונו. הוא היה מת. […] נטלתי מהתנור פיסת פחם ורשמתי על הקיר: ‘כאן מתו היום שני ילדים’. […] ‘שני מיני אנשים ייצאו מכאן היום’, הוספתי. ‘אלה שיזכרו יום אחד שלא עשו כלום כדי למנוע את מה שקרה, ואני – שניסיתי אבל נכשלתי'” (עמ’ 52-53). זו הטראומה של דן (בן דמותו של קניוק הצעיר): בתום קרב, הוא הורג בשגגה ילד ערבי בנסותו להגן עליו משחיטה בידי אריק, חברו לנשק, שזועם על הריגת חברם המשותף, יוחאי, בידי אבי הילד.

לאתיקה הצבאית שורשים תרבותיים (אתיים ודתיים) במסורות קדומות רבות. במאות האחרונות היא התפתחה למערך של עקרונות אוניברסליים ועברה קודיפיקציה חילונית ומשפטית הגלומה באמנות מוסכמות כמו אמנות ז’נבה, בדיני המלחמה במשפט הבינלאומי בכלל, ובחוקי המשפט הצבאי הספציפי של העמים. “טוהר הנשק” הוא אחד מאותם עקרונות של האתיקה הצבאית, הקובע את האיסור על פגיעה מכוונת בשבויים ופצועים של האויב, בבלתי מעורבים בסכסוך, באזרחים חפים מפשע ובלתי מזויינים, בזקנים נשים וטף של הנכבש. המושג הזה נצרב כמטבע לשון בהיסטוריה הצבאית הציונית ובהמשך בזו של צה”ל, על ידי ברל כצנלסון. בנאומו בקונגרס הציוני ה-כ”א  בז’נבה, אוגוסט 1939, בתום המאורעות (במהלך המרד הערבי בבריטים) הוא ניסח את משנתו כאשר דיבר בזכות ה”הבלגה”: “הבלגה משמע: יהי נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים”. בהשתמשו בביטוי הזה רצה כצנלסון להבחין בין לוחמי ארגון ההגנה לבין הערבים, ויותר מכך, בין היישוב המאורגן לבין ה”פורשים”. באופן טבעי עלתה השאלה, אם מוצדק לסכן חיי לוחמים רק כדי שלא לפגוע בחיילים בריטיים, באוכלוסייה ערבית לא מעורבת, או בלוחמי הארגונים הפורשים. עם פרסום הקוד האתי של צה”ל ב-1994 (“רוח צה”ל”) נכללה בו הסוגייה של טוהר הנשק, ומאז עבר הקוד תיקונים אחדים בהקשר למלחמות ישראל עד ימינו.

המשמעות של המונח טוהר הנשק נידונה בכמה סיפורים ושירים על רקע מלחמת תש”ח. השיר הבולט הוא “על זאת” של נתן אלתרמן, שפורסם ב”טור השביעי” בעיתון “דבר” ב-19 בנובמבר 1948 בעיצומה של המערכה, זכה להדים רבים, ואף הופץ בקרב החיילים בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון. בשיר מתואר אירוע שבו חייל צעיר יורה באזרח זקן שאינו מהווה איום עליו, והורגו רק כדי “אנסה המקלע”. בחרתי להתמקד בניתוח בקריאה צמודה של שלושה סיפורים (סיפור קצר אחד ושתי נובלות) בניסיון לענות על השאלות: כיצד מיוצגת הדילמה של טוהר הנשק בסיפורת של הסופרים שהשתתפו בקרבות מלחמת תש”ח? מהם ההבדלים ביניהם, והאם המקור הוא בזמן הכתיבה, בגיל, תפקיד בקרב, מוצא סוציו-אקונומי, אידאולוגיה — או עוצמת הטראומה?

שלושת הסיפורים הם: “הפציפיסט”, סיפור קצר של יהושע בר-יוסף; “חרבת חזעה”, נובלה של ס. יזהר; ואפיזודה סיפורית חוזרת מתוך הנובלות “היורד למעלה” ו”תש”ח” של יורם קניוק. מתוך המכלול של מרכיבי המושג “טוהר הנשק”, אעסוק בסוגיה אחת בלבד (ומכאן הבחירה דווקא בשלושת הסיפורים האלה), זו שמושאה הוא פגיעה מכוונת באזרחים חפים מפשע ובלתי מזויינים של האויב שהובס, ובעיקר בזקנים, נשים, וטף. זאת כי זקן, אישה, וילד הם בני האדם הרחוקים ביותר מבחינה פיזית ונפשית מזירת הלחימה. העיסוק ביחס לשבויים ופצועים של האויב זכה לחשיפה יותר משמעותית בסיפורת של מלחמת תש”ח, ונחקר לעומק בעבודות אחדות. במלחמת תש”ח היו שני שלבים שונים במהותם בכל הקשור לסוג הנפגעים על רקע טוהר הנשק. בחלק הראשון של המלחמה (מההצבעה באו”ם על הקמת המדינה ב-29.11.1947 ועד עזיבת הבריטים את הארץ והכרזת העצמאות ב-14.05.1948) התנהלה מלחמת אזרחים בין הקהילה היהודית לבין הקהילה הערבית על ארגוניהם הצבאיים, והחיילים היו אזרחים צעירים נושאי נשק ללא מדים ודגל. בחלק השני של המלחמה (מהכרזת העצמאות ופלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות ועד ה-20.07.1949, מועד חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון עם סוריה) התנהלה מלחמה בין צבאות סדירים, בין צה”ל לבין צבאות מצרים, ירדן, עיראק, וסוריה, שפלשו למדינת ישראל הצעירה. בחלק זה של המלחמה לחמו חיילים מגויסים על פי חוק וכפופים לאמנות הבינלאומיות של דיני המלחמה. מטבע הדברים, האירועים המתוארים בשלושת הסיפורים שבחרתי יכלו להתקיים בחלק הראשון של המלחמה, שבה החיכוך בין נושאי נשק לבין אזרחים היה יותר קרוב ושכיח, או דווקא בשלהי המלחמה, אחרי הקרבות הגדולים מול הצבאות הסדירים, עת בה צה”ל השתלט על כפרים ועיירות פלסטינים כדי לבסס את אחיזתו בשטחים שפונו מצבאות הפולשים, ומניעת הסתננות חזרה של פליטים. נראה שקיים מנעד בייצוג של דילמת טוהר הנשק, החל מייצוג מתון, מרוחק ומעורפל, וכלה בייצוג קיצוני, אישי ובוטה. ניתן לייחס את המנעד לשילוב של גורמים, אך בעיקר לגיל, לתפקיד בקרב, ובצורה הבולטת ביותר, לעוצמת הטראומה.

פרטים על הסופרים והסיפורים

יהושע בר-יוסף (1992-1912), יליד צפת, יוצא בשאלה מבית חרדי, היה בן 37-36 במלחמת תש”ח, שבה שרת ככתב צבאי בחטיבת גבעתי בחזית המרכז. הוא הגיע למלחמה כסופר מוכר שפרסם שורה של ספרים ומחזות, וכעורך ופובליציסט בעיתון “דבר”. בר-יוסף לא היה לוחם פעיל אלא עד ראייה ושמיעה למעשים. הוא הקדיש ספר אחד למלחמת תש”ח, “בני המג”ד: מסיפורי המלחמה”, שפורסם בתחילת 1950 זמן קצר אחרי תום הקרבות. בספר לוקטו תשעה סיפורים קצרים ומחזה אחד. גיבור “הפציפיסט” הוא גרשון, חייל פשוט ולוחם מעולה, אך מוזר, טבעוני אדוק, ובעל עקרונות קרובים לפציפיזם. אחרי אחד הקרבות הציל שני ילדים ערבים בני עשר וטיפל בהם כאב במסגרת בסיס הפלוגה. סופו היה מר: בקרב אחר הוא סרב לסגת, מנע את הריגתם של פצועי האויב, וטיפל בהם במסירות. הוא הושאר בשטח ובבוקר נמצאה גופתו המרוטשת והמחוללת.

ס. יזהר (2006-1916), יליד רחובות, בן למשפחה של סופרים, היה בן 30-29 במלחמה, שבה שרת כלוחם וקצין מודיעין בחטיבת השפלה בחזית הדרום. הוא הגיע למלחמה כסופר מוכר, פובליציסט ומחנך, ופעיל במפלגת מפ”ם ובהמשך מפא”י. הנובלה “חרבת חזעה” פורסמה במאי 1949 במהלך הקרבות. זה סיפורה של קבוצת חיילים שמשתתפת בכיבוש כפר ערבי וגירוש תושביו. הוא מורכב מתמונות, אירועים, שיחות, והגיגים של החיילים במהלך הפעולה.

יורם קניוק (2013-1930), יליד תל-אביב, בן למשפחה בורגנית, היה בן 18 במלחמה, שבה שרת כלוחם מן השורה (טוראי) בחטיבת הראל בקרבות לפריצת הדרך לירושלים הנצורה, ובעיר עצמה, עד לפציעתו ושחרורו אחרי כשישה חודשי לחימה עקובים מדם. הוא הגיע למלחמה כתלמיד שעדיין לא סיים כיתה יב’. האפיזודה המתוארת (בתחילת העבודה) התפרסמה בנובלה “היורד למעלה” ב-1963, קרוב ל-15 שנה אחרי המלחמה, והגרסה המורחבת של אותו אירוע התפרסמה ברומן “תש”ח” ב-2010, מעל 60 שנה לאחריה.

בכוונה תחילה נמסרים הפרטים על הסופרים עד לתקופת השתתפותם במלחמה, תוך התעלמות מהמשך הקריירות שלהם אחריה (הקריירות וקורפוס הכתיבה שלהם מוכרים ולא נעסוק בהם בעבודה זו). שלושת הסופרים היו צברים. הם אמנם נולדו וגדלו במשפחות מרקע חברתי-תרבותי שונה אך כולם בני עיר. במהלך המלחמה בר-יוסף היה קרוב לארבעים ורווק, יזהר היה כבן שלושים, נשוי ואב לשניים, וקניוק היה ינוקא שעזב את בית הספר התיכון בגיל 17.5 והתגייס לפלמ”ח. בר-יוסף היה כתב צבאי, חסר רקע קרבי, שלא השתתף באופן פעיל בלחימה. יזהר היה לוחם, וכקצין מודיעין היה איש מטה במפקדת חטיבה. הלוחם בפועל היה הנער יורם, שבמשך כחצי שנה היה חשוף באופן אינטנסיבי ללחימה עקובה מדם כטוראי מן השורה. יזהר פרסם את סיפורי המלחמה שלו תוך כדי הקרבות, והמשיך לכתוב עליה גם כעבור כעשור (“ימי צקלג”, 1958). בר-יוסף פרסם את סיפוריו זמן קצר אחרי סיום הקרבות, ולא עסק יותר במלחמה. קניוק העלה על הכתב את סיפורי המלחמה שלו פעמים רבות וחוזרות, בחלוף עשרות שנים.

“הפציפיסט” של יהושע בר-יוסף

יהושע בר יוסף. לקסיקון הסופרים

“הפציפיסט” הוא סיפור קצר ודחוס, כתוב בגוף שלישי על ידי מספר-מראיין שמעלה על הכתב עדות שמיעה ככתבת תחקיר עיתונאית בנימה אוהדת, על סיפור גבורה יוצא דופן ולזכרו של הגיבור המת. הסיפור נפתח במציאת גופתו המחוללת של גרשון “הפציפיסט”. בהמשך, המספר מתאר את התולדות והתכונות של גרשון על פי עדויות חבריו ליחידה ש”הרגישו במלחמה המתנהלת בנפשו התמימה ולא לעגו לו [… ראו בו] מין משורר המתנהג כתינוק מגודל […] הם התנגדו לדבריו אבל נהנו מהם. הוא עורר בהם מחשבות רבות”. גרשון היה בחור מוזר, בעל “פרינציפים” לכל דבר ודבר, צמחוני אדוק “ואף על פי כן לא נזקק אף פעם לרופא”. הם ידעו “שלמד פעם באוניברסיטה העברית בירושלים, ושהיה מעולי גרמניה, שגילו בערך שלושים, ושהוא רווק, ואין לו מקום-מגורים קבוע בארץ”. הוא היה שתקן, טוב לב ומכבד אחרים, ותמיד מעיין בספר תנ”ך שהיה בכיסו. הוא נחשב לחייל טוב, “בעל משמעת”, ש”מעודו לא נקרא לדין או לבירור”, ו”גם בשדה הקרב ובמשלטים היה אחד החיילים הטובים של הפלוגה”. הוא תמיד היה מלמד זכות על הערבים, דואג לבעלי החיים ולכלבים המיותמים שהסתובבו בכפרים שנכבשו. כשנשאל “אז למה התגייסת?” הוא ענה “מה יכולתי לעשות? גייסו אותי. נוסף לכך, הערבים רוצים להרוג אותי, ואני אינני יכול לסבול שאחרים יגנו עלי ואני אשב בבית”, וכשדחקו בו “ואיך אתה יורה בהם בשעת קרב?” הוא השיב בגמגום “אני המ… חייל… וזה באמת לא בסדר שאני הורג אנשים חיים”. בשל כך זכה לכינוי: ‘פציפיסט’.

לאחר שרטוט דיוקנו של גרשון, המספר מדגים את התנהלותו על ידי תיאור שלוש אפיזודות שעוסקות בהיבטים שונים של טוהר הנשק. האירוע הראשון מתאר קרב שבו נכבש כפר ערבי סורר: “בתיו הועלו באש, לאחר שתושביו ברחו ממנו לעבר ההרים”. בניגוד לחיילי הפלוגה שהשתכרו מניצחונם, “גרשון ישב על סלע ובכה כמו ילד קטן”. באירוע השני מתואר יחסו המופלא של גרשון לשני ילדים ערבים כבני עשר שננטשו בכפר אחר אחרי שנכבש ויושביו עזבו. גרשון פרש עליהם את חסותו, הרגיע אותם וטיפל בהם כאב מסור, ואף הצליח להשאירם בפלוגה כעובדי מטבח. עם הזמן הם הפכו לקמע של הפלוגה כולה ונקראו “בני גרשון”. כשגרשון נפצע ואושפז בבית-החולים, הילדים סרבו להישאר ביחידה בלעדיו והועברו “באמצעות ‘הצלב האדום’ לצד האויב, למחנות הריכוז של הפליטים הערבים”, וכשחזר לפלוגה הוא פתח במסע חיפושים עקשני שנכשל, ומאז נוסף לו תואר שלישי אחרי “הפציפיסט”, אביהם של “בני גרשון”, וכעת גם “יתום”. באירוע השלישי מתואר הקרב שבו גרשון מצא את מותו הזוועתי. הסיור בו השתתף נתקל במארב, אך הצליח לגבור על האורבים, ואז כדבר שבשגרה, החיילים פשטו על הגוויות החמות כדי לאסוף את הנשקים והתחמושת ולהסתלק משם במהירות. הם היו בשטח עוין וחששו שתגבורת של האויב תגיע במהרה, “והנה נשמע לפתע קולו של גרשון: ‘חברה, הם עדיין חיים!’ […] אך גרשון לא שמע [בקול חבריו]. היו לו כמה חבילות של תחבושות-שדה והוא טיפל בפצועים כאחוז שגעון. הכיתה עמדה לסגת עמוסת שלל וגרשון אינו רואה ואינו שומע… ‘שמע אידיוט! אם אתה לא בא מיד, נשאיר אותך כאן… אני יודע את הדרך! תיכף אני גומר'”. הכיתה נסוגה בלי גרשון. גווייתו המחוללת בידי האויב שאת חייליו הפצועים הוא ניסה להציל בכל מאודו, מתגלה זמן מה אחרי הקרב. חבריו של גרשון רוטנים “הרי לך פציפיזם!”.

בר-יוסף מספר סיפור תמציתי פשוט, בשפה פשוטה, ועם מוסר השכל רב-משמעי ודי מביך. הוא מתאר דמות דו-משמעית. בעת ובעונה אחת סטריאוטיפית ואידאלית, אך יוצאת דופן ומוזרה בעיני הרוב. גרשון אינו סרבן שירות, הוא מתפקד היטב כחייל, יורה והורג, אבל בוכה ומשתדל ב”כל כוחו” להשקיט את מצפונו. חבריו לנשק מכנים אותו “הפציפיסט” למרות שאין בינו לבין פציפיזם ולא כלום, וכוונתם למי שהוא יונה פוליטית, או יפה-נפש וכדומה. גרשון מייצג צדדים שונים של טוהר הנשק: הוא אינו מקבל בקלות ראש הריסת כפר וגירוש תושביו האזרחים; הוא אינו פוגע בילדי האויב אלא מחבק אותם; והוא מתעקש לטפל בפצועי האויב מיד אחרי שירה בהם, ואף משלם על כך בחייו. יש מי שיכנה את התנהלותו כצביעות, ויש מי שיאמר שבגדלות נפש עסקינן. סיפורו של טוראי גרשון מזכיר את סיפורו של טוראי דסמונד דוס האמריקאי. שניהם, גרשון ודסמונד, לא יכלו לסבול שאחרים יגנו עליהם בזמן שהם יישבו בבית. האמריקאי היה פציפיסט רדיקלי שהלך עד הסוף ולא ירה ולא הרג ולא בכה. נשקו נשאר הטהור ביותר שאפשר כי השתמש בתחבושות ואמונה יוקדת בלבד. גרשון היה יונה רגישה ומלאת חמלה אך לא פציפיסט, הוא ירה ברובה וגם טיפל בתחבושת, ובכל מקרה לא ירה על “זקן, אישה וטף”. שניהם לא היו מוכנים להגיש את הלחי השנייה לסטירה, ושניהם, כל אחד בדרכו, האמינו שהקם להורגך השכם להורגו.

“חרבת חזעה” של ס.יזהר

ציור של הסופר ס.יזהר. מהספר “סיפור חרבת חזעה”

בנובלה מתואר יום אחד, מבוקר עד לילה, בחיי כיתת חיילים בראשות “מוישה המ.כ.” במהלך פעולה צבאית ל”כיבוש” כפר ערבי (אין שם לחימה ממשית) בחזית הדרום. הסיפור כתוב בגוף ראשון יחיד. המספר הוא חייל פשוט ללא שם, אחד מתוך כעשר דמויות של חבריו לכיתה, שחלקם מזוהה בשמם הפרטי בלבד, וחלקם על פי מקצועם הצבאי, מקלען, אלחוטאי, וכדומה. המספר מדבר ומתאר בשמו, לעיתים בשם הכיתה (“היינו”, “אנחנו”) ותוך שיחות עם ובין חבריו. הוא מתאר נופים סביב הכפר ובתוך הכפר, את חבריו בדיבורם, תגובותיהם, והתנהגותם, את תושבי הכפר ובעלי החיים שלהם, ופה ושם מחשבות שחולפות בראשו ביחס למתרחש במהלך הפעולה. למעשה, המספר מעלה בפני הקורא זיכרון כואב, מטריד, ומייסר: “אכן, כל זה אירע עוד מכבר, אך מאז לא הרפה ממני […] ראיתי שאין עוד לפסוח על הסעיפים, ואף שעדיין לא גמרתי אומר היכן כאן מוצא, הרי נראה לי מכל מקום שתחת להחריש, הרי לכאורה, מוטב אפתח ואספר”. האירוע התרחש לאחרונה ולא בעבר רחוק ומנותק. המשימה נובעת מפקודת מבצע מפורטת שמגדירה את “תכלית כל אותו היום”. על היחידה (מחלקה בת שלוש כיתות) לפשוט על הכפר שבו מרוכזים “מסתננים”, “גרעיני כנופיות”, ו”שליחים במשימות אויבות”, ואז “לאסוף את התושבים […] להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי-האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים ולטהר את השטח מכוחות עוינים […] אין להרשות התפרצויות… והתנהגות פרועה”. העלילה מתרחשת בשלהי מלחמת תש”ח. הקורא מתבונן ומאזין לכיתת חיילים סדירים של צבא סדיר שעומד מול אוכלוסייה של כפר ערבי שאין בו לובשי מדים ונושאי נשק, לא מוצאים שם צעירים חוץ “מברנש אחד” שמקיא את נשמתו מפחד, היתר הם זקנים וזקנות, ישישים וישישות, נשים וילדים בגילאים שונים, ואוסף של בעלי חיים (חמור, גמל, כלבים, סייח, כבשים, ותרנגולות) – כולם מיועדים “לשרוף-לפוצץ-לאסור-להעמיס-ולשלח”. אין ירי או שליפת סכינים מהכפר אל החיילים. יש דמויות שבורחות בתחילת הפשיטה… כנראה צעירים שיכולים לרוץ ולהתחמק, שהרי היתר אינם מסוגלים לכך גם אילו רצו. אין הרוגים או פצועים בשני הצדדים.

עם זאת, החיילים מפעילים את נשקם בשתי צורות לא ממש קרביות: כמה פעמים, החיילים יורים מנשקם האישי מעל לראשי האנשים כדי להפחיד או לזרז, אך לא כדי לפגוע. פעם אחת בלבד מתבצעת פעולה של ביזוי ישיר ובוטה של טוהר הנשק במובן הצר שהגדרתי במבוא. בעמ’ 63-59, המספר מתאר אירוע מתמשך שבו חיילי הכיתה יורים במקלע וברובים האישיים על בורחים להרים מתוך כוונה לפגוע ולהרוג באווירה של שעשועי צייד, והוא מעיד “נתלהטנו. זיק הציידים העומם בכל אדם נתלקח בנו עתה בגבורה”. לכולם ברור שהבורחים אינם נושאי נשק, וביניהם מזהים נשים. החיילים אינם פוגעים (ולא בכוונה… אולי בגלל המרחק?), אין הרוגים בשטח, ובלשון החיילים “אין מצליחים ‘לדפוק’ אפילו דמות אחת מבין הבורחים”. המספר עצמו משתתף בחינגה, אינו מתאר דמות מפקד או אחרת שמתערבת ואוסרת על המטווח האנושי חסר התוחלת, ורק בתוכו פנימה חש בושה על שנסחף למערבולת: “הרגשתי שרווח לי משהו, אפשר ככה: ‘שלא יפגע, אח, שלא יפגע בהם!’, מהר נשאתי עיני סביב אם לא תפשני מישהו, במה שנראה כקלקלתי”. כדי להגדיל את עוצמת הפגיעה באותו טוהר נשק, המספר טורח להבהיר “שהכוונה הייתה דווקא להניח להם לצאת, שכן ככל שירבו לצאת מעצמם יקטנו הצרות כשניכנס לכפר ותפחת כל אותה מלאכה בזויה הכרוכה בסילוקם”, ובכל זאת הם ירו. המאפיין את המספר, החייל הפשוט והאלמוני מכיתת החיילים, הוא העובדה שהוא מתענה בתוכו פנימה, מוחה פה ושם אך אינו נוקט בשום צעד מעשי כנגד הירי.

סיפור ההרג של יורם קניוק

יורם קניוק הצעיר. בלוג הספריה הלאומית

כאן אתייחס לגרסה שהופיעה ב”היורד למעלה” תחת הכותרת “קרב בית-עשת”. בסייפה אעיר על ההבדלים מהגרסה השנייה שמופיעה ב”תש”ח” תחת הכותרת “קרב בית יובה”. הסיפור כתוב בגוף ראשון מפיו של המספר, טוראי דן. האירוע האחד המתואר מתרחש בתום הקרב שבו היה לכיתת החיילים הרוג אחד, “ליוחאי נדפק כדור בגב”, בין בתי הכפר שנכבש, ובשוך הסערה. אז “שני מחזות התרחשו בעת ובעונה אחת מתוך קשר של אדישות הדדית: צעקות וקללות בתוך הבית, שקט ממתין בחוץ”. סיפור האירוע הוא עימות חריף בין דן לחברו הטוב אריק, עימות שמסתיים בהרג של ילד ערבי. הצופים והעדים בעימות הם חבריהם של דן ואריק, ומנגד משפחה ערבית שמתגוררת באותו הבית, ומורכבת מגופת האב שמת בקרב (לא ברור כיצד?) ולידה אשתו הצעירה הבוכייה, הסבתא הקשישה, והנכד בן השמונה. הסיבה ל”צעקות וקללות בתוך הבית” היא העובדה הבאה: אריק מגלה שהערבי המת לבוש בחולצתו של יוחאי המת. הוא מסיק מכך שזה היה האיש שהרג את יוחאי, הפשיט מגופתו את החולצה ועטה אותה על גופו בהמשך הקרב. אריק נכנס למצב של טירוף ורצון עז לנקום את מות חברו, הוא בועט ומכה בידיו ובכת הרובה עד זוב דם את האישה והזקנה, ומתעלל בהן קשות. החיילים, שמצדדים באריק, מנסים למנוע את התערבותו של דן להפסקת התנהלותו של אריק כלפי הנשים ולהצלת הילד המאוים על ידי סכינו של אריק. במהלך הדין ודברים בין אריק לדן מסתבר שהאחרון הוא חריג ביחידתו ונחשב ליפה נפש מאוס על החיילים, ואף על אריק חברו הטוב:

 “לך להילחם בצד שלהם, לפיד המוסר שכמוך […] דקלם להם שירים […] אביו היה קורא לו שירים בעליית הגג. יש לו אבא אינטיליגנט. מחפש עתיקות ושורק בטהובן. לך, לך, הצטרף אליהם. הרם את הדגל. יחד אתם תוכל לשרוף את העם היהודי. איך אתה ישן בלילה כשאתה נזכר כמה ערבים הרגת?”

אריק ממשיך לחבוט בדן וללגלג עליו תוך כדי החזקת הילד הנפחד ואיום לשחוט אותו בסכינו. בעוד חבריהם לנשק מחזיקים את דן ומונעים את התפרצותו כלפי אריק, האחרון מטיח בדן בשיאה של זעקת זעם וכאב:

 “מה יהיה בעוד עשר שנים? […] גם בעוד עשר שנים הוא יהיה נחמד? חמוד קטן כזה? אני אגיד לך מה יהיה בעוד עשר שנים. הוא ילך בשקט הביתה וייקח רובה ויבוא בלילה אליך לחצר, כשאתה תשב שם עם האבא שלך ותשרקו בטהובן, והוא יירה בך מהגב. הוא יאנוס את מי שימצא שם. חור של מגרה הוא יאנוס, הממזר. הבט עליו, נחמד כזה?”

דן, הזועם לא פחות, משתחרר מידי חבריו ומאיים על כולם ועל אריק בתת-המקלע שלו “אני אהרוג אותך[…] אתה עוזב את הילד או שאני יורה”. אריק פורץ בצחוק ודוחק את דן לפינה במין משא ומתן הזוי “אם אתה יורה בו, אני לא שוחט אותו”, ודן משיב “אני יורה בך […] והחברה פה עדים”. אריק ממשיך במשא ומתן הנוראי ומאיים על דן “אני נותן לך שתי דקות […] אתה יורה בו או שאני מתחיל עם הסכין”, ואז “יריה אחת נשמעה. הילד צנח מת. אני יריתי. הכדור שרק ופגע בגרונו של הילד. הוא היה מת”. דיווח לקוני של המספר היורה וההורג, נפילת מתח פתאומית, שקט מוחלט, ואין זכר לתגובה מצד הנשים הערביות.

מרגע זה ועד סוף הסיפור, דן מדבר עם ואל עצמו, ואפילו נוכח התגרותו של אריק הוא מגיב כאילו אל תוכו שלו תוך ניתוח את שאירע: הוא היה צלף טוב וירה בילד ולא בחברו (מבחינתו, לא מדובר בשגגה והחטאה מקרית. המרחק ביניהם היה פחות משלושה מטרים); הוא מתאר נופי פנים וחוץ בזירת ההרג אחרי שחבריו ואריק יצאו החוצה להמשיך במשימתם כאילו דבר לא קרה; הוא מכסה את גוויית הילד במעילו, נוטל פיסת פחם ורושם על הקיר “כאן מתו היום שני ילדים”; הוא יוצא החוצה ונוכח הרצון המתריס של חבריו לראות את תגובתו כלפי אריק שממשיך להתגרות בו ולהאשימו בפחדנות – “אין לו דם” – הוא עונה במתינות לא פחות מתריסה וכואבת “אני הרגתי את הילד […] לא אין לי [דם]… שני מיני אנשים ייצאו מכאן היום… אלה שיזכרו יום אחד שלא עשו כלום כדי למנוע את מה שקרה, ואני – שניסיתי אבל נכשלתי”; דן ממשיך במונולוג פנימי מייסר ומצטדק “אריק ואני איננו יכולים להחליט להרוג איש את רעהו […] אנחנו היינו רק טוראים”. הוא מבהיר לעצמו ולקוראים שעולם ילדותו מת באותו אירוע וממשיך לתאר את התשתית עליה צמחה תגובת הפוסט-טראומה שלו “הדני ההוא מת […] לא הייתי שייך לעצמי. לא הייתי שייך לאיש. ברחתי מן העולם החם […] זה עתה נולדתי בבית-הקברות הפרטי שלי בבית-עשת, והיה עלי לחוקק חוקים חדשים כדי לחיות בהם – חוקים שלא היו שייכים לאחרים, כשם שאני לא הייתי יותר שייך לאיש; חוקים, שלגביהם כל יום הוא המשך ישיר לאתמול ולא לילד הקטן שהרגתי. נשארתי לבד, לבד וחנוק מבכי”.

הגרסה השנייה של האירוע, זו שמופיעה ב”תש”ח”, היא מורחבת, מפורטת, ומוקצנת לאין ערוך. כאן הסיפור הוא אוטוביוגרפי, דן הבדיוני הופך לסופר-המחבר, המספר והגיבור עצמו, והחבר אריק הופך ל-נ’. החייל ההרוג (אין לו שם ואין צורך בסיפור החולצה) נמצא “תלוי על עץ, חתוך לחתיכות קשורות בחבלים, והזין שלו תקוע בפיו”. נ’ דוקר את אשת הרוצח הערבי המת, המספר משתמש במילים מפורשות “רצחתי ילד”, ועוד. ההבדל העיקרי בין הגרסאות הוא תוספת: אחרי יממה מתבצע משפט חברים ביוזמת המספר, בינו לבין נ’. השופט הוא “הפוליטרוק בני מרשק”. דווקא נ’ זכה במשפט. הוא תיאר אירוע אמיתי על הערבי ג’מיל, שהיה בן בית בקיבוץ מסוים, ובפרוץ הקרבות הוביל כנופיית פורעים שפשטה על הקיבוץ והרג באלה שהיטיבו עמו. סיפורו של ג’מיל מאשש את הנבואה של אריק מהגרסה הקודמת בדבר גורלו העתידי האפשרי של הילד הערבי שדן הרג. בסוף הגרסה הנוכחית, קניוק מסביר לאחור את שורשי הפוסט-טראומה שלו, מאז, דרך הדיאלוג עם נ’:

“אחרי המלחמה היה הילד לאייקון אצלי. נ’ אמר לי, זה לא מה שחשוב, יורם קניוק […] מה שחשוב זה שיש מדינה והקמנו אותה בדם, ונכון שהיו רגעים קשים אבל היינו מחוררים כמו גבינה שווייצרית, ואיך עושים גבינה שווייצרית, אתה יודע? לוקחים חורים ועוטפים בגבינה. ומי בכלל היינו? היינו מתים חיים. היינו חורים של כעכים וחורים של גבינה, אז מה? ילד, לא ילד. אמרתי לו, אבל הרגתי אותו, והוא אמר, לא בטוח. אז מי כן הרג את הילד? אליהו הנביא? אמר, זלגת מספיק דם, תקעו לך כדורים בגוף, תיהנה מזה שאתה חי. הרי המשורר שלך אלתרמן כתב, ‘אל תאמר יסודי מעפר / יסודך מן החי שנפל תחתיך'”.

כאמור, הגרסה הראשונה פורסמה כ-15 שנים אחרי הקרבות, והשנייה בחלוף עוד חמישים שנה. קניוק טען שבזמן שחלף בין שתי הגרסאות הוא ציטט את הסיפור עשרות פעמים ועד מועד פרסום “תש”ח” ב-2010, כשלוש שנים לפני מותו, לא סיפר את הכול ונהג להסתיר פרטים רבים כמו “לא סיפרתי איך מיד אחרי כן גילחתי את השיער שעל ראשי בסכין גילוח ישן, שחרט בראשי חריצים, ואיש מהחבר’ה לא אמר מילה על הקרחת המכוערת. מה שידעו, שתקו. אני ידעתי. וגם אני שתקתי.”

השוואת ייצוגי טוהר הנשק בשלושת הסיפורים

בר-יוסף, הכתב הצבאי, מצטנע ואינו מתיימר, מעלה על הכתב, בגוף שלישי, סיפור גבורה יוצא דופן ששמע בשטח על החייל הפשוט גרשון. הסיפור מזכיר כתבה עיתונאית אוהדת לדמותו של הלוחם, תוך הצגת האירועים באופן עדין ומרומז, ומתוך תחושת שליחות של רצון להנציח ולחנך. רוח הסיפור מתונה ומלאת הערכה לגיבור ואף לחבריו לנשק שאינם מזדהים עם דרכו אך מכבדים אותה, ומטבע הדברים הוא מתפרסם מיד בתום הקרבות.

יזהר, קצין המודיעין המבוגר, כותב סיפור בדיוני במהלך הקרבות, ומפרסם אותו בעודם נמשכים. הוא ממציא גיבור, חייל פשוט ללא שם, ומתאר את האירועים בשמו בגוף ראשון. האם יזהר הסופר היה עד ראייה לאירועים או השתתף בהם, אין אנו יודעים, אך סביר להניח שכך היה. בניגוד לבר-יוסף, הוא אינו מעוניין לדווח על סיפור גבורה או להנציח זיכרון של מי ששמר על טוהר הנשק, אלא דווקא להשפיע ואולי לחנך לאור ביקורת על סטיות מערכי טוהר הנשק.

קניוק כותב בגוף ראשון חושפני ומדם ליבו, כמי שחווה את הדברים על בשרו בצורה אינטנסיבית ובגיל כל כך צעיר, כך שאפילו בגרסה הראשונה הבדיונית לכאורה, כמעט ואין ספק שהסופר והמספר בסיפור חד הם. ההבהרה החד משמעית מופיעה בגרסה השנייה, האוטוביוגרפית, וחסרת הסוואה.

שפת הסיפורים הולכת ומסלימה ונעשית יותר ויותר בוטה, גסה, וקשה לעיכול מבחינת השימוש במילים, משפטים, תיאורים, והתבטאויות אנושיות, ככל שנעים מ”הפציפיסט” דרך “חרבת חזעה” ועד ל”קרב בית-עשת או קרב בית-יובה”. השפה הופכת לישירה, פחות מתייפייפת ואלגנטית, ויותר תוקפנית כלפי הקורא, כשאצל קניוק הקורא מקבל אגרופים ישר לפרצופו. גרשון יורה ובוכה, מציל ומטפל בילדי האויב, יורה ומטפל בפצועיו, ומשלם על כך בחייו. המספר של יזהר מתחבט בנפשו, מתלבט עם מצפונו, אך פועל כמו וביחד עם כולם, הוא מוחה אך לא מתנגד. קניוק מתייסר בעקבות הרג הילד הערבי ונכנס למצב של פוסט-טראומה, שגורמת לו להשהות את הכתיבה והפרסום של סיפוריו למשך עשרות שנים של שתיקה קשה. סביר להניח ש”דוח” מהלל על מעשה גבורה, יתפרסם קרוב לזמן המלחמה, ואין סיבה לחשוד שהמחבר חווה את הטראומה הקרבית ועמד בדילמה של טוהר הנשק. סיפור מחאה בנוסח “חרבת חזעה” שנכתב ומתפרסם תוך כדי הקרבות, מעיד דווקא על יותר ממחאה, אך לא על טראומה אישית קשה. קניוק מעז להתחיל לכתוב ולפרסם את סיפוריו וספריו על מלחמת תש”ח בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, והם נשזרים וחוזרים בכפייתיות בחלק ניכר מקורפוס הכתיבה שלו, ובראיונות רבים בהם העיד על הפוסט-טראומה שלו, שמקורה, בין היתר, בסטיות מטוהר הנשק שנידונו כאן.

שלושת הגיבורים של הסיפורים הם חיילים פשוטים, וכפי שמעיד קניוק (בגרסה הראשונה, קרב בית-עשת): “אנחנו היינו רק טוראים, הקצין לא היה פה. נתן פקודה והסתלק, הממזר. לא השאיר כתובת”. ב”הפציפיסט” אין אזכור של קצינים או מפקדים, ב”חרבת חזעה” המפקד היחיד בשטח הוא “מוישה המ.כ.”, ובגרסה השנייה של קניוק (קרב בית-יובה), האחרון ממטיר אש וגופרית על הקצינים-מפקדים למיניהם:

“אחרי כן [אחרי האירוע] חזרנו לקריית ענבים, קברנו שני הרוגים, כולל רפי שהיה תלוי על העץ, ונכנסתי לאוהל ויצאתי והלכתי לאחד המפקדים הבכירים, אם אפשר לקרוא להם ככה, וסיפרתי לו מה היה ומה אני חושב. הוא שאל מי זה היה. אמרתי שאת זה לא אגיד לו. הוא ניסה להבין מה אמרתי לו. משום מה זה לא נקלט אצלו והוא לא הבין שרצחתי ילד. המפקדים הגבוהים לא הכירו כמעט את הלוחמים, שהיו מתים בלי שם. הטוראים היו שותקים וממשיכים להילחם ולמות, והמפקדים, מלבד אחדים, היו עסוקים בלהיות מפקדים”.

חשיבות התפקיד והתפקוד של קצינים-מפקדים בשדה הקרב בשמירה על טוהר הנשק, ובמיוחד במגע עם אוכלוסייה אזרחית באזור לחימה בזמן הקרב ולאחריו, הוא עצום – מניעת ביזה לסוגיה ומניעת פגיעה גופנית ונפשית בזקנים, נשים, וטף מצד לוחמים מותשים ותאבי נקמה. אמנם, בפקודת המבצע (ב”חרבת חזעה”) נכתב במפורש “אין להרשות התפרצויות… והתנהגות פרועה”. עיון במסמך המקורי, פקודת מבצע מס’ 40 מ-25.11.1948, לגירוש “חירבת חזאז”, שיבוש של השם ח’רבת חצאץ, היא חרבת חזעה בסיפורו של יזהר, מאשש את המתואר בסיפור: “ידיעות: ניכרת תנועת ערביים אזרחיים מעזה צפונה עד הכפר מג’דל. הערבים התיישבו במספר כפרים והתבססו בהם […] התפקיד [מטרת הפעולה]: גרוש הפליטים הערביים מהכפרים הנ”ל ומניעת חזרתם שנית ע”י הריסת הכפרים. […] שונות: את הפעולה יש לבצע בהחלטיות, בדייקנות ובמרץ אבל יש לרסן כל סטיה בלתי רצויה מצד חיילינו“. במקום אחר כותב יזהר “מי שראה את הדברים חייב להיות ירמיהו לכל החיים”. נראה ש”ירמיהו לכל החיים” היא הפוסט-טראומה של קניוק עליה נדון בהמשך. האם אי-הנוכחות של קצינים-מפקדים בשטח מסבירה את מה שיזהר וקניוק מתארים כפגיעות בטוהר הנשק? האם חבריו של גרשון, גיבורו של הסיפור “הפציפיסט”, חבריו של המספר האלמוני מ”חרבת חזעה”, וחבריו של דן/ יורם ק. ובעיקר אריק ו-נ’, כולם, נהגו והתבטאו כך כי לא היו גורמי ריסון בשעת הפעולה? האם השיפוט המוסרי שכרוך בטוהר הנשק תלוי בנוכחות מפקד? התשובה היא שלילית! “הקביעה המוסרית היא בעיני בראש ובראשונה קביעה אישית” – טוען א.ב. יהושע בדיון נוקב על שיפוטים מוסריים בביקורת הספרות. העדות המוכיחה הטובה ביותר לגישה הזאת היא סיפור טבח מיי-לאי, 16.03.1968, במהלך מלחמת וייטנאם. במקרה הזה הוכח כיצד מצפונם של קומץ חיילים מדרג זוטר מתוך כוח כולל של עשרות, על מפקדיהם הקצינים, הצליח להפסיק הרג של חפים מפשע, ואף להביא את אותם האשמים למשפט למרות ניסיונות הטיוח של הקצונה הבכירה – למעשה מצפונו של חייל בודד ששמר על טוהר הנשק, הכריע בסופו של דבר את הכף.

שלושת הגיבורים שלנו הם לוחמים שמשתתפים בקרבות, יורים, והורגים באויב. אין ביניהם פציפיסטים אמיתיים, סרבני מצפון למיניהם, או פחדנים. גרשון של בר-יוסף, המספר בלי שם של יזהר, ודן/יורם קניוק הם אנשים שניחנו ברגישות אנושית מוסרית גבוהה, ייחודית ויוצאת דופן. בדרך זו או אחרת אישיותם מייצגת “אב טיפוס” של דמות שמורדת במוסכמות וברוח ההמון, ובמקרה שלנו עומדת כנגד כל ניסיון לסטות מטוהר הנשק. אחת הדרכים ללמוד על כך היא ניתוח התגובות הכמעט זהות של החברים לנשק בזמן האירועים, כפי שתיארנו – בכולם הם יצאו נגד הלוחם למען טוהר הנשק ומצאו לכך הצדקות שונות שמקורן ברקע חברתי, פוליטי, או אישי של האיש או האירוע. עם זאת, קניוק הצעיר הוא הדגם הקיצוני ביותר, למרות שאינו משלם בחייו כמו גרשון. הרקע החברתי-תרבותי ממנו צמח הנער יורם, היה לצנינים בעיני חבריו לנשק, ודווקא הטובים שבהם, אריק ו-נ’. התנגדותם הייתה ארסית ועז היה רצונם להעמידו במבחן נורא של דילמת טוהר נשק. עוצמת הטראומה שנחווית על ידי קניוק עולה לאין ערוך על זו של “חרבת חזעה”, שם הירי הוא מרחוק ולא ממש מאיים, ואין הרוגים או פצועים. קניוק היה נער שעזב לימודים בתיכון ובית תובעני וקשוח (אנו יודעים זאת מיתר הפרקים של “תש”ח” וגם מ-“היורד למעלה” וכתבים נוספים מתוך הקורפוס שלו), והשתתף בקרבות דחוסים ומרים במהלך כשישה חודשים שהסתיימו בהלם קרב קשה. הסיפור האישי על שתי הגרסאות מהווה שיא בתהליך שבו ערכיו של הצעיר בכל הקשור לטוהר הנשק הועמדו במבחן נוראי שבו הוא נכשל – הוא הרג ילד ערבי חסר ישע וחף מפשע, ולא בסערת ערפל קרב אלא לאחריו, בזמן שנאלץ להתמודד עם תאוות הנקם של חבריו בעקבות הרצח הלא פחות אכזר של חברם ליחידה.

נדמה כי לעוצמת הטראומה שחווה הכותב יש את ההשפעה המרבית על הצורה שבה הוא מייצג את הסטייה מטוהר הנשק בסיפורו. לפי קניוק, כדי לייצג נאמנה דילמה של טוהר נשק יש לעבור אותה בגוף ובנפש האישיים שלך. מבחינתו, אי-אפשר באמת ובתמים להישאר מתון ובלתי מעורב כמשקיף מן הצד כאשר מספרים על כך, אם אתה עצמך לא חווית את ההתנסות גופה. הצורך בשמירה על טוהר הנשק היא דוגמה אחת מיני רבות של דילמה אישית-מוסרית בתוך מציאות של מלחמה. יש הבדל בין דיון סטרילי, מופשט, וחסר מעורבות בדילמה כזאת, לבין דיון שהיא מעוררת כאשר היא מוצגת בתוך טקסט ספרותי שאמור לייצג אותה בפני הקורא. על כך מעיר דניאל סטטמן “בעוד אני עשוי לדון בשלווה גמורה בקונפליקט בין העיקרון של הצלת חיים לעיקרון של אמירת אמת כבעיה מופשטת של תורת המידות, הרי שלווה זו תפוג שעה שיתברר לי שעלי להכריע בסיטואציה נתונה, על פי איזה עיקרון אני אפעל”. על פי יהושע ואחרים,  אדם חייב לנקוט עמדה ו’לקחת צד’ והוא עושה זאת ממילא, עם או בלי מודעותו. מי שלא נוקט עמדה, מוצא את עצמו משרת ומסכים ותומך בצד החזק ולא בהכרח בצד הצודק, ודבר זה נכון גם בכתיבה וגם בקריאה של טקסט בדיוני. ההשוואה בין שלושת הסיפורים מראה שנקיטת עמדה בסיפור הבדיוני לא יכולה להיות מנותקת לחלוטין ובלתי מושפעת מעוצמת הטראומה שחווה הכותב. הראייה לכך היא קיומו של מנעד בר-זיהוי בהתייחסויות וצורת הייצוג של דילמת טוהר הנשק בסיפורים, כפי שהראיתי… וקניוק הוא לבטח הקיצוני ביותר במנעד הזה והפגוע ביותר… הוא אכן הצעיר ביותר והזוטר ביותר אבל גם המעורב ביותר בעומס טראומה כבד וישיר וגדוש עד כדי שבירה ביחס לאחרים שהוצגו כאן.

                                כתב יצחק מלר, מרץ 2022, בעיצומה של מלחמת רוסיה-אוקראינה ובשלהי מגפת הקורונה 
עטיפת ספרו של יורם קניוק ״תש״ח״ על חוויותיו במלחמת העצמאות

מקורות

יורם קניוק. היורד למעלה, הוצ’ שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1963, עמ’ 54-48.

יורם קניוק. תש”ח, הוצ’ ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2010, עמ’ 122-113.

יהושע בר-יוסף. “הפציפיסט”, בתוך: בני המג”ד, מסיפורי המלחמה, הוצ’ טברסקי, תל-אביב, 1950, עמ’ 56-51.

ס. יזהר. “חרבת חזעה”, בתוך: ארבעה סיפורים, הוצ’ הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1965, עמ’ 111-43 (פורסם לראשונה בנובמבר 1949).

ברל כצנלסון. כתבים, כרך ט’, תל-אביב, 1948, עמ’ 66-65.

סיפורו של טוראי דסמונד דוס האמריקאי: מדובר בסיפור חיים אמיתי של חייל פשוט, במלחמת העולם השנייה, פציפיסט אדוק על רקע דתי שהתעקש להתגייס לצבא כדי ללחום למען ארצו ללא נשק אישי! הוא הפך לחובש שביצע מעשי גבורה מדהימים. הוא סרבן המצפון הראשון בהיסטוריה שזכה במדליית הכבוד על פעולותיו במהלך קרב באי אוקינאווה במלחמה נגד יפן. על בסיס סיפורו הופק סרט המלחמה המצליח, “הסרבן” ב-2016 על ידי מל גיבסון.

א.ב. יהושע. כוחה הנורא של אשמה קטנה, ההקשר המוסרי של הטקסט הספרותי, הוצ’ ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1998, עמ’ 28-11 (ההקדמה).

דניאל סטטמן. דילמות מוסריות, הוצ’ מאגנס והאוניברסיטה העברית, ירושלים, 1991.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה + תשע עשרה =