לבחור חמישה ספרי שירה מתוך מאות שיוצאים לאור מדי שנה זה כמובן אתגר כמעט בלתי אפשרי. לכן צמצמתי את האפשרויות רק לספרי ביכורים. גם כאן המצאי עשיר ויכול לכלול בקלות כמה עשרות ספרי שירת ביכורים אם לא למעלה מכך, אז אילו ספרי שירת ביכורים בכל זאת אבחר? השתדלתי לבחור בספרי שירה שמצליחים לפתוח בפני הקורא עולם חדש, עם שפה וקול משלהם, או לפחות שיש בהם ניסיון ליצור נוסח ייחודי משל עצמם. בימינו, במיוחד בימינו, אין הדבר קל כלל ועיקר. הנה רשימת המומלצים הקצרה שלי, כל הספרים ראו אור במהלך השנה האחרונה:

1: חשבנו שזה גן-עדן, כוסאמו” מאת חגית מסיקה (הוצאת קתרזיס, עריכה: ללי ציפי מיכאלי, 105 עמודים). אל תחמיצו את הספר הזה, שכריכתו החד-פעמית שחורה, האותיות על גביה בולטות ומוזהבות, ואיור בולט, מוזהב גם הוא, של גולגולת, מעטר אותה. חגית מסיקה (ילידת 1973, שבי ציון) היא ככל הנראה צ’רלס בוקובסקי הישראלית. איפה עוד תוכלו לקרוא צירופים אקסטרווגנטיים כאלו: “מפסקת את הנשמה, עושה זוהר” (עמ’ 9); “הייתי נותנת לך לשפד אותי” (עמ’ 27); “בוקר אחד ארזתי את כל הוג’ראס-לב” (עמ’ 28); וגם “על הזין שלי סונטה 116” (עמ’ 102)? שירי הספר, שמחולק לארבעה-חמישה שערים, אמנם מתארים את האסון המשפחתי שארע למשוררת, שאיבדה את אהוב-לבה, אך יש בהם לצד זה גם חיות בלתי רגילה ושפה שירית חדשה. שפה שאמנם נשענת על משוררי עבר ומושפעת ממשוררי ערספואטיקה, וגם מצ’רלס בוקובסקי (“אם בוקובסקי היה אישה הוא לא היה כותבת”, עמ’ 80), אבל גם מצליחה להמריא אל מקום שהוא רק שלה. הספר הזה הוא הישג פואטי יוצא מן הכלל.

כריכת ״חשבנו שזה גן-עדן, כוסאמו״ של חגית מסיקה

2: חיה בכל עונותיה” מאת עדן שפילמן (הוצאת ארגמן מיטב, עריכה: ד”ר ניקולא יוזגוף-אורבך, 99 עמודים). עולם שירי אחר לגמרי מתואר בספר השירים הזה, ששיריו עוסקים בשיגעון, בהפרעות אכילה, בתחושות אובדניות. הם קשים לקריאה, ומכילים תכנים לא פשוטים לעיכול, תרתי משמע, אך לצד זה גם מתעופפים לא פעם למחוזות של שפה ספרותית גבוהה ומוזיקלית מאוד. הנה למשל השיר “צרחות”, המזכיר את שירה הנודע של המשוררת רחל מלפני כמעט מאה שנה, המתחיל כזכור במילים “צריחות שצרחתי נואשת, כואבת / בשעות מצוקה ואובדן / היו למחרוזת מילים מלבבת / לספר שירי הלבן”. עדן שפילמן (ילידת 1978, בת ים), שצילומים יפים שלה מעטרים את כריכת הספר ופנימו, כותבת כך: “שעות שצרחתי, צרחתי, צרחתי / וסמים שהוזרקו לדמי / לא השתיקו אמש / את האונס ההוא שהתחולל בראשי, / והותירני ספוגת זיעה ובכי / נוטפת דוי ומוות / ובבוקר פסקה הפסיכיאטרית, / האשפוז נגמר” (עמ’ 70). הספר נפתח בציטוט קולע משל המשוררת האמריקנית מרי אוליבר (2019-1935): “כשזה ייגמר אני רוצה לומר: כל חיי הייתי נשואה לתחושת ההתפעלות. הייתי כלה שחיבקה את העולם בזרועותיה”. זו גם התחושה שעולה מהקריאה בשירים, שלצד הסבל שהם משקפים מזדהרת לה גם התפעלות.

כריכת ״חיה בכל עונותיה״ של עדן שפילמן

3: יתרון הביתיות” מאת אלון ארד (הוצאת קתרזיס, עריכה: יואב גלבוע, 69 עמודים). אמנם שמו של המשורר אלון ארד (יליד 1987, חולוניה, ת”א) כבר מתחיל ללכת לפניו בעקבות פרסומים של שיריו במוסף לתרבות וספרות של עיתון “הארץ”, אבל עד שלא תאחזו ממש בספרו הראשון ותקראו בו מכריכה לכריכה לא תחוו את השירה שלו, הצלולה ככדור בדולח או ככדורסל של קבוצה אלופה, במלוא יופיה. שירי הספר מחולקים לחמישה שערים ששמותיהם לכאורה כולאים אותם בתוכם: בית; דירה; רחוב; בית ספר; ושוב בית. אך בפועל שיריו של אלון ארד נוטים לפרוץ את הגבולות, ועוסקים באומץ גם בפוליטי, כמו למשל בשיר “אצבע מורה” הנפתח כך: “בכיתה ריקה לחשתי ‘נכבה’ / ומפת ארץ ישראל לא נפלה. // למחרת בכיתת המחוננים, / הסברתי ‘תראו, זה משחק סכום אפס. / אם יש מנצחים, גם יש מפסידים” (עמ’ 58). השיר הפוליטי הנוקב והנפלא הזה נחתם כך: “בשיעור הבא קראנו ע’סאן כנפאני / וטאהא מוחמד עלי / בטרם חזרנו לדבר / על מוטיב הנקמה בעל השחיטה” (שם). מספרי השירה המשובחים ביותר של השנה הזאת ועוד לא נגעתי כאן בשירי האהבה מכמירי הלב שיש בספר ובשירי היתמוּת שבו. השיגו לעצמכם/ן עותק ותגידו שברקוביץ’ מאולם הפחים שלח אתכם/ן.

כריכת ״יתרון הביתיות״ של אלון ארד

4: עזה פריז ירושלים” מאת מיתר הלל קורמן (הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה: עמית ישראלי גלעד, 68 עמודים). ספר שיריו הראשון של קורמן (יליד 1993) כולל בגבו את אחת ההמלצות היפות ביותר שקראתי מפי הסופר והמשורר יותם ראובני זצ”ל: “אף כי הנימה השירית היא מינורית, כביכול של אדם חסר חשיבות, עולה בידי הכותב להציב עולם פנימי של מי שהוא ‘בעל השירה'”. לספר הנפלא הזה שלושה שערים, כשמו המשולש והטעון במיוחד, “עזה פריז ירושלים”. הוא נפתח בשיר שהוא כעין מניפסט פוליטי, “שלום”: “הרי ברור שלא קירות הופכים מקום לבית / אלא רק הנגיעות והערגה לגעגוע / וברור שלא שגיאות הופכות גשרים לחיץ / אל רק ההתבצרות בצער עד שיגוע // וברור שלא מילים יוצרות יש מאין / הן רק נותנות את הכלים / וברור שלא כשפים גורמים ללחוץ ידיים / את הקסמים הרי עושים האנשים” (עמ’ 9). חפשו את הספר הזה בדוכני שבוע הספר העצמאי בקפה שפירא בתל אביב, ולו משום האופטימיות שעמה הוא נפתח ושנמשכת ונמסכת גם על תחושות הבדידות והעליבות שלעתים עולות מבין שיריו. לצד המקומיות של השירים יש בהם קוסמופוליטיות ויכולת תיאורית מרשימה במיוחד.

כריכת ״עזה פריז ירושלים״ של מיתר הלל קורמן

5: טבילת חמה” מאת סשה פקטור (הוצאת קתרזיס, עריכה: יואב גלבוע, 48 עמודים). כן, זו לא טעות, ברשימה הקצרה שלי יש שלושה ספרי שירה שראו אור בהוצאת קתרזיס של המו”ל יואב גלבוע, משורר בזכות עצמו, שהחלה את דרכה בשם הפחות מוצלח אולי, הוצאה עצמית הוצאה לאור, אם כי מדובר היה אז בשם בעל אמירה ארס-פואטית וחוץ-פואטית במידה רבה. זה לא מקרי. לדעתי זו הוצאה שהולכת ומשתבחת משנה לשנה ומספר לספר, שמבקרי השירה בארצנו נמנעים משום מה מלהתייחס אליה ברצינות ובכובד הראש הראויים. החמצת ספרה הראשון של סשה פקטור (ילידת 1993, עלתה ארצה מרוסיה ב-1999 ומתגוררת במושב בצפון) תהיה בהקשר הזה עוול של ממש. התיאור של “ספר שירים עוצר נשימה” כוחו יפה לספר הזה, אבל זו תהיה מליצה נוחה מדי. צריך לקרוא את השירים כדי להבין מה קורה כאן. לשמוע את המוזיקה שלהם ואת התיאור המוקפד של החוויות הקשות העולות מהם. השירים ממוספרים מ-1 עד 36 ואפשר לקרוא אותם גם כפואמה אחת, רציפה וקטועה בו זמנית. הנה דוגמא למתח הקשה שנמתח בהם, קטע מספר 10: “בסכין חדה אפסל בגופי, / אחשוף כל טיפת דם / המוכיחה כי חיה אני. // ובלילה, / כשתגיע שעת מותי, / אצפה בי נלחמת, להנציח את נפשי” (עמ’ 17). השירה היא גם הנצחת הנפש וסשה פקטור מיטיבה לעשות כן בספר שיריה הראשון: “זעקתי בלא קול. / נלחמתי בלא מלחמה. / נפלתי כגיבורה”, כך היא כותבת בסוף מקטע 29 (עמ’ 39). חפשו בדוכני ההוצאה את הספר עם הכריכה הורודה והגלזורה וצללו עמוק אל תוך הקריאה ההכרחית בו.

כריכת ״טבילת חמה״ של סשה פקטור

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × חמש =