אילן ברקוביץ’ מביא שיר של המשורר עומר שנקר-סלוק, שכותב על מלחמה איומה שאותה לא חווה, אך הוא בהחלט מרגיש אותה.

עומר שנקר־סלוק (1991), תושב נהריה, הוא משורר ומחנך ישראלי. בעל תואר ראשון עם תעודת הוראה בחינוך חברתי־קהילתי והיסטוריה כללית.

״עבודת שורשים״ הוא ספרו הראשון.

המערכת

עומר שנקר-סלוק. הוצאת קתרזיס

תמונה משפחתית בתל סאקי / עומר שנקר-סלוק

עַל כְּבִיש הַצָּפוֹן כִּרְכּוּר הַזְּחָלִים

בְּחֻפְשָה. אוֹמֵר, פַּעַם הָיְתָה

מִלְחָמָה. יְצָרִים בָּעֲרוּ

פַּסְטוֹרַלְיָה מַרְעִישָה. כָּאן

טוֹב, כָּאן טוֹב מִדַּי.

(אַל תַּפְנֶה

מַבָּטְךָ

מֵהַיֹּפִי)

בשבוע שבו חלים יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות ה-74 למדינת ישראל, יכול שירו של המשורר הצעיר עומר שנקר-סלוק (יליד 1991, נהריה), “תמונה משפחתית בתל סאקי”, לסמל את הכפילות הקיימת בין שני המועדים: מצד אחד כאב על האובדן ומצד שני שמחה על עצם הקמת המדינה.

השיר מופיע בספר שיריו הראשון של שנקר-סלוק, “עבודת שורשים” (2022, הוצאת קתרזיס, עריכה יואב גלבוע), בעמוד 44, בשער השלישי מבין ארבעה, “תליתי שלט: עולם חדש”. השער הראשון נקרא “עת אני פודה את חובותיי”, השני “זה לא שייך לכאן כמו סבתא”, והרביעי “יש לך עוד”. שם השער יכול לסייע לנו גם בקריאת השיר: מצד אחד יש כאן עולם חדש המסומל באמצעות החופשה, הפסטורליה, היופי, והתמונה המשפחתית, ומצד אחר יש כאן רפרור משמעותי, בלתי מתפשר לעולם הישן של תל סאקי.

על תל סאקי, תל געשי קטן בדרום רמת הגולן בגובה של כמה מאות מטרים מעל פני הים, התרחש אחד הקרבות הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. תחילה נשלח אליו כוח תצפית של כמה לוחמים, לאחר שנורתה עליו אש ארטילרית כבדה מצד הצבא הסורי נשלחו אליו כוחות סיוע של שישה טנקים, ולבסוף הוא כותר בידי החטיבה הממוכנת 132 של הסורים. בקרב על התל וסביבתו נהרגו 32 לוחמים וכיום יש בו אנדרטת הנצחה ופינת זיכרון בתוך הבונקר. ב-2019 אף צולמה במקום הסדרה הטלביזיונית “שעת נעילה”.

נקודת מבטו של המשורר הצעיר (שבגב הספר מצוין כי הוא “מורה ומחנך… אבא למעיין ולרונה ובן הזוג של עֵלי”) על התל היא כזו שלא מאפשרת לקורא/ת הימלטות מן הזיכרון העקוב מדם, אך מנגד מנסה בכל זאת לחלץ ממנו תמונת ניצחון אנושית.

שירי ספרו הראשון של עומר שנקר-סלוק הם קצרים בדרך כלל, להוציא כמה חריגים, ויש בהם מעט המחזיק את המרובה. בשלב זה נראה שכוחו בדימוייו וברגישות הקיימת אצלו לשפה ולמטענים השורשיים שהיא נושאת בחובה, אך גם ללשון היומיום בת זמננו. ניכרת גם יכולתו לשבור את המציאות המורכבת לתמונות ולפריימים שלא בהכרח נועדו לחיבור מחדש, או כפי שהוא כותב בספר בשירו הארספואטי המצוין “שירה היא”: “טלפון שבור. / לוחשת באוזן את כל מה שאסור / לפזר / בשפת החול / העיקש / הנדבק אל העור.” (עמ’ 28).

כריכת ספרו של עומר שנקר-סלוק ״עבודת שורשים״

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 − 3 =