אבי גולדברג כותב על יצירתו של הסופר האמריקני המפורסם ויוצא הדופן צ’רלס בוקובסקי, ומביא משיריו בתרגום שלו לעברית.

המערכת

צ’רלס בוקובסקי. ויקיפדיה

שירי הלילה האחרון עלי אדמות The last night of the earth poems

את היכרותי עם שיריו וסיפוריו של בוקובסקי התחלתי במועד הזכור לי היטב. היום בו ביקרתי בחנות הספרים “בלפור בוּקס” במרכז טורונטו, שבה אפשר לרכוש ספרים ישנים וחדשים זה לצד זה. היה זה ביום שלפני הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק בספטמבר 2001. בספר השירים “אנשים נראים כפרחים לבסוף” קראתי בימים בהם נאלצתי להמתין לחידוש הטיסות כדי לשוב לארץ. זו הייתה קריאה ראשונה של שיריו. את ספרו האחרון שרכשתי, שכותרתו “שירי הלילה האחרון עלי אדמות”, קראתי לעת מגפת קורונה. היו אלה סימני דרך בהם נעצר סחף החיים.

אפשר לכנות את בוקובסקי משורר דיוניסי משכונות העוני של לוס אנג’לס. אולי דיוניסי הוא כתר מוגזם, לא באשר לכמויות האלכוהול ששתו האל המיתולוגי והמשורר האמריקאי, אלא בשיכרון החושים של היין והבוז לתוצאותיו. בוקובסקי מעולם לא הגיע למדרגת אל, והבכחנלות והאורגיות אותן הוא מתאר לאורך חייו בהשראת האלכוהול היו עצובות וחסרות הקסם המיתולוגי של דיוניסוס. בוקובסקי היה בשר ודם, וכך גם ההתפכחות הייתה אנושית ונוראית. אפשר אולי לראות את בוקובסקי כמשורר אלכוהוליסט העמיד לתוצאות השתייה המופרזת, או לראות באופן פואטי את האלכוהול כדיו בעטו השופע. אפשר לזהות בשתייה את מסך העירפול הדרוש למי שרוצה לגרד בכאב, לתאר ללא סרק את נגעיו הפיזיים, הנפשיים, החברתיים, את התגוללותו בביבי החברה, ולהצליח בכך. האלכוהול תידלק אותו לכתוב ללא הרף, במשך עשרות שנים, לכתוב את עצמו. לתאר את חייו והגיגיו.

בוקובסקי היה מי שהפך את חייו לספר שירה, לספר פתוח, באין ספור שירים וסיפורים קצרים, שנכתבו עד מותו ב1994, וממשיכים להתפרסם מתוך עזבונו. בוקובסקי גר כול חייו בשכונות העוני של לוס אנג’לס, שאותן, ואת האנשים בשולי החברה האמריקאית, תיאר. את הפועלים קשי היום, האימהות וילדיהן, זקנים ללא ביטוח רפואי, חיים על קצבת סעד, האלכוהוליסטים, הזונות, המהמרים, בבתי דירות מושכרות עלובות.  

בוקובסקי לא היה צריך ללכת הרחק, לצאת למסעות, כדי לכתוב. הוא תיעד את חייו, את שכונתו, את מאבקו לעבוד במקום עבודה קבוע, להיחלץ משפל המדרגה אליו הגיע לא אחת בחייו. להשתקם אך ורק בכוחות עצמו ולשמור על צלמו, למרות הזילזול והאדישות של חברה וסביבה שבראש מעייניה צריכה. חברה שהנכשל בדרכו בחיים נדחה בה בגסות לקרן הפינה. חברה אמריקאית קשה ולא אכפתית. 

בוקובסקי החל מתיאורי ילדותו בתקופת השפל הגדול בארה”ב ויחסיו הקשים עם אביו, האטום לרגשות הילד. הילד שהפך לנער קשוח ברחובות LA. ששרד בכוח אגרופיו, אך כזה שרגישותו הושפעה מהמצוקה החברתית הסובבת אותו, ומעולם לא נטשה אותו. האדישות והניוון הנגרמים כתוצאה מהשפל התרבותי והכלכלי המלווים תמיד את האוכלוסייה בחלקי העיר העניים, הרחק מהזוהר של הוליווד ותעשיית הקולנוע. הרחק מהגבעות המוריקות, מהווילות והארמונות של לוס אנג’לס. הוא תיעד את מעשה הכתיבה שלו, את יחסיו עם נשים, תיאוריו הקשים של מערכות יחסים, על הטוב והרע שבהן, לא היו שוביניזם, הוא אהב נשים ומעולם לא בז להן. שפתו הבוטה הרחיקה ממנו את קהל הקוראים הרגיל, ומשכה קהל אחר, שונה, שהזדהה עימו ועם כתיבתו, שלא פסקה לרגע. מכונת הכתיבה, ואחר כך המחשב, הניבו חמשת אלפי שירים, מאות סיפורים, ועשרות ספרים. הריאליזם הגס והבוטה לא היה מקובל, ועדיין אינו מקובל, בארה”ב השמרנית, אך התקבל היטב בצרפת וגרמניה, ובארצות אירופה אחרות. כמו סרטיו של וודי אלן.

תיאורי הסקס ואברי הנשים לא הייתה בהן החפצה מינית, אלא תחושות של גבר הטרוסקסואלי, שתיאר בכנות גם את גוף הגבר וחולשותיו, בטבעיות נדירה וחושפנית.  

האיש שכתב טור מחתרתי לעיתון שוליים בשנות השישים תחת הכותרת “רשימותיו של זקן מלוכלך”, לא שינה מהלכותיו וסגנונו כל חייו, גם כשהפרסום וההוקרה החלו להקיש על דלתו. הוא לא התחנף לציבור הקוראים, וגם לא מיסחר את חייו ואת המוניטין שיצאו לו כ”גבר גבר”. הוא לא היה איש שהיה צריך לתרפיה או לטיפול פסיכואנליטי כדי למצוא את עצמו, או שנצרך ללכת בעקבות גורו, אמונות המזרח, או סמי הזיה, כדי לכתוב. את חינוכו קנה לעצמו בספריות ציבוריות, ואת הערכתו לסופרים ומשוררים ביסס אך ורק על פי אמת המידה שלו ושל נסיבות חייו החברתיות. כך גם את יחסו לאמנות. הנה שיר אופייני ליחסו ללימודי הספרות והשירה:

התחליפים

תרגם אבי גולדברג

חייו של ג’ק לונדון נמוגו בשתייה בעודו

כותב על אנשים מוזרים ומעשי גבורתם.

יוג’ין אוניל בבירור הטביע עצמו בשתייה

כשכתב  את יצירותיו האפלות והפואטיות.

עתה הכותבים המודרניים שלנו

מרצים באוניברסיטאות,

מעונבים, חנוטים בחליפות.

הנערים הצעירים חרוצים ופיכחים, 

והנערות הקטנות בעיניים מזוגגות

מביטות מעלה,

אל עבר המדשאות המוריקות, הספרים כה משעממים,

והחיים גוססים בצמא.

בוקובסקי לא השתייך לחוגי הכותבים שהתפרסמו ממש באותה עיר, לוס אנג’לס,  “דור הביט”, ג’ק קרואק, אלן גינזברג, גארי סניידר, ויליאם בורוז. אף על פי שמבקרי ספרות ושירה משייכים אותו לאותה תקופה של פרץ יצירה ומרד במוסכמות, המרד של שנות השישים.

שיריו וסיפוריו לא עולים לכדי מרד חברתי, ואין בהם מסר חתרני או פוליטי. עצם תיאור עליבות החיים ,האנשים הצריכים לשאת בגורלם הקשה בעיר מנוכרת השייכת לעשירים, לבוסים פוליטיים, לשיטה שבה כל אדם לעצמו, מעוררת את הקורא לזעוק את זעקתו של בוקובסקי הדובר אותם. זעקת הזקנים הגלמודים, הנשים המוכות, הנשים החד הוריות, המהמרים, השתיינים, מה שהציבור הקורא מעדיף לטאטא אל מתחת לתודעתו.

בספרו הידוע “בשירות הדואר” The post office הוא מתאר את ייסוריו במקום העבודה היחיד בו החזיק מעמד מספר שנים, דבר שאיפשר לו להמשיך ולכתוב ולזכות להכרה, כך שכאשר בעט במשרתו לבסוף, יכול היה להמשיך ולהתקיים משכר הסופרים שקיבל.

פריז 

Gay Parree

צ’רלס בוקובסקי

תרגם אבי גולדברג

בָּתֵּי הַקָּפֶה כְּפִי שדמינתָּ אֶת פָרִיז  בֶּעָבָר

אֲנָשִׁים לְבוּשִׁים בְּהִדּוּר, סְנוֹבִּים, וּסְנוֹבּ גַּם הַמֶּלְצַר.

מַגִּיעַ נוֹטֵל מִמְּךָ אֶת הַהַזְמָנָה

מִתְיַחֵס אֵלֶיךָ כִּמְצֹרָע.

אֲבָל לְאַחַר שֶׁלגמת די מִיֵּינְךָ

מִיָּד מִשְׁתַּפֶּרֶת הרגשתך.

אַתָּה מַרְגִּישׁ טוֹב יוֹתֵר,כְּמוֹ סְנוֹבּ בְּעַצְמְךָ.

שׁוֹלֵחַ מַבָּט מִתְנַשֵּׂא אֶל הַיּוֹשֵׁב מִשְּׂמֹאלְךָ

הוּא קוֹלֵט מַבָּטְךָ, וְאַתָּה מְעַקֵּם אֶת אַפְּךָ

קְצָת כְּמוֹ מִי שֶׁהֵרִיחַ צוֹאַת כְּלָבִים,

וְאָז מַפְנֶה אֶת מַבָּטְךָ לַצְּדָדִים.

וְהָאֹכֶל כְּשֶׁהוּא מַגִּיעַ ,תָּמִיד מְעֻדָּן מִדַּי

הַצָּרְפָתִים חושְׁדים בתַבְלִינִים

וּכְשֶׁאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אַתָּה מֵבִין שֶׁכֻּלָּם שָׁם מְבֹהָלִים

חֲבָל, חֲבָל, עִיר כֹּה יָפָה מְלֵאָה בפחדנים,

וְאָז מוֹרִיד עוֹד יַיִן, וּפוֹקֵחַ עַין

פָּרִיז הִיא הָעוֹלָם, וְכֻלּוֹ כְּמוֹ  פָּרִיז,

הרם כוסך לִכְבוֹדָהּ, בַּאֲשֶׁר הִיא כָּזוֹ.

כמה מספריו תורגמו לעברית בידי המשוררת דורית ויסמן, במיומנות ואהבה המצליחים ליצוק את כתיבתו האמריקאית לעברית באופן מופלא. יש בשירתו של בוקובסקי את הלהט של בודלייר המיוסר בן המאה התשע עשרה, ואת האהבה לאנושי כפי שהוא של וו. ה. אודן, אך ייחודו הוא חד פעמי ואמריקאי לחלוטין.

צ’רלס בוקובסקי מעשן. ויקיפדיה

קיראו גם

שיר של צ’רלס בוקובסקי בתרגום משה דור

 

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 − five =