סיפור מדע בדיוני על גרעין בהכשרה להיות חלוצים בקיבוץ על כוכב הלכת האדום, מאדים.

כוכב הלכת מאדים כרפי שצולם בידי החללית “ויקינג”, 1980 . ויקיפדיה

א’

“גם מות הארץ לא יביא את החלום הציוני אל סופו…”

ניר היה בעיני היפה שבבני האדם. הפנים שלו היו חלקות וזוויתיות, כאילו סותתו באבן. הייתה לו רעמת תלתלים שחורה ומבט עמוק. כשהיה מביט בי תמיד הייתי משפילה את מבטי, מתביישת על כך שאני מעזה להתקיים מולו.

“גם כשהרי ירושלים יתייבשו ויתפוררו תחת השמש החמה רוח האדם לא תישבר…”

אני הייתי בת שבע עשרה וניר היה בן עשרים ושלוש, פער של שש שנים שהרגיש בלתי ניתן לגישור. אבל הייתה לי סבלנות. בעוד עשר שנים אני אהיה בת עשרים ושבע והוא בן שלושים ושלוש, פער שבהחלט ניתן לגשר עליו בעזרת בקבוק יין ושיחה טובה. ואם לא יהיו שום תקלות במשימה, לי ולניר היו צפויות עוד שנים רבות של חיי שיתוף.

“גם כשהים יעלה ויטביע את מישור החוף, זה הנוער הנכון להקרבה שישמור על חזונו של הרצל לחברת מופת…”

ניר היה המדריך שלנו. הוא לא היה היחיד, יחד איתו הדריכו את הגרעין גם חגי ונועה. רכשנו להם כבוד אבל הם לא היו מעוררי השראה. את רוב הזמן הם העבירו בספירה של כמויות מזון, מים, וחמצן. כשישיבת חירום התכנסה, הם אלה שהודיעו לנו על נזילה שגרמה למחסור במים ועל ההגבלות החדשות: כל חניך ישתה כוס מים אחת פחות ביום, ואסור להתקלח בקבוצות של פחות מחמישה. הם לא התמודדו היטב עם המירמור שעלה בחניכים וניר היה חייב לדבר. הוא סחף אותנו בדברים על האחריות שמונחת על הכתפיים הצעירות שלנו. תאונות קורות ותאונות עוד יקרו, אבל דבר לא ישבור את רוחנו.

“לילך, את יכולה בבקשה להשאר?”

שאר חברי הקבוצה התפזרו לעיסוקיהם, עדיין מסוחררים מתחושת האחריות לגורלו של העם היהודי, ואני נותרתי יושבת במקומי בחדר האוכל המתכתי והקטן. שלושת המדריכים סימנו לי שאתקרב לשבת לידם. ניר הביט בי בשקט ואני השפלתי מבט. חגי ונועה התחילו, ואמרו שהם עומדים לומר לי משהו שאסור לי לחלוק עם שאר הקבוצה. אמרתי שהם יכולים לסמוך עלי שאשמור על הסוד.

“אין דרך פשוטה לומר זאת, לכן עדיף לדבר ישירות. הנזילה לא הייתה תאונה כפי שאמרנו לכם,” אמר ניר, “זאת הייתה חבלה שנעשתה באופן מכוון. בדקתי את הנקב בעצמי, מישהו השתמש בלהב כדי ליצור אותו.”

“למי שמישהו יגיע לפה וינקב את מיכל המים שלנו?” שאלתי.

“אף אחד לא הגיע מבחוץ. זה היה אחד החברים. אני לא בטוח למה שמישהו יפגע במים שכולנו שותים. אני כן יודע שאם הוא יעשה את זה שוב לא ישארו לנו מספיק מים לביצוע המשימה.” ניר דיבר איתי בגובה העיניים, אהבתי את זה.

“צריך להודיע למישהו,” אמרתי.

“אם נשתמש בקשר אנחנו ניפסל,” התערבה נועה בשיחה, “אנחנו חייבים להתמודד עם כל מצב בעצמנו עד שתגיע אספקה חדשה. זה לא שכשנהיה במאדים מישהו יוכל לבוא ולהציל אותנו.”

“אז למה אתם אומרים לי את זה?” שאלתי.

חגי התחיל לענות, אבל מעט גימגם. ניר חתך אותו בדיבור ישיר וברור. “אנחנו סומכים עלייך, לילך,” אני הסמקתי וניר המשיך לדבר כאילו אינו מבחין בכך, “ברור לנו שאת לא הפושעת וזה לא לעניין שהמדריכים יפתחו בחקירות גלויות ויפזרו חשדות בין החברים. אבל את יכולה לגלות באופן ידידותי מה החניכים מדברים ביניהם.”

“אתם רוצים שאני אברר מי ניקב את מיכל המים?” שאלתי.

“אני לא מוכן שחבר סורר יהיה הסיבה שהגרעין הזה לא עולה למאדים.” ניר פסק בהחלטיות.

ב’

זאת הייתה משימת חיינו. לעלות למאדים. כוכב המדבר האדום שחג לו שומם סביב השמש ורק מחכה לקבוצה חלוצית שתגאל אותו.

הגרעין שלנו היה בשלב “הסימולציות” הידוע לשמצה, שנועד לבדוק האם הגרעין שלנו יכול להתמודד עם תנאי המחייה הקשים של חקלאות חוץ ארצית. חיינו בבסיס חלל מבודד שנבנה בערבה, כשרק מדבר מקיף אותנו מכל כיוון. הסתמכנו על אספקת מים וחמצן שהגיעו פעם בחצי שנה, ועל המזון שהצלחנו לגדל בעצמנו תחת אוהלים גדולים שחוברו למערכת החמצן שלנו. אם היינו נכשלים בגידול החקלאי לא היינו עוברים את הסימולציה ולא עולים למאדים.

הסימולציות ארכו שלוש שנים שבהן היינו מבודדים לחלוטין מקשר עם העולם החיצון. המטרה שלהן הייתה לבדוק את החוסן של כל אחת ואחד מאיתנו, אבל גם לבדוק את החוסן החברתי שלנו כקבוצה. החברים היו צריכים להוות תחליף לקשר שנותק עם המשפחות שלנו.

מיעוט המזון והמרחב בבסיס הרגילו אותנו לחיי שיתוף מוחלטים. ניר אהב לדבר על כך שלא מדובר ברוע הכרחי אלא בטוב הכרחי. אחרי שכדור הארץ יתחמם עד שלא יהיה ראוי למגורים, רק קבוצות האנשים שישכילו לחיות חיי שוויון מוחלט ישרדו בחלל האכזרי. למרות זאת, הוא גם דגל בהפרדה בין החניכים ובין המדריכים, שישנו והתקלחו בנפרד מאיתנו.

מי שעלו למאדים נראו בעיני כל כגיבורים, מי שיכשירו את הקרקע לעלייה גדולה יותר של אוכלוסייה, והצלת העם. אבל מתוך מאתיים גרעינים שהתחילו בסימולציות כל שנה בממוצע, סיימו את המשימה בהצלחה רק עשרה. למרות חשיבות המשימה, קושי החיים בבסיס היה גדול ומרבית האנשים פשוט לא עמדו בו. אבל לנו היה את ניר, והאמנתי בכל ליבי שתחת הדרכתו אנחנו נעלה למאדים.

כבר עברו כמה שבועות מרגע שהוטלה עלי המשימה החשאית ולא יכלתי לחשוב על שום דבר אחר. למרות עבודת האדמה הקשה, נותרתי ערה במשך הלילות. כל ארבעים החברים שבקבוצה ישנו באותו החדר, וחיכיתי לראות מי יקום ממיטתו בלילה באופן חשוד.

במקביל ניסיתי לברר מה החברים בקבוצה אומרים בינם לבין עצמם. התחבבתי על אנשים נוספים על ידי העלמת עין מחטאים קטנים של עצלות בעבודה או שאיפה גדולה מידי מול פתחי החמצן. זאת לא הייתה התנהגות טבעית מבחינתי, שלא להעיר למי שעברו על כללי ההתנהגות המקובלים, אבל המאמצים שלי העלו פרי, וערב אחד הוזמנתי להתקלח עם חבורת המאיות.

על אף שאסור היה ליצור תת קבוצות בתוך הגרעין, חבורת המאיות הייתה באופן מופגן חבורה סגורה. בראש החבורה עמדה מאיה, שהייתה החברה העצלנית ביותר והרכלנית ביותר בגרעין. התחבבתי על מאיה על ידי כך שבימים שלי כאחראית מזון איפשרתי לה לקחת יותר מהמנה שהוקצבה לה, וכשאחת מחברות הקבוצה הרגישה ברע, אני הוזמנתי לסגור להן חמישייה למקלחת.

מאיה, יעל, מיכל, יונתן, ואני חלקנו בזרזיף מים חלוש, וכפי שציפיתי, היה זה כר פורה לדיבורים חסרי תועלת. מה ההוא אמר להיא ואיזה מהחברים מתגעגע להורים. נגעלתי מהשיחה, שום דבר ממה שנאמר לא תרם למשימה, ולא הכין את נפשנו לקראת העלייה. אבל לי הייתה משימה אישית, שהטיל עלי ניר, ואם מישהו יהיה מוכן לדבר על החבלה במתקן המים, פה הדברים יאמרו.

שמתי לב שיעל החלה משפט מסויים ולא סיימה אותו. התעניינתי לדעת מה ההמשך.

“זה משהו שאנחנו לא ממש מדברות עליו,” אמרה יעל. היא ומיכל ציחקקו.

“אני רוצה לדעת גם,” אמרתי. הן השתתקו והביטו במאיה, שבדיוק סיבנה את עצמה בפעם השנייה לאותו יום, בניגוד להנחיות, “יונתן, תספר לה,” היא אמרה וחשפה שיניים בחיוך שהפנתה לכל מי שרק הסתכל.

יונתן הסתכל עלי, נרגש מתשומת הלב, והתחיל לדבר, “בסדר. אז ככה. לפני שבועיים נועה ביקשה ממני לערוך בדיקת הנבטות דחופה ולהעביר לה את הדו”ח כמה שיותר מהר. את יודעת איך זה עם נועה. שום דבר לא מסודר והכל בלחץ של הרגע האחרון. אז אני מפספס את ארוחת הצהריים בשביל הבדיקה הזאת ועובר אוהל אוהל כמו מפגר כדי לרשום הנבטות, למרות שזה משהו שנעשה לפני כבר שבוע והיא בטח איבדה את המסמכים. בכל מקרה, אני אקצר את העניין. יש לי את הדו”ח ביד ואני מחפש את נועה. מחפש מחפש ולא מוצא. עכשיו, היא אמרה שזה דחוף אז אני חושב שאולי היא נמצאת בחדר המדריכים. אני הולך למסדרון ומגיע לחדר שלהם, אני שומע קולות, אני מבין שזה נועה אבל לא מבין עד הסוף מה אני שומע. הדלת קצת פתוחה, ממש חריץ, ואני מסתכל פנימה ואני רואה את נועה עומדת על ארבע ואת ניר המדריך עושה אותה מאחורה. אז אני רק צועק שיש לי את הדו”ח שהיא צריכה ובורח משם הכי מהר שאני יכול.”

רציתי לדחוף את יונתן. שיחליק ויפול על הראש. אבל צחקתי יחד עם שאר הבנות.

“אחר כך היא עוד העזה להגיד לי שכתבתי דו”ח רשלני, חצופה”, הוא אמר.

“אסור לנו להכנס לחדר מדריכים,” לא עצרתי את עצמי מלומר.

“שלפחות תסגור את הדלת. שתשים שלט נא לא להפריע.” יונתן המשיך בשלו, לא מבין את הבעייתיות שבמעשיו.

“מה שבאמת הזוי פה זה שהיינו בטוחות שהמתח המיני הוא בין חגי ונועה. שהוא עושה כל מה שהיא אומרת,” אמרה מיכל.

“אני חשבתי על זה. אין מצב שאנחנו טועות, חייב להיות קטע בין חגי ונועה,” אמרה מאיה.

“את חושבת שמה שראיתי היה מאחורי הגב של חגי?” שאל יונתן.

“לא בהכרח. הם אלה שכל הזמן אומרים כמה חיי שיתוף הם אידיאל עליון. אני מתה כבר שיתחילו לדבר איתנו על אהבה שיתופית,” מאיה צחקה, “זה יכניס קצת עניין בשעמום שיש פה.”

“עם כאלה מדריכים מוזר שזאת לא הייתה השיחה הראשונה,”צחק יונתן.

ג’

חזיונות על אהבה משותפת בין שלושת המדריכים לא נתנו לי מנוח. נפשי נשרטה ודיממה, אבל משימת הריגול שלי רק הרוויחה. גם כשהייתי נשארת ערה כדי לבלוש אחרי שאר חברי הגרעין, הייתי נכנעת לשינה בשעות הקטנות והמתות של הלילה. באותו הלילה לא עצמתי עין.

רצה הגורל ובשעה ארבע בבוקר ועשרים ושלוש דקות, אחד החברים ירד ממיטתו ויצא מהחדר. ירדתי ממיטתי והלכתי אחריו חרישית.

הוא לא הלך אל השירותים, כפי שלרוב היה קורה כשהייתי עוקבת אחרי אחד החברים. הוא המשיך אל האוהלים החקלאיים. עמדתי בפתח הדלת כשראיתי אותו אוסף חרמש מפינת הציוד, מניף אותו, ומבקע חור במיכל המים. הוא היה חלוש, והמכה רק הותירה עיקום קטן במיכל המתכת. מים לא זלגו החוצה.

“מה אתה עושה?” שאלתי.

הוא נעצר, השליך את החרמש אל הארץ והסתובב אלי. זה היה ליאור, אחד מהחברים השותקים והמתבודדים שבקבוצה. למרות שהתקשה בסיטואציות החברתיות, הוא תמיד היה עובד בחריצות, וכך הרוויח את אהדת החברים. כהרגלו, הוא הביט בי ושתק.

“ליאור, אתה זה שמחבל באספקת המים?”  שאלתי.

“לילך, בבקשה אל תספרי לאף אחד,” הוא אמר “אני לא רוצה לאכזב את כולם.”

“אתה צריך לתת לי סיבה טובה.” אמרתי, אבל הוא חזר לשתוק, “אני הולכת לחדר מדריכים, התנהגות כזאת דורשת שנעיר אותם,” אמרתי.

“בבקשה, לא,” הוא התחיל לבכות. זה היה מוזר, כבר כמעט שנתיים היינו בסימולציה ולא ראיתי אף אחד בוכה. למדנו להסתיר את הכאב, אבל לא ליאור.

הוא התיישב על האדמה ובכה, אני נשארתי לעמוד, חשבתי שלפחות הדמעות שלו משקות את תפוחי האדמה הצעירים. “אני מצטער.” הוא אמר לבסוף.

“אני יודעת שקשה לך פה, לכולנו קשה. אבל אתה יכול לבקש עזרה, כולנו חברים שלך.” אמרתי.

“זה לא זה.” הוא אמר, “אני לא רוצה לטוס. אני לא רוצה לעזוב את כדור הארץ.”

“תבקש לעזוב את הסימולציה.” אמרתי.

“אם אני אעזוב כל הגרעין יכשל. אתם לעולם לא תסלחו לי.” הוא המשיך לבכות.

“ונסלח לך על זה שהשארת אותנו בלי מים?” התרגזתי על הרכרוכיות שלו.

“רציתי שהמדריכים יהיו חייבים להודיע שהסימולציה נכשלה בגלל תאונה לא ברורה.” הוא רק בכה עוד יותר.

“שום דבר לא יעצור את המדריכים שלנו. אפילו לא חבר סורר כמוך. ואם נשאר בלי מים באספקה הם יורו לנו לשתות את מי המקלחת ולהשקות את היבולים בשתן.”

הוא הפסיק לבכות ורק הביט בי בעיניים בורקות, “את באמת מאמינה במדריכים שלנו?”

“תחת ההובלה שלהם ניתן את חלקנו בבניית העולם החדש.”

“תחתם יקום רק עולם של שקר,” הוא נעמד וניקה את החול מבגדיו, “את באמת מאמינה שאנחנו יכולים בדור אחד להפוך כוכב שלם ממדבר ליישוב חקלאי? את באמת מאמינה שבעתיד המשפחות שלנו יוכלו לגור בבית שנבנה שם? אין למדינה שלנו מספיק משאבים כדי לשלוח את כל בני הנוער שהיא הייתה רוצה. את באמת מאמינה שהם יטיסו זקנים לחלל? הסימולציות הן לא הכשרה. הן תחרות. מי לחיים בעולם הבא ומי למוות בעולם הזה.”

“גם אם אתה לא מאמין לשום דבר ממה שהמדריכים אומרים, וגם אם אתה מעדיף את המוות על פני החיים, אתה עדיין פוגע בחברייך. אם אתה יכול לחכות לסיום הסימולציה, אז תתן לנו לעבור אותה בהצלחה ותעלם לך ביום השיגור לחלל. אף אחד לא יעצור את ההמראה רק בגלל חבר אחד שלא הופיע.”

הוא שקל את מה שאמרתי ואמר שהוא צריך עוד זמן כדי לחשוב על זה. החזרנו את החרמש למקומו וחזרנו אל חדר השינה. לפני שנפרדו דרכנו, שאלתי אותו בלחש – אם הוא כה מחובר לכדור הארץ הגוסס, מדוע בחר להצטרף אל הגרעין הטס למאדים?

שתי עיניו הבורקות הביטו בי מן האפלה, “הכוכבים הוליכו אותי שולל,” הוא ענה לי בלחש.

ד’

למחרת ניר זימן אותי לשיחה. לא מצאנו מקום פרטי והוא הכניס אותי לחדר המדריכים. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את החדר מבפנים. הוא היה מרווח ונעים רק ביחס לחדר השינה, שישנו בו ארבעים חניכים.

הוא הורה לי לשבת על המיטה של נועה. עשיתי זאת בחוסר רצון. הוא התיישב על המיטה של חגי ואמר שהוא איתר פגיעה חדשה במיכל המים. הוא הישיר אלי מבט ושאל אם גיליתי משהו.

“חקירתי לא העלתה דבר,” עניתי והחזרתי לו מבט ישיר.

קיראו גם

יקומקביל – אתר הסיפורים של איל גבע
הטוויטר של אייל גבע


השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

twelve + six =