לפניכם פרק מהרומן ההיסטורי של פרופסור אלינוער ברקת “השפחה מקהיר” (הוצאת פרדס 2020), המבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו במצרים במאה ה-11, כמה עשרות שנים לפני מסע הצלב הראשון. זו אחת התקופות הפחות ידועות בתולדות ישראל, כאשר מצרים נשלטה בידי השושלת הפאטימית, שמידע עליה התגלה בגניזת קהיר.

במקביל אנחנו מפרסמים ראיון עם המחברת על הספר ועל מחקריה.

הנה הפרק מספרה, העוסק באחד המלכים המוזרים ביותר של האיסלאם, אל חאכם, שכנראה האמין שהוא “המהדי”, “האימאם הנעלם”, המשיח של השיעים, ושמשטרו התאפיין באכזריות כלפי יהודים ונוצרים, וגם מוסלמים. עד שנעלם באופן מסתורי, וככל הנראה נרצח בידי מקורביו.

שמו שרד מאחר שהוא המייסד של האמונה הדרוזית, שככל הנראה רואה בו את המשיח שלה שישוב ביום מן הימים.

כריכה קדמית של “השפחה מקהיר”, ספרה של אלינער ברקת
כריכה אחורית של “השפחה מקהיר”, ספרה של אלינער ברקת

ד. גזרות

אל חאכם בציור מודרני. אתר איסלאמי

האמאם הצעיר החל את דרכו בניהול מדיניות החוץ בדרך מעוררת התפעלות. זמן קצר אחרי עלותו לכס השלטון הגיעה משלחת ביזנטית למצרים, כדי לנהל משא ומתן על כריתת חוזה של שלום וידידות. זה היה משא ומתן שהתנהל תוך כדי מלחמה. אלחאכִּם שלח את אחי אמו אוֹרֶסטַס, פטריארך ירושלים, להתלוות אל השליח הביזנטי לקהיר. שניהם קיבלו מהאִמאם מתנות יקרות ערך. הם הצליחו להשיג שביתת נשק למשך 10 שנים. אולם כעבור שלוש שנים, בשנת 1003, פתח אלחאכִּם בסדרה ממושכת של מעשי דיכוי נגד יהודים ונוצרים. התפנית הזאת התחוללה אצלו מתוך שעלה במוחו הרעיון שהוא האמאם הנעלם. שגעון זה שנתקבע במוחו גרם לו לעשות שורה של מעשים משונים שעל פי דעתו יחישו את רעיון הגאולה על ידי האמאם הנעלם. רעיון האמאם הנעלם היה רעיון שיעי במקורו. השיעים, וכמוהם כל הפלגים שהתפלגו מהם, דגלו באמונה שרק צאצאיו של עלי חתנו ובן דודו של מוחמד, זכאים לשלטון. מכיוון שהשיעים היו מיעוט שתמיד נרדף על ידי הסונים השולטים, הם האמינו שהאמאם, צאצא של עלי, נעלם כי לא עת היא להתגלות. בבוא היום המתאים הוא יחזור ויתגלה, ואז יימסר השלטון לו ולכל השיעים הדבקים בו. אלחאכִּם, שסבל כנראה מהפרעת אישיות מגלומנית, האמין בכל לבו שהוא האמאם הנעלם וחובה עליו להשליט את האמונה האמיתית, הנכונה, מבית מדרשו של עלי.

המעשה הראשון בסדרת המעשים שבאו אחריו היה הריסת הכנסייה על שם מרקוס שבאזור המסגד הגדול אלראשִדה בפֻסטאט, בתואנה שנבנה ללא רישיון. זמן קצר לאחר מכן אירע מאורע רב רושם ביותר, שיש רואים בו את שיא המעשים הקיצוניים של אלחאכִּם, והוא החרבת כנסיית הקבר שבירושלים, המקום הקדוש ביותר לכל הנוצרים בעולם. משפחתו של אלחאכִּם הייתה רובה נוצרית: אמו, שני אחיה שהיו פטריארכים. הווזיר שלו, אִבּן עַבּדוּן, היה נוצרי, ואפילו סופר החצר, שכתב במו ידיו את פקודת ההריסה מפי אלחאכִּם, היה נוצרי. הוא חלה מרוב צער ומת בחוליו זה. הרס כנסיית הקבר, המקום הקדוש ביותר לכל העולם הנוצרי, גרם לזעזוע עמוק בקרב כל הנוצרים שבעולם. אך בזאת לא אמר אלחאכִּם די. הריסת הכנסיות הייתה הפתיחה לשורה שלמה של מעשי דיכוי נגד האוכלוסייה הנוצרית. בפֻסטאט עצמה החריבו בפקודת אלחאכִּם עוד שתי כנסיות שהיו סמוכות לזו שעל שם מרקוס הקדוש. כל הרכוש שהיה בתוך הכנסיות שנהרסו הוחרם לטובת אוצר המלך.

ככל שבגר אלחאכִּם והופיע יותר בפני עמו, יותר ויותר בלטו תכונותיו המוזרות. פניו היו מוזרות, עיניו כחולות, בולטות ומהלכות אימים, וקולו רועם. “החרדון” היה דמות מעוררת אימה. נטייתו לאסור איסורים על נשים התחילה כבר אז לבלוט. סִת אלמֻלכּ לקחה אז את אשתו ואת בנם הקטן, והחביאה אותם בארמונה. שבו הם חיו מאז. קרע נפער בין האח לאחותו, ואלחאכִּם התחיל להתנכל לאנשיה. באותו זמן מינה אלחאכִּם את בן דודו, אבו אלקאסִם עבד אלרחמן אליאס, בנה של נוצרייה, בתור יורשו לעתיד, דבר שעורר ביקורת רבה בשל הסטייה מקו ההורשה המקובל. שלטונו של אלחאכִּם התדרדר לשלטון אימים וטרור. רבים מהפקידות הגבוהה, ביניהם אישים ששירתו במשך שנים את המשטר הפאטִמי, הוצאו להורג.

הוא אהב לבלות את חייו בלילות, אהב את האפלה. את מועצת המלכות היה מכנס בשעות הלילה המאוחרות. הוא נהג לצאת בלילות לרחובות קהיר, רכוב על גבי פרדתו האפורה לילה אחר לילה, ולהציץ לחלונות האנשים ולבתיהם. הוא עקב כל לילה אחר המתרחש ברחובות, ופקד לנהל את חיי המסחר והשוק בלילות כדי שיוכל לטייל ולצפות בהם מתוך האמתלה שהוא מפקח על המשקלות בשוק. הוא הוציא הוראה שכל חיי המסחר והעשייה יתנהלו רק אחרי שקיעת החמה. כמעט מידי יום צצו הוראות חדשות. על נשים נאסר לצאת מבתיהם. הוא אסר על הסנדלרים להכין נעלי נשים, כדי שלא תוכלנה לצאת החוצה. אחר כך הוסיף החמרה ואסר על הנשים גם לשבת על הגגות או להביט בחלונות. הוא התחיל לאכוף ציוויים לכאורה על פי תפיסת האסלאם והקוראן, אבל החמיר בהם מאוד. הוא אסר על שתיית בירה, החרים את כל מחסני היין, הורה להשמיד כרמים, ואפילו צימוקים נאסרו. מַלוּחִיָה (חוּבּיזה) נאסרה לאכילה, וכל כמויות הדבש נתפסו והושלכו לנילוס. הוא אסר לשחק שחמט וכל לוחות השחמט נאספו ונשרפו. כלבים נתפסו ונטבחו. כל מי שהפר את ההוראות האלה הוצא להורג בעינויים שהומצאו חליפות על ידי האִמאם. כל הדברים האלה נעשו בשם טוהר המידות, מעין רפורמה של תיקון ושיפור העם והבאתו לרמה רוחנית גבוהה יותר. כל התיקונים שתיקן מעידים על נפש מעוותת הפועלת בשם הרצון הטוב לטהר את נשמות נתיניו.

במהלך עשר השנים הראשונות לשלטונו נהנו היהודים והנוצרים מהסובלנות שאפיינה את אביו אלעַזיז, ואף הגיעו לשגשוג ולרווחה. אבל לאחר מכן החל אלחאכִּם לגזור על הנוצרים גזרות מגזרות שונות, כנראה בהשפעתו של נזיר ממורמר, שלא קיבל מינוי לבישופות מטעם הפטריארך, שכזכור היה אחיה של אם האִמאם הנוצרייה. הגזרות הכלליות האלה התחילו כנראה בשנת 1012. על הנוצרים הורה לעטות גלימות שחורות וצניפים שחורים ברחוב, ובבית המרחץ לשאת על צווארם צלב עץ כבד באורך אמה שמשקלו חמישה קילוגרמים. על היהודים הורה לענוד פעמונים, ובבית המרחץ לשאת דמות עץ של עגל, בהסתמכו על פרשת עגל הזהב הנזכרת גם בקוראן. אסור היה להם להשתמש במרכבות פאר ולקחת מוסלמים לשירותם. ההתנהגות המחמירה הזאת נמשכה כחמש שנים. או אז הורה אלחאכִּם על כל הנוצרים והיהודים להתאסלם, או לחלופין להיות מגורשים ממצרים. מי שמיאן להתאסלם היה עליו לשאת צלב עץ כבד ברחוב. רוב הנוצרים בחרו להתאסלם. מספרים כי התורים ללשכת ההתאסלמות היו כה דחוסים, עד כי אנשים נדרסו שם למוות. על פי מסורות סוניות, אלה שסירבו להתאסלם היו נתונים להשפלות קשות: נאסר עליהם לרכוב על סוסים, להחזיק משרתים מוסלמים, לשוט בסירות של מוסלמים, ולהחזיק עבדים. רכיבה על סוסים הייתה מסימני ההיכר של החיילים בצבא האִמאם. ממילא נוצרים יכלו להחזיק רק עבדים נוצרים או פגאנים. כל הגזרות שגזר אלחאכִּם נגד הנוצרים, העידו יותר על בוזו הכללי למין האנושי מאשר על שנאה לנוצרים. בתוך כל אותו תהליך המשיכו נוצרים להחזיק בעמדות בכירות בממשל בזכות יכולותיהם בניהול ובכלכלה. אִבּן עַבּדוּן, הווזיר שחתם על הצו להריסת כנסיית הקבר בירושלים, היה נוצרי. יורשו היה גם הוא נוצרי, זֻרעה, בנו של הווזיר הישיש אִבּן נֶסטוֹריוס (מת 1012). בקרב העם נפוצה האמרה: הדרך לתהילה מובילה ישירות רק לקבר. הווזירים של אלחאכִּם, נוצרים או מוסלמים, הוצאו על ידו להורג: פַהד, פקיד בכיר מוסלמי הוצא להורג בשנת 1003; יורשו הוצא להורג חודש אחריו; אִבּן עַבּדוּן בשנת 1010; באותה שנה מפקד הצבא חוסיין, בנו של גַ’והַר, שקודם לכן עבר מסכת של השפלות; פקידים בכירים עונו בעינויים קשים כמו עקירת הלשון, והוצאו להורג כמו זבובים. אלחאכִּם הקים דיוואן מיוחד, דיוואן מֻפרִד, שהיה אחראי על טיפול ברכוש המוחרם של כל המוצאים להורג. גזרותיו של אלחאכִּם הורגשו בעיקר בקהיר, אבל השליכו והשפיעו על כל מצרים. שלוש שנות בצורות רצופות הגדילו את הסבל של כל האוכלוסייה, ונתפסו כעונש מהאל על ההתנהלות המחמירה. לא ייפלא, אם כן, שהתמרדויות פרצו. אחד מצאצאי בית אֻמיה שבספרד הצליח למשוך את הגדודים הערבים והבֶּרבֶּרים של צבא המלך. הללו, שלא שכחו את ההשפלות שספגו מידי הגדודים התורכים, התמרדו בראשותו ולכדו את העיר בַּרקה, בהביסם את הגדודים התורכים שנשלחו נגדם. אַבּוּ רַקוָה, שֶכּוּנה בעל נאד העור, בשל נאד עור שנשא עמו תמיד, הצליח לתפוס עמדות בגיזה ולאיים על קהיר. בסופו של דבר נמחץ גדודו בקרב דמים, אַבּוּ רַקוָה עצמו נתפס בנוּביה, ראשו נערף ויחד עם קרקפות של 30 אלף חייליו נשלח במסע מטיל אימה על פני כל ערי סוריה וארץ ישראל על גבי 100 גמלים, ואז הושלכה כל הכבודה הזאת לתוך מימי הפרת. שר הצבא היהודי של האִמאם, פַצ’ל (פַדל), שהציל את האִמאם מהמרידה הזאת, זכה לתגמול כפוי טובה: לרוע מזלו נקלע למצב מביך עבור האִמאם. הוא נכנס לראות את פני האִמאם בדיוק בשעה שהלז היה שקוע באחד מתענוגותיו: התעללות בגופתו של ילד יפה, שהוא עצמו טבח בסכינו. פַדל נדהם, נסוג לאחור, הלך לביתו, וביודעו היטב כי ראה יותר מידי, ציווה לביתו ושעה לאחר מכן הגיע אליו המוציא להורג מטעם האִמאם.

כל זמן שאלחאכִּם היה ממוקד בנוצרים, נזהרו היהודים לנפשם ושמרו על פרופיל נמוך. אבל החל משנת 1012 החל אלחאכִּם לכוון את תשומת לבו גם אל היהודים. ראש הקהילה היהודית-רבנית היה אלחנן בן שמריה. הוא תיאר במכתב ששלח לקהילת ירושלים את מעשיו של אלחאכִּם: “וגברו החובות, והוסרו הטובות, לְרוב התועבות, ולא נתאחר חרון, וירד אש ולִהטה לַחים, כקוצים כסוּחים … ונהרסו בתי כנסיות, ובאו האותיות, וספרי תורות נקרעים, וכזרעים נזרעים, והחוּמשים נשלכים, בכל מהלכים, והכנסיות שָאוֹת, וישימום למוֹצָאות (בתי שימוש), ולבשנו שחורנית, והלכנו קדורנית, ושמו במתנינו מועקות, ומלאו בתינו נאקות, ותלו עץ על צווארנו… ורבים שבו מאמונתם, והניחו דתותם…”. מכתב רווי פחד ודאגה לעתיד, המעיד גם על כך שהיו יהודים שלא עמדו בלחץ והתאסלמו.

סִת אלמֻלכּ הייתה עדה לכל ההתרחשויות האלה והייתה מוכת תדהמה מהקיצוניות האכזרית שגילה אחיה. היא כִּנסה כמה מהמקורבים לאלחאכִּם לחדר ההסבה שלה, בבקשה לדעת מה בפיהם לגבי התנהגותו ואיך ניתן למתן אותה. הפגישה התנהלה בחשאי והמוזמנים התגנבו אחד אחד לחדרה של סִת אלמֻלכּ. ארבעה נכבדים ישבו שם: הווזיר הזמני, רופא המלך, המחנך הקשיש, וגם אברהם התֻסתַרי, שהיה יוצא ובא בחצר המלך.

סִת אלמֻלכּ גוללה באזניהם פרשה שהייתה מעורבת בה. וכך סיפרה: קיבלתי מכתב מאדם שהעסקתי בזמנו, והיום הוא מתגורר בטבריה. הוא נוצרי ומהימן עלי מאוד. במכתב הוא מתאר לי מעשי דיכוי ועושק המתנהלים על ידי אלנַחוי, הממונה על ענייני ארץ ישראל מטעם הדיוואן המלכותי. מכתבו המזעזע לא השאיר אותי אדישה. הלכתי עם המכתב אל אחי האִמאם ודיברתי על לבו שישים קץ למעשים האלה, שאינם תואמים את מסורת אבותיו האִמאמים. בהשפעתי כתב אחי אלחאכִּם מכתב סודי אל מושל רמלה. לפני ששלח את המכתב נתן לי לקרוא בו, וכך נאמר בו: הוי שליט רמלה, יתן לך אלוהים שלום! ברגע שתקרא את המכתב הזה עצור את אלנַחוי, אל ייתן לו האלוהים מחסדו, ושלח אותו עם מישהו מנאמניך אל השער הנעלה, בית הדין של האִמאם, ברצון האל. כשקראתי את המכתב מיהרתי ואמרתי לאחי: הוי מפקד המאמינים! ומי הוא אותו כלב שתעניק לו חשיבות כה מרובה כדי שיביאוהו לפני הוד מעלתך. הלוא בטן האדמה הוא המקום הראוי לו ביותר. כששמע אחי את דבריי לקח את המכתב והוסיף בו: לא כי, התז את ראשו ושלח אותו. הוא חתם את המכתב בשלוש חותמות, קרא לממונה על הדואר, מסר לו את המכתב וציווה עליו להגיע מיד לרמלה. אתם רואים, הוי מכובדי. אני יכולה להשפיע על אחי. צריך לדעת איך לדבר איתו.

הווזיר הניע בראשו ואמר: נכון. אפשר להשפיע עליו. אני גם יכול לספר לכם מה נודע לי למחרת שליחת המכתב.

דבר! קראו כל האחרים.

כשהמכתב הגיע למושל רמלה, שהיה ידידו הקרוב של אלנַחוי, ציווה על עוזרו הארמני, הממונה על האספקה, אדם אכזרי וקשוח, כי ירכב אל אלנַחוי, כדי לקרוא מכתב שהגיע מהוד מעלתו השלטון. משהביאו את אלנַחוי שלח מושל רמלה את אחד מאנשי חצרו ואת הממונה על המודיעין שברמלה. אלה הורידוהו מסוסו והוציאוהו להורג בשוק האריגים ברמלה. לאחר שהקאדי המקומי ועוד עדים כתבו מסמך המאשר שזהו אמנם ראשו של אלנַחוי, שלחו אותו על ידי הממונה על הדואר אל האִמאם. הראש הגיע אתמול. ראיתיו במו עיני.

הנוכחים נאנחו למשמע הסיפור.

אברהם פנה אל המחנך הקשיש ושאל: מהן לדעתך הסיבות המניעות את האִמאם הנעלה שלנו למעשים הנוגדים את מסורת אבותיו ומסורת האִסלאם?

הקשיש נאנח לרגע ואמר: נסתרות דרכי האל. אבל אני חושב שיש מצבור של התרחשויות ואירועים, המפעילים לחץ על נשמתו של האִמאם שלנו עוד מאז היותו ילד רך. אל תשכחו את נסיבות עלייתו לשלטון בעוד ילד רך בשנים, מות אביו ואפסותה של אמו. אבל אם נתבונן במעשיו בשנים האחרונות, הייתי אומר שהאִמאם שלנו נתון ללחץ בלתי פוסק בניהול הממלכה. בארץ ישראל מתרחשות מרידות מתמשכות של שבטים ערבים. מבגדאד של בית עבַּאס הסוּנים מפעילים מערכת תעמולה אנטי-פאטִמית חריפה, משמיצים את כל האִמאמים הפאטִמים ובעיקר את האִמאם שלנו בדבר מוצאם המפוקפק. קשה להתנהל בלחצים כאלה.

אברהם הניף את ידו והפסיק את דברי הקשיש: אני חושש שיש כאן סיבה נוספת.

מה היא? שאלה סִת אלמֻלכּ.

את יותר מכולם צריכה להיטיב ולדעת, השיב לה אברהם, שהרי את למעשה גידלת אותו ומכירה את הלכי רוחו. לדעתי כל ההתנהלות של האִמאם שלנו מעידה על כך שהוא רואה בעצמו את המַהדי, המשיח, האִמאם הנעלם, שאמור להופיע יום אחד. הוא רוצה להגשים את רעיון המַהדי, הצאצא לבית עלי שינהיג את העולם. נכון שעד היום ראו ברעיון הזה משהו ששייך לאחרית הימים, לימים שאולי יגיעו בקץ ההיסטוריה, אבל לדעתי האִמאם שלנו רוצה להגשים את הרעיון בחייו ובגופו. כל התנהלותו מוכיחה על כך.

יש בדבריך מידה של אמת, אמרה סִת אלמֻלכּ מתוך היסוס. יום אחד אמר לי שיש בדעתו להעביר את עצמות הנביא מוחמד, עליו השלום והתפילה, ממכה לפֻסטאט. זה מעיד על כך שהוא רוצה לקבל חיזוק למעמדו בתור מהדי מהנביא עצמו.

אברהם אמר לאחר שתיקה ארוכה, הרשו לי רבותי, לקרוא באוזניכם קינה על התרחשויות הקשות בארץ ישראל. את הקינה כתב מיודעי יוסף אבן אביתור. הקינה ארוכה, אבל הרשו לי לקרוא כמה קטעים ממנה כדי שנבין כולנו את אֵימֵי גזרותיו של האמאם הנעלה:

בכו עוורים אשר נעו / בתוך ציון, מגואלים

בדם הָרות מבוקעות / ודם שֹבים ועוללים

בכו אִשות מטוהרות / ונשמרות ונטהרות

אשר היו לזרע חָם (נאנסו אל ידי חיילים שחורים סודנים) / בציריהן מעוברות

בכו בָכֹה וגם אִבלו / עלי בתי כנסיות

אשר פרץ פריץ חיות / ועליהם נקבצו דיות…

כל הנוכחים השתתקו. כל אחד מהם שקע בהרהוריו לנוכח הזוועה שכמוה לא פגשו מימים. הם הביטו זה בזה. ארשת חוסר אונים התפשטה על פניה של סִת אלמֻלוּכּ.

אני חוששת שהמצב ילך ויחמיר, אמרה. ואינני יודעת איך אפשר למנוע התפתחות כזאת.

אברהם אמר בקול חרישי, כאילו לעצמו, אני חושב שעלינו לחשוב על הדברים ולראות לאן יתפתחו. ייתכן שנצטרך לנקוט בצעדים דרסטיים. הוא השתתק, כאילו נבהל מדבריו שלו. השתיקה הכבדה שהשתררה בעקבות דבריו העידה על מחשבות דומות אצל שאר המשתתפים.

סִת אלמֻלוּכּ הניפה את ידה כאומרת די לנו בזה. כל הארבעה יצאו בראש מורכן את חדרה ופנו איש לעברו.

קיראו גם:

שליט מטורף ושר יהודי -הסיפור מאחורי הספר השפחה מקהיר: ראיון עם חוקרת הגניזה פרופסור אלינוער ברקת

ציור של נסיך אוחז בגביע מהתקופה הפאטימית של אל חאכים. ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 − 16 =