בתגובה לספרה מעורר המחלוקת של גליה עוז דבר שמתחפש לאהבה (כינרת זמורה-דביר 2021), על מערכת היחסים הקשה שלה עם אביה הסופר הידוע עמוס עוז, פירסם אחיה של גליה דניאל ספר תשובה. בספרו מובא לראשונה במלואו הסיפור של בני משפחת עוז, המזכיר סיפור אימה של סופר כמו סטיבן קינג: כיצד גילו, האב עמוס, האם נילי, והילדים פניה ודניאל, שהבת והאחות גליה הופכת בהדרגה ולבסוף במהירות גוברת והולכת, תוך שנים מועטות, מבת ואחות אהובה לאדם זר, עויין, מאיים, אכול שנאה תהומית כלפיהם, עד כדי ניתוק היחסים באופן מוחלט וללא כל הסבר. ואז, פרסום ספר של האשמות שקריות (לטענתם) כנגדם, שמביא ליצירת כת אכולת שנאה אלימה לבני המשפחה במרשתת.
הנה פרק הפתיחה מ”אוסף צדפים” (ידיעות ספרים 2022).
המערכת
בספרה של אחותי גליה, “דבר שמתחפש לאהבה”, היא טוענת שאבינו המנוח היה פסיכופת שהכה והתעלל במשפחה כולה, ובה, בגליה, במיוחד.
לא בכדי הספר מוחק אותנו – אמה, אחותה, ואחיה. אנחנו לא מיוצגים ולא מוזכרים בשמותינו. אבל היינו שם בכל המובנים. בשל נסיבות חיינו גליה לא היתה איתו לבד. אנחנו לא קורבנות, לא שטופי-מוח, ולא שקרנים. אנחנו זוכרים אותו.
אני כותב כדי לפרוע ולו מעט מהחוב שאני חייב לאבא שלי. אני כותב כי בחייו הציף אותי ואת כל סביבתי בחום, בטוב לב, וברגישות. אני כותב כי רק עכשיו, מאוחר מדי, אני מרגיש שלא הודיתי לו על כך. אור מסירותו קצת סִינוור אותי בחייו, וקצת נדחיתי ממנו. מצדו, לא היו לו הרבה ציפיות מילדיו. אני כותב בשביל אמא שלי נילי, אחותי פניה, ובניה דין ונדב, האבלים עדיין על לכתו.
אני לא כותב בשביל מי שנמאס להם לשמוע על משפחת עוז. אתם צודקים, אנחנו לא משפחת מלוכה, והדרמות המשפחתיות שלנו לא צריכות לעניין אף אחד. כולי תקווה שאצליח להגדיל את שורותיכם.
אני לא כותב בשביל מי שמאוהבים בקלישאות ההוליוודיות של האדם האיום שמאחורי הפרסונה הזכה, של המסיכה הנקרעת והמיתוס המתנפץ. אבא שלי היה בשר ודם, לא פסלון. לא סמל.
אני לא כותב בשביל מי שמחפשים במשפחות זרות תיקון בשביל עצמם. אני מצטער על העוול שנגרם לכם, ואני מבין עד כמה חשובה ההכרה בו, אבל לא אצלנו חבוי התיקון.
אני לא כותב כדי לשכנע את כולם. אני יודע שרוב האנשים פשוט בוחרים במה הם מעדיפים להאמין. גם אם לא אשכנע אף נפש חיה, אני חייב לכתוב.
בעיקר בשביל עצמי אני כותב, כדי להוכיח לעצמי שאינני פסול עדות, שיש לי זיכרון, בינה וקול, למען שפיותי, כי אחרת אי‑אפשר להמשיך.
עמ’ 10 ריק
1.
הרבה פעמים שאלו אותי איך זה להיות הבן של עמוס עוז. להיות הבן של עמוס עוז זאת קללה, אבל להיות הבן של אבא שלי ‑ זאת היתה ברכה.
כבן של עמוס עוז מלאו חיי במשברים מתוקשרים, ונתבעתי שוב ושוב להדוף מתנחמדים, צרי עין, חנפנים, חטטנים, מעריצים, טרחנים, ומשמיצים. “הפגם המולד” שלי הפך אותי למטרה היקפית של כל מי שביקש לסגור חשבון איתו, ואפילו לא באמת איתו, אלא לרוב עם רעיון כזה או אחר שטעו לחשוב שהוא ייצג. לא נותרו לי מדורי ספרות לשלוח אליהם שיר. על רקע עמוס עוז באופן כזה או אחר, פה מבקר עוין אותי, ופה עורך, ושם שדרן. אף פעם לא ביקשתי הנחות, ולמעשה חרדתי מפניהן עד כדי כך שהשתדלתי להסתיר את השיוך המשפחתי שלי. אחרי שעמוס עוז מכר מספיק ספרים בעולם (ועוד לפני שבת הזוג שלי התגלתה כמדענית מבריקה), נהניתי ממותרות שלא היו לבני גילי: התנדנדתי בין עבודות מזדמנות, אבל היו לי דירה לבד, מכונית משומשת, ורשת ביטחון כלכלית, פריווילגיות שאסור לקחת כמובנות מאליהן בדור שכוח הקנייה שלו הלך והצטמק. מהבחינה החומרית, החשובה מאוד, אני שייך לבני המזל. מצד שני, חייתי תמיד בחרדה שה”ייחוס” עלול להיתפס כיתרון בלתי‑הוגן, ולחרדה הזאת היה חלק בכך שלא מיציתי את ההזדמנויות שנפרשו לפני. נטשתי כל מסגרת לימודים לפני תומם, גם את התואר השני. בזמן שאנשי תרבות בני דורי וצעירים ממני תפסו משרות הוראה, הרימו הפקות גדולות, ואיישו תקנים בתקשורת ובהוצאות לאור, הצטמקתי בשוליים. פה תרגמתי חומר מקצועי, שם ערכתי, פה לימדתי פרטי. רציתי בעיקר ליצור: הלחנתי והקלטתי מוזיקה, עשיתי סרט קצר, הוצאתי כמה ספרי שירה, הצטרפתי להקמתה של הוצאת ספרים קטנה ‑ אבל אף פעם לא היה לי הרעב של אלה הבטוחים שרק כישוריהם עומדים לצדם. מזווית העין תמיד ראיתי את ההצלחה של עמוס עוז, ואיזה קול בתוכי תמיד אמר שאין באמת סיכוי לברוח מצִלה. שאין לי היכולות שאחרים התברכו בהן. שאין לי זכות להידחף ולמלא יותר מדי מקום. מבחינת האב המפורסם, ברי לי שרבים היו שמחים להתחלף איתי ‑ והאמת היא שהייתי חותם על העסקה הזאת בלי היסוס. היתה תקופה בנעורי שבה התכוננתי לאמץ שם עט, או אפילו להחליף את שם המשפחה בתעודת הזהות, רעיון שאבא שלי לא התנגד לו. לבסוף, מקריהן של תרצה אתר ושל מרים ברוך (חלפי) שכנעו אותי שאין בכך תועלת.
את אבא שלי, לעומת זאת, לא הייתי מחליף בשום אבא אחר בעולם. כבנו של אבא שלי הייתי ילד להורים אוהבים, מעניקים, ודאגנים, והיו לי שתי אחיות גדולות שהערצתי. לא הכול היה אידילי, אפילו לא הכול היה נורמלי, אבל זה רק מפני שהאידיליה ואפילו הנורמליות הן אגדות. כולם שוגים. לכולם יש פגמים ובכל קשר משפחתי יש גם מהמורות, מכשולים ואתגרים, אבל אצלנו ריבים התגלעו רק לעתים רחוקות ותמיד נגמרו בחיבוקים.
אבא שלנו לא היה מושלם. הוא חווה טראומה קשה בילדותו, וכבר אחריה נאלץ לשאת על כתפיו נטל מוגזם של אחריות. הוא הבריק בנושאים מסוימים, ובאחרים לא העז להתבטא מחשש שנצחק עליו. הוא ידע להוביל, ולמשפחה הגרעינית הסידור הזה היה נוח. סמכנו עליו בנושאים הרי גורל, לרבות כשהצטרכנו תמיכה נפשית ומורלית. הוא גם עבד קשה מאוד, עם סדר יום נוקשה, ואובססיה להסיר מטלות מהשולחן בהקדם האפשרי. הוא נשחק מזה, ובמרעו היה מתוח וקודר. קרה שההתעקשות הקומפולסיבית שלו על סדר ולוחות זמנים, והציפייה שלו לקפדנות אצל אחרים, העכירו את האווירה בבית. אבל לחיק המשפחה היה עבורו אפקט מרפא ומפיג מתחים. בזמן שבילה איתנו הוא היה תמיד עדין, חייכן, ומבודח, ובעינו התכולה הופיע הניצוץ הממזרי הנצחי הזה, שאותו שמרנו לעצמנו בלי ידיעת הקברן וננצור לעד.
אבא שלנו היה כוח ממתן ברוב המצבים. כשצעקו או התלהטו לידו הוא דיבר בשקט, ולשקט שלו היה אפקט מהפנט שהשפיע על הסובבים אותו להנמיך את הטונים. כמו כולנו, קרה שאיבד את עשתונותיו ‑ אבל זה היה נדיר באופן יוצא מן הכלל. בדרך כלל הוא היה זה שהדריך את סובביו הסוערים אל הפתרון הרציונלי, גם בעתות משבר.
הדחף לספר פיעם בו תמיד ‑ אם פרט עסיסי מתוך הביוגרפיה שקרא עכשיו, ואם בדיחה או אנקדוטה ששמענו אלף פעם, תמיד מצא לפחות משהו קטן שקיווה לרתק בו את קהלו. הוא שתה את אמנות הסיפור עם חלב אמו, שהיתה מספרת מחוננת. כנער יתום בקיבוץ שלא הצליח להתחרות בכוחם הפיזי של בני כיתתו, הוא למד להיות פרפורמר כדי להתחבב. הוא נעשה למורה עוד בעלומיו, כמדריך בצופים. ההצגה הכל כך מהוקצעת שלו לא היתה דבר שידע לכבות. בכל זאת, לא היה בה זיק של זיוף או של שחץ. היתה לו סקרנות טבעית והוא אהב להקשיב. אף פעם לא התנשא ומיעט מאוד ללגלג. התגובות שלו הצביעו תמיד על דריכות הקשב שלו. הן היו ענייניות, כנות, רגשיות וחכמות, ולעתים קרובות מפתיעות.
בזמנו נידונה ברותחין שרת תרבות בישראל שהכריזה באיזה ריאיון, בגאווה גדולה, שלא קראה את צ’כוב. שאלתי את אבא שלי, המעריץ מספר אחת של צ’כוב, שהנחיל את אהבת צ’כוב לדורות של תלמידים, מה דעתו על כך. “אז מה אם לא קראה את צ’כוב?” השיב בפשטות לא צפויה, “לא מוכרחים לקרוא את צ’כוב”. חייו נסובו סביב ספרים, אבל הוא לא הטיף. על ספריו דיבר רק בהרצאות. על ספרים אחרים שאהב דיבר באהבה אבל במשורה, המליץ אבל מעולם לא הפציר באחרים לקרוא, ולא התווכח עם מקטרגים. הוא נהנה עד השמים מכל פידבק חיובי אבל לא רדף כבוד. מדי פעם, בשנותיו המאוחרות, מישהו שאל אותו בפרטיות על פרס נובל. הוא תמיד ענה שקיבל כבר מספיק פרסים ושמוטב אם יוענק לסופר עברי אחר, שלא אנקוב בשמו.
לא היו לאבא שלי פרות קדושות, אבל היה קל לראות את סדרי העדיפויות שלו. פעם הוא שכב בבית חולים אחרי ניתוח קשה במעי. היה לו צינור הזנה באף, מה שנקרא זונדה. ישבתי שעה ארוכה ליד מיטתו וארחתי לו לחברה, אבל הוא חסך במילים, כי כל מילה שאמר כאבה לו. הוא דאג להתנצל על כך, אבל מלבד ההתנצלות, רק פעמיים פצה את פיו: פעם אחת כדי לשאול את אמא שלי מה שלום פרדי, החתול, ופעם אחת כדי לבקש מקרוב שבא אליו לביקור חולים שלא יכנה את האחות “הערבייה” מאחורי גבה.
בנעורי בערד, אחותו הקטנה של אחד החברים שלי ‑ לכל היותר בת שתים‑עשרה ‑ ברחה מהבית ולא ידעה לאן לפנות. לא היה שום קשר בינה ובין אבא שלי, היא רק ידעה היכן אנחנו גרים. זה לא היה קרוב. היא גמעה את המרחק לבדה, בוכייה. אני עוד הייתי בבית הספר. היא צלצלה בדלת ואבא שלי פתח לה. כשחזרתי מבית הספר, מי יודע כמה זמן מאוחר יותר, מצאתי אותם יחד בחדר העבודה שלו. הוא עצר הכול, את כל משטר העבודה הקדחתני שלו, וישב להקשיב לה בסבלנות האינסופית שלו, שמע את כל מה שסיפרה, ניחם, עודד, והצחיק. בבואי עוד יכולתי לראות את הדמעות היבשות על פניה, אבל כבר היה לה חיוך גדול.
על אהבת האדם והחתול שלו גברה רק האהבה הבלתי‑מתפשרת למשפחה. הרבה מזמנו וממרצו הקריב למען כולנו. לא חסך עלינו. השוויץ בכל ילדיו בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, עד להביך. יש כאלה שחושבים שהוא היה “נכון” מדי, “צודק” מדי, על דרך החזות והפרסונה. הציבור הרחב, וגם חלק מהחברים שלו, הכירו איש נחרץ, שביטא מחשבות מעובדות היטב. המשפחה הכירה דמות עגולה יותר. לכולנו היו ויכוחים איתו, מהאישי ועד הפילוסופי. בנושאים כמו פוליטיקה היה קשה מאוד להביס את הידע ויכולת החיזוי שלו, אבל בנושאים אחרים הרבינו להוכיח אותו, והוא אף פעם לא התבייש להודות בטעויות. אני חושב שהוא ביקש סליחה יותר מכל האחרים במשפחה. הרבה יותר ממני.
אני לא מבין מספיק בסיפורת כדי לומר איך הוא היה כסופר, אבל הוא האמין שהאדם חשוב מעבודתו, ולכן פירגן בלי חשבון ועל פי רוב לא נעלב מביקורות. יש כאלה שמעריכים את היצירה שלו אבל בטוחים שהוא היה אדם רע, ולכן הם חושבים לנכון להגן על קדושת יצירתו מפניו. חשוב לי שידעו שהייתי שורף את כל עותקי ספריו בתמורה לעוד חצי שעה איתו.
כשאבא שלי מת, נוספה לכל הזיכרונות הקיימים שלי תווית “אבא שלי עוד היה בחיים”. מאז מתווספים זיכרונות חדשים ללא תווית. שיעור הזיכרונות בעלי התווית נמצא כל הזמן בירידה מתונה, כמו סוללה, אבל כמעט כל זיכרון חשוב עדיין נושא את הסימון הזה. בכל פעם שאני נזכר במשהו שבכלל לא קשור אל אבא שלי בשום צורה, בכל זאת אני רואה על הזיכרון את התווית הזאת.
קיראו גם
כוחה הנורא של אשמה בינונית: ביקורת של מיכאל גונן על “דבר המתחפש לאהבה”
לא קראתי את ספרה של גליה עוז, וגם לא אקרא, וצר לי אבל גם לא את ספרו של דניאל עוז. אני רק יכול לציין שאף אדם לא מושלם, כולל אף הורה. שאם כל הורה שאי פעם רב עם צאצא שלו יוקע, לא ישארו הורים לא-מוקעים בעולם. שבעבר, והאמת נדמה לי שגם היום רק שהיום מתביישים להגיד את זה, היה מקובל ביותר להפעיל כוח על ילדים. לא בהכרח להכות אותם, אבל בהחלט לגרור ילד סרבן לתוך הבית או מחוץ לבית. ולבסוף, שתרבות ההאשמה והקורבנות מאוסה וחסידיה מאוסים עוד יותר. אני נזכר בצייד המכשפות שהיה בארהב לפני כמה שנים כאשר אנשים ״נזכרו״ שהוריהם (בדרך כלל האב) התעללו בהם כביכול בילדותם. כבר בהתחלה אמרו פסיכולוגים ומטפלים אחרים שאין דבר כזה ״זכרונות מודחקים״ אלא להפך, אנשים סובלים מפוסט-טראומה. הגל דעך, וכיום להבנתי מקובל, כולל בארהב, שרוב ה״זכרונות״ האלו היו פיקטיביים, ונדמה לי שאף הוגשו תביעות נגד מטפלים שגרמו לאנשים ״להיזכר״. לכשעצמי מה שהסיפור הזה גרם לי, ועכשיו metoo, עם כל חשיבותה, רק אוששה, הוא לדרוש עדויות. לכל דבר. אין עדות – מבחינתי זה לא קרה. נכון שיש בעיה עם דברים כמו התעללות במשפחה או הטרדות מיניות שנעשים בארבע עינים, ובכל זאת – אם זה דבר מתמשך יש עדויות. אנשים אחרים רואים לפחות את התוצאות לאחר הפגיעה, שמים לב שמשהו לא בסדר, ולפעמים עדים ממש להתקפות. אם אין עדויות כאלו – זה לא קרה.
קראתי את הספר של גליה בנשימה אצורה. מי שקורא את הספר ולא יודע שזו אמת צרופה סובל מבעית אטימות והעדר חמלה
בני הלוויה של הנרקיסיסט.
לו הייתי בחבר המושבעים הייתי מעידה שאני מאמינה לה הרבה יותר מאשר לאחיה ואחותה. בכל הראיונות שלה גליה שידרה נוכחות וכוח כמי שמעידה אמת. בתכנית ״עובדה״ אחיה ואחותה שידרו מצוקה פנימית עמוקה לא אליה אלא לעצמם לזהותם. בקצה הקצה גם לאביהם האייקוני. הראיון עם אילנה דיין חשף משהו מבעית. גם כשאילנה אמרה לפניה נראה לך הגיוני שאב ישפוך קפה על ביתו כל מה שהיה לפניה לענות היה שזה היה קפה קר! זו אטימות מבהילה בעיקר כשהיא מגיעה מאישה משכילה כמוה. ואולי בכלל זה היה אייס קפה מארומה? כשחיכה אביהם בתור כאחד האדם.
גם כשאילנה הזכירה אירוע נוסף של גרירה מהבית פניה לא הזיזה שריר בפנים והקטינה את העיניין משל זה הדבר הנורמלי לכל אב המאבד עשתונות.
יש לזה שם אלימות. איו לזה שם אחר.
העדות שניתנה בפני הבוררת הד״ר למשפטים אילנה דיין הייתה הזויה חיוורת ומעידה על האנשים עצמם יותר. נחשפנו לצוהר מהנשמה שלהם שרוצה את זהותם חזרה. וגם בקצה כאמור להשיב את ההילה המבהיקה ואת הנזר מעל ראשו של אביהם. העדות שנתנו דניאל ופניה לאילנה דיין רק מוכיחה שגליה צודקת.
ותודה לאילנה דיין שהביאה בחקירה נגדית אישוש להאשמות של גליה היכולה לומר בביטחה- אמת דיברתי.
אילנה חשפה בפני הצופה צילום רנטגן משפחתי מעוות של כל המשפחות האומללות האומללות בדרכן שלהן.
צר לי אבל הטיעונים של דורית דווד למעלה אינם מעידים על דבר להוציא על שכנוע פנימי עמוק של הגברת דוד
.גליה יכולה לטעון שאמת דיברה אבל יש שלושה עדים אחרים בני משפחתה אימה אחויה ואחיה שטוענים שהיא משקרת.
חבל מאוד שגליה נכנסה בכלל לסיפור הזה של האשמות לאחר שנים רבות והרסה את יחסיה עם בני משפחתה כפי שעשתה.
השערתי כל ההאשמות שלה היו תוצאה של טיפול פסיכולוגי ארוך שעברה. וכפי שקרה במקרים רבים אחרים היא “נזכרה ” בדברים קודם לא היו חשובים ונראו לה חסרי משמעות והמטפל שטיפל בה “הסביר לה ” שהם בעצם “חשובים “..
התוצאה הרס היחסים עם בני משפחתה הרס חייהם והרס חייה של גליה.
אני חושב שגליה צריכה לפנות למגשר ולנסות להקים מההריסות את היחסים עם בני המשפחה אבל נראה שזה כבר מאוחר מידי לזה.