גליה עוז, “דבר שמתחפש לאהבה“, כנרת זמורה דביר, 2021, 110 עמ’

מיכאל גונן (שם בדוי) קרא את ספרה הטעון של גליה עוז על יחסיה הקשים עם אביה הסופר עמוס עוז, ולהלן ביקורתו.

המערכת

״גליה היא הרבה דברים, אבל היא לא נכלולית, לא שקרנית, ולא מניפולטורית. אנא אל תאמרו אחרת. באותה מטבע עצמה, אנא גם אל תאשימו את אמי ואחותי פניה באיזו קנונייה מופרכת. אבא שלי מת והוא לא יכול לעמוד על דוכן הנאשמים ולטעון לחפותו, גם לא לסנגר על אהוביו. אנחנו רק עדים: לגבי הדברים שאמא שלנו זוכרת אחרת מגליה, הדברים שפניה זוכרת אחרת מגליה, הדברים שאני זוכר אחרת מגליה – ובכן, אלה הם זכרונותינו מנקודת מבטנו האישית, המוגבלת (כמו של כל אדם). ואת ההסברים שלי לסתירה שבין הגירסאות אשמור לעצמי.״

דניאל עוז

״הרי מה אכפת לנו מהכאב בבטן אם זו לא הבטן שלנו. מה אכפת לנו אם האדם מהחיים יצאה לו החדווה פתאום, והוא דואג דואג מאוד על עצמו. בעולם, שהאדם הוא וקטור, נשא, מכשיר של משהו אחר, זה באמת לא כל כך חשוב.״

אורין מוריס

“”בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה עצמי ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר”

גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, מסך 6 מתוך 163.

מרגע ששמעתי על הספר בחדשות, ברגע שקראתי את הפיסקה שעל הכריכה, אחז אותי עצב גדול, משום שבהרבה צמתים בחיים, עמוס עוז היה מורה שלי, האם יכול להיות שכך הוא התנהג באופן פרטי?

הגם שהבנתי שיכול להיות שהספר הזה יהיה פורנוגרפיה ממוארית, הזמנתי את הספר מסטימצקי. רציתי אותו באותו רגע אצלי, רציתי לקרוא את הכל, רציתי להבין הכל. אם עמוס עוז נכשל בכזה מין עניין של התעללות בבתו, מה יגידו אזובי הקיר?  עוד מחשבה שהייתה לי – האם אני עצמי אבא טוב לבתי? האם אני נוהג בה כראוי, או שמא אני מצלק אותה?

אחרי שקראתי את הספר התעורר בי כעס. לא על עמוס עוז אלא על גליה עוז, ואני אנסה להקדיש את השורות הבאות על מנת להסביר למה. ברור שכל מילת ביקורת על הספר מציבה אותי במחנה “הרעים” או “המשת”פים”, ולכן, על מנת שאהיה חופשי להביע את דעתי, בחרתי לכתוב מעל במה זו בשם בדוי, על מנת שאהיה חופשי מן השיפוט המוסרי של הרשתות החברתיות, ואתן לספר את הניתוח והמשקל הראוי לו.

טקסט הספר של גליה עוז איננו לינארי. ב-110 עמודים הוא קופץ ממקום למקום, מסתמך על רשימה נכבדת של ביבליוגרפיה פסיכולוגית (מעולם לא ראיתי ספר זכרונות שמכיל בתוכו כזו ביבליוגרפיה רצינית), ומכיל בתוכו את האספקטים של הביקורת שהמחברת חשבה שעלולים למתוח עליו. בעיני זה סוג של מוקש שאני אעשה כמיטב יכולתי, ובאמצעות סט המכשירים שיש ברשותי, לפצח, על מנת להאיר ולתחום את אי הצדק בספרה של עוז, הגם שאני לבן, פריבילג, וכנראה משת”פ.

“חיינו בקיבוץ… הייתי מוזנחת באופן שחרג מהנורמה הבעייתית ממילא שהייתה נהוגה אז בחסות הלינה המשותפת” (מסך 6 מתוך 163). לצערי לאורך כל הספר, על אף העדויות והפסיכולוגיזציה, והרצון להאמין לכותבת, לא הצלחתי להשתכנע שזו האמת. בהקשר לפיסקה הזאת קראתי עדויות של רבים שחוו את הלינה המשותפת, ולא השתכנעתי שהאלימות של עמוס עוז הייתה חריגה.

במקום אחר היא אף כותבת “בסטנדרטים של אותן שנים אכן לא התבצע אצלנו בבית שום פשע” (מסך 10 מתוך 163).

עוז מדברת על האלימות כלפיה כילדת סנדוויץ, אבל כמעט אין בספר איזכור לאחותה הגדולה, שהיא בגדר בלתי קיימת בספר ואולי גם מבחינתה של המחברת, או לאחיה דניאל עוז. האיזכור היחיד, אם אני לא טועה, של דניאל, הוא כשהיא מספרת שהייתה עדה לאובדן שליטה של עוז כלפי אימא שלה, אחרי שזרק ללא הצדקה את אוסף הצדפים של דניאל. אבל אין איזכור לסיטואציה כזאת, לא אצל דניאל ולא אצל פניה בדפי הפייסבוק שלהם.

אני מוצא זאת כמצער שבזמן שהיא מטילה שורה של האשמות כנגד אביה, וגם כנגד אמה, גליה מגלה אדישות מוחלטת לגבי אחותה ואחיה, שעד כמה שאפשר להבין מספרה לא חטאו כלפיה בדבר.

לדבריהם היא ניתקה עימם כל קשר לפני שנים, ואין זה ברור להם כלל על מה ולמה.

חבל שגליה לא פירטה והסבירה בספרה לגבי העניין הזה.

אחרי פרישת ההאשמות היא מבקשת מצד אחד להיאחז בפסיכולוגיה, ומצד שני בספרות הרוסית: “עברו שנים עד שהצלחתי לזהות אותנו במראה שאין צלולה ממנה. את הסיפור הקצרצר ‘אב משפחה’ מצאתי בתוך ספרון מתפורר מסדרת ‘תרמיל’, שהתגלגל באחד הרחובות במרכז תל אביב. קראתי אותו בעמידה, ברגשות מעורבים של התעלות וייאוש” (מסך 13 מתוך 163).

עליי כקורא לקבל כאקסיומה את ההשוואה של אביו של צ’כוב לאביה? על סמך מה? האם אביו של צ’כוב גדל בצילה של אם מתאבדת ואב נכה רוח? כל העניין מביא אותי באמת לשאלת התוקף המוסרי של ספרה של עוז, ולשם כך איעזר בחיבורו של סופר ידוע אחר – א”ב יהושוע.

עטיפת ספרו של א.ב. יהושוע “כוחה הנורא של אשמה קטנה”

ב-1998, עשרים שנה לפני מותו של עמוס עוז, ובטרם היו הרשתות החברתיות ניצנוץ בעין, כתב א”ב יהושוע את הספר “כוחה הנורא של אשמה קטנה”, שראה אור בהוצאת ספרי חמד של ידיעות אחרונות. בספר זה ביקש יהושוע לבחון את האספקט המוסרי של יצירות האמנות הכתובה. דבר ראשון, עלינו להגדיר מהו מוסר. יהושוע מסכם ואומר ש”כל משפט שמתייחס בהכרח לשאלות של טוב או רע ביחסים בין בני אדם הוא משפט שנוכל לייחס לו כוונה מוסרית” (עמ’ 13), וכי “כל קביעה או אמירה, בעלת תביעה למוחלטות וכלליות, המסמנת לאדם מה חובה עליו לעשות ומה אסור לו לעשות בתחום של יחסי אנוש, היא בעלת משמעות מוסרית” (עמ’ 14).

המוסר, אם לסכם את דבריו של יהושוע, היה נכון לגבי העבר וגם לגבי העתיד, אפילו אם ערכיה של חברה היו שונים בעבר או יהיו שונים בעתיד. יהושוע אומר כי “רק כאשר אדם נדרש להביע את עמדתו האישית (שיכולה, אם ירצה, להסתמך על תורת מוסר זו או אחרת ואפילו להיגזר ממנה) ולהציב אותה ככלל מחייב ואוניברסלי, אפשר לומר עליו שהוא מעמיד קביעה מוסרית” (עמ’ 15). אין לי רצון להלאות את הקוראים, אז אנסה לסכם את טיעוניו של יהושוע.

העמקתו של הידע הפסיכולוגי – “להבין משמעו לסלוח”. יהושוע כותב “היום נדמה שקשה לסופר המודרני הרציני להעמיד דמות מרכזית ברומן שאופיה הרע או הטוב הוא נתון המושלך ללא הסבר על היצירה. אין בימינו סתם אדם רע או טוב בתודעה שלנו, אלא אדם מופרע, חשׁוּך אהבה, פראנואידי, מתוסכל, בעל תסביך זה או אחר שנטעו בו הוריו או סביבתו” (עמ’ 17).

אין ספק ששורות אלה מסכמות חלק גדול מהתגובה הציבורית לספרה של עוז. מכאן נגזר הטיעון של ילדות קשה, או כמו שיהושוע כותב זאת “במקרים אחרים יגייסו הסופרים את קשיי הילדות כדי להבין את עיוותיה המוסריים של הנפש. החברה, התנאים הכלכליים, יחסי הורים ילדים, מוצבים על דוכן הנאשמים כשותפים רבי עוצמה למעשיה הרעים של הדמות.” או כפי שאמרה לי ידידה “מאז שקראתי את סיפור על אהבה וחושך, הייתי בטוחה שהוא יגדל לאבא מתעלל”.

הסיבה השנייה, אליבא דיהושוע, היא התגברות היסוד המשפטי בחיינו: “אנחנו מזהים את הטוב על-פי מה שמתיר החוק, ואת הרע על-פי מה שהוא אוסר…וכיוון שמערכת המשפט הולכת ומרחיבה את תחומה ונעשית גם להרגשתנו ליברלית ומתקדמת, אנו סומכים עליה שהיא תעשה עבורינו את ‘עבודת המוסר'” (עמ’ 19).

התפתחות התקשורת והפוליטקלי קורקט שפועלים לנכש את ה”עיוותים המוסריים” בספרות (ויש לזכור שוב מתי הטקסט הזה נכתב, עשרים שנה לפני ה-me too): “כלומר שאי-אפשר לצפות מהסופרים שיובילו וימציאו את הרגישויות החדשות, אלא שצריך לבדוק אותם שלא ייכשלו ב’טעויות’ ישנות”.

יש איסור (שתקף גם עד היום מ.ג) לבחון את האסתטיקה בכלי המוסר, או את המסופר בקריטריונים חוץ מוסריים, או כפי שכתב היכנשהו אחד הטוקבקיסטים, שאי אפשר לשפוט את הספרות של עמוס עוז בכלים מוסריים, ואת התנהגותו לפי כללים ספרותיים.

הסיבה החמישית היא שכל דיון מוסרי עלול ליצור צנזורה אידיאולוגית (עמ’ 20). אין ספק שהטקסט של גליה עוז היה גם כרוך ברצון להעמיד על המוקד את ספרותו של אביה, עד שהיא עצמה הייתה צריכה לבקש בראיונות שלא יחרימו את ספריו.

יהושוע מסכם את דבריו בטענה שנכונה לכל השיח התקשורתי ולשיח ברשתות החברתיות: “המוסר אינו תלוי כאיזה כוכב רחוק וזוהר בשמי חיינו, אלא הוא נוכח תמיד… יש הבדל מהותי בין הדרך שבה הספרות יוצרת את הקטרזיס המוסרי, לבין פעולתה של התקשורת. הספרות אינה מבקשת מנמעניה להבין אלא להזדהות…ולכן הנגיעה המוסרית, אם היא מצליחה, מזעזעת שכבות עמוקות יותר בנפש היחיד…משום כך ישנה הרגשה שאין מצפים ל’בשורה’ מן הספרות, אלא רק ‘לחוויה'” (עמ’ 24 – 25).

בהקשר זה, יהושוע אינו צודק. ברשתות החברתיות, כמו כמעט בכל נושא שעל סדר היום הציבורי, ישנה התביעה להזדהות, להתעצב, או לגלות אמפתיה, באמצעות לחצן “הלייק”. גם הרשת החברתית דורשת להתחלק ל”מאמינים” ול”מכחישים”, ל”טובים” ו”רעים”, למשת”פים או לתומכים. עם זאת אין ספק שהמהלך של גליה עוז בספר, שמסתמך על עדויות שעשרות שנים חלפו בין המעשה ורוח התקופה, או ספרי פסיכולוגיה שונים, צועד לפי הכללים לשיפוט המוסרי של יהושוע, ומרשיע את עמוס עוז. הקושי שלי עם הספר של גליה עוז, הוא שבחתירתה לשמש כמשמיעת הקול לחסרי הקול היא עושה אי צדק עם עוז, עם הקיבוצים, עם ההיסטוריה הישראלית, רק על מנת לנקום את נקמתה באביה.

הביקורת שלי היא על התוכן, לא על הצורה. חייבים להגיד משהו חיובי. הכתיבה מעניינת. אי אפשר באמת להפסיק לקרוא באמצע, הספר כתוב היטב וערוך היטב – מה תהיה ההשפעה שלו על היחס לעוז וזכרונו? עוד חזון למועד.

בהחלט איני חושב שעמוס עוז היה מושלם, אין מישהו כזה. אבל אני לא חושב שגליה הייתה מסכנה כפי שהיא מתארת את עצמה. מה יהיה המשקל של הספר הזה ביחס אל גליה עצמה ולעוז עצמו, ימים יגידו. עדיין הייתי רוצה שהספר הזה לא היה נכתב, ואני מקווה שזכרו של עוז לא ייפגע ממנו, אלא שכפי שכתב אוריין מוריס: “אני באמת סבור שהניסיון הציבורי הזה להכתמת כל המפעל, סופו של דבר, ולמרות סבלת המשפחה, יתניע מחדש את המנוע של גוף יצירתו.”

יכול להיות שהענייין בעמוס עוז, שנראה בעיני רבים לאורך השנים כ”מושלם מדי” ולכן משעמם, ויצירתו יגדל דווקא בגלל הספר הזה.

ראו גם:

גליה עוז בלקסיקון הספרות העברית

משה גרנות משוחח עם עמוס עוז

45 תגובות

  1. שלום רב
    המבקר הנכבד בתגובתו אינו מתמודד עם טענתה של גליה.
    האם כתבה אמת או לא.
    המבקר התפתל לאורך כמעת מחצית מתגובתו בנסיון להסביר לקורא מה מוסרי ומה לא.
    אותי אישית בקוראי את הספר מעניין תחילה, דברה אמת או לא.
    על פי תגובת אחיה שאמר שיש אמת בדבריה אני מניח כי יש אמת בדבריה.
    אמה בחרה שלא להגיב ואני מבין אותה. אם לאחר מותו היא תוצג שאישה אשר חיה עם אדם
    כדמות שגליה כתבה. זה יביא לשאלות קשות שרובן יתיחסו איך זנחה, לכאורה את, ביתה ולמה.
    בנוסף היכן הם כל אותם אירגוני נשים למינהן שעל חשד של נגיעה אסורה לוחמות בשקף קצף
    להעמיד את החשוד לקיר?
    והערה אחרונה.
    אדם אשר מזהה עצמו כתלמידו של עוז חשוד בעיני כלא אוביקטיבי. דמותו של המורה הדגול ריחפה, לעניות דעתי, מעליו כאשר כתב את התגובה. ולאור זה צריך לקרא את ביקורתו לספרה של גליה.
    ולגילוי נאות
    קראתי את רוס ספריו של עוז
    יש בהם, במיוחד הראשונים, אשר היו לטעמי. היתר לא.
    ולא, לא היה לי שום קשר אישי מכל סוג שהוא עם עוז או מי ממשפחתו.
    mr.globy

    • אני לא היכרתי את עמוס עוז ואין לי מושג בעניין מה נכון ומה לא. בכל אופן אחותה של המחברת פניה טוענת שישנם בספרה דברים לא נכונים לחלוטין. ביקשתי ממנה שתפרט מה נכון ומה לא. יש לקוות שהיא תעשה זאת. פניה משום מה אינה מאוזכרת בספר כלל משל היא אינה קיימת. וזה מוזר.

  2. מבקר יקר. ברור שלא חווית על בשרך התעללות של הורה מהסוג שעברה גליה עוז. אשריך.
    סופרים ומטפלים שכן חוו בילדותם התעללות כזו, הבינו אותה מיד. לא פקפקו באמינות ולא התפתלו. להלן תגובתם של ד”ר יאיר כספי, דרור גרין, עפרה עופר, דנית בר (שאף כתבה ספר חשוב על הורים מרעילים “ילדות של נסיכה”) ועוד. אם כן הבעיה המרכזית היא מודעות לנושא. לא רק להתעללות בילדות אלא גם להטרדה הנפשית לאורך חייה הבוגרים. מומלץ מאד לעיין בספרה של הפסיכיאטרית הצרפתיה מארי היריגוין “הטרדה נפשית” שגליה עוז מרבה לצטט בספר.
    אם כך, תעשו קצת שיעורי בית על התופעה שלמזלכם אינכם מכירים ולא עברתם על בשרכם, ולצערינו החברה הישראלית לוקה עדיין בחוסר מודעות לגביה.
    תודה רבה לגליה עוז על אומץ ליבה.
    את גיבורה, פרסום ספרך היה בבחינת תיקון עולם ועזר להרבה אנשים.

  3. פניה עוז סלצברגר בתו הבכורה של עמוס עוז ואחותה של גליה עוז ( שאינה מוזכרת כללח בספריה משל היא5 איננה קיימת ) כותבת בדךף הפייסבוק שלה :

    דבר שמתחזה לאמת: תגובתי לספרה של גליה עוז
    שמי פניה עוז.
    אני כן הייתי שם.
    בין 1960 ל-1979, כל יום, משעה ארבע עד 18:45 אחר הצהריים, ובשבתות גם בין תשע ל-11:45 בבוקר.
    לא היו בבית דלתות סגורות. ב״בית הראשון״ שלנו היה רק חדר אחד, וב״בית החדש״ היו, לפני ההרחבה, חדר וחצי.
    את קירות הבית הראשון כיסתה שעוֹנית מטפסת, ובגינה נטע אבא עץ ביום בו נולדתי, ועוד עץ ביום בו גליה נולדה.
    אבל לא על עצמי ועל ילדותי אכתוב כאן, אלא רק ככל שהדבר רלוונטי. הפוסט הזה משועבד לדברי אחותי, שהיא, מבחינתה, אחותי-לשעבר.
    אני מבקשת להשיב כאן לטענות שהטיחה גליה באבי, טענותיה על אודות אמי, ובעקיפין (ופעמים רבות בעל פה) גם בי ובאחינו דניאל. פייסבוק איננו הפלטפורמה המועדפת שלי, אבל אחרי שראיתי את התנהגותם של אנשי תקשורת בפרשה הזאת – לא כולם, חלילה – אני מבינה שכאן האפשרות הפחות רעה.
    אחדים מחבריי אולי יפסיקו לתמוך בי אחרי הדברים האלה וחבל. אבל כאן אני עומדת. הגענו לנקודה בה השתיקה מכאיבה הרבה יותר מן הדיבור, גם לי וגם לאהוביי. לכן אסור לי להמשיך לשתוק. כבר לא ״אצילית״, אבל כאן אני עומדת. חובה עליי לספר את האמת כפי שאני יודעת אותה.
    לא למען זכרו הטוב של אבא. יילך זכרו של אבא לגורלו, לקץ הימים, עד שיחדל ולא יהיו לו עוד קוראים, אוהבים או שונאים. אני כותבת כאן למען החיים, וגם בשם ערך האמת. אין לי ברירה מוסרית אחרת.
    גם אין הרבה מה להפסיד. ה״מאמינות לה״ וה״מאמינים לה״ יישארו באמונתם. ה״מאמינים לה עכשיו עוד יותר״ לא נוגעים בי. הספקנים יוותרו כנראה עם ספק. אבל כל מי ש״לא היה שם״ בילדותה המוקדמת יידע כעת שאני, שהייתי שם, יודעת אמת אחרת.
    רבים ייתלו בפוסט הזה, או בשברי-משפטים ממנו, כדי להמשיך לקרוא לנו מאשימי-הקורבן, חונטה משפחתית, משת״פים וסריסים. שיקראו. קשה מאד יהיה לפצוע אותנו עמוק יותר מכפי שגליה כבר פצעה אותנו בעשר השנים האחרונות.
    ואלה שטוענים בהתחסדות פוסט-מודרניסטית שאסור בשום פנים ואופן להכחיש את דברי גליה אפילו כשאינם נשענים במלואם על העובדות -הם יישארו מנוולים.

  4. פניה עוז ממשיכה וכותבת :

    *
    בספרה של גליה מתוארות שלוש אפיזודות של אלימות מצד אבא: סילוקה מן הבית באמצעות גרירה במדרגות, שפיכת קפה קר עליה, ומכות שהכה אבינו את אמנו.
    התקרית הראשונה אכן היתה. גם אני זוכרת אותה. ברצון הייתי מאשרת מייד את טענת אחותי על האירוע הזה, אלמלא נגררה אחריה שורה איומה ומבהילה של אי-אמיתות. ״אי-אמת״ יכולה להיות שקר ברור, או מניפולציה ביודעין, או הזיה, או הטיית זיכרון מתמשכת, עד כדי אמונה טוטאלית במה שלא היה, שפושטת במוחו של אדם שהפך את חייו-שלו לגיהנום מתמשך. אולי בעזרת פסיכולוג או פסיכולוגית, אולי בהשפעת ספרים מרעילים, ואולי בעיקר בכוחות עצמו.
    כן, הגרירה במדרגות והטחת הקללה ״טינופת״ אירעה, והיא חקוקה בזכרוני כמעט כמו בזכרונה של גליה. אולי גם מאותה סיבה עצמה: מפני שזה היה כל כך טראומטי. כל כך יחיד במינו. כל כך שונה מאבא שהכרנו, היא בת ה-8 ואני בת ה-11.
    בפרשיית התזת הקפה הקר לא נכחתי. בשעות הצהריים הייתי בדרך כלל בעבודה שלאחר בית הספר, וגם גליה לא הרבתה להגיע לבית ההורים בין שתיים לארבע, כשמרבית חברי הקיבוץ נמו את שנת הצהריים. על פרטי הדבר הקשה הזה אני מאמינה לגליה עצמה ולחברה היקר יוסי צור.
    יש רק בעיה אחת:
    אלה שני המקרים היחידים בהם נקט אבא אלימות כלפי גליה.
    כך על פי ספרה של גליה, וכך על פי זכרוני.
    לא היתה ״שגרה של התעללות סדיסטית״, גם לא רגשית. לא ״אלימות יצירתית״, לא ״בבית היה טרור״, לא ״אירועים קשים רדפו זה את זה״ ולא ״את הסימנים הכחולים הסתרתי מאחורי שרוולים ארוכים, גם בקיץ״.
    כל המשפטים הללו הזרועים בספר הם תחבולה דקדוקית פשוטה ומזוויעה: הפיכת עבר חד-פעמי לעבר מתמשך. past perfect ל-past continuous. מ״הוא היכה אותי פעם״ ל״הוא נהג להכות אותי״, ול״הוא היה מכה אותי תמיד״.
    סעיף האשמה השלישי, לפיו אבא הכה את אמא, חייב להימחק. אבא לא הכה את אמא. היו ביניהם מריבות פה ושם, חלקן קשות, וגבוה מעליהן נפרשה סוכת שלום של אהבת חיים עמוקה ומרהיבה. עד שנשם את נשימתו האחרונה כשאמא ואני מחזיקות בשתי ידיו.
    אמנם ״הארץ״ סירב לפרסם את ההודעה הקטנה שאמנו נילי ניסתה להעביר לתקשורת, הודעה הנמנעת מויכוח עם גליה אבל תובעת ריבונות לפחות על זכרונה, גופה וכבודה של נילי בת ה-81. אנחנו לא נוותר, עדותי מופיעה בפוסט הזה, אבל אמא תישאר מעתה מחוץ לזירת הקולוסיאום.

  5. פניה עוז ממשיכה בפייסבוק שלה :

    אוסיף למען הגילוי הנאות שבכל שנות ילדותי אבא סטר לי פעמיים. הראשונה היתה מוצדקת אפילו בעיניי. בגיל ארבע קיבלנו אופני 3 גלגלים, ואני החלטתי להוביל שיירה של שניים-שלושה מבני כיתתי על אופניהם אל שער הקיבוץ, ומשם לכביש למזכרת בתיה, ורק לפני ״פסי הרכבת הראשונים״ עצר לידנו טנדר והחזיר אותנו הביתה. ליד חדר האוכל המתינו ההורים המבוהלים. כמה מהם נתנו סטירות לילדם, ואבא סטר לי. הוא אמר בערך כך: אני רוצה שהסטירה הזאת תזכיר לך כל ימי חייך כמה חשוב להיזהר מאד לנפשך. ואני סלחתי לו בו-במקום.
    הפעם השנייה היתה בשבת ה-6 באוקטובר, יום הכיפורים. הייתי בת 13 ובאתי לעזור לאבא בתורנות הצהריים שלו באחד מבתי הילדים. פתאום הגיע אחד מחברי הקיבוץ ושניהם התלחשו ליד הדלת. התקרבתי, הייתי סקרנית, שאלתי מה קרה, מה קרה. אבא הסתובב והעיף לי את הסטירה שרצה בוודאי להחטיף לארצות ערב, לגולדה מאיר ולמשה דיין. זעמתי. לרגע החלטתי שאני מעכשיו לטובת הסורים. כשחזר בסוף אוקטובר הביתה וישב על הרצפה במדים מזוהמים במשך שעות ארוכות ושתק – אז סלחתי לו לגמרי.
    כאן, בשלב הזה, יכולים להיפרד ממני כל הממהרים להפיץ, לפרסם, להרשיע. גם כל ה״מאמינים לה עכשיו עוד יותר״ יכולים לצאת. אחדים מהם בוודאי יישארו כדי לתפוס אותי במילה זו או במשפט אחר.
    מי שנותר ספקן מוזמן להישאר איתי. אין לי צורך באמונתכם, רק את הקשבתכם ושכלכם הישר אני מבקשת, ושתקראו עד הסוף.
    *

  6. פניה עוז ממשיכה:
    לא הייתי עדה לאושרו העצום של אבא כאשר נולדתי, אבל אני עדה לאושרו העצום כאשר גליה נולדה. מבחינתו, סוף סוף היינו משפחה ממש, אבא ואמא צעירים ושמחים, שתי ילדות וחתול. הוא היה אבא הרבה יותר מחבק ממרבית האבות בקיבוץ. אינספור שעות אני זוכרת את שתינו בחיקו, עם ספר, או על המחצלת בדירת-החדר עם צעצועים. הוא לא הפסיק לדבר, לשיר, לצטט מהתנ״ך ומביאליק, לכתוב ולתעד בקפדנות ב״יומן התינוק״ של כל אחת מאיתנו. כשגדלנו קצת, לפעמים ביקש מאיתנו לחבק זו את זו, לומר זו לזו ״את אהובה, את נפלאה״. עד מהרה הבהרנו לו שנחליט לבד מתי להתחבק. הוא היה מתנצל ומספר לנו שוב ושוב כמה נורא היה לו להיות בן יחיד, ואיזה אוצר נהיה אנחנו זו לזו מילדות עד זיקנה.
    אני משוכנעת שגליה באמת לא זוכרת דבר מן השנים ההן, מחמש או שבע שנותיה הראשונות. הטיולים שלנו לשדות וליער חולדה כל שבת בבוקר, הצעצועים על המחצלת ואחריהם משחקי הקופסה ומשחקי המילים, ספרי הילדים שקנו לנו מן ה״תקציב״ הקיבוצי הדל, שבו קנה אבא בכל חודש כמה ספרים לספרייתו, ויחד עם אמא בחר וקנה לנו את היפים שבספרי הילדים העבריים. הספרים האלה ליוו את גליה כל חייה, ואני יודעת זאת מן השנים בהן עוד דיברה איתי. גם אוסף התקליטים הקטנטן נחקק בזכרונותינו המשותפים, שכעת הם אולי רק זכרונותיי: עוץ לי גוץ לי, שלמה ושלמי, וגם ג׳ון באאז, עמליה רודריגז, להקת חיל השריון, להקת הנח״ל, קצת באך, וזהו בערך. התקציב היה מוגבל מאד.
    זכרונה של גליה לפני גיל 8 אולי נמחק, ואולי מויין בקפידה, במודע או שלא במודע. אני זוכרת אושר, אהבה, מגע וקול אבהיים ואמהיים. שמות החיבה שלה: בהתחלה גגי, אחר כך (כשהתחילה לדבר והתקשתה לבטא את שני הגימ״לים) זה הפך לזגי, אחר כך, כמה שנים, ״זגגת״ – אני זוכרת את השם הזה נישא בפי אבא באהבה אין קץ. בגיל מאוחר יותר הפך שם החיבה שלה ל״גוּל״, שלי התקבע כ״פפי״, ובשמות האלה עוד השתמשה באימיילים לפני-האחרונים. רק כשנדונותי גם אני למחיקה סופית, בשנים האיומות 2014-15, חזרנו ל״פניה״ ו״גליה״, ואז הקיץ הקץ.
    אולי גם שכחה את השנה הבלתי-תיאמן בה חיינו יחד באנגליה, בפרבר צנוע של העיר אוקספורד, כמו משפחה אמיתית, בלי קיבוץ. אני הייתי בת 8-9 וגליה בת 5-6. אבא טס שבועיים לפנינו, מצא לנו בית בן שלושה חדרים, אפרורי ונמוך, אבל רק שלנו. את ריבוע הגינה הקטן החל מייד לטפח. גם ערך בקפידה רבה את שני האוספים השווים שהכין לנו, בולים וסמלים ובובות-עמים ומטבעות אנגליים, על שולחנות הלילה הקטנים בחדרנו המשותף. זכור לי איך העריץ כל מילה באנגלית שיצאה מפיה, והתלהב מן המבטא המתוק והמדוייק, ומן השירים והריקודים שהביאה מן הגן. ונסיעות ההרפתקה לויילס ולסקוטלנד, לטירות ולאגמים, עם המסלול שהשתנה אחרי שגליה אמרה את דברה הבלתי-נשכח: no more castles.
    הלכסיקון המשפחתי שלנו היה גדול ושמח, מלא ״חוכמות״ שלי ושל גליה, אימרות שפר ואפיזודות מצחיקות או מחכימות. גם גליה – עד זמן-הגרדום שהתרחש לפני כעשר שנים – נהנתה להשתתף בו. אפילו אותה הליכה ערב-ערב ל״השכבה״ בבתי הילדים, שלי ושלה, שגליה הסבה בספרה למצעד דיכוי לצד אביה, היתה מקור להווי משפחתי. הרי לעיתים קרובות הלכנו ארבעתנו, קודם ״להשכיב״ אותה בפעוטון או בגן ואחר כך ״להשכיב״ אותי בבית הילדים. כמו רבים מילדי הקיבוץ, שתינו לא אהבנו את צעידת הערב הזאת מחמימות בית ההורים דרך הררי החושך אל מקבץ בתי התינוקות והילדים. פעם פשטה שמועה בקיבוץ שעגל ברח מן הרפת. גליה, אולי בת שנתיים-שלוש, פחדה נורא שהעגל יגיע לגנון שלה. אני, בת חמש, מיהרתי להרגיע, וכך זה נכנס ללכסיקון המשפחתי: ״אל תפחדי חמודה, אין עגלים בחוץ, הזאבים כבר טרפו את כולם״. אני זוכרת את הוריי לוקחים אותה על הידיים ומסלקים את פחדה במילים אחרות, אבל כבר הצחקוק שניסו להחניק הרגיע אותה. במשך שנים היתה מחייכת למשמע הסיפור הזה, עד שצחוקה גווע.
    וכיוון שהיינו משפחה מילולית לטוב ולרע, אלף רגעי אושר חקוקים אצלי עם המילים שהתנגנו בהם: שירי הערש ששר אבא לי בבית הילדים, ולגליה אחריי. המשחק המשפחתי בחנוכה על המחצלת, כשאבא מגדיר מחדש את ארבע פינות הסביבון כ״נילי, גליה, פניה, המוֹס״. אימוץ הכלב לוּקי, אסופי שחור-פרווה שננטש בקיבוץ ועורר אצל ארבעתנו מעיינות של חמלה והומור. השורות מספרי הילדים שהפכו לסימניות בטקסי חיינו. הדואטים המושלמים של גליה ושלי בביצועינו ל״שיר המריבה״ מ״שלמה המלך ושלמי הסנדלר״.
    הנה מה שגליה עשתה בספרה לפריט אחר מן הלכסיקון שלנו, משפט של אבא. ״דם זה לא מים״, אמר לפעמים, ״וכרומוזומים הם לא פיסטוקים״. אבא השתמש בו בנחת ובחדווה כאשר ילד או ילדה של סופר שאהב, או מנהיג מוכשר, הפכו לסופרים או מנהיגים טובים גם הם. הוא חזר עליו בגאווה כשהבאנו שתינו ציונים מעולים במקצועות המילוליים. דניאל עוד זוכר את גליה משתמשת בעצמה במשפט המשפחתי הזה בחיוך. בספר הוא הפך לאמצעי דיכוי מטעם אבא. אין לי הסבר לכך. כזו היא האלכימיה האיומה שמכרסמת גם בזיכרונות הטובים, משחיתה ומאכלת.
    אחרי אוקספורד, נודע לי כעבור שנים רבות, אמא התחננה לאבא שנעזוב את הקיבוץ. היא רצתה בית משפחה אמיתי, ילדות ישנות בחדר הסמוך, ארוחות ערב ביחד, ארוחות בוקר ביחד. גם לא היה לה טוב בקיבוץ, רצתה ללמוד ולהתפתח. אבא התחנן בחזרה: לא היתה לו פרוטה משלו, את כל רווחיו משלושת ספריו הראשונים העביר לגזברות הקיבוץ. אביו ואמו החורגת בחרו לא לתפקד בחייו כהורים של ממש, וגם בחיי ילדותיו לא תפקדו כסבים. הוא הבין שייאלץ לעבוד, אולי בכמה משרות, ולא יוכל לכתוב. הוא התחנן ואמא ויתרה. אנחנו לא ידענו.
    *

  7. פניה עוז מסיימת :

    אולי זה היה סביב גיל עשר שמשהו השתנה בגליה. הבנתי זאת דרך יחסה אליי. המשחקים נפסקו, היא סרבה לחיבוקים ונגיעות. כמקובל, אני שיחקתי אחר הצהריים עם בני כיתתי והיא עם בני כיתתה. הקיבוץ לא נתן לאחים ואחיות שום מרחב משותף מעבר לשעות אחר הצהריים ושבת בבוקר עם ההורים והסבים. בגיל העשרה, ילדי קיבוץ רבים צמצמו מיוזמתם את זמן ההורים, דבקו בחברת בני גילם – היה בזה עניין של מעמד בהירארכיה האכזרית-למדי של בית הילדים, וגם של מגניבוּת גיל הנעורים – וכך הפסידו את חלון הזמן ה״לגיטימי״ היחיד עם אחיהם. בחולדה פתחו כיתה א׳ כל שנתיים, ולכן הקשר הספונטני בין קבוצות הגיל היה כמעט אפסי. גליה אולי רצתה לשחק איתי ועם חבריי, אבל לא העליתי בדעתי שזה בכלל אפשרי. גם אני מעולם לא הייתי חלק מקבוצתה, לא ביקרתי בבית הילדים שלה (אלא אם ״השכבתי״ אותה בעצמי, כפי שאירע לפעמים, או עבדתי שם בשעות הצהריים). יש בחולדה הרבה אחים ואחיות ששרדו את השלב הזה. גליה ואני לא.
    למזלה היו לה חברי נפש וחברות נפש בכיתתה. לי לא. הייתי ילדה מגושמת ומכונסת בעצמה, ילדת מילים חסרת-חן, עלובה בכל פעילות גופנית, אפס בריקודי עם וריקודי חגים, אחרונה להיבחר בכל משחקי הכדור ותחרויות הספורט שכונו אז בשם ״שיעורי התעמלות״, וגם בעבודה – בתי ילדים, מטבח, נקיון בתי השימוש הציבוריים, קטיף בשדה ובמטע – היו לי שתי ידיים שמאליות ומניותיי היו נמוכות מאד. היום, למזלי הטוב, שלוש מבנות-כיתתי מחולדה הן חברות קרובות ותומכות. לפעמים הזמן מתקן.
    כשהתחילו הטנטרומים המילוליים של גליה – אין לי מונח טוב יותר – לא הבנתי מדוע קמה גם נגדי. את כעסיה על אבא ואמא דווקא הבנתי: גם אני התעמתתי איתם בגיל ההתבגרות. אצלנו בבית המילים היו לפעמים קשות, בין כל הצדדים, דווקא מפני שאגרסיה פיזית היתה כל כך נדירה בו. אבא, שכבר לא הורשה לחבק אבל היה מלטף במילים, היטיב כמובן גם לכעוס במילים. הפוסט-טראומה שלו ממות אמו הגיעה לשיאה בענייני סידור הבית. אפילו אז כבר סיפר לנו את שגילה כעבור שנים רבות ב״סיפור על אהבה וחושך״: שאחרי התאבדותה של סבתא פניה שרר בבית בלגן נורא, ובמשך שבועות ישבו הוא וסבא אריה אבלים וחשכים בין ערימות הכלים והמצעים המלוכלכים. אבא היה אובססיבי לסדר, לחיסכון, לכיבוי אורות כשיוצאים מהחדר. כשקראתי ספר שלקחתי מאחד המדפים, והלכתי לרגע לשירותים, תכופות הייתי מוצאת את הספר כבר במקומו הנכון על המדף. כשזללנו עוגיות של אמא מצלוחיות על הספה, הוא תמיד חשש שנשאיר פירורים. לגליה ולי היתה תגובה מבודחת נגדו, שנמשכה לאורך כל גיל ההתבגרות שלנו: היינו מחקות סצינה מסרט אימה שבו הגיבורה נכנסת לחדר, רואה פירורים על הספה וצורחת לפי הכללים הקולנועיים של גילוי גופה. חשבתי אז שההומור המשפחתי הוא מענה טוב לנוירוזות שאבא הביא איתו מבית הוריו ההרוס. טעיתי.
    כאן אולי המקום לציין, לא כהסבר או כהצדקה או כאליבי, שהוריי נישאו בגיל 20, אני נולדתי בהיותם בני 21 (אמא קצת פחות), וגליה באה לעולם כשהיו בני 25 או פחות. אבא בא מבית אוהב ומחשיך ולבסוף הרוס, ואמא לא באה מבית בכלל. היא גדלה בבית הילדים הקיבוצי של שנות ה-40 וה-50. כשנולדה, סבתא ריבה וסבא שפטל עוד גרו באוהל. כשעברו לדירת החדר וחצי שלהם, לא היו להם שום משאבים או ידע ״לגדל״ את אמי בביקורי אחר הצהריים שלה. כמו מרבית מייסדי הקיבוץ, הם עלו ארצה בשנות העשרה או העשרים לחייהם. באירופה נשארה חכמת-הדורות של גידול ילדים על מעלותיה ומגרעותיה. בארץ המירו אותה בשינוי סדרי עולם ובניסוי השאפתני של חינוך משותף, על מעלותיו ומגרעותיו. כך ששני הוריי חוו, בלשון המעטה, הורות חלקית מאד, שניהם חטפו מכות. אבא הוכה בחגורה וסלח לאביו, וגם התייתם בנסיבות זוועתיות ולא סלח לאמו. שניהם היו נחושים להקים בית חם ומיטיב לילדיהם. גם במגבלות הקיבוץ.
    הם עשו מיליון שגיאות במועד א׳, איתי ועם גליה, ופחות שגיאות – אבל בהחלט עשו – במועד ב׳, עם דניאל. ומשלושתנו, עם גליה התרחש אסון. שכול וכישלון.

  8. דניאל עוז בנו של עמוס עוז כותב בפייסבוק:

    “באחד הימים קיבלתי סדרה של מסרונים מאנונימי שדרש שאפסיק לכעוס ואתחיל לסלוח”, כותבת גליה בספרה. אחר כך היא מגלה ש”המטריד”, “השיבוט הזה של אבא שלי” עובד בחברת החשמל. בהמשך הספר היא חוזרת ומצטטת את המתנשא חסר האמפתיה, האשם לטעמה בשיימינג ובדיבה: “תפסיקי לכעוס ותתחילי לסלוח”. סוף ציטוט מגליה עוז
    אני נושא את הדברים הקשים האלה איתי במשך שבועיים: אבי המנוול חלש בזרועות התמנון שלו על חברת החשמל ומתוכה, באמצעות משת”פ מנוול, הוא המשיך את ההתעללות הסדיסטית בגליה.
    ב-7 במרץ אני מקבל הודעת ווצאפ מהעורכת והמתרגמת עליזה רז-מלצר. לא הכרתי אותה, אבל היא היתה פעם עוזרת הוראה שלו וחברה, שהיתה מבין אלה שליוו את אבא שלי לטיפולי הכימותרפיה בביילינסון כאשר בן משפחה לא היה זמין. במהלך היכרות של שנים, אבא שלי גם שיתף אותה בגעגועיו לגליה. היא שולחת לי צילום מסך של מה שגליה קראה לו “סדרה של מסרונים”. שתי הודעות קצרות ועוד שתי מילים. היא שלחה אותן דרך אפליקציה שממסכת את מספר השולח, על מנת שגם אבא שלי לא יגלה על התערבותה. באישורה ועידודה אני מפרסם כאן את צילום המסך. זו לשון ה”מעשה התוקפני, הזדוני והעלוב”:
    “גליה, אבא שלך במצב מאד לא טוב. יש לך כל החיים לכעוס עליו אך לא נותר לך זמן רב לסלוח”. מי זה? שואלת גליה. “את לא מכירה אותי וזה לא משנה. אבא שלך לא יודע שכתבתי לך ולא היה מסכים. הוא אמר פעם שיחכה לך עד יום מותו. היום הזה כבר לא רחוק”. ועוד שתי מילים: “אונקולוגית בילינסון”.

  9. יש כאן את מילתם של שלושה אנשים האם האח והאחות שכל אחד מהם טוען שה-בת/האחות משקרת לגבי חלק מהדברים לעומת מילתה של האחות /בת שטוענת פחות או יותר שכל השאר משקרים לגבי הכל. הבת/האחות ללא ספק מרגישה בעוצמה גדולה כל כך לגבי האמת שלה שכתוצאה היא ניתקה לחלוטין את קשריה עם השאר כנראה לתמיד ומחקה אותם לחלוטין או כמעט לחלוטין מספר זכרונותיה. על פי עדותה היא רואה בבני משפחתה כעת כסוכנים של רוע הזוממים ומרגלים כנגדה.

  10. להבנתי עמוס עוז התנצל כמה וכמה פעמים ולא עזר .הבעיה הייתה שהבת חשדה בכוונותיו כפי שהיא מפרטת בספרה להשתמש בהתנצלויות כאמצעי שליטה נוסף.למעשה כפי שמתברר מהקריאה בספר שום התנצלות שלו לא הייתה עוזרת אלא רק העמיקה עוד את כעסיה ואת חשדותיה כלפיו וכלפי אימה וככל הנראה כנגד שאר בני המשפחה. להערכתי הספר הוא אמצעי של תרפיה ללא ספק אבל גם “נקמה” בשאר בני המשפחה על שעמדו לצידו ולא הוקיעו אותו והתנתקו ממנו.
    לכאורה יש כאן סימני פרנויה. החשד שבני המשפחה האחרים מרגלים אחריך ואחרי ילדיך וזוממים נגדך בשירות האב ובשירות האם.
    נזכיר שלאב עמוס עוז הייתה פרנויה לגבי ריגול שמבצבצת מספריו אפילו אלו שמיועדים לילדים כמו “פנתר במרתף” וכמובן ביצירתו הגדולה “עד מוות” שם הפרנויה היא בכל מקום והחשש שמשהו בלתי נראה עוקב אחריך ומשתלט על האנשים שמסביב אחד לאחד והופך אותם לאויביך.הזוממים כנגדך.

  11. לי נראה שמה שמעניין ומצמרר בסיפור של גליה עוז זה לא דווקא המכות שהיא חוותה כילדה. אלא התיאור המפורט שלה כיצד בבגרותה היגיעה בהדרגה להבנה ולמסקנה שכל אותן מכות והתקפות מילדותה היו רק ההקדמה. שבני משפחתה,וידידיהם השונים של בני משפחתה כולל אנשים שהיא לא באמת היכירה למעשה שונאים אותה והם זוממים כנגדה ורודפים אותה
    וממשיכים לרדוף אותה ואת ילדיה . עד שהיגיעה למסקנה שעם אלו היא לא רוצה להיות בשום קשר אלא רק כמאשימה. כל ההסברים הפסיכולוגיים שהיא מביאה מראה שהיא חקרה היטב תיאוריות בנושא שללא ספק הוא עמוק מאוד בנפשה.

  12. Yuval Welis בפייסבוק :
    מצער שזה יוצא -חומרים לתראפיה משפחתית, ולא לרשת
    אבל צריך לציין שרוב הפסיכ’ היום אומרים, שהורים צריכים להתנצל לפני ילדיהם, על מעשים קשים שנעשו: זו הדרך הטובה ביותר לגשר על העבר.
    זיכרון של מכות, אפילו מקרה אחד, יכולים להיות טראומה כבדה ו-PTSD. זוכר מקרה אחד אצל ד”ר פיל, של אשה שסיפרה על מקרה משפיל שחיסל את הקשר שלה לאביה.
    טיפול משותף של המשפחה יכול לתקן את זה – כדאי שלא לחכות

  13. Ariela Segal בפייסבוק :
    האחות פניה הודתה ב2 המיקרים שגליה סיפרה על אלימות של האבא נגדה. באחד היא עצמה היתה נוכחת ובשניה האמינה כי היה עד. היא טענה שלא היו מיקרים אחרים.
    מה זה אומר? שהטענות של גליה יש בהם לפחות חלק אמיתי. ולמה לא גם בשאר? כי פניה לא היתה נוכחת? כי גליה לא פירטה אותם וזה איפשר לפניה להכחיש את השאר?
    לפעמים בני משפחה רואים ויודעים אבל מתעלמים מכל מיני סיבות. כי מפחדים שזה יופנה גם אליהם, או כי הם נהנים מהעדיפות שיש להם או אשמה שלא מגינים.
    כלומר העדות של האחות יש לה מניעים משלה.
    גליה כתבה מה היא עצמה חוותה, איך התנהגו אליה, מה אמרו לה.
    כיוון שזה קרה וקורה גם לאחרים בעולם, ויש אנשים כמו עמוס עוז שהם מפורסמים בהיותם סמל ומופת למוסר ומצפון אבל גם אנשים אלימים בהתבטאויות אחרות, הדבר בהחלט אפשרי.

  14. Ariela Segal
    Ariela Segal
    בפייסבוק :
    לא קראתי את הספר עדיין.
    אבל מאמינה לה.
    עלית על נקודה חשובה שבה המתעלל מצליח לשכנע את הסביבה ומי שמכיר אותו ואת הקורבן בן המשפחה שבעצם הקורבן הוא האשם. הוא גורם להם להיות שותפים.
    מישהי סיפרה לי שהכירה בעקיפין את עמוס עוז והבת גלית ושסיפרו לה כמה היא היתה לא בסדר והיא פירטה כל מיני דברים. היא לא הצליחה להבין שבעצם הוא גייס מעגלים שלמים להצדיק את מעשיו ולהשתתף בהם. היא שלחה לי הודעות על אשמת הבת שהיתה בעייתית כל חייה ועמוס עוז היה בסהכ אב צעיר שהתמודד עם איתה כל חייו. היא לא הבינה שהרכילויות ששמעה היו חלק מההתעללות עצמה.

  15. ובכן מסתבר שעמוס עוז עצמו סיפר על כל הפרשה לנורית גרץ ידידה והיא פירסמה את דבריו בספר .אלא שגליה דרשה לצנזר את הפרק עכשיו מתברר בגלל הספר שלה שעמד לצאת לאור . ולדעתי לזה היא מתכוונת כל הזמן כשהיא טוענת שהוא “הפיץ עליה שקרים לאנשים” .הכוונה שלה הייתה לפרק הזה. הפרק יצא לאור השבוע בידיעות ונראה עד כמה דבריו של עוז סותרים את טענותיה או שלא

  16. Ariela Segal

    הבת פניה עצמה הגיבה לפני זמן קצר בעיתון והכחישה את המכלול אבל הודתה בשני המיקרים שגליה הרחיבה עליהם. לפי תגובות של אנשים שעוסקים בהתעללויות בתוך המשפחה, יש דפוס דומה במיקרים כאלה. היא מתארת סיטואציה של מתעלל והקורבן שלו מתוך המשפחה.
    ואומנם זה מזעזע. כי במעגלים הרחבים של הציבור, לא יודעים ומכירים את הסיפור, אלא רק של הסופר המוכשר והמפורסם שהוא גם מופת למוסר, שנואם על צדק. אומנם בצורה אלימה ובוטה אבל חושבים שהוא עצמו מודל להתנהגות כזאת. והנה שבר.

  17. Ariela Segal
    אני מבינה שאתה מצפה ממנה להתעלות על מה שהיא חוותה ורואה כהתעללות בה. ולשתוק ולהתנהג כאילו זה מעולם לא קרה.
    לפי מה שהבנתי היא הרגישה חייבת לנפץ את כל הענין עצמו, האלימות הפיסית שחוותה בילדות והיחס המשפיל והמתעלל גם נפשית. ואח”כ האווירה והרכילות סביבה מכל מי שהכיר את שניהם, כאדם ובת בעייתית עם אבא שמתאמץ לפייס אותה.
    היא לא סלחה לו על הכל.
    להרגיש שהיא חייבת להבהיר איך הכל מהצד שלה.
    אם מקבלים את מה שהיא אמרה כדפוס של התעללות, למה היא צריכה לוותר על האמת שלה ולמה היא צריכה לטשטש את מה שהיא חוותה.

  18. כדי לשים את הדברים על השולחן אני אולי בניגוד לרוב המגיבים כאן חושב שגליה עוז הייתה טיפשה וגרוע מזה שפירסמה את הספר הזה לפחות כפי שפירסמה אותו .בכך היא גרמה להרס מוחלט של יחסיה עם בני משפחתה .עם אימה עם אחותה ועם אחיה ואולי גם בני משפחה נוספים. יכול להיות שזה לא איכפת לה .אבל מן הראוי היה שיהיה איכפת לה. היא יכלה להוציא ותו לאור בשיתוף פעולה עימם . לתת להם לעבור על הטקסט שיעירו את הערותיהם כי הדברים
    מה לעשות נוגעים גם להם .אבל לא. היא עשתה הכל בסודיות כדי שהפגיעה תהיה מקסימלית כאשר תהיה. מה שמראה שהניתוק שעל פי העדויות היה חד צדדי לחלוטין בינה ובינם מבחינתה הוא לתמיד.עבור לספר עצמו :עד כמה אפשר לסמוך עליו ? יש שם עדות שלה שאביה היכה את אימה “פעם אחת ” . האם מכחישה בכל תוקף .כל כך בכל תוקף שהיא שלחה מודעה בעניין להארץ שבה היא מכחישה זאת וביקשה שיפרסמו .הם סירבו .עד כדי כך העניין היה חשוב לה שהיא שלחה מודעה בעניין ורצתה לשלם כסף כדי שדבריה יועברו. האח דניאל מוזכר שם פעם חשובה אחת ויחידה .אבל הפלא ופלא כאשר הוא כבר מוזכר אז מסתבר שבצורה שגויה .מסופר שם על אוסף קונכיות שלו. אבל הוא מכחיש שאי פעם היה לו אוסף קונכיות. אני מכיר אותו ואיני חושב שהוא שקרן . אז למי להאמין בעניין ? כנראה יש להעמיד את שניהם בפוליגרף כדי שנדע וגם אז מן הסתם לא נדע. אבל אני נוטה להאמין לדניאל. האחות פניה משום מה לא מוזכרת בספר בכלל אפילו לא בתור עדה למכות שהיא קיבלה ומסתבר מדבריה של פניה שהיא הייתה עדה. .למה לא ? מוזר העניין.

  19. הספר עצמו מתאר שני מקרים של פגיעה בה בידי עמוס עוז .שני מקרים זה הרבה מאוד . אבל על זה ספר שלם ? שיפגע ויהרוס את הקשרים עם המשפחה שלה? על זה לבזבז חיים שלמים של הרס הקשרים על המשפחה ? וכפי שרומזים בני המשפחה קיצור חייו של עמוס עוז? ספר שישמש חומר תעמולה עבור אנשי הימין הקיצוני כדי להראות שהנה הנה עמוס עוז היה משיח שקר מנוול ושקרן ועבור פעילים “מזרחיים” שרוצים להראות הנה כל האשכנזים מכים את הילדים שלהם עובדה עמוס עוז “נשיא השבט הלבן ” היכה את הילדה שלו והיא כתבה על זה ספר. לשם השוואה אני חושב שאני חטפתי עשרה סטירות בימי חיי וגם לא מעט שיחות פוגעניות כשהם לא היו מרוצים ממשהו מההורים שלי וכנראה יותר ומעולם לא עלה על דעתי לכתוב על כך ספר. אז למה היא עשתה את זה באמת ? אני חושב כפי שצויין למעלה שהמפתח לספר הוא לא בתיאור האירועים הפוגעניים שהיא חוותה בילדות אלא בתיאור השנאה הגוברת בינה ובין בני משפחתה בבגרות כאשר היא החלה לדבר על פגיעה והתעללות בה בילדות מצד אביה .הוא לדבריה שלה ניסה להביא לפיוס והתנצל אבל היא סירבה בכל תוקף .למה ? לא היה מקל על כולם התנצלות ולהמשיך קדימה? בכל זאת גם לדבריה שלה זאת לא הייתה התעללות שיטתית . אבל היא מביאה בספר כל מיני הסברים מדעיים ופסיכולוגיים שהאב והאם רק ניסו להמשיך לשלוט בה ולדכא אותה ועשו זאת דרך נסיונות פיוס שונים כביכול שהיא ראתה מיד שהם רק חלק מהמזימה כלומר היא הייתה ועודה משוכנעת שהייתה וישנה מזימה מצד הוריה ומצד בני משפחתה כנגדה והמזימה הזאת ממשיכה להתקיים והיגעה לסוג של שיא שלדבריה האב פירסם מאמר בשם בדוי על יצירתה ברשת. אני מוצא את זה כמוזר ביותר כי למיטב ידיעתי עמוס עוז בכלל לא היה מחובר לרשת,הוא תיעב את האינטרנט ולא היה לו אפילו מייל. אז איך בדיוק העביר את המאמר למי שהיה צריך לקבל אותו ברשת? אם כבר הוא היה שולח את המאמר לכתב עת מודפס. גם העניין הזה תמוה ביותר .

  20. Ariela Segal
    Eli Eshed
    הכל יתכן.
    אבל מה שהיא תיארה בילדות ובבגרותה מתאים לדפוסים של מתעלל בבן משפחה וקורבן שנעשה רגיש לכל דבר ומגלה שהמסכת ממשיכה בצורות יותר מתוחכמות, ולמתעלל יש גם שותפים מתוך המשפחה, לפחות בהתעלמות או הכחשה. לפי מי שמטפל בעניינים כאלה וראיתי תגובות מסוג זה.
    ותנוח דעתך יש משפחות שבהם ההתעללות יותר חמורה, כמו גילוי עריות למשל ויש התכחשויות של המשפחה והסביבה.
    למעשה היא הסבירה שאמרו לה שהיא בעייתית. ואמא שלה אמרה שהיא היתה “מרירה מלידה”. מפחיד קצת לגדול עם אמירה כזאת, לא?
    ועמוס עוז לטענתה כתב לה באחד ממכתביו אליה, שהבעיה היתה שהיא אהבה אותו יותר ממה שילדה צריכה לאהוב את אביה.
    אתה החוקר, תתיחס גם לזה.

  21. דעתי לא נחה מזה שהיא מנהלת מלחמה כיום בבני משפחתה שלפי טענתה שלה לא עשו לה כל רע. עובדה היא ניתקה עימם את הקשרים למה? כי הם לטענתה חלק מהמזימה. מהי המזימה בדיוק? כנראה שישכנעו אותה שהאב לא היה מפלצת. ואולי כדאי לצטט כאן קטע מ”עד מוות ” של עמוס עוז של מה שחושב אחוז דיבוק פרנויה על האוייב :”היהודים ,חש גיום די –טורון לוחכים אותנו בלאט :מים נוגעים בברזל .זוהי נגיעת עדנה ,ממוססת בהיחבא. אפילו החרב,חרבנו ,עוברת בהם כעבור בתוך המון מים אפורים אשר יאכלו אותה לאט. ..
    אלוהים הטוב חוס על צאנך כי כוחות טומאה מתערסלים סביבנו והפיתוי עוקף לחדור וכי אפשר הדבר שאיש יהודי אחד התגנב בהסתר –פנים אל בין שורותינו “.( עד מוות ע’ 103)

  22. הוא ידע לתאר אחוזי דיבוק פרנויה . כנראה כי היה לו את זה אצלו.

    האם הפוסטים של פניה שמבטאים אהבה וחמלה לגליה עוז יעזרו במשהו ליישור ההדורים ? הלוואי אבל נראה לי שלא. . לי נראה שאנשים כמו גליה עוז שמרגישים רדופים במשך שנים שאוספים מידע וידע על שיטות הטירור שמופעלות עליהם בידי מי שהם מחשיבים כמדכאיהם לא ישתכנעו בידי כמה מילים בפוסט.הם רק ישתכנעו עוד יותר שיש מזימה כנגדם. של בני המשפחה כמובן ויתכנסו עוד יותר בתוך כעצמם כשהם משוכנעים יותר מתמיד שהעולם הוא נגדם.וכפי שכתב זאת עמוס עוז ב”עד מוות ” ” הוא בכל מקום עוקב אחריך מרגל אחריך ,מחכה לרגע הנכון לתקוף אותך כשלא תצפה לו ברגע הכי פחות צפוי אז הוא נמצא מאחריך וצוחק עליך לפני שינחית את מכת המוות”.

  23. זה הפרק שלא נכלל בספר של נורית גרץ על עמוס עוז שבו הוא עוסק ביחסין עם בתו גליה. הפרק לא פורסם משום שגליה איימה על ההוצאה בתביעה.
    ועכשיו בחמש בבוקר, כשהוא לא יכול לנשום ולא ברור אם זה מהטיפולים או מהמחשבות, הוא חייב לקבל מחילה, סליחה ממישהו, אם לא מגליה, אז ממישהו אחר. ובחמש וחצי, לפני שהוא מתלבש ויוצא לטיול הבוקר, הוא יודע ממי, מאילנה.
    אילנה היתה החברה הראשונה שלו, ארבע שנים הם היו ביחד וזה מה שהוא מספר עליה…
    – לא היינו נפגשים הרבה, כי היא היתה בצבא, בנח”ל הדתי, ואני הייתי בחולדה. מתי כן היינו נפגשים קצת? כשהייתי אחר כך בשנת שירות בצופים בירושלים לפני הצבא, אז היא ואני היינו נפגשים יותר. היינו הולכים לעמק המצלבה, או סתם הולכים ברחובות קילומטרים על קילומטרים. כמה שהיא ואני הלכנו, אם היו עושים את זה בקו אחד רצוף היינו מגיעים ברגל עד בייג’ין. וזה כל מה שהיה לי בעולם, לא היה לי אף אחד. אבא שלי בא לבקר פעם בשנה, הוא היה בא לקיבוץ לכמה שעות, לא היה מישהו אחר. וסבא אלכסנדר הנחמד והטוב הזה, אבל מה היה לי ולו?
    אז זה הסיפור על אילנה. הוא פגש אותה באונייה, הם היו חברים, היא היתה האדם היחידי שהיה לו בעולם והוא עזב אותה, ועל זה הוא רוצה לבקש עכשיו סליחה….
    אבל עמוס, איך יכולת לחשוב שאם תקבל סליחה על משהו שהיה לפני שנים ולו גם על משהו שלא היית אשם בו, אולי יהיה אפשרי לקבל סליחה גם על חטאים שאתה אולי אכן אשם בהם. כך או כך, אם היה על מה לסלוח או לא היה, אם היה או לא היה טעם להתחרט, כפרה אין ושוב לא נותר אלא לחזור לגליה ואל הלילות הארוכים, ולהמשיך לחפש ולא למצוא את המילים הנכונות שיביאו לו מנוחה ומחילה, והוא חוזר על משפטים, משנה ניסוחים, מגשש ואני מקליטה: ״תכתבי עם הפנים לגליה, תספרי לה עלי: תספרי שמאז שהבן אדם הזה היה ילד בן שתים־עשרה וחצי ואמא שלו הלכה, כל השנים עמוק בתוכו הוא מרגיש שהוא לא שווה כלום, לא משנה כמה העולם פינק אותו ולכמה שפות תרגמו אותו וכמה כתבות כתבו עליו וכמה עותקים מהספרים שלו נמכרו. כל הזמן הוא נלחם באיזו הרגשה שהוא לא שווה כלום, כל הזמן הוא מחפש מישהו שיגיד לו אתה שווה משהו, אתה שווה משהו. זה כבר לא חוסר באהבה, זה חוסר בהרגשת ערך, שום דבר לא יכול לסתום את הבור הזה. שום הצלחה ושום תהילה ושום פרסים. גם אתה לא שווה כלום בתור איש, גם בתור גבר אתה לא שווה כלום, כי האישה שהיתה הכי חשובה לך בעולם קמה וטרקה לך את הדלת והלכה. זהו, זה כל מה שרציתי להגיד. כי הייתי עושה כל דבר בעולם בשביל שזה לא יקרה לי פעם שנייה וזה קרה לי ואם תכתבי אז תדעי לך את שני הדברים האלה, כי הם חשובים״.
    – כן.
    – כל הזמן תולֵה בבית כל מיני עותקים של פרסים שהוא קיבל ושם על המדפים כל מיני תרגומים של הספרים שלו, ואוסף את פרטי העיתונות ושולח אותם לארכיון. כל הזמן, כל הזמן הוא לא מחפש אהבה, לא, זה לא מה שחסר לו. הוא מחפש חיזוקים שהוא שווה משהו. זה מצחיק כי יש כל כך הרבה אנשים שם בחוץ שמקנאים בי והיו נותנים מי יודע מה כדי להיות במקומי, וזה לא עוזר לי בכלל.
    – כן, גם גברים וגם נשים.
    – כל העולם נותן לי חיזוק. כל החיים שלי כבר עשרות שנים, מגברים, מנשים. אתה יפה אתה מושך, אתה מעניין, אתה מוכשר, לא. מים רבים לא יכבו ונהרות לא ישטפוה. והחור הזה — כל החומר שיש בכל הגלקסיות, בכל היקום, לא יכול לסתום את החור הזה. זהו, אמרתי את זה פעם אחת, יותר לא תשמעי את זה ממני. תעשי מזה מה שאת רוצה. נתתי לך מפתח. אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשיו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו.
    אני אומרת “כן” כי מה יש לי להגיד מלבד כן, למרות שאני יודעת שלא. שכנראה לא אוכל לכתוב את מה שהוא מבקש. גם הוא יודע את זה ולכן כמעט מכתיב לי ואפילו נותן הוראות כתיבה:
    “אני מבקש ממך שתכתבי ותכתבי עם הפנים אל גליה, תכתבי עם הפנים אליה. היא אדם נפלא, גליה, היא קוראת בחסד עליון. אני לא מכיר אף קורא כמו גליה בעולם, אף אחד. תכתבי עם הפנים אליה, תספרי לה עלי. תספרי לה שהלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים עשרה טרקו לי את הדלת בפנים ובעצם הבנתי שהטריקה הזאת אומרת אתה לא שווה כלום, לא בתור אדם ולא בתור גבר, אתה לא שווה כלום, אתה לא שווה כלום בעיני נשים ואתה לא שווה כלום בעיני אף אחד. ותגידי לה שבעצם רק בגלל זה לא רציתי לאמלל אף אשה בעולם ולא הצלחתי, כן אמללתי אותה”.
    ברור שאני לא הייתי יכולה לכתוב את זה כך. לא כל כך משכנע, אבל גם אותו זה לא שיכנע ולא אותה, כי עובדה, בלילה היא שוב באה אליו בחלום: “היה הר געש, אתנה, בסיציליה, היתה לו התפרצות איומה. גליה נכנסה אלי לחדר באחד הלילות האחרונים והיא צועקת עלי: ‘הר הגעש הזה היה בשקט הרבה זמן, למה אתה פתחת אותו עוד פעם?’. בזעם כזה ובטירוף ‘מה אתה עשית? הרגת אנשים, אנשים ימותו מזה, הכול בגלל קלות הדעת שלך. לא אכפת לך שום דבר, לא אכפת לך על אף אחד, לא עלי לא היה אכפת לך, על אף אחד לא אכפת לך'”.
    אחרי החלום הזה הוא לא נרדם ובבקר שוב היא איתו: “יש לי חלון גדול גדול, אני כל הזמן מסתכל בחלון הזה כמו אמא שלי. מסתכל בחלון ומתגעגע. הכי הכי מכולם אני מתגעגע לגליה, זאת האמת, יותר מאשר לאמא שלי אפילו. אני כבר לא יודע מה לעשות”.

  24. עמוס עוז מאשר את מה שגליה עוז טענה בספרה היו שני מקרים שונים שהוא פגע בה והרים עליה יד בילדותה .
    שני מקרים חמורים .
    אבל כל כך חמורים שבשביל זה היא תנתק עימו ועם שאר בני משפחתה את הקשרים בבגרותה?
    שהיא תסרב לכל בקשות הסליחה ממנו ?
    תסרב לבוא למיטת חוליו ?
    לי לא נראה כך.לדעתי התגובה של גליה עוז בנושא זה הייתה מוגזמת וקיצונית ומעל ומעבר. והיא דוגמה ומופת איך “לא לנהוג ” בנושא כזה.
    בכל מקרה מה שמתואר בכריכת ספרה של גליה עוז כ”שגרה של התעללות סדיסטית ” לא היה ולא נברא.

  25. Anat Balint בפייסבוק :

    שלושה דברים צדו את עיני ממש מיד כשפורסמו חלקים מספרה של גליה עוז לבני משפחתה:
    1. היא עשתה שימוש כבד בתיאוריות פסיכולוגיות שעוסקות בהתעללות וקורבנות של התעללות באופן שהנחה, למעשה חייב, את הקוראים לפסוע בעקבות מה שהוא לגמרי פרשנות שלה למספר אירועים שתיארה. מי שנכנס לטקסט, כלוא בתוך נראטיב פרשני מחניק מאוד שהעיוותים בו ניכרים למדי גם ללא כל סיוע (נסיונות פיוס מתורגמים להטרדה נפשית, ביקורת חיובית על ספרה מצד אביה ללא שמו נתפסת כרדיפה וכו’).
    2. היא בחרה לנתק את עצמה ובני משפחתה, כולל הילדים שלה, משאר בני משפחתה.
    3. אולי המזעזע מכל: היא הנחיתה את הספר המדובר כהפתעה מוחלטת על בני משפחתה. לא היה להם מושג שהוא עומד לראות אור והם למדו על העניין מהעיתונות, קראו על עצמם וחייהם האינטימיים יחד עם כל שאר ישראל. מהלך כזה, שאני מופתעת שהמו”ל הסכים לו, כמוהו כמכת גרזן על הנפשות שהיו קרובות אליה במשך שנים רבות.
    התאפקתי שלא לכתוב שום דבר בעניין כי הבנתי שהטקסט שפרסמה הוא קצת כמו מבחן רורשאך: כל אחד הטיל עליו את בבואת חייו/חייה, את נסיונו/נסיונה, את פצעי העבר המכאיבים ועם אלו – איך אפשר להתווכח?
    אבל גם לשתוק קשה. לא בגלל זכר המת, עמוס עוז, אלא דווקא בגלל בני משפחתו החיים – אלמנתו ושני ילדיו האחרים.
    מה שעשתה גליה עוז הוא מעשה נקמה אכזרי מאין כמותו, תוך שהיא מניפה את דגל הקורבן שאמור להשתיק כל ביקורת אודות מעשיה ולהצדיק כל מעשה נבלה כי “עכשיו היא מדברת” וזה “למען קורבנות אחרים במצבי”. כמובן, אף פעם לא כדי לספק צרכים נרקסיסטיים לא מאוד מרשימים.
    אני עוקבת אחרי התגובות של דניאל עוז ופניה עוז זלצברגר מאז שפורסם הטקסט של גליה עוז. הספר שלה הכריח את כולם לצלול לתוך החיים האינטימיים והלא מושלמים של משפחה ככל המשפחות. הלב שלי נשבר לראות את התהליך הקשה שהם עוברים – מנסיון להכיל את המהלך הנקמני של אחותם ולכבד אותה, עוד טרם קראו את הספר והבינו את העלילה שטוותה, עד להבנה שאין להם ברירה – הם נגררו בעל כורחם לזירת הבוץ ועליהם לומר כעת את אשר על ליבם ואת מה שידוע להם.
    אני ממליצה לקרוא את הפוסט שכתבה פניה עוז (לינק בתגובה הראשונה) ובו היא פורשת את הדברים כפי שהיא מכירה אותם. זה מסייע להבין את הסיפור בהקשרו. ניכר בו גם המאמץ שעדיין עושים בני המשפחה לשמור על כבודה של אחותם, למרות הכל.
    ומשהו מעבר לסיפור הנקודתי: שנים בעיתונות לימדו אותי המון על אנשים. נחשפתי אליהם ברגעים הכי קשים, כשהיו בעין הסערה ואני הייתי בין אלו שכתבו על הסיפור. בהתחלה, נחושה להאבק למען החלשים והמושתקים (מטרה ראויה לכל עיתונאי/ת לדעתי), נעמדתי כמעט אוטומטית לצד מי שהסתמן כקורבן וזעק/ה “חמס”. זה הפיל אותי לפחות פעם אחת.
    אחר כך למדתי כמה דברים: הראשון – לא כל האנשים שנהנים מתדמית ציבורית הירואית וחיובית – אנשים שנשאתי אליהם עיניים בילדותי – הם באמת כאלה. חלקם נחשפו מולי בשיחות אגב כאנשים קטנים, נפוחים, רודפי כבוד ומחרחרי ריב (וכן, גם מטרידנים וסתם גסי רוח). לקח לא ממש מפתיע.
    השני, הרבה יותר קשה להפנמה – לא כל ה”חלשים” הם טהורי לב, ישרי דרך, לוחמי צדק שנפלו קורבן למערכת מרושעת רק משום שביקשו להביא אמת או לנהוג ביושר. נתקלתי בכאלו שהיו בעלי שיפוט מציאות לקוי לגמרי, גרועים מבחינה מקצועית, נקמניים באופן משוגע ממש ובאופן כללי מזיקים למערכות שהקיאו אותם. היה קל מאוד ליפול לנראטיב מלא הלהט שהציגו, מפתה ממש. אבל למדתי די מהר מהנסיון. לעתים (לא תמיד, כמובן) אנשים שתפסתי כקורבנות שראויים להגנה התגלו כאכזריים ועוורים לסבלם של אחרים לא פחות מאלו שהם טענו שפגעו בהם.
    המציאות מתעתעת ואין לה חוקים קבועים. בשביל זה בדיוק המציאו את העיתונות – כדי שכל סיפור יעבור בדיקה וכותב/ת מקצועיים ינסו לשרטט מה בדיוק קרה, מי באמת “חזק” ומי באמת “חלש” ומה מניע את הצדדים למחלוקת.
    אין כללים, אין תבנית סיפור אחת של קורבן ומקרבן, חזק וחלש, ואין דבר כזה “אני מאמינה לך” רק משום שמישהו/מישהי טוענים טענות מסוימות בפומבי (יוצא מן הכלל כאן קורבנות של עבירות מין, שדה אחר). שיח ה”מאמינ/ה לך” הוא בולשיט של רשתות חברתיות, אמפתיה בגרוש בלי לעצור רגע ולשאול: אבל מהן העובדות?

  26. השוואה בין הטקסט של עמוס עוז (או זה שנכתב מפיו על ידי נורית גרץ) כפי שהופיע ב”7 ימים ” ובין הטקסט של גליה עוז על “השגרה של ההתעללות הסדיסטית” שחוותה “כביכול ” מידיו באופן קבוע לטענת כריכת הספר שלה ( הטקסט הפנימי אומר דברים אחרים ) מראה שאין מקום להשוואה. הטקסט שנרשם מפי עמוס עוז מביס בנוק אאוט מוחלט את הטקסט של גליה עוז ביכולתו לרגש ולהסעיר ולהעלות דמעות בעיני הקורא.
    גליה עוז היא ללא ספק סופרת ילדים טובה . אבל כשהיא כתבה את הטקסט הדוקומנטארי לטענתה שלה היא שגתה שגיאה גדולה כשהכניסה את כל אותם קטעי ניתוח פסיכואנליטי שנקראים כ”ממבו ג’מבו ” קשקשת פסודו אקדמאית המתחזה למלומדת.
    אם כי אפשר להבין שהיא משתמשת בהם לחוזק אמינות טענותיה
    .ומהן טענותיה? :שהייתה מזימה נגדה לאורך השנים מצד בני משפחתה.והמזימה היגיעה לשיא כאשר שוד ושבר פורסם מאמר חיובי על יצירתה בשם בדוי שהיא זיהתה בסגנון מיד את כתיבתו של אביה.
    אכן פשע חמור ביותר כנגד סופר. חישבו מה היה קורה ברפובליקה הספרותית אם העניין היה מתגלה : עמוס עוז כתב מאמר משבח על ספריה של בתו !
    מהתגובה שלה למאמר בשבע ימים אנו למדים שהיתה זאת נורית גרץ ששלחה את המאמר לפירסום ברשת דווקא עבור אביה שלא היה לו מייל ולא שום קשר לאינטרנט.
    למה לא שלח האב את המאמר לאחד מכתבי העת המודפסים לספרות ילדים שעימם הרגיש בנוח יותר לא ברור לי .העניין תמוה.
    ואולי הייתה זאת דווקא נורית גרץ שכתבה את אותו מאמר בשם בדוי ?
    דורש בדיקה. ואני אגב אשמח לפרסם שוב את המאמר ב”יקום תרבות ” נורית גרץ לתשומת ליבך.

    הפשע החמור הזה בכל אופן לפי עדות הספר הביא לתגובת האיבה הפרנואידית של גלית עוז כלפי משפחתה ולכתיבת הספר שנחת עליהם בהפתעה מוחלטת.
    אבל כסופרת שמרגשת את הקוראים ומצד שני משכנעת אותם גליה עוז לא מתחילה אפילו להתקרב לרמה של אביה מצטער.

  27. Linoy Bar Geffen בפייסבוק:

    אני באי נוחות מסויימת מהדחיה שעוררה בי גליה עוז מרגע שהחלה לדבר בפומבי. הופעתה אצל דנה וייס כמו לחצה לי על כל הכפתורים ההפוכים לאלה שהיו אמורים להלחץ. אל מול עיניי לא ראיתי קורבן להתעללות איומה, אלא אישה שאינה מבינה עוד מה מפריד בין הפרטי לציבורי, בין האישי לפוליטי, בין אנקדוטה למגמה, בין התיקון לנקמה, בין תיאור מקרה לפרשנות, בין הסביר למוגזם. ראיתי אישה בת התקופה: תקופה בה מגוייסת כל חוויית חיים לא נעימה לדרמה של הבגירים הלא מחוננים שהיא הקורבנות המודרנית.
    אז למה אי נוחות מאי הנוחות? כי אני רוצה להאמין שאני מוסרית והמוסריות דגליה-עוז ושות’ פשוט מעוררת בי חלחלה. היא לא מציעה שום תיקון, שום נחמה, שום עתיד. עוז מצטרפת לקאדר גדול ובלתי נאות של מזדעזעים בהתנדבות ובתשלום, שאינם מציעים דבר זולת צער וכעס, נידוי ופנקסנות. קבוצה מרירה שהחליטה שלנצח תשיר שיר בוז לעולם הפגום. דמותה של גליה עוז, אישה רהוטה ומוכשרת, נחקקה בי בעיקר כמי שבלהט הראיון נראתה נהנית ממש לומר: “תצטרכו לזכור גם את זה עליו”. זה כבר לא היה נקמנות מופרעת באביה (ליתר דיוק: בבמי משפחתה. המנוח כבר לא סובל), זה כבר היה אקט של יריקה בעין למי שהעז להעריך את עבודתו או לחבב אותו אישית. אינני מעריצה של עמוס עוז, אבל עוד פחות מזה אני מעריצה של אנשים שמסבירים לי שגם אני אשמה במשהו שעד כה לא ידעתי.
    אני באי נוחות מסוימת מלחוש חוסר חמלה שכזה לאישה שכנראה סבלה. אני באי נוחות גדולה בהרבה מלתת לדעותיה על מהו סבל לגיטימציה.

  28. דניאל עוז בפייסבוק:

    הפוסט הזה נכתב יום לפני שקראתי את הספר של גליה, והרבה לפני שהפנמתי, התעוררתי, והתאוששתי מעוצמת המכה. חשוב לי להבהיר היום, ממרחק של כמה שבועות, שאני יודע בלי כחל ושרק שרוב הכתוב בספר לא נכון.

    הזיכרון הוא כמו קשת בענן לרואה בין עיוורים או כמו צעקה לשומע בין חירשים. הוא יכול להיות מיידי ומוחשי כל כך שאתה חש בפעימות חייו בכפות ידיך. לעתים קרובות הזיכרון הוא מוחשי מההווה. אלא שההווה משותף ואילו זיכרון העבר לדראון עולם יהיה פרטי. אינך יכולה לתלוש את הקשת מן הענן ולהושיטה לעיוורים. אינך יכול לתלוש את הצעקה מפי הצועק ולהושיטה לחירשים.
    אבא שלי לא היה מלאך, רק בן אדם. אבל הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר. עם דמותו הציבורית היו לי יחסים מורכבים. היו לי ביקורות עליה. למעשה סבלתי ממנה בעקיפין. דווקא בדלתיים סגורות הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר. הוא היה איש ששיפר את עצמו בעיקשות נדירה, החל בנעורים של חוסר-כל וטראומה קשה, ועד שהפך לכור מפיז אור של חום ואיכפתיות. כמו פרח באדמת טרשים. המשפחה היתה הדבר החשוב לו בעולם. כמובן שלא היינו מהמשפחות המאושרות שהזה טולסטוי וכולן דומות זו לזו. היו פגמים. היו קשיים. יש לי זכרונות רעים מאבא שלנו. אבל עבורי הם כאין וכאפס: רוב הזמן הוא לא רק דאג לצרכינו החומריים אלא היה דאגן בלתי נלאה לשלומנו (עד לרמה נאג’סית), חבקן כל עוד התאפשר לו, חייכן חם בעל קשב אקטיבי ומתעניין (תכונה שתמיד קינאתי בה) ואף סידור או מטלה לא היו זוטים מדי או מתחת לכבודו אם הם היו למעננו. אשפיל רק את עצמי אם אגלה כמה מהדברים הממש טריויאליים שהוא עשה למעני גם כשיכולתי לבד. *למרות* הפרסונה הציבורית שלו, *למרות* האקט שלו, לא הייתי מחליף אותו בשום אבא אחר. אחותנו הבכורה, פניה, מרגישה כמוני.
    לעומתנו, אחותנו האמצעית, גליה, זוכרת שהיא חוותה מידי אבא שלנו הורות קשה ומתעללת. אני בטוח – כלומר, יודע – שיש גרעין של אמת בדבריה. אל תמחקו אותה. אבל גם אל תמחקו אותנו. גם לנו יש קול וגם הקול שלנו בא מעמקי נפשנו. הוא לא מוקרא מדף מסרים והוא לא נבזי ולא נועד להרע לאיש. אם הייתי מתיר לכם למחוק את קולה של אחותי האהובה, לטובת קולי – זה היה נבזי.
    ובכל זאת, אלה הם פני הדברים כפי שאני עצמי מכיר אותם, מעשה שהיה: אחרי שנים רבות של קשר משפחתי טוב לכאורה, לא נטול מתיחות ובכל זאת הדוק, רווי שמחות משפחתיות, גליה נזכרה במה שהיא זכרה אז כהזנחה. אני ופניה מצידנו ראינו את אבא שלנו עושה שמיניות באוויר, כורה בורות עמוקים עד כאב בעצמו כדי להבין את אשמתו, להכיר בה, להשתנות, לנסות ולכפר ולהפיס. אם חווינו אני ופניה עוולות מידיו בילדותנו (אשר כמשתמע מדברי גליה, לא היו כאובים אמנם באותה המידה), אף פעם לא ניקר בנו הצורך להציף אותם ולגרום לו להתבשל ולהתענות בהם ממש כך. כאב לראות את זה. אני יודע שחוויות טראומטיות נקברות תחת תלים של הדחקה, ויכולות להישאר קבורות למשך שנים ארוכות. מה שהיה לי קשה וזר – ואני לא אומר את זה כשיפוט, אלא כתיאור כנה של נקודת המבט האישית שלי – הוא שככל שאבא שלנו התאמץ להקשיב, להפנים, לפייס, לתקן את עצמו, כך הפכו הזכרונות של גליה לקשים ומפלילים יותר ויותר.
    למשך תקופה קצרה אחרי שגליה הפסיקה לדבר עם ההורים, היא עוד המשיכה לדבר איתי ועם פניה, אחר כך רק איתי, ואז גם איתי לא. אני זוכר את עצמי נוהג כשהיא לידי. אני אז לא ילד, אני כבן 35, שומע לראשונה טענות גורפות, לא פרטניות, מתוך סערת רגשות אמיתית וכנה, על כמה אבא שלנו חטא לה. אפילו שלא התווכחתי עם מילה מדבריה, אלא רק הקשבתי, היא חשה באי-הנוחות שלי, בקושי שלי, בשברי המילים המבולבלות של מי שמערערים את עולמו, וזה הרתיח את דמה. היא פירשה את זה – ולימים נחקק הפירוש הזה בלבה כאמת מוחלטת – ממש כאילו שביטלתי את עדותה, דבר שבאותה העת לא היה עולה על דעתי. צריך להבין – אני גם אהבתי וגם הערצתי את גליה מאז שעמדתי על דעתי (ההערצה שלי – הערצה של גרופי לכוכבות רוק – תמיד היתה שמורה לאחיותי דווקא). מספיקות שלוש אותיות כדי לתאר את התגובה שלי: הלם. אני מודה שלא הייתי מאזין חסר פניות, וכי איך יכולתי להיות? עם יד על הלב, האם לא הייתם לכל הפחות *מקווים* ברגע כזה, שיתאחה הקרע במשפחתכם, שנוצר לנגד עיניכם? האם צריך הייתי לשים את האינטרס האגואיסטי המובלע, המרוסן הזה בצד, ולהציע לגליה תמיכה נלהבת, ווקאלית, ומאום בלתה, אפילו לא אי-נוחות, אפילו לא כאב למשמע הדברים, אפילו לא תקווה שההדורים ייושרו? אולי. אפילו שזה כמו לשמוע שהיום הוא לילה? אולי. אולי כן. ובכל זאת, כאשר שאלה אישרתי שאני מאמין לה, ולא עלה על דל שפתי – לא במפורש ולא במרומז – שהיא איננה דוברת אמת. הסדק הראשון באמון שלי נסדק כשגליה האשימה את פניה במשהו שהיה עכשווי, ושידעתי בוודאות שהוא לא נכון. ישבתי בביתה, אחרי שכבר לא דיברה עם פניה, שוב במצב של קשב נחרד, ושוב שמעתי דברים קשים יותר מקודמיהם, הפעם גם על פניה. בסוף התוודיתי בפני גליה בדמעות: אם סילפת עד כדי כך את דבריה של פניה, אני מפחד שאני הבא בתור. גליה הרגיעה אותי. אל תדאג. איתך אני בסדר. זמן קצר מאד אחר כך גם איתי נותק הקשר, בליווי האשמות גם כלפי, שהן היחידות שאני מוכן להצהיר עליהן בריש גלי כהאשמות שווא, כי עבורן אני לא רק הנאשם אלא גם העד היחיד של הסנגוריה ובכלל. גם לילדיה – המדהימים, שכולנו אוהבים עד השמיים – גליה הורתה לא לדבר עם איש מאיתנו.
    יש בחיים שלי תעלומה. אני לא באמת יודע מה הרג את אבא שלי באיטיות, לאורך שש-שבע שנותיו האחרונות: הסרטן, או הסיוטים ונדודי השינה היומיומיים. הסרטן, או זה שאמי התאבלה, בבכי תמרורים חוזר ונשנה, ש”מתה לה ילדה”. מה עבר על הורי ראיתי במו עיני. מה עבר על גליה לאורך אותו הזמן, אחרי שניתקה איתנו כל קשר – אינני יודע כי היא לא הרשתה לי לגלות. אני משוכנע שגם לה היה קשה מאד, כואב מאד. גליה היא הרבה דברים, אבל היא לא נכלולית, לא שקרנית ולא מניפולטורית. אנא אל תאמרו אחרת. באותה מטבע עצמה, אנא גם אל תאשימו את אמי ואחותי פניה באיזו קנונייה מופרכת. אבא שלי מת והוא לא יכול לעמוד על דוכן הנאשמים ולטעון לחפותו, גם לא לסנגר על אהוביו. אנחנו רק עדים: לגבי הדברים שאמא שלנו זוכרת אחרת מגליה, הדברים שפניה זוכרת אחרת מגליה, הדברים שאני זוכר אחרת מגליה – ובכן, אלה הם זכרונותינו מנקודת מבטנו האישית, המוגבלת (כמו של כל אדם). ואת ההסברים שלי לסתירה שבין הגירסאות אשמור לעצמי.

  29. אני תמה בעניין מה בעצם רצתה גליה עוז שאביה יעשה אחרי שהתנצל עשרות ומאות ואלפי פעמים בפניה בעצמו ודרך שליחים שהיא זיהתה מיד שהם “חלק מהמזימה ” והם סולקו מביתה והיא קבעה שזה לא מספיק . כל מה היא רצתה ש”יקח אחריות “. מה זה אומר בדיוק? לפרסם הודעת גינוי עצמי בעיתונות ? להופיע בטלביזיה ולהכות על חטא שפגע בגליה פעמיים בימי חייה? האם זה לקחת אחריות ?

  30. תראו, מה שמופיע כאן בכמה תגובות, זה פשוט חוסר הבנה עמוק. יש תופעות פרוורטיות של התעללות נפשית, שמי שלא נקלע לתוכן, לא עבר על בשרו, לא יוכל להבין. לכן גליה הרבתה לצטט מהספר החשוב של הפסיכיאטרית הצרפתיה מארי היריגוין “הטרדה נפשית”, שאכן שופך אור ומסביר בצורה מדוייקת תוםעה שיכולה להתרחש במשפחות ובמקומות עבודה. מי שהאמת מעניינת אותו, ורוצה להיות הוגן כלפי גליה ולא סתם לכתוב מהרהורי ליבו, אנא קראו את הספר הזה.
    עוד ספר חשוב הוא “ילדות של נסיכה” מאת דנית בר, על סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים.
    מבטיחה לכם שעיון בספרים הנ”ל יעזור להבין את ספרה של גליה עוז באופן אחר לגמרי, ובלעדיו, רוב התגובות מעידות על חוסר הבנה עמוק.

  31. מה שגליה עוז טוענת בעצם שהייתה התעללות סדיסטית “מילולית ” של האב בה במשך השנים דהיינו הטחות מילים ושיחות פוגעניות . אבל האם והאח והאחות מכחישים שהיו תופעות מיוחדות כאלו. האחות מאשרת שהייתה התקפה פיזית אחת שמתוארת בספר שהיא הייתה עדה לה .וכנראה הייתה עוד התקפה נוספת שהיה לה עד.שתיהן בהבדל של כמה שנים .
    לטענת האם האח חלק ממה שכתוב בספר הנוגע להם הוא בכלל שיקרי.
    מה שנראה לי שקרה הוא שגליה עוז חוותה כמה אירועים לא נעימים עם האב במשך השנים שכללו שתי פגיעות פיזיות בהבדל של כמה שנים.ומן הסתם היו גם הרבה שיחות לא נעימות פוגעניות מצידו ואולי גם מצד האם. אבל זאת בהחלט לא “שיגרה של התנהלות סדיסטית “.
    אזכיר בעניין זה שהיה ראיון עם גליה עוז הצעירה מתי שהוא בשנות התשעים או השמונים שקראתי שבו התרברבה על חוויותיה המיניות ומספרן הרב.מן הסתם הראיון כוון כנגד האב והוא לא תרם לאווירה המשפחתית.
    ובכל זאת לפי הדיווח של בני המשפחה במשך שנים גליה עוז הייתה חלק בלתי נפרד ממהמשפחה עד שלפני עשור או עשור וחצי החלה לתקוף את האב ובני המשפחה והחלה להזכיר שוב ושוב את אותם המקרים ובכך הביאה להרס היחסים המשפחתיים ולנתק מוחלט.
    אני משער שהיא קראה את הספרים שציינת ואחרים והיו לה גם שיחות עם מטפלים שהציפו בה מחדש את כל אותן חוויות גרמו לה להתקפי זעם ואיבה גוברים והולכים כנגד בני משפחתה וחבריהם והביאו לבסוף לנתק הקיים היום.

  32. יש רק 2 דרכים הוגנות להתייחסות לפרשה הזאת. יש אנשים שעברו זאת על בשרם (כמוני) ויש אנשים שחקרו ולמדו (אנשי מקצוע).
    ויש כאלה שגם וגם, וכך הבאתי בתגובתי הראשונה דוגמאות לתגובותיהם של ד”ר יאיר כספי (בפייסבוק “פסיכולוגיה ביהדות” פוסט בשם “הכישרון להיות גליה”) ודנית בר, מטפלת שכתבה ספר על הנושא, והגיבה אצל עופרה עופר.
    באמת, בלי רקע אי אפשר להבין התנהגות של נרקיסיסט מתעלל, בפרט שאחד ממאפייניה המובהקים הוא הקפדה על דימוי חיצוני מושלם, ללא רבב. גליה מנתחת זאת בספרה באופן הכי מדוייק.
    ברור שבגלל מעמדו הספרותי והפוליטי, לעוז היה מעמד על, אליל, פרה קדושה, מיגדלור, מצפן מוסרי וכו’ לכן גם הציבור חווה דיסוננס קוגניטיבי חריף והדרך הכי קלה לפתור אותו הוא להאשים את הקורבן: הבת מטורללת/שקרנית וכך הסופר יכול להישאר נערץ, הכל במקום, אל תזיזו את הגבינה שלי!
    מי שעבר על בשרו מה שגליה עברה, מבין מיד ולא צריך לחקור פרטים, מה שהיא כתבה בספר היא הביאה כדוגמאות. אם היתה מביאה עוד 5 דוגמאות היו אומרים אבל זה רק 5! וכו’. לכן מי שהאמת חשובה לו, חייב לקחת צעד אחורה ולומר בענווה: לא מבין בדברים כאלה ולא להתעקש על “חקירה” שאין לה תוחלת

  33. ובכן. יש שתי דוגמאות בספר של התנהגות אלימה מצידו .שתי דוגמאות ולא יותר שיש להם עדים.ושתיהן במרחק כמה שנים זה מזה.
    כאמור זה מראה שלא הייתה כאן “שגרה של התעללות סדיסטית ” והכותרת הזאת על הכריכה היא בגדר הטעיה והונאת הקורא .אם כי היא מן הסתם טוענת שגם הצלפות לשון הם בגדר “התעללות סדיסטית ” אבל אני לא בטוח שזה יעמוד בבית המשפט.
    האחים שלה טוענים שגם הם חששו מהצלפות הלשון שלה באותה המידה.
    הדוגמה השלישית שהיא הביאה הכאת האם מוכחשת בתוקף בידי האם ולא תעמוד בבית משפט.אין טעם אפילו להתייחס אליה יותר.
    על שני אירועים במרחק של כמה שנים זה מזה היא כתבה ספר שלם. הסתכסכה באופן מוחלט עם בני משפחתה ניתקה עימם את הקשר ,ולבסוף השחירה את פניהם באמצעות הספר הפוגעני שהיא כתבה.
    אני מנחש שיש בה איבה עמוקה לאביה ואולי לכלל משפחתה ורצון לפגוע בתדמית שלו -שלהם ככל האפשר.
    עכשיו אני משער שמאחורי זה עמד גם המניע לאותו ראיון עיתונאי משנות השמונים -תשעים .
    השאלה שהיא צריכה לשאול את עצמה האם כל זה היה שווה את זה האם תחושת ההתעלות הרגעית ב”ניפוץ הבלון ” של האב שווה את הנתק שעומד להיות מוחלט מבני משפחתה אחיה ואחותה ( לאם מן הסתם אין מקום במשוואה הזאת והיא גם כן מוגדרת על ידיה כ”מתעללת”) מהאחיינים וכו.

  34. Fania Oz-Salzberger

    בבוקר יום ראשון לפני ארבעה שבועות בישרו לי עשרות טלפונים מעיתונאים שעולמי, כפי שהכרתי אותו, חרב עלי סופית. נכון שההרס הנורא של משפחת ילדותי התחולל כעשור קודם לכן, אבל עוד יכולנו לקוות שגליה או ילדיה יחדשו קשר עם מי מאיתנו, שתהיה שיחה, ואפילו איזו השלמה. גם אחרי שאבא מת בשיבה רעה עוד היה מקום לקוות.
    במשך החודש האחרון נגררתי לזירת חיות טרף, הופשטתי, הושפלתי, הולקיתי וקוללתי על ידי אלפי ישראלים וישראליות שקנו מאחותי את סחורתה במלואה, ללא פקפוק וללא היסוס אנושי קל שבקלים. וכמובן, ללא שמץ חמלה עלינו, שלושת האנשים החיים שרצתה (ואולי הצליחה) להרוס.
    אני לא קורבן ואחי הצעיר גם הוא לא קורבן, מן הסיבה הפשוטה כי משבצת הקורבנות כבר תפוסה ומבוצרת. חוץ מזה, טובים לי בני האדם הספקנים והעצובים שמסוגלים לחבק אותי, מעדרי ה״מאמינות לך על אוטומט״, שגם לו התהפכו לעמוד לצידי היו ממשיכים לעורר בי אימה חשיכה.

  35. מרק גלזרמן
    גליה, אין לי ברירה אלא לעלות על דוכן העדים

    פורסם לראשונה בעיתון “הארץ” מיום 19.3.21

    שלום גליה. מאז שספרך, “דבר שמתחפש לאהבה”, יצא לאור, התלבטתי אם לכתוב לך. כשבראיון עם דנה וייס ב-28 בפברואר בערוץ 12 שאלת “האם יש אדם הגון אחד שלא יודע שאני צודקת?” – ומיד קבעת “ברור שאני אומרת אמת,” שוכנעתי שאני חייב לכתוב, ולו רק מבחינה מוסרית.

    בספרך את מעלה עדים לדוכן. ובכן, גם אני עולה על דוכן העדים ומצהיר שאני לא חושב שאת צודקת בהאשמות הגורפות והקיצוניות שאת מעלה בספרך האחרון נגד אביך עמוס עוז, ואני מצהיר שלי זה לגמרי לא ברור שאת דוברת אמת. אחרים ישפטו אם אני עדיין יכול להיחשב לאדם הגון.
    על כריכת ספרך ובפתיח את מגדירה את כתב האישום בתמצית: “שגרה של התעללות סדיסטית,” וגם: “בבית היה טרור.” הספר כולו נועד להוכיח זאת. לא אתייחס לזיכרונות מילדותך בקיבוץ, כי לא הייתי שם. אני גם לא מתווכח עם עוצמת הפגיעה שאת חשה ועל זכותך להביע אותה. אבל כמי שהיה חבר קרוב של אביך כ-30 שנה והכיר מקרוב את המשפחה, אתייחס לכמה מסעיפי כתב האישום, ואני רוצה לספר כעדות ממקור ראשון על הדברים שאותם אני ראיתי, שמעתי וחוויתי.

    את טוענת שהוריך ניתקו את הקשר אתך: “אמא חדלה לדבר אתי”, “אבא שלי ניתק אלי כל קשר”, “שוב ושוב נטען נגדי שמתוך נקמנות חיבלתי בקשר שבין אבא שלי לבין אנשים קרובים. מכל השקרים, זה היה השקר הנורא במיוחד”. איזה סילוף! האם זו לא את שניתקת את הקשר בין בני ובנות ביתך לכל שאר המשפחה, והאם את לא מי שהורה לילדיך לנתק כל קשר עם בני הדודים שלהם ועם כל משפחת הוריך בלי יוצאים מן הכלל? הייתי שם בזמן אמת, ראיתי את הכאב. היש אדם אחד במשפחתך המורחבת שיכול לקום ולהעיד אחרת?

    ואחרי שניתקת כל קשר: “הוא לא ביקש את קירבתי ולא ניסה להתפייס בשום דרך.” סילוף נוסף! האם אביך לא התקשר אליך מאות פעמים? השאיר לך אינספור הודעות שאולי אפילו עוד שמורות בטלפון שלך? את כל הניסיונות האלה את מקטלגת כהטרדות. את כל שליחי הפיוס מטעם אביך, ואני הייתי אחד מהם, את מכנה בלעג “השליחים/ות, הנשמות הטובות, הג’אנקיז”. את פנייתם אליך את מגדירה כהטרדות ואף כרדיפה. האם מישהו מה”ג’אנקיז” בא לכפות עליך דבר מה? לא התחננו לפניך לפיוס?

  36. מרק גלזרמן:
    אני מכיר באופן אישי חלק מאלה שדיברו אתך. האם מישהו מהם היה מעז לעשות לך “גזלייטינג”, לערער את שפיותך כפי שאת מתארת? כשאני שוחחתי איתך בטלפון וכשישבתי שעות בביתך, לא דיברתי אתך על אהבתו של אביך אליך, ועל שברון ליבו והגעגועים אליך ולילדיך? שתי השיחות האלה חרוטות עמוק בזיכרוני. איך אפשר לכנות אנשים שמנסים לעזור לאחות קרע במשפחת חברים כ”מטרידים”? האם באמת את לא רואה סתירה בין הפרק השלם שאת מקדישה ל”ג’אנקיז” שעלו אליך לרגל לבין המשפט “הוריי לא חיפשו אותי. הוחרמתי ונודיתי?”

    כאן המקום לדיסקליימר: אני פונה אליך במכתב זה לא כשליח מטעם מישהו, ולא על פי בקשה או בידיעה מוקדמת של מי ממשפחתך, אלא מטעם עצמי בלבד. לצערי הרב מאוד, זו כבר גם לא פנייה לצורך פיוס עם אביך.

    הספר שלך כולל ביבליוגרפיה של 14 מקורות, ואת מרבה לצטט מדברי אנשי בריאות הנפש. לכאורה, הם מהווים סימוכין מדעיים לטענותיך. אך הבחירה המאוד סלקטיבית והשימוש במקורות מגמתי ומניפולטיבי. את מעמידה טענות ובוחרת ציטוטים שתומכים בהן, ומשלבת אותם עם נרטיב שלך, כך שלבסוף הקורא אמור להבין שהציטוטים נכתבו ממש עליך ועל אביך. כך הוא הופך ל”נרקיסיסט טורף”, ל”פדופיל”, ל”אדם שמבצע מעשים סדיסטים בבית שלו,” ל”מתעלל סידרתי”, ל”מיזוגן” ועוד. לאורך כל הספר את מתארת את פעולתה של הפמיניסטית אנדריאה דבורקין. הרבה יאמר לזכותה של האישה האמיצה הזאת, אבל יש גם מחלוקת לגביה ובמיוחד לגבי כמה ממסקנותיה הגורפות. אבא שלך לא אהב אותה. בגלל זה את לא מהססת לכתוב: ‏”את אנדריאה דבורקין הוא תיעב – לא את הגבר שהתעלל בה, לא גברים שחוטפים ילדות וסוחרים בהן, לא את הרוצחים על רקע מה שמכונה כבוד המשפחה, לא את המטרידים, אנסים והמתעללים הסדרתיים.” לגבי כל אלה אבא שלך היה אדיש? ידך לא רעדה ולו קצת בכתיבת דברים אלו?

    מאמרים וספרים רבים נכתבו על מדיניות הלינה המשותפת בקיבוץ, כולל ביקורת רבה. כידוע, היא הייתה חלק מהאמנה החברתית של הקיבוץ, ומשהוחלט עליה באופן קולקטיבי היא חייבה את כל חברי הקיבוץ ללא יוצא מן הכלל. אבל את מפנה את האצבע ההאשמה אך ורק אל אביך ובאופן ישיר: “את הילדה הזאת הוא נטש בבית התינוקות של הקיבוץ כשהיתה בת חודשיים.” האסוציאציה המיידית היא בית יתומים, צ’ארלס דיקנס. האם בימים ההם ניתנה לחברי המשק אופציה אחרת? האם הוקם בקיבוץ חולדה בית ילדים במיוחד כדי שאבא שלך והוא בלבד יוכל לנטוש אותך? האם אחותך הגדולה לא היתה גם היא בבית ילדים ועימה כל ילדי הקיבוץ?

    ובכלל, את הרי יודעת היטב שאבא שלך הרגיש אשמה, צער ונקיפות מצפון על כך, שלא היה לו מספיק אומץ למנוע ממך את חווית בית הילדים. את הרי מודעת לכך כי הוא התבטא פעמים רבות על כך, ואף כתב על כך בספרו “ממה עשוי התפוח.”

    לקראת סוף הספר את מסבירה מדוע החלטת לכתוב אותו: לכאורה אביך “דיבר רעות מאחורי גבך” וגרוע מזה, “טפטף לאנשים שאת אלימה וסובלת מהתמכרויות ומסוכנת לעצמך ולסביבתך הקרובה.” מעולם לא שמעתי דבר כזה עלייך. למיטב ידיעתי, גם אף אחד אחר ממעגל חברי משפחתך לא שמע על כך. אני מצטט את הסימוכין היחידים שאת מביאה: “יודעת בוודאות מוחלטת שהוא חזר על השקר הזה באוזני שני אנשים שונים.” את יודעת בוודאות מוחלטת כי שני אנשים שונים (עלומים לקורא) אמרו לך. זהו? היש דוגמה טובה יותר למושג “רכילות”?

    הקשר בין אביך וביני היה קשר של חברות אמיצה לאורך כ-30 שנים, והוא אף התחזק בשנה האחרונה לחייו בה ליוויתי אותו כרופא. בתקופה זו הוא פתח את ליבו ושיתף אותי בנושאים אישיים מאוד. מעולם, אבל מעולם לא שמעתי ממנו מילה רעה עליך. כשאמר לך שיפסיק “לדבר עליך רעות” אני יודע בדיוק למה התכוון, כי שוחחנו על זה. כוונתו הייתה שיפסיק לחלוק את הכאב שלו עם חבריו הקרובים ושלא ידבר עוד על הצער העמוק מכך שאת וילדיך ניתקתם כל קשר עמו. זה הכול, לזה התכוון כשאמר “לדבר רעות.”

    עם הניתוק הוא הלך לישון, עליו חלם בלילות טרופים, איתו קם בבוקר. בגללו בכה פעמים רבות כשישבנו ודיברנו בשנה אחרונה של חייו. לשתף את חבריו הקרובים מאוד בכאבו, היה מבחינתו “לדבר רעות עלייך.” את מספרת שפעם הוא אמר לך בטלפון שהוא נורא-נורא כועס, אבל היה נראה לך שמישהו כפה עליו את השיחה. אני יכול לגלות לך את הרקע ועל זה אני צריך לקחת את האשמה. למרות שזו כמובן לא היתה כוונתי, אולי הוא באמת הרגיש שכפיתי עליו את השיחה, ועל זה אני מצטער עמוקות.

    והנה ההסבר: בסביבות מאי 2018, כנראה זמן קצר לפני השיחה האחרונה ביניכם וקצת יותר מחצי שנה לפני שנפטר, ישבנו בחדר העבודה שלו ודיברנו. הוא כבר היה אז עמוק בתוך סידרת הטיפולים הכימותרפיים. דיברנו על הרבה דברים, וגם דיברנו על המשך הטיפול במחלת הסרטן ועל כך שהוא “נותן לה פייט.” ושוב, כמו כמעט בכל שיחה, עלה נושא הניתוק אתך ואהבתו והגעגועים אלייך.

    אז בא המשפט, אותו לא אשכח לעולם: “לו יכולתי לבחור אם לקבל את בריאותי בחזרה או את גליה, הייתי בוחר בלא היסוס בגליה.” אני מודה, כששמעתי את המשפט הזה מפיו של חבר יקר, של אדם החי על זמן שאול, חשתי לא רק עצב, כאב וחמלה, אלא גם כעס – כעס גדול כלפיך. ואז שאלתי אותו :”עמוס, איך זה שאתה לא כועס?”. הוא לא ענה, אבל בפניו לא ראיתי שום כעס, רק עצב. עצב עמוק מאוד.

  37. אלי אשד, למי אתה כותב את מי אתה מנסה לשכנע ולמה? כתבתי כאן כמה תגובות אתה לא מתייחס לאף מילה. אתה במסע צלב נגד גליה.
    תתבייש לך. את מעמדו של עוז לא תצליחו לשקם גם אם תהרגו את גליה כי היא כתבה את ספרה ואנחנו קראנו ואין לך שום דרך לגרום לנו להבין אחרת את מה שהבנו כבר על סמך ניסיון חיינו והשכלתנו.
    גליה היא קרבן ששיקם את עצמו, אשה אמיצה וגיבורה, ואילו אחותה פניה חיה בהכחשה ובחוסר מודעות עצמית איום.
    גליה כתבה כבר בספר איך אבא שלה סיפר לכל העולם כמה הוא מתגעגע אליה אבל מולה הוא לא עשה שום ניסיון התקרבות ופיוס אמיתי , הכל היה חיצוני, מול אחרים כי מה שהיה חשוב לו זו התדמית שלו ולא הנפש של הבת שלו.
    גליה גיבורה, היא כבר לא קורבן, אתם שמגינים על עמוס עוז, אתם קרבנות חסרי מודעות שחיים בהכחשה.

  38. על פי הדיווחים ממשפחת עוז היה בפרשת גליה עוז הרבה יותר ממה שידענו והרבה הרבה יותר ממה שיש בספרה. לכאורה אפשר לתאר את התנהגותה כלפי אביה ואמה בשנים האחרונות שהם היו בקשר בגדר התעללות באנשים חולים וזקנים. אז מבחינתה זאת הייתה נקמה על שני אירועים שהיא סבלה בילדותה.
    האם אכן כך היה ? את זה רק בית משפט יוכל לקבוע.אם זאת על פניה ההתנהגות של גליה עוז מזכירה לכאורה את ההיתנהגות המתוארת בפסיכיאטריה כ”תסביך אלקטרה” בת מתעללת באביה .

  39. n a Kibbutz there should be much corroboration: Galia Oz produces none & nobody
    MAR 24, 2021, 10:43 AM
    FACEBOOK
    TWITTER
    EMAIL
    PRINT
    10SHARES
    0COMMENTS
    Please note that the posts on The Blogs are contributed by third parties. The opinions, facts and any media content in them are presented solely by the authors, and neither The Times of Israel nor its partners assume any responsibility for them. Please contact us in case of abuse. In case of abuse,
    Report this post.

    Galia Oz’s central moral obligation was to be scrupulously cautious and absolutely certain, if she was going to publish a book of grave and sober accusations. Temperate, truthful, and unexaggeratedly held to the strictest highest standard of honesty and truth –even to the most minute degree of it. This is anyone’s responsibility who chooses to publish a gravest attack.

    In Galia Oz’s first chapter, which Haaretz published in English, she makes the sober and gravest of accusations that she was sadistically and serially — to the point of the trouble having been taken to having been actually “creatively”–beaten and cursed—and that this was also done to her family–without end–in one horrible incident after another without any end.

    Primis Player Placeholder

    Examples from her own her words in her own first chapter that Haaretz published (emphases added)—that it was:

    “Ongoing.”
    “[A]s far back as I can remember that I knew what awaited me at home.”
    “[It wasn’t [… just] passing [… or] here and there, but a routine of sadistic abuse.
    [The t]hreat of violence [was] always …
    [In our] family […] one horrible incident followed another…
    [C]ontinuously hanging over our heads …
    [P]unishment had no end …
    [B]ruises] “kept constantly under my clothes so nobody would see …
    [W]ore long sleeves even in the summer so no one would see [the bruises]….
    These make it no wonder her family is astounded in its disbelief that she could ever write a book that said this. This includes her sister Fania and her mother Nili. They are women like Galia is. In this “me-too” world she has absolutely trashed and bashed these two women, and has stunned, shell-shocked, and devastated them.

    And these devastated women counter with the deepest hurt and outrage a diametrically opposite story–with hurt and devastation, stupefaction, and outright astoundedness which seems to come from within their deepest bone marrow.

    When Haaretz published the first chapter of Galia Oz’s attack-book, why didn’t they treat it as an accusation of violence and undertake — as investigative journalists — the same thorough factual investigation which they would so often ordinarily undertake?

    Galia Oz’s accusations include that there — and even that their, the whole family’s — “beatings” were “ongoing,” that the “terror” and “abuse” and “punishment [was] without end” and it “hung over” her whole family and household; again, tellingly calling it– “our” family & household –– which experienced “one horrible incident after another.”

    So that she even goes beyond herself also to inflated outward the idea of “my family” more expansively to entail the different and much larger word “our family.”

    But then the question becomes: Why is nobody in “her” family anything but astounded?; and why don’t the rest of its members offer anything but a comprehensive and stupefied and astounded diametrical opposite narrative without even one ounce of corroboration?

    Galia Oz lived in a kibbutz. In her first chapter that Haaretz publishes, she writes:

    “My bed, my clothes – it was all at the children’s house […according to t]he norms of the communal sleeping quarters for kibbutz children at the time.”

    In these communal sleeping quarters, where they got dressed and undressed, and used communal bathrooms and showers, can Haaretz find anyone – any friends, age-mates, peers, or adult supervisors from the time who spent their lives there anywhere around Galia Oz?

    Nobody? At all? Anywhere?

    Is there anyone who can corroborate those “ongoing” and “constant” and “without end” bruises – and bruises that were that were so bad and visible that when in public she always had to hide them under her clothes?

    Nobody? At all? Anywhere?

    And that she also had to wear long-sleeves throughout the hot summers including in swimming pools with bare limbs and backs?

    Instead of a literary reviewer, why didn’t Haaretz use its crack-corps of on-the-road and on-the-ground and detective-oriented investigative journalists to seek even one particle of contemporary corroboration from witnesses – the age-mates and peers and all the adult supervisors around her that time?

    Even since the book has come out, would not Galia Oz’s age-mates have wanted badly to corroborate anything at all if they had had even a particle of any corroboration to divulge?

    And above all: Wouldn’t Galia Oz have wanted them to, asked them to– pled with them to?

    Wouldn’t they have been happy to reach the catharsis of obliging her? With a sense of relief and justice better late than never?

    Wouldn’t Haaretz itself try to seek any out these peers and adult supervisors? To find and interview them and take their statements?

    I focus on this aspect of Galia Oz’s accusations because these offer the best opportunity for both Galia Oz and the rest of her family – her mother Nili, her brother Daniel, and her sister Fania – to either corroborate or refute her horrific accusations. A Haaretz investigation into witnesses and facts would achieve justice the same way if there were any truth in them.

    So that if any were true, there ought to a plenitude of evidence, either produced by Galia Oz or uncovered by Haaretz journalists.

    But so far it would seem that there is not a particle—nothing whatsoever.

    Galia Oz writes she only saw her parents 3-4 hours a day and actually accuses them of unusually –even for a Kubbutz–comprehensive “neglect of her.”

    But this is incoherent: It contradicts her own accusations of constant beatings and abuse and terror –including her whole family and what is what she writes she always “had to await.”

    Her published accusations of comprehensive “neglect” profoundly contradicts her grave published accusations of hyperfocused, relentless, ceaseless, focused to the point of creative, beatings and abuse so highly-focused that Galia Oz says about it that “my crime was me myself, and so the punishment was endless. He had a need to be sure I would break.”

    This is the oddest and most unlikely form of “neglect” and inattention. That would inattentively give her “creative sadistic bruises” in this highly and hyperfocused and ongoing attempt –again, non-negligently and outright to summon forth creativity–to “break her.”

    And meanwhile when John Donne would write that “no man [or woman or child] is an island” and especially true in a cheek-by-jowl and fishbowl of a children’s communally quartered kibbutz with its children’s communal sleeping and under the unforgiving and unflattering bright lights of washrooms and bathrooms and showers.

    And by daylight, swimming pools and their locker rooms, gyms and their locker rooms, and then—back to nighttime — after-lights-out a nightly children’s hushed tsunami of – and over the course of years –whispering and hinting and racing-around first- and second-hand stories and gossip and chatter and even dramatically horrified childish nighttime luridness.

    How is it any wonder that Galia Oz’s mother Nili and her sister Fania and brother Daniel are so profoundly stunned and stupefied and astounded to inside their very bone marrow?

    Haaretz seems to have forgotten its core mission of journalistic investigation to ferret out any corroboration or witnesses or else discover nothing at all except their profound lack and absence anywhere whatever.

    And, also seen in only the first chapter Haaretz published, its incoherence in the self-contradictions, and exaggerations which she offers up in grave sober accusations which could occur in an isolated dwelling, but not a kibbutz–a sardine-packed tin of communal proximity and sociality–a cheek-by-jowl child’s fishbowl in which every individual there would be nothing less, herself and himself, than a “human fishbowl”–in the glare of the omnipresent and focused sight-line of every resident of the kibbutz–adult and child alike.

    Moreover, since this book of gravest accusations came out, Galia’s sister Fania makes this point–which is devastating–and published in our own Times of Israel, March 17:

    “‘As proof that her sister had no fear of abuse from Oz, she [Fania] noted [emphasis added] that ‘Galia and her husband would leave her own children in the care of their grandparents, as babies, toddlers, and children.… Countless days and nights.…’”

    Consider. Consider it well. And again.

    This certainly appears have started with a personality conflict. But then–judged by Galia Oz’s irresponsible published attacks —which grew into an internalized and disturbed narrative –or a combination– of either growing delusionality or a wildness of exaggeration so extreme as –relative to reality to anyone who had been there–to end up entirely unrecognizable.

  40. דניאל עוז בפייסבוק:
    פניה כתבה יפה על כל השנים בהן טרם נולדתי. אני יכול להעיד על מה שהיה אחרי שנולדתי, כי גליה הרי טוענת שהוא התעלל בה עד יום מותו ושכולנו גם קורבנות שלו ואיכשהו גם משת”פים שלו נגדה. בכל זאת יש לי ארבעה ומשהו עשורים בעולם הזה, לא נולדתי אתמול ואני יודע טוב מאד מי היו בני המשפחה שלי.
    ש קמצוץ קטן שלגביו אין שום מחלוקת: שניים-שלושה אירועים של התפרצות מצדו בילדות הרחוקה של גליה, אין גם מחלוקת שהאירועים האלה הכאיבו לגליה מאד מאד ועדיין מכאיבים. כל היתר לא נכון, הרים על גבי הרים של סילופים ומחיקות – לא טרור יומיומי ולא סימנים כחולים ולא שיגרה של אלימות והתעללות. לגליה היה אבא מסור ואוהב שעשה בשבילה המון, ומשפחה חמה, מכילה ומחבקת. הוא לא הכה את אמא שלי, הוא לא דרש מכולנו להלל אותו באורח יומיומי, הוא לא השליט תרבות של הסתרה מפני זרים, הוא לא היה נרקיסיסט ולא סדיסט, לא פסיכופת ולא פדופיל ולא כל יתר הכינויים בהם היא מזכה אותו, הוא היה אדם ענו, מפרגן ודאגן גם בבגרותה, הוא התפוצץ מגאווה בכל מה שהיא יצרה וכתבה, גם כשהוא עשה שגיאות בנסיונות שלו להתפייס איתה זה לא היה כדי להתעמר בה ולא כדי להנות מסבלה. הוא לא שלח אנשים להתעלל בה כפי שהיא טוענת, הוא לא משך בכל מיני חוטים אפלים למרר את חייה בלי ידיעתה. כדאי לקרוא את “השטן שבינינו” מאת נחי אלון וחיים עומר – כתוב שם בדיוק איך עובדת דמוניזציה, מאיפה היא באה ובמה היא מתבטאת. גם דמוניזציה של ילדים כלפי הורים

    עדיין לא שמעתי מכל הזומבים שאומרים לפניה “גדלת בבית אחר” מה במדוייק הם מתכוונים להגיד בזה. רוב היום שתיהן היו בבית הילדים, כמו כל ילדי הקיבוץ. רק כמה שעות כל ערב – את אותן שעות – הן בילו בבית קטן, בלי קירות מיותרים. גליה זוכרת אירוע אחד אלים שבו אבא גרר אותה מהזרוע, אותו זוכרת גם פניה. היא חוזרת על הדוגמה האחת הזאת גם בראיונות. אבל היא טוענת שהיו בבית טרור, אלימות והתעללות יומיומיים, והיא אף טוענת שהטרור נמשך עד סוף ימיו. מבחינת החוויה הסובייקטיבית של גליה זה כנראה נכון (היא סבלה יותר מכולם מהלינה המשותפת), אבל אי אפשר לדון אנשים אחרים רק לפי החוויה הסובייקטיבית שלה, יש אמת. היא מתארת אירוע אחד של אלימות שלו כביכול כלפי אמנו – כולנו יודעים שהתיאור הזה שקרי כי כל המשפחה היתה שם.ומהאירוע האחד הזה היא גוזרת שאמנו היתה אשה מוכה. כל יתר הספר מלא בסילופים עובדתיים שאין שום בעיה להפריך, כמו עם התקליטים, המיסרונים, ועוד ועוד; או בהפרזות בומבסטיות של אירועים תמימים (לפי העולה מהתיאורים שלה עצמה) שגליה הפכה למפלצתיים כמו הבדיחה העקומה למיכל זמיר והברכה. מה בדיוק הטענה, שהוא איכשהו מצא זמן ומקום בשעות הספרות שכולם היו בבית בקיבוץ כדי להכותה בחשאי בלי שאף אחת תשמע? אולי הוא הגניב אותה החוצה התחבא איתה בשיחים ושם הכה אותה? גם איכשהו הכה את אמא שלי בלי שאמא עצמה שמה לב לכך? שהמשפטים שהוא אמר כביכול כדי להכריח את כולם להלל אותו לטענת גליה, ולהסתיר את אלימותו מהעולם, איכשהו עברו לכולם מעל הראש ורק גליה שמה לב למשמעותם?
    כל הטענה הרשומונית הזאת שגליה גדלה בבית אחר היא פשוט שיא כל כך קיצוני של גסלייטינג מתאמץ שבו זמנית מתנער מכל אחריות להסביר את האבסורד שלו. אם גליה גדלה בבית אחר אז היא גדלה בו לבד. וזה באמת עצוב, כי במציאות היא גדלה בבית שהקיף אותה באהבה, שיחקו איתה, סיפרו לה סיפורים, קנו לה מתנות, חיבקו אותה, צחקו איתה, התגאו בה כקולנוענית וסופרת. בזמן אמת שום דבר מזה גם לא הפריע לה. רק בזיכרון היחסית חדש שלה פתאום נוצר מסביבה “בית אחר”, תלוש מהמציאות, מאוכלס בגירסאות מעוותות בטירוף של יתר המשפחה. זה נורא, זה באמת נשמע כמו סבל נוראי עבורה. אבל לנו לא מגיע לסבול בגלל זה, ולכן צריך להתעקש על האמת.

  41. Avia Ben David בפייסבוק’:
    אז גליה עוז היא בריונית מהזן הנורא ביותר, אישה אלימה שהחליטה לצאת למסע נקמה. לא באב שהלך לעולמו, אלא בבני המשפחה שנשארו. מי שיוצא להגנתה בצורה עיוורת שישאל את עצמו איזה חלק הוא לוקח בהפצת האלימות של הגברת המתעללת.
    האבא האלים שלי, זכרו לברכה, היה מאסטר בתחום הוא נהג לשבור לאחים שלי את הראש ואז גם היה תופר את הפצעים (מכות היו שגרה, פסיכופט אמיתי) אם זה היה נורא – כן. אחרי מותו, גם אם לא מיד, סלחנו לו כי בסופו של דבר גם הוא היה קורבן. אז יש קורבנות שהאלימות נעצרת אצלהם ויש כאלו שממשיכים להתעלל באחרים. הגברת עוז היא מאלו שלא עוצרים.
    ואגב להאמין תמיד למי שמבקש להיות הקורבן, למרות שזה מאוד אופנתי, זה מטופש כי לפעמים הוא רק הצד המאשים לא הצודק.

  42. תקוה וינשטוק

    סיפור על אהבה וחושך

    פצצה ספרותית: בספרון קטן, “דבר הדומה לאהבה” שמו, מעלה גליה עוז כתב קטגוריה חריף נגד אביה, הסופר הנערץ עמוס עוז.

    מי שנחשב ללוחם צדק ומוסר, היא כותבת, הינו מתעלל סדרתי שהתעמר בה פיסית ונפשית בילדותה ובבגרותה. ולא רק בה פגע – הוא היכה את אשתו והתנהג כסדיסט לכל בני משפחתו. המשפחה שומרת את התנהגותו הנפשעת בסוד כמוס ואף עוטפת אותו בהילה. עתה, על אפם וחמתם, היא חושפת את האמת. היא מוכנה שיקראו את ספרי אביה אבל שכולם ידעו מיהו!

    גליה עוז מספרת כי אביה קילל, השפיל אותה. היכה אותה, גרר אותה כשהיתה בת שמונה על רצפת הבית וזרקה בוכייה על המפתן. זו היתה שיגרה של התפרצויות סדיסטיות מצידו, לא התפרצות של איבוד עשתונות לרגע. הוא נהג לקרוא לה טינופת, דרעק, גם בפני אורחים. “זילזל בפרטיות שלי, בחברים שלי, בכל מה שאני אוהבת. היה לו דחף להכאיב לי, צורך שאישבר. זה היה שיכפול רוחות הרפאים של הוריו. הוא העליל עליי שאני אשמה במעשים שהוא עשה לי. הפשע שלי היה אני עצמי.”

    במשפחתה אין אהבה. רק “דבר המתחפש לאהבה…”

    האשמות חמורות, אך לא נדירות. מעשים כאלה ודומיהם מצויים במחשכי בתים רבים. אבל לא רבים יודעים לבטאם בצורה כה בוטה. די נדהמתי מההעזה של הבת לפרסם ברבים פשקוויל כזה על אביה. עם זאת חשבתי שיש אמת בדבריה. ודאי הגזימה. במרוצת השנים אולי הפכו אצלה רגשות מרים למעשים שהתרחשו בעליל. אבל לא ייתכן שהכול המצאות של מוחה הקודח. כבר מזמן ידוע לי שאין חפיפה בין היצירה ליוצר, סופר גדול אינו דווקא אדם גדול. לעיתים זה אפילו דבר והיפוכו.

    ספרו של עמוס עוז “על אהבה וחושך” הנו בעיניי הספר הטוב ביותר שנכתב בעברית, לפחות בחמישים השנים האחרונות. מצער שעוז כבר לא יזכה ב”נובל” המגיע לו. הפרס ניתן רק ליוצרים חיים.

    אבל לא הייתי בדעותיו של עמוס עוז ולא ראיתי בו מופת ללוחם צדק ומוסר. דברים בהתנהגותו אפילו צרמו לי. לא נראה לי יחסו לאביו יהודה אריה קלאוזנר, חוקר ספרות שעבד בספריית האוניברסיטה העברית. הוא מופיע ב”סיפור על אור ועל חושך” כמעט כמי שגרם להתאבדותה של אשתו. בסוף “על אהבה וחושך” מספר עוז כי אחר שעזב בגיל ארבע עשרה וחצי את הבית, שכבר לא נראה לו כביתו, ושינה את שמו – יצא אביו ללונדון, השלים את הדוקטורט, נישא והוליד בן ובת. עוז מספר על אחיו ואחותו למחצה בלקוניות וביובש של דו”ח למס הכנסה, זה לא שייך לו. זה רק של אביו.

    מה שממש הכעיס אותי: באחת מהרצאותיו סיפור עוז על נסיעתו הראשונה מהקיבוץ. “נסעתי לירושלים להוציא את ספרי,” אמר.

    מישהו מהשומעים העיר “ודאי ביקרת אצל זלדה!”

    “לא ביקרתי,” ענה עוז והמשיך בדבריו.

    תמהתי. בכמה אהבה והערצה כותב עוז בספרו על זלדה, המחנכת שלו בכיתה בי”ת! והנה הוא בירושלים ולא מבקר בביתה. ידע – ודאי שידע! – איזה נחת יגרום בקורו למורה הזקנה, שהנה תלמידה הקטן נעשה אחד מגדולי הסופרים! איזה אושר עילאי היה מסב לאישה שלא זכתה להרבה שמחות בחייה, אילו אמר מילים מספר על ספרה! והוא לא הלך לבקרה….

    בתום ההרצאה נגשתי לעוז ושאלתי למה? למה התעלם מזלדה ומנע ממנה קצת שמחה?

    “כל כך שנאתי אז את ירושלים שלא רציתי להישאר שם רגע נוסף,” השיב.

    החושך גבר על האור…

    משום דברים אלה ואחרים עלה בי הרהור כי את כל מלוא האהבה שלו העניק עמוס עוז לאימו. מותה הטרגי רק העמיק את האהבה אליה עד שכמעט לא נותר בנפשו מקום לאהבות אחרות. האימא היתה הפצע הענק שלו, אותו פצע שלפי השקפתו של עוז כל יוצר נולד ממנו. בגלל אהבה עזה זו נתן המעריץ המובהק של הלשון העברית שם באידיש לבתו הבכירה. פניה, כשם אימו. אפילו לא “פנינה”. אפילו שידע כי החברים לכיתה יציקו לבתו עקב שמה.

  43. תקוה וינשטוק

    אז מיהי הבת הזו גליה, שמעולם לא שמעתי את שמה?

    מסתבר שהיא ילידת 1964, נשואה, אם לשניים – וסופרת. בעיקר סופרת לילדים, שטח זניח למדי אצל אביה ואין תחרות כתיבה ביניהם. כבר הוציאה עשרות ספרים שאף הועלו ברדיו ובטלוויזיה. זכתה בפרסים, תורגמה לכמה לשונות. אביה שנוא נפשה נתן לה מתנה גדולה: כישרון כתיבה. והיא מקפידה להיקרא עוז. זה לא יזיק.

    שנאתה של גליה יוקדת. אביה לא סבל את אביו – היא שוטמת את אביה. התעללות של הורה משאירה מורסה מדממת, אך נדמה שהשנאה של גליה אינה נובעת מסבל ומביזיון בלבד. זו קנאת סופרים. קנאת סופרים תרבה שנאה. היא מקנאה באביה על פירסומו, על ההערצה כלפיו. שונאת אותו על שאינו מתייחס ליצירתה. אביה כתב ספר יחד עם אחותה, לא איתה. היא מקנאה בפניה ושונאת אותה. שונאת גם את אימה ואת אחיה, שמצדדים באב ומתנגדים לדעותיה. זה שנים היא בנתק עם כולם.

    את “דבר הדומה לאהבה” שלה מוציאה הבת שנתיים אחרי שאביה כבר בקבר ומנוע מתגובה. זו גם נקמה, גם פירסום המשתווה-לרגע לפירסומו של אביה. כל הארץ מדברת עליה, בעד גליה או נגדה. כן גליה – לא גליה… הסנסציה השכיחה לרגע אף את מגיפת הקורונה.

    ונודע כי פרופסור נורית גרץ, חוקרת ספרות, כותבת ספר מפיו של עמוס עוז, “מה שאבד בזמן” שמו. זו הביוגרפיה שלו שהשמיע לה עוז לסירוגין ובסוף ימיו. אחרי שחזר מהניתוח והיה בבית, כמעט ללא כאבים. אופטימי. הוגה בכתיבת ספר חדש.

    אבל עמוס הולך לעולמו והוצאת הספרים חוששת להוציא את ספרה של פרופסור גרץ, שהוא חושפני מאוד, נוגע גם באנשים חיים. ההוצאה מתייעצת עם נורית גרץ, עם האלמנה נילי, (המתכחשת לטענה שבעלה היכה אותה), גם עם הבנות פניה וגליה ועם עורך דין, כולם קוראים את הספר המוכן לדפוס ומחליטים לפרסמו – ללא פרק אחד. זה יכול להיות רק פרק על יחסי עמוס-גליה, חשבתי בליבי.

    אולם אחרי שמופיע “דבר הדומה לאהבה” מחליטה גרץ לפרסם את הפרק הגנוז, הפרק בו מדבר עוז על בתו גליה. לעמת את הסופר המת מול בתו החיה. נילי ופניה קורעות שמיים וארץ שלא לפרסם את הפרק המכפיש את המשפחה, אבל הפרק מתפרסם.

    הדברים בעל פה שמכתיב עמוס עוז לנורית גרץ שונים מאוד מהכתיבה האמנותית הרהוטה שלו. הוא מאוד נרגש, כמעט מגומגם. גרץ מספרת כי עמוס היה כותב לגליה כמעט יום יום מכתב ארוך, מעין יומן בהמשכים, ואף הלך לדואר לוודא שהמכתב נשלח. היה מצלצל לה, מתווכח, מסביר עד שאמרה לו בפירוש: “תעזוב אותי. אני לא רוצה שום קשר איתך.”

    ואז הוא מספר לגרץ כי גליה מופיעה אליו בשנתו בלילות, והוא יוצא מהמיטה בארבע בבוקר, כשהכול ישנים, יושב על המדרגות ו”היא אצלי בחלומות… אולי גם היא חולמת עליי בלילות. שאני אייכמן, מתעלל… מה עשיתי, מה אעשה? היא לא אוהבת אותי… איני רואה את הנכדים שלי… הכאב הזה, שהמשפחה שלי אינה בשלום איתי…”

    הוא מודה: “פעמיים בחיי אני הרמתי עליה יד. זה לא מכות עם חגורה או משהו, זה מכות כמו שאני קיבלתי וכולם קיבלו.” אבל זה היה עוול נוראי. ברור שהוא אשם. ומתחרט על כך. והוא עדיין מאמין “שהיא יודעת שאני לא אלים ולא אכזר… יש בספריי דברים אכזריים – אבל זה לא אני… שפכתי עליה כוס קפה בשעת כעס – על זה עושים מלחמה עולמית?

    “מה עשיתי לה? כן לקחתי ממנה את שמחת החיים שלה. אני מקבל את האשמה על עצמי ועל צווארי. אבל, זה לא יכול להיות רק זה… אולי מה שהיא עושה לי היום זה עונש על מה שאני עשיתי לאבי. בגיל 14 שיניתי את שמי, עברתי לקיבוץ – בעיניו זו היתה כיציאה לשמד… אני סלחתי לאבא שלי כשהוא חלה והייתי משתדל לנחם אותו גם על המחלה וגם על כישלון חייו… מה לעשות? היא לא אוהבת אותי.”

    הוא מנסה לעורר את רחמיה. אומר לגרץ: “תספרי לה שהבן אדם הזה היה ילד בן שתים עשרה וחצי כשאימא שלו הלכה. שהאישה שהיתה הכי חשובה לך בעולם קמה וטרקה לך את הדלת.”

    וגם הוא מטיל פצצה. פצצה שלא תאומן: “כל השנים הוא מרגיש שהוא אינו שווה כלום. שהוא חייב לקבל מחילה, סליחה, מגליה, ממישהו, ואם לא ממנה אז ממישהו אחר… לא חשוב מה שכל העולם פינק אותו ולכמה שפות תורגם – כל הזמן אתה מחפש שמישהו יגיד לך שאתה שווה… זה כבר לא חוסר אהבה זה חוסר בהכרת ערכך… תכתבי מה שאני מדבר אלייך עם הפנים לגליה, שתדע ואז אולי תסלח לי… אני חייב לקבל סליחה…”

    אבל גליה יודעת ולא סולחת, לא לחי ולא למת. לא תסלח. לנצח. היא מפרסמת את הפשקוויל שלה ואינה הולכת להלווייתו.

    אינה הולכת ללווייה של אביה.

    תקוה וינשטוק

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × חמש =