נתן שחם. באדיבות מכון “גנזים”

השבוע, ב-29 לינואר 1925, נולד הסופר העברי החשוב נתן שחם. לציון המועד אנו מביאים מאמר של יוסף אורן על שלושה רומנים חשובים של שחם, ועל תרומתו לרומאן הציוני.

המערכת.

הרומן ״הלוך ושוב״ של נתן שחם

לפני חמישים שנה השלים נתן שחם את הרומאן “הלוך ושוב” (תל–אביב, עם עובד, תשל״ב 1972), שבשנת הופעתו, ב-1972, הצטיירה עלילתו כתגובה על התקופה שבין ימי השמחה על הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים ב-1967, לבין ימי המבוכה שפקדו את החברה הישראלית במלחמת ההתשה משנת 1970 ואילך, מול המעוזים שהוקמו לאורך תעלת סואץ.

כעבור חמישים שנה מאז נדפס, אפשר לקבוע בוודאות שהרומאן “הלוך ושוב” פתח שלב חדש בכתיבתו של נתן שחם. בספריו הקודמים, 3 רומאנים ו-5 קובצי סיפורים, עסק יותר בקשייו של הקיבוץ ליישב את הסתירה שבין האידיאל החברתי שהבטיח לתקן את העולם במהפכה מעמדית, לבין קשייו של היחיד כפרט הנדרש להקריב את חייו בהווה למען השגתו של אותו אידיאל. ואילו ברומאן “הלוך ושוב” הוסיף שחם פיתרון אפשרי לפולמוס, שהחריף בקיבוץ באותם ימים בין דור המייסדים לבין דורות ההמשך, בשאלת קיום הנאמנות לשני האידיאלים המנוגדים: הסוציאליסטי-אוניברסאלי והלאומי-ציוני.

החידוש הזה בכתיבתו של שחם מגולם בשמו של הרומאן, “הלוֹך ושוֹב”, ומשתמע גם מעלילתו – טוב יעשה ישראלי, שהתחזקו אצלו הספקות ביחס לסיכויי ההצלחה של החזון הציוני, אם יבצע מהלך כפול: תחילה את “ההלוֹך”, מהלך היציאה מתחומי מדינת ישראל במזרח התיכון, כדי להכיר את מצבם של היהודים במדינות העולם, ואחר-כך את “השוֹב”, את מהלך השיבה אל המדינה. מי שישלים את שני המהלכים, לא רק שתתחזק בו ההכרה שהציונות (“המהפכה הקטנה” של המאה העשרים) תצליח יותר גם בעתיד מן המהפכה המרקסיסטית-קומוניסטית (“המהפכה הגדולה” של המאה הזו), אלא גם לא יטיל עוד ספק בחשיבות קיומה של המדינה כמדינה ציונית להבטחת עתידו של העם היהודי בהיסטוריה.

שלא כמו סופרים בלתי-מנוסים, המקפחים בדרך כלל את סיפור-המעשה של רומאן, כדי שבשורתם הרעיונית תובלט בו, הוכיח נתן שחם בסדרה רצופה של ספריו שניתן לבטא השקפה רעיונית ברומאן בלי לגרום נזק כלשהו לסיפור-המעשה המסופר בו.

להדגמה אציע להלן עיון בשלושה רומאנים מהחטיבה המרכזית ביצירתו של שחם, שבהם נעזר בדגם “היציאה והשיבה”. הן כדי לבטא את השקפתו הציונית, והן כדי לרקום סיפור-מעשה מעניין, רצוף, והגיוני. השלושה הם: “הלוך ושוב” (1972), “עצם אל עצמו” (1981), ו”רביעיית רוזנדורף” (1987) – כולם רומאנים ציוניים שבעלילותיהם הרחיק שחם את הגיבור מהזירה הישראלית במזרח התיכון אל הזירה העולמית, ואחר-כך החזיר אותו אל הזירה הציונית עם המסקנה שגיבש הגיבור מפרקי היציאה והשיבה בחייו.

דגם היציאה והשיבה ברומאן “הלוך ושוב”

ליאת, גיבורת הרומאן “הלוך ושוב”, היא צעירה מדור ההמשך בקיבוץ שהוריה נמנים עם מייסדיו, שהתאלמנה מבעלה יואב כחודש אחרי נישואיהם. יואב החליט בסיום המלחמה (מלחמת ההתשה שהתחוללה בסיני ב-1969) להתגייס לשרות קבע בצבא, אך חודש אחרי שהתגייס נהרג בשעת פינוי שדה-מוקשים (עמ’ 12). לכן נענתה ליאת להזמנתו של ד”ר סרקין, ידיד-נעורים של סבהּ, להגיע אל אנגליה ולהתארח בביתו שבלונדון במשך שבועות אחדים.

אף שאביה של ליאת, שהינו מן הבולטים בקיבוץ שעדיין משוכנע כי הקיבוץ לא יתקיים “בלי נאמנות לאחווה בינלאומית [של מעמד הפועלים]” (עמ’ 54), התנגד לנסיעתה אל לונדון, כי “היה מתיירא שלא תחזור לקיבוץ. לדידו עזיבתה שלה היא כישלון שלו” (עמ’ 14), החליטה ליאת להיענות להצעת ד”ר סרקין, ידיד נעורים של סבהּ, כי ראתה בהזמנה זו הזדמנות לממש את כיסופיה הכמוסים “להיות נערה בלי תולדות-חיים, בלי מולדת” (עמ’ 23), או בניסוח נוסף שלה “אני רוצה להיות בלי דגל ישראל על ראשי, רוצה להיות סתם נערה בעולם, בלי עבר. עושה עתיד לעצמה” (עמ’ 49).

והיתה עוד סיבה שעודדה את ליאת לנסוע אל לונדון, המוצגת בעלילת הרומאן כעיר קוסמופוליטית שאליה נוהרים בני דורה מכל העולם. בלונדון תהיה חופשית מהאחריות הכבדה “כלפי חלומות-אב נזיריים”, ותוכל לבחון את אמיצות קשריה אל הארץ ואל מסגרת החיים שהועידו לה הוריה, חיים בקיבוץ.

ואכן, שהותה של ליאת בלונדון פקחה את עיניה להבין את הסתירות בחייהם של יהודים המתגוררים מחוץ למדינת ישראל. גם אלה מבין יהודי אנגליה שמגדירים את עצמם כאנשי שמאל ליברליים ורחבי-אופקים (עמ’ 51), נאחזים בסמלים לאומיים מובהקים, מאחר שאינם מצליחים להסתיר את הקרע הקיים בזהותם באמצעות התיוג האידיאולוגי הזה.

אחד מהם, פרופ’ איידלמן, הסביר לה את הסתירה הזו בחייו ובחיי חבריו: “כיוון שאיננו אזרח של מדינה יהודית ואיננו איש דתי, אין לו ברירה אלא לדבוק בסמל, ללמד שאיננו בורח מגורלו של מיעוט-נרדף” (עמ’ 117). ליאת נענית לגחמה הזו שלו ואוכלת בחברתו דג-ממולא במסעדה יהודית כדי “לעשות נחת-רוח לאיש רעב לסמלים”.

ד”ר סרקין, וחברו ד”ר בירנצוייג, “שני זקנים הקיימים בשולי החיים במולדת שאינה שלהם”, אינם מסתפקים באכילת דג-ממולא במסעדה יהודית, אלא נאחזים בסמל רוחני יותר. שניהם עוסקים בחקר השפעת היידיש על הלשון האנגלית, ועל-ידי זיהוי “מילים שנטפלו לשפת המקום” הם “מקימים [באנגליה] מצבה לשפה מתה”, שפתם הייחודית של היהודים (עמ’ 160). ד”ר סרקין אינו מסתפק בסמל אחד, כאשר הוא קובע שגם אירוחה של ליאת בלונדון היא סמלית בעיניו: “הוא נותן לה קורת-גג והיא נותנת לו אחיזה במולדת רחוקה” (עמ’ 162).

היכרותה של ליאת עם תלישותם של חברי החוג של המארח שלה, התלישות של יהודים החיים בגלות, כולם סוציאליסטים יוצאי מדינות מזרח אירופה, מבהירה לה שהיא מעדיפה שדגל ישראל יתנוסס מעל ראשה: “אין היא יכולה בלי מחר, בלי אתמול, בלי צבירה מתמדת, בלי איסוף היש אל חיקה – – – על אפה ועל חמתה היא נערה של חברה עובדת, מחמירה, צייקנית” (עמ’ 167).

ועם זאת, דווקא בהיותה בלונדון השתכנעה ליאת שוותיקי הקיבוץ הפריזו בדרישותיהם מבני דור ההמשך כאשר דרשו מהם לחיות על-פי השקפתם השמרנית, מאחר ש”הקיבוץ הוא מקום שחיים בו בני-אדם, ולא הכל במתח גבוה” (עמ’ 196), חשבה, “יש בזה משום עיוות לדון אנשים על-פי עמוד-האש שהלך לפניהם לפנים” (עמ’ 119).

רק אדם רעב לסמלים כמו פרופ’ איידלמן, עוד אינטלקטואל מחוגו של ידיד נעוריו של סבהּ, יכול לצייר את הקיבוץ “כרעיון גדול שקלקלוהו אנשים קטנים, כהזדמנות שהוחמצה” (עמ’ 119). ורק יהודי תלוש כמו פול, ידיד שהכירה, שמוצאו מצרפת והוא משתדל לאמץ לעצמו הליכות של אנגלי, מרשה לעצמו לראות בקיבוצים “הגשמה של רעיון” בלבד. בחברתו של פול ראתה שבפריז מתקיימות הפגנות סטודנטים סוערות למען שיוויון בין המינים – הישג שכבר הוגשם בתנועה הקיבוצית בשנות ייסודה (עמ’ 188).

בשלב הזה התעוררו אצל ליאת געגועים לקיבוץ, ל”ריח ההדרים, דרך-עפר בין שתי משוכות שיטים – – – עיתון הבוקר – – – שיחת קיבוץ נזעמת [על ערכים, השקפות ופשרות אידיאולוגיות]” (עמ’ 199), והיא מחליטה לחזור הביתה, כדי להרגיש מחדש את השייכות שלה לחיים האמיתיים שמתקיימים רק בקיבוץ, שהוא “מקום שבו אדם אחראי גם למה שעושים אלה שאינם חבריו, אפילו שנואי-נפשו” (עמ’ 166).

ואכן, בפרסום “הלוך ושוב” מימש נתן שחם לראשונה את דבקותו בחזון הציוני באמצעות הדגם של היציאה מן המדינה והשיבה אליה. עובדה זו משתמעת מהשורות שבהן סיים את הרומאן. אחרי השהות בלונדון, בבית ויקטוריאני שהיה גדוש בספרים ביידיש ובציורים של כלבים גזעיים (עמ’ 203), השכימה ליאת בבוקר שובה לארץ ודרך החלון של בית הוריה בקיבוץ השגיחה במשהו שונה בגינת הוריה: “שיח שחצץ בין גינת הוריה לדשא הכללי נעקר, והדשא ניגש עד מפתן החדר. גינתם צומצמה לכדי ערוגת-ורדים וקצת אמריליוֹת ואספרגוס. רשות-היחיד צומצמה. רשות-הרבים נתרחבה. – – – קורת-רוח משונה גרם לה הדבר, שדברים כלשהם נתרחשו בהיעדרה. כאילו בזאת נתבשרה שהזמן [שעשתה בלונדון] לא יצא לבטלה” (עמ’ 234).

הרומן ״עצם אל עצמו״ של נתן שחם

מימוש הדגם ברומאן “עצם אל עצמו”

מימוש מפותח יותר בהיקפו ההיסטורי של דגם “היציאה והשיבה” ביצע נתן שחם ברומאן “עצם אל עצמו” (ספריית הפועלים, תשל״ט 1979).

בעוד שברומאן “הלוך ושוב” נמשך ה”הלוך” של ליאת מהארץ רק שבועות ספורים, התארכה הפרידה מהארץ של אביגדור ברקוב, גיבור הרומאן “עצם אל עצמו”, שלושים וארבע שנים עד שחזר אליה.

אחרי שאביגדור ברקוב עלה מרוסיה לארץ כחלוץ ב-1920, והצטרף לגדוד העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור כדי להגשים את רעיון ההקמה של הקומונה הכללית של פועלי ארץ-ישראל, רעיון שהתממש ב-1921 בייסוד הקיבוצים עין-חרוד ותל-יוסף, הוא החליט ב-1929 לשוב אל רוסיה במסגרת קבוצת “האדומים” של אלקין.

לקבוצת אלקין השתייכו קומוניסטים מעולי העלייה השלישית שהתאכזבו מן המהפכה הציונית (“המהפכה הקטנה”), משום שלא חתרה כלל לגבש מעמד פועלים מרקסיסטי ביחד עם הערבים בא”י, ואף סילקה משורותיה ב-1926 את אלה שקיימו ביוזמתם קשר חשאי עם המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שהיתה עויינת קיצונית לציונות. המסולקים מגדוד העבודה, אלקין וחבריו, שבו לרוסיה, משום שהעדיפו לקחת חלק בהגשמת התנועה הקומוניסטית העולמית (“המהפכה הגדולה”), ומשום שהאמינו שמימוש רעיונות נשגבים אפשר יהיה להגשים רק בארץ שבה השלטון “חפץ בִּיְקרה של הקומונה” (עמ’ 213-212).

כאשר עלה אביגדור ברקוב בפעם השנייה לארץ, ב-1963, והוא כבר בן 70, אדם מפוכח מסיכויי ההגשמה של החזון הקומוניסטי בהיקף העולמי, נדהם לגלות את גודל ההצלחה של “המהפכה הקטנה” (הציונית), שבה לא השכיל להאמין בכל מאודו בימי בחרותו. בשובו של ברקוב מרוסיה לארץ-ישראל, השלים נתן שחם גם ברומאן “עצם אל עצמו” את הדגם העלילתי של “היציאה והשיבה” שהועיד לכתיבת שלושת ספריו הציוניים.

אביגדור ברקוב, האיש שלקח חלק בהגשמת שתי המהפכות הסותרות שפעלו במאה העשרים, הסוציאליסטית והציונית, מסוגל טוב יותר מאחרים לבצע השוואה בין שני ישובים קואופרטיביים שייסדו שתי המהפכות. הקיבוץ תל-יוסף שהוקם בא”י הצליח משום שהגשים שיוויון הגיוני ובר-ביצוע בין החברים. כולם תרמו את חלקם בהגשמת הרעיון הקואופרטיבי ככל יכולתם, מי יותר ומי פחות. לעומת זאת התפוגג מהר הקסם של “ויה-נובה” (עמ’ 47), אחרי שהשלטון המרכזי ברוסיה הקומוניסטית כפה על המייסדים היהודים של “ויה-נובה”, ובכללם גם על “האדומים” שחזרו מן הארץ לרוסיה, לשלֵב בקומונה גם טטרים ואוקראינים (עמ’ 241).

מהדורה אנגלית של “עצם אל עצמו” Bone to the Bone, New York, Grove Press, 1993

עוול סילוקו של ברקוב מתל-יוסף בהחלטת רוב דמוקרטית של חברי הקיבוץ, משום שלא הסתפק במטרותיה הלאומיות של הציונות הסוציאליסטית, התגמד לעומת הסבל שהמתין לו ברוסיה הקומוניסטית, שבה הפך לקורבן של תרבות השקרים וההלשנות שהשלטון המרכזי טיפח (עמ’ 159-158). באופן שרירותי נאסר שוב ושוב, הואשם בביצוע “פשעים אידיאולוגיים” שיוחסו לו, ונענש בעינויים ששללו ממנו לא רק את חירותו אלא גם את כבודו כאדם.

ב-1937 נאסר ברקוב ונחקר באכזריות, ובסיום העינויים בכלא נשלח למחנות עבודה מרוחקים שהוקמו ברחבי רוסיה. ואף שלחם אחר-כך במלחמת העולם וגם קיבל שני עיטורים כלוחם של הצבא אדום, נעצר שנית ב-1945, ונשלח לבצע עבודות כפייה בסיביר. אחרי למעלה מעשור בסיביר, ב-1957, שוחרר והגיע למוסקבה, אך גורש מהעיר כעבור שנה. אל מוסקבה אמנם חזר בהיתר ב-1963, אך פעל מיד להגיש בקשה לעזוב את רוסיה, ואחרי שבקשתו נענתה בחיוב, הזדרז לצאת מרוסיה ולעלות למדינת ישראל.

בשובו לארץ פגש ברקוב לראשונה את נמרוד, בנו מליל-האהבה היחיד שהיה לו עם וֶרה בתקופת שהותו בארץ בתל-יוסף, ופגש שוב גם את אולגה, בתו מתקופת חייו המשותפים עם נינה ברוסיה (הסיפור המשפחתי הזה יכבוש לב כל קורא של הרומאן). עד מהרה החל לבקר בכל המקומות שבהם שהה בארץ בתקופת בחרותו כחבר בגדוד העבודה, ונדהם ממה שראו עיניו – עדויות מוחשיות לניצחונה הגדול של הציונות, ניצחון שהוא ורבים אחרים הטילו ספק לפני שנים כי יושג אי-פעם.

בביקורו בתל-יוסף פגש ברקוב אחדים מתקופת גדוד העבודה (עמ’ 144-119, 160-154). יחד עם וֶרה צפה מתל-יוסף על העמק, וזיהה את הקיבוצים לרגלי הגלבוע: חפצי-בה, בית אלפא, ותל-יוסף הישנה (עמ’ 120). כמו כן נסע לרמת-רחל, שבה אימן בבחרותו במשך חודש את צעירי הפלוגה הירושלמית של גדוד העבודה כיצד להשתמש בנשק (עמ’ 124).

מראה קיבוץ לחוף הכינרת שיקף בעיניו של ברקוב את האמת שאיננה ניתנת להכחשה: בעוד ש”המהפכה הגדולה”, הסוציאליסטית, זו שהבטיחה לממש מהפכה מעמדית כלל-עולמית, נכשלה במאה העשרים, היחידה שהצליחה להגשים את מטרותיה במאה הזו היתה “המהפכה הקטנה” של הציונות. הוא אומר “הלכתי אל הכינרת. מדרכות צרות, דשאים, פיקוסים גבהי-צמרת, דקלים, ברושים, קזוארינות, בלי סדר, בלי תיכנון. בתי-ציבור מרהיבים. רשות הפרט מצומצמת, והבתים שונים זה מזה. – – – פתחי הבתים פונים אל הים. בחצרות כסאות-נוח, ערסלים, נדנדות לילדים” (עמ’ 108-107).

״רביעיית רוזנדורף״ של נתן שחם

מימוש הדגם ברומאן “רביעיית רוזנדורף”

את המימוש הנועז ביותר של דגם היציאה מן הארץ והשיבה אליה (דגם “היציאה והשיבה”) ביצע נתן שחם ברומאן “רביעיית רוזנדורף (תל–אביב, עם עובד, תשמ״ז 1987), שהוא הטוב ביותר מבין ספריו.

סיפור-המעשה ברומאן הזה מתרכז בארבעה נגנים מוכשרים ביותר שנמלטו במועד מגרמניה הנאצית, והגיעו בשנת 1937 לפלשתינה-א”י המנדטורית. הבכיר והמעשי מבין הנגנים האלה, הכנר קורט רוזנדורף, הקים אז רביעייה קאמרית, כדי שהוא וחבריו יתפרנסו מהופעותיה במשך שהותם כאן בשנות מלחמת העולם השנייה.

לחזרותיה ולהופעותיה של רביעיית רוזנדורף הצטרף גם העיתונאי אֶגוֹן לֶוֶנְטֵל שהיה נודע ומוערך בגרמניה, אך הפך למובטל בהגיעו לארץ, שבה לא היה אז דורש לכשרון הכתיבה שלו. משום כך החליט לונטל לכתוב טיוטה על חיי ארבעת הנגנים של “רביעיית רוזנדורף”, מנקודת המבט של כל אחד מהם, כהכנה לרומאן שיכתוב בעתיד: “רומאן בלי דמות שלטת – – – סיפור על ארבעה יהודים מגרמניה שגלו לארץ-ישראל בשנת 1937 וכלי-נגינה בידיהם” (עמ’ 256) .

בנוסף ליומנים הבדויים שניסח בשמם של נגני הרביעייה בלשון “אני”, כתב לבנטל גם יומן אישי, שבו תיעד את חייו כפליט בארץ שבה מצא מחסה מאימת המלחמה בגרמניה, וגם ניסח את מחשבותיו על האמנות בכלל, ועל המוזיקה בפרט, בתקופה שהעולם איבד את ערכיו ואת שפיותו.

ואכן שחם הפליא בביצוע הבידוי הכפול של סיפור-המעשה ברומאן הזה. לא רק שבדה חמש דמויות (ארבעת נגני הרביעייה ולונטל), אלא גם הטיל על החמישי מביניהם, אגון לונטל, את תפקיד “המספר”, שבודה את יומניהם של נגני הרביעייה. על-ידי כך שחם לא רק קבע את מבנה הרומאן, אלא גם חייב את הקורא להצליב את המידע על גיבורי הספר הזה מתוך חמשת יומניהם.

יוצא דופן מבין חמשת היומנים הוא היומן של לונטל, שבו הוסיף שחם לפרקים שכתב לונטל בשנות שהותו בא”י המנדטורית כ”פליט חסר-כול, סופר שגלה מארצו ומלשונו”, פרק משנת 1955, השנה שבה הגיע לונטל שוב לארץ, והפעם כדי לטפל בעיזבון של הילדה מוזס, מי שהיתה אהובתו בת”א. אף שעזב אותה אז, בסיום מלחמת העולם, בהיותה רווקה בת 32, לא נישאה הילדה אחר-כך לגבר אחר, אך זכרה אותו והורישה לו בצוואתה את כל רכושה.

הפרש השנים בין שני ביקוריו של אגון לונטל בארץ זימן לנתן שחם את האפשרות לבסס את עלילת הרומאן על הדגם של “היציאה והשיבה”, כדי לחשוף בעזרתו באופן אירוני את קוצר הראות של הרבה אנשי-רוח יהודים דומים לו באירופה, להעריך נכונה את האירועים שמתרחשים לעיניהם בהווה של ההיסטוריה.

התרשמותו הראשונה של לונטל מן מפעל הציוני בשנת 1937, השנה שבה הגיע אל א”י כ”פליט חסר-כל”, מסוכמת היטב  בקטע הסאטירי הבא:

“תל-אביב היא פרבר של עיר שאינה קיימת. – – – יש בה רצון עז להיות כרך של יהודים מאושרים, אבל היא ספוגה מרירות. – – – לאיש אירופי מוזרה במקצת הגאווה הקרתנית שמציינת כאן גדולים כקטנים. בכל דבר של מה-בכך הם שומעים את משק כנפי ההיסטוריה. כל בית הוא שכונה וכל שכונה היא עיר וכל חורש הוא יער. – – – כאן אין בונים בתים אלא מולדת. אין כותבים ספרים אלא בונים תרבות. – – – כל פסלון חרס רוצה להיות מונומנט, ושירי-עמל הם ספר התהילים של מחר. – – – בפליאה ובחרדה אני פוגש מדי יום ביומו אנשים המאמינים באמת ובתמים שכל מעשיהם הם ראשית הגאולה. תריסר וחצי התריסר ישובים שיתופיים עלובים, הנזקקים לתמיכה בשביל להוציא לחם מן הארץ, הם מפעל התיישבותי. – – – כמה מאות בחורים, שלומדים בחשאי לפרק אקדחים ישנים, הם שלד של צבא עברי. – – – לפעמים אני שואל את עצמי: האמנם אינם רואים שהכול עלוב וחסר-סיכוי?” (עמ’ 236-234).

נאמן למסקנה שבה סיכם לונטל את דעתו, שהמפעל הציוני הינו “עלוב וחסר-סיכוי” להגשים לעם היהודי את מטרותיו בא”י, הוא הזדרז לצאת מהארץ בסיום מלחמת העולם. ואף שלא חזר מיד לגרמניה, אלא רק אחרי שהתעכב תחילה באמריקה, מימש לונטל לנתן שחם ברומאן הזה את החלק הראשון של הדגם שבחר לכתוב בעזרתו את הרומאנים הציוניים שלו, את “היציאה”.

המהדורה האנגלית של רביעיית רוזנדורף The Rosendorf Quartet

כאמור, אף שלונטל הניח בסיום מלחמת העולם שיצא מן הארץ לצמיתות, החזיר אותו שחם לארץ בהמשך העלילה של הרומאן, בשנת 1955, כדי שייווכח שבמשך עשר השנים שחלפו מאז עזב את הילדה מוזס ועד ששב לארץ כדי לממש את ירושתו מעיזבונה, כבר הצליחה “מדינת היהודים” לא רק להיווסד ולזקוף לזכותה את הגדולה בהצלחותיה – את הקמת המדינה – אלא גם לקלוט בחיוניות מופלאה יהודים ששרדו את השואה ממדינות אירופה וממדינות ערביות. כך הגשים שחם ברומאן הזה גם את חלק “השיבה” מדגם “היציאה והשיבה” שבחר לכתוב בו את ספריו הציוניים.

כמו ליאת ברומאן “הלוך ושוב”, שלא העריכה מספיק את הקיבוץ שייסד הדור של הוריה עד שיצאה מהארץ ונחשפה באנגליה לתלישות חייהם של יהודים החיים בגולה, וכמו אביגדור ברקוב, גיבור “עצם אל עצמו”, שחזר לרוסיה כדי לסייע להגשמת המהפכה הסוציאליסטית הכלל-עולמית (“המהפכה הגדולה”), ורק בשובו משם הצליח להעריך נכונה את גודל הצלחתה של המהפכה הציונית (“המהפכה הקטנה”) – כך גם אגון לונטל היה צריך לשוב פעם נוספת אל א”י, שבה נוסדה בינתיים “מדינת היהודים” בדמות מדינת ישראל הריבונית, כדי להיווכח בכישלונו כאינטלקטואל, כאשר לא הבין את גודל האירוע שהתרחש לנגד עיניו בא”י בשנים שבהן מצא בה מקלט: כיצד עם מפוזר ונרדף במדינות העולם מחלץ את עצמו מהגלות ומעניק לעצמו את הגאולה במולדתו.

כאשר שב לונטל למדינת ישראל ב-1955, התברר לו שקורט רוזנדורף, שלא היה ציוני אידיאולוגי, בחר להישאר בארץ כציוני מעשי, וזכה לחוות הן את שמחת ההכרה של העמים בעצמאותה של “מדינת היהודים”, והן את תחילת ההגשמה בתנופה של החשוב במטרותיה: “שלילת הגלות” על-ידי כינוס מדורג של היהודים מארצות העולם למולדתם ההיסטורית.

אך לא אדם כלונטל, יהודי מתבולל תלוש וציניקן, יאמר דברי שבח מפורשים על הצלחתה זו של הציונות, וגם לא יתנצל על הספק שהשמיע בעבר ביחס לסיכוייה של “המהפכה הקטנה” להצליח. ולכן בחר נתן שחם לסיים את רומאן באופן אירוני, בהסבריו הדחוקים והציניים של לונטל להחלטתו של קורט רוזנדורף להישאר בארץ: “נקל להביא אדם בן חמישים להכרה שחייו מגיעים לקיצם. ואולי מפני שתחת החסות החונקת של אושר משפחתי השלים רוזנדורף, נשר פגוע-כנף, עם גורלו, וקיבל עליו שגבולות המדינה הזאת, שנקבעו בהסכם שביתת-נשק, הם גבולות עולמו”.

האקטואליות של הרומאן הציוני

אי-אפשר לסיים מסה זו על שלושת הרומאנים הציוניים של נתן שחם בלי להוסיף שבשנת פרסומו של הרומאן “רביעיית רוזנדורף”, כחמש-עשרה שנים אחרי מלחמת יום-כיפור, פשטה הספקנות בסיכוייה של הציונות להשלים בהצלחה את חזונה כשריפה בשדה קוצים בסיפורת הישראלית.

הקטע הסאטירי ששתל שחם ביומנו של גיבורו הבדוי, אגון לונטל, היה “חלבי” לעומת הקיצוניות “הבשרית” שהשתמעה מיצירותיהם של רבים אחרים. אפילו הנודעים מבין הסופרים, כולם ציונים על-פי השקפתם, לעגו אז בספריהם לציונות, ופסקו שהיא אידיאולוגיה שמיצתה את עצמה זה מכבר.

הבכיר מביניהם, א.ב. יהושע, אפילו הציע בספריו המוקדמים (“המאהב” 1977, “מולכו” 1987, “גירושים מאוחרים” 1982) להפריד את המדינה מחזונה האידיאולוגי, כדי לאפשר לה לפעול כמדינה מציאותית ורציונאלית. והצעיר ממנו, מאיר שלו, מיעט בהישגיה של הציונות, וניבא את הסוף הדיסטופי הצפוי למפעליה בא”י: ל”כפר” ב”רומאן רוסי” (1988), ל”מאפייה” ב”עשיו” (1991), ול”חצר” של משפחת יופה ב”פונטנלה” (2002).

על רקע מסקנות רעילות כאלה, שרוב הסופרים עדיין משמיעים גם היום על הציונות, אפשר להבין את אומץ הלב שהפגין נתן שחם כאשר הצטרף אז, בשלהי המאה הקודמת, ברומאן “רביעיית רוזנדורף” משנת 1987, אל משה שמיר, שהתייצב מספר שנים לפניו מול סופרי “השאננות לגורל ציון” בפרסום הטרילוגיה “רחוק מפנינים” (1991-1973).

ב”הינומת הכלה”, השני משלושת כרכי הטרילוגיה, שהופיע ב-1984, הישווה שמיר את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה, וכך כתב: “הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי-תלוי בתווים סימניה ובתזמורת הצעה אחת מני-רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם – היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה – היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה – היא מושלמת. – – – יש גוררים כל ימיהם כינור, כַּן תווים, דפים מרופטים מרוב עַלְעֵל והַסֵס, ומכוונים ומכוונים – ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם, לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן!”.

הערה לסיום

המאמר לא נכתב כדי לציין את יום ה”יור-צייט” לפטירתו של נתן שחם אחת לשנה, אלא כדי למנוע את השכחת המטרה הקבועה והנמשכת של הציונות: להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בהיסטוריה על-ידי כינוס כולו בהדרגה בציון. פרקים על מאפייני הרומאן הציוני כללתי בשניים מספרי הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית” – בספר “הספרות הישראלית – לאן” (1998), ובספר “ספרות וריבונות” (2006).

קיראו עוד על ושל נתן שחם ב”יקום תרבות”

“שבעה מהם” סיפור מתח מלחמתי קלאסי

“דגל הדיו” סיפור מאת נתן שחם על מלחמת העצמאות

ידידו של יוחנן בר חמא: “האלים עצלים” סיפור היסטורי מאת נתן שחם

נתן החכם: משה גרנות מראיין את נתן שחם

אלי אשד הצנזורה נגד “הם יגיעו מחר” של נתן שחם

נתן הוריו והמאהבת: דברים של איילת נגב על נתן שחם

– – – – –

*

הפוסט הקודם“בעל זבוב”-הגירסה הישראלית: ספר המתח “סביבונים” של יניב ברמן
הפוסט הבאתעשיית תיאוריות הקונספירציה
יוסף אורן הינו חוקר ומבקר ספרות מוערך, שזכה פעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (ב-1989 וב-2011) ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989). נולד בשם יוסף אורנבוים ב-1940 ברוסיה, ועלה לארץ ב-1949. מתגורר בראשון לציון. רכש השכלה פדגוגית בסמינר למורים ע"ש לוינסקי והשכלה אקדמית באוניברסיטת ת"א בחוגים לספרות עברית ומקרא. עד פרישתו לגימלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים. מאז שנת 1965 פירסם ברציפות מאמרי ביקורת במוסף "משא" של עיתון "למרחב", ובמוספי הספרות של העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו"מעריב". כמו כן פירסם מסות-ביקורת ברוב כתבי-העת הספרותיים המרכזיים. בשנים 1980-1972 ערך את כתבי-העת לחינוך חברתי "בעד ונגד" ו"יחד", שניהם בהוצאת מכון סאלד. כמו כן כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990), ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים" (1989). בנוסף להיותו מחברם של שלושה ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית, ושני ספרים בנושא החינוך החברתי, השלים את הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". ב-22 הכרכים של סדרה זו ליווה את התפתחות הספרות העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948), ועקב אחרי התפתחות יצירתם של רוב סופרי "דור ייסוד המדינה", שהוא הדור הספרותי הראשון בתקופה הישראלית של הספרות העברית. בכרך אחרון של הסדרה, ב"חילופי דורות בסיפורת הישראלית", כלול "מפתח המחברים והיצירות" המאפשר לקורא למצוא פרקי פרשנות מפורטים על החשובות ביצירותיהם שנדפסו בכרכי הסדרה השונים.  בשונה מעמיתיו שהבחינו בקיומן של שתי משמרות בלבד ב- 70 שנותיה הראשונות של התקופה הישראלית, סופרי "דור תש"ח" וסופרי "דור המדינה", הציע בספריו מיפוי מפורט יותר שכולל את חמש המשמרות הבאות: משמרת "דור בארץ" (סופרי שנות הארבעים והחמישים), משמרת "הגל החדש" (סופרי שנות השישים), משמרת "הגל המפוכח" (סופרי שנות השבעים והשמונים), משמרת "הקולות החדשים" (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20), ומשמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21).

2 תגובות

  1. הקשר הרעיוני בין ספרי נתן שחם מקבל במאמר חשוב זה מנעד מרתק. היציאה אל הסוציאליזם האוניברסלי והחזרה אל הבית הארץ-ישראלי, מסלול שלבש פנים אידיאולוגיות מאז ראשית הציונות בארץ ובעולם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 − 4 =