עטיפת ה dvd של הסרט soylent green

לקראת הגעתה של שנת 2022 הנה סקירה וניתוח של הסרט המפורסם ביותר על שנה זאת, שנעשה בשנת 1973, ומתאר עולם קודר הסובל מעודף אוכלוסין ומשבר אקולוגי. 50 שנה אחרי: האם זה מה שמתרחש במציאות האמיתית של שנת 2022?

המערכת

צפו במקדימון הסרט “סוילנט גרין” משנת 1973

“אני מקווה שיתברר שזאת רק יצירה בדיונית”.

הסופר הארי האריסון בהקדמה לספרו, שעל פיו נעשה הסרט.

לקראת שנת 2022 זה זמן טוב כמו כל זמן אחר להיזכר בסרט שמתרחש בשנה זאת, אבל נעשה ב-1972, הסרט “Soylent Green” שהתכנה בעת הקרנתו בעברית “שמש ירוקה”. התסריט של סטנלי גרינברג התבסס על ספר מדע בדיוני של הארי האריסון Make Room! Make Room! משנת 1966.

ספרו של הארי האריסון Make Room! Make Room! ששימש כבסיס לסרט “סוילנט גרין” שנקרא בעברית “שמש ירוקה”

היום “סויילנט גרין” נחשב לאחד מסרטי המדע הבדיוני החשובים של שנות השבעים. לפחות עד שבשנת 1977 שינה הסרט Star Wars לחלוטין את פני קולנוע המדע הבדיוני, מסרטים דיסטופיים על העתיד הקרוב והרחוק יותר לסרטי פנטסיה על גלקסיות רחוקות. כיום, לדעתי, ברור שהשינוי הזה לא היה לטובה.

כבר כשיצא “מלחמת הכוכבים” למסכים הוא נחשב בעיני המבקרים, בעולם המדע הבדיוני ומחוצה לו, מעל לכל לניגוד המוחלט והאולטימטיבי של “סוילנט גרין”, משום שנטש את העתיד הקרוב, הקודר, והמאיים, של העולם ב”סוילנט גרין”.

“סוילנט גרין” הוא ללא ספק הסרט הטוב ביותר, ובוודאי הידוע ביותר, שעסק בנושא התפוצצות האוכלוסין. הוא אחד הבודדים אז, וגם עד היום, שניסו לתת תיאור הגיוני, ואפילו ריאליסטי ומשכנע, של העתיד הלא רחוק – 50 שנה בדיוק מעת עשיית  הסרט – כפי שהוא בהחלט יכול להיות על פי המגמות בעת יצירת הסרט.

אציין שגם Blade Runner של רידלי סקוט, על פי ספר של פיליפ ק. דיק, מ-1982, היה כזה בתיאורו את שנת 2019, וגם סרטו של שפילברג “דו”ח מיוחד”, מ-2002, שתיאר את העולם של שנת 2054, מענין שגם הוא על פי ספר של פיליפ ק. דיק.

אבל רוב סרטי המדע הבדיוני, וגם רוב ספרי המדע הבדיוני, מתארים עולם שונה מהעולם שאנו מכירים, שאין לו קשר מיוחד להווה שלנו. עתיד רחוק, גלקטי כמו בסדרת “המוסד” של אסימוב, או בעתיד שלאחר חורבן או שינוי דרמטי, וכמובן שספרי הפנטסיה בכלל מתרחשים במידה רבה בעולם פנטסטי מקביל כמו בסדרת “משחקי הכס” של ג’ורג’ ר.ר. מרטין.  

לתאר את העולם כפי שהוא יכול להיות ועלול להיות בעוד כמה עשרות שנים בלבד זה דבר שרוב סופרי המדע הבדיוני כיום מעדיפים לא לעשות כי זה …קשה מדי.

סוילנט גרין בהחלט העז, אם כי יצא לו שם, ובצדק, כסרט המדע הבדיוני הקודר והפסימיסטי ביותר של שנות השבעים, ואולי של כל הזמנים. זהו סרט שמציג את הסכנות של עודף אוכלוסין והפגיעה בסביבה ובטבע, וגם יוצא כנגד תרבות הצריכה, הירידה ביכולת הקריאה והכתיבה, התדרדרות הרמה התרבותית, ועליית העוצמה של המדינה המושחתת על חשבון זכויות הפרט. החברה המפיקה לא באמת חשבה שהסרט יצליח. הם חשבו שרעיון העולם הסובל מעודף אוכלוסין לא יעניין אף אחד, והסריטו אותו לבסוף רק בגלל הטוויסט של הקניבליזם שהם הניחו שימשוך אנשים לבתי הקולנוע.

מן הסתם הסרט נחשב לסיכון משום שמעט מאוד סרטים נעשו עד אז שהציגו את העתיד הקרוב, לא הרחוק שזה עניין אחר לגמרי, כמקום כל כך קודר, מדכא, מפחיד. היו כמה כאלו, כמו “מטרופוליס” של פריץ לנג מימי הסרט האילם, וכמה אחרים, אבל אפשר היה לספור אותם על אצבעות שתי ידיים. למרות זאת הסרט זכה בהצלחה כלכלית. זה היה הסרט היחיד של חברת MGM שזכה להצלחה כלכלית ב-1973.

אולי תרם להצלחה הפרסום של דו”ח The Limits to Growth שפורסם ב- 1972, ממש בעת שהסרט צולם. זה היה דו”ח מפורסם ומעורר אימה של קבוצת החוקרים “מועדון רומא”, שהזהירה מפני ההשפעות האיומות של ריבוי האוכלוסין על עתיד האנושות, וגרר וויכוחים עזים.

כריכות שונות של הדו״ח מ 1972 תחת הכותרת The Limits to Growth

הסרט נעשה בראש ובראשונה הודות לכוכב שלו, צ’רלטון הסטון, שהיה מעורב מאוד בפוליטיקה (אם כי של הימין דווקא ולא של השמאל), ובעל מודעות חברתית, שרוב סרטיו הידועים, ובהם בן חור ועשרת הדיברות, מתארים מנהיגים בעלי מודעות חברתית חזקה מאוד, וכך שיקפו את השחקן. הוא רצה לעשות סרט על מסר חשוב על האיום של פיצוץ האוכלוסין.

הסטון ניסה להסריט את הספר מאז 1968, לאחר שקרא אותו והתרשם מאוד מהאיום על העולם בגלל עודף אוכלוסין. הוא קנה את הזכויות מהארי האריסון, שלימים התלונן על הסכום הקטן ששולם לו, והעובדה שהוא כמעט לא ראה גרוש מהסרט למרות שזה הצליח מאוד. זאת אכן הייתה ועודה פרקטיקה מקובלת בהוליווד.

הסטון, שקודם היה ידוע ככוכב של אפוסים היסטוריים שונים, הופיע כבר באותם שנים בסרטי מדע בדיוני ידועים  כמו “כוכב הקופים” (1968 על פי ספר מדע בדיוני של פייר בול), שבו גילם אסטרונאוט המגיע לעולם הנשלט בידי קופים שמתברר בסיום הדרמטי שהוא העולם שלנו לאחר חורבן גרעיני. כוכב הקופים נשאר אחד הסרטים הידועים ביותר בז’אנר ונוצרו לו המשכים רבים, שבראשון בהם, “מתחת לכוכב הקופים” (1970), שמתאר את חורבנו של כוכב הקופים, הופיע שוב צ’רלטון הסטון בתור האיש שלוחץ על הכפתור, ומביא לחורבן הסופי – או כמעט סופי כי הסדרה המשיכה עם סרטים נוספים עם שחקנים אחרים.

סרט נוסף של הסטון היה “איש האומגה” (1971), על פי ספר המדע הבדיוני “אני האגדה” של ריצ’רד מתיסון,  שבו גילם את האדם הנורמלי היחיד שנשאר בעולם שבו רוב בני האדם הושמדו בידי מגפה איומה. שלושת הסרטים האלו תיארו עולם שלאחר חורבן.

במקביל ליצירת סרטים אלו הסטון היה נחוש  לככב בסרט שבו החורבן עוד לא קרה אבל הוא בדרך. הוא השקיע בתסריט, בהכנות, ובאיורים, לתמונת העתיד של ניו יורק בשנת 2022 מכספו הפרטי, עד שהצליח לשכנע את חברת MGM לעשות אותו.

הסרט זכה, בצדק גמור, בפרס הנבולה של אירגון סופרי המדע הבדיוני בארה”ב כסרט המדע הבדיוני הטוב של השנה, וגבר בכך על מתחרה במשקל כבד ביותר, סרט מפורסם אחר “עולם המערב” Westworld של הסופר והבמאי מייקל קרייטון (Crichton) על פארק שעשועים עתידני מאוכלס באנדרואידים שמתחילים לרצוח את המבקרים  במקום, סרט ששימש במאה ה-21 כבסיס לסדרת טלווזיה ידועה.

לעומת זאת הוא הפסיד את פרס ההוגו, של חובבי המדע הבדיוני, כסרט המדע הבדיוני הטוב של השנה ל”ישנוני” Sleeper של וודי אלן, שגם הוא מתאר עתיד דיסטופי, אבל רחוק הרבה יותר – לא חמישים שנה אלא מאתיים שנה(שנת 2173, שימו לב לתאריך). העתיד של וודי אלן, עם כל הדיסטופיות שלו כדיקטטורה, הוא נעים יותר, וכמובן מצחיק הרבה יותר, ואין בו את הקדרות והאימה של סוילנט גרין.

במאמר זה נבדוק עד כמה צדקו יוצרי הסרט ועד כמה טעו לגבי העתיד של שנת 2022.

הספר

סוילנט גרין התבסס על ספר מדע בדיוני ידוע מאוד של סופר מדע בדיוני ידוע בשם הארי האריסון. אם כי הארי האריסון הוא ידוע מאוד בחו”ל לעברית תורגמו רק ספר אחד, “פצצת חלל”, ושני סיפורים קצרים שלו, וגם לא מעט סיפורים שכתב בעילום שם בסדרת הקומיקס על איש החלל פלאש גורדון שהם בין הטובים מסוגם [1].

כריכת ״פצצת החלל״ SkyFall של הארי האריסון

אבל סיפרו הידוע ביותר, Make Room! Make Room! ששימש כבסיס לסרט לא תורגם, ולהלן תקציר שלו:

כריכת ספרו של הארי האריסון Make Room! Make Room!

שוטר בשם Andy Rusch נשלח לחקור את רציחתו של איש עסקים עשיר, למעשה גנגסטר, שמפקדיו המושחתים מחליטים שהיא תוצאה של מזימה שמחוץ לעיר. השוטר מנסה למצוא את הפושעים, ובו בזמן למלא את משימותיו האחרות בניו יורק של אוגוסט שנת 1999, שבה האוכלוסייה הגיעה ל-35 מיליון איש. בעולם יש אוכלוסייה של שבעה מליארד איש ובארה”ב יש 344 מליון אזרחים. כל משאבי העיר קורסים תחת הלחץ. הוא יוצר קשר כמו-רומנטי עם פילגשו של הנרצח, שירל, שעוברת לדירתו הקטנה של שני חדרים, שאותה הוא כבר חולק, כנדרש, עם עמיתו וחברו סול קאן, אדם בן למעלה משבעים (כנראה תופעה נדירה בזמנים אלו). סול זוכר זמנים, כלומר שנות השישים של המאה העשרים כאשר הספר יצא לאור, שבהם דברים היו שונים והרבה יותר טובים. במשך זמן מה השלושה הם מאושרים עד כמה שניתן בתנאים אלו, אבל אז סול נדבק במחלה בתחנה לזקנים ומת. מקומו בדירה נתפס בידי משפחה רעשנית ומטרידה, בדומה למה שהיה מתרחש בזמנים שבהם פורסם הספר בדירות בברית המועצות למשל. שירל מחליטה שהיא אינה רוצה לחיות עם המשפחה באותה דירה ועוזבת. אנדי מוצא לבסוף את הרוצח, ומוצא שהוא צעיר מפוחד ממוצא סיני, שהרג את הגנגסטר ברגע של פאניקה כאשר פרץ לדירה שלו. אנדי נאלץ לירות בו למוות וזה מכניס אותו לצרות עם הבוסים שלו, שמשוכנעים לחלוטין לגבי תיאוריית הקונספירציה שלהם.

על אותו צעיר אגב יש סיפור משנה שלם בספר, המתאר את חייו בין המשפחות העניות ביותר של ניו יורק, משפחות שכמובן סובלות מתנאי החיים הרבה יותר מהבלש המקורב לאליטות. כל הסיפור הזה נמחק לחלוטין בסרט, שבו הרוצח הוא מישהו אחר לחלוטין הפועל מסיבות אחרות לחלוטין.

הספר מסתיים כאשר הבלש מורד בדרגה לתפקיד שוטר במדים בלבד, אבל נחוש לשמור על מה שנשאר משלטון החוק בעיר הקורסת, שקריסתה הסופית היא עניין של זמן ככל שהמשאבים יעלמו וככל שהמהומות יהפכו לאלימות ונפוצות יותר.

הספר הוא אזהרה קודרת לגבי מה שעלול לקרות אם גידול האוכלוסיה והשימוש הבלתי פוסק במשאבי כדור הארץ עד לריקונם ימשכו. נקודת המבט של הדמויות היא של אנשים שאינם יכולים לשנות דבר סביבם כי הם אנשים רגילים לחלוטין, ללא כל השפעה שהיא על שום דבר.

העולם שאותו מתאר האריסון הוא העתיד הקרוב מאוד לפרסום הספר, רק 33 שנים בעתיד והעולם הוא כבר במצב קשה ביותר ובעצם מעבר לאפשרות הצלה. העתיד הצפוי הוא שחור ביותר של קריסה מוחלטת.

היום הספר הוא היסטוריה חלופית, שכן שנת 1999 באה וחלפה, ומה שחזה האריסון שיקרה לא התרחש כלל. לפחות לא בניו יורק…

 הסרט Soylent Green

כרזת הסרט Soylent Green
ביקורת על הסרט “שמש ירוקה” ממעריב לנוער בשנת 1973

הסרט, שהועבר משנת 1999 לעתיד הרחוק קצת יותר של שנת 2022, מתחיל בצורה של מותחן משטרתי לכאורה שגרתי. אבל כפי שהצופים מגלים הוא לא שגרתי בכלל, אלא תיאור של עתיד אפשרי קודר ומפחיד מאוד בגלל הריאליזם שלו. ריאליזם שהוא נדיר מאוד בסרטי מדע בדיוני, גם אז וגם היום. בתיאור שלו של מה שיקרה אם החברות הבינלאומיות הענקיות יהיו אלו שינסו לפתור את בעיות העולם הסובל מעודף האוכלוסין, ללא מספיק מזון לאוכלוסייה, ללא התערבות ממשלתית. העולם של הסרט מזכיר במידה מסוימת את ספרו של אסימוב “מערות הפלדה”, גם הוא מותחן בלשי שמתרחש על רקע ניו יורק הסובלת מהתפוצצות אוכלוסייה. בעתיד של שנת 2022 לפי הסרט בניו יורק יש 40 מיליון תושבים, שבאחד הסצינות נרמזים על ידי 500 ניצבים.

הסרט נפתח בקטע פתיחה קודר וחזק במיוחד, שנוצר בידי צ’אק בראוורמן, ומציג בכמה דקות ויזואליות מצמררות את  הקריסה האקולוגית של ארה”ב לאורך מאה שנה. אנחנו רואים חלוצים במאות השמונה עשרה והתשע עשרה כורתים עצים ובונים פסי רכבת, ורק בהדרגה רואים את העתיד בניו יורק כשנת 2022 כעיר חנוקה מעומס האוכלוסייה.

צפו בקטע:

הבימאי ריצ’רד פליישר הסביר שהוא יצר את סוילנט גרין מעל לכל כסרט ריאליסטי, לפחות בחלק הראשון, שכן הוא עסק בעתיד הקרוב מאוד, והמטרה הייתה להציג את הדמויות כאנשים הקרובים לאלו של היום ולמה שאנו מכירים, למרות התנאים השונים מאוד לכאורה. כתוצאה מכך הסרט הוסרט בסיגנון כמו דוקומנטרי, אולי בפעם הראשונה בתולדות הקולנוע המדע-בדיוני, כהקצנה של מה שאנו מכירים כיום. כך השחיתות של השוטרים היא חלק צפוי לחלוטין לבהתאם למה שנעשה היום, והמפקד מצפה כדבר המובן ביותר בעולם שהשוטר אנדי ייקח מהדירה שהוא חוקר כל מה שהוא יכול לכיסו הפרטי.

אבל, בשלב מסוים הוא ניסה להפוך את הסרט ליותר פואטי, כשהוא מציג את העולם שהוא בכל זאת שונה ואכזרי יותר ממה שאנו מכירים, מנקודת מבטם של החיים בו. 

תקציר העלילה: השנה היא 2022, המקום, העיר ניו יורק. המצב של העולם נורא, ורק נעשה גרוע יותר כתוצאה מהולדת ילדים בלתי נשלטת בחמישים השנים שעברו. כתוצאה יש עומס אוכלוסין בכל מקום. ההמונים חיים וישנים בכל מקום אפשרי. לרוב האנשים אין דירה כלל והם חיים ברחוב. לאנשי משטרה יש דירה לשניים. רק לאנשי האליטה העשירים והמצליחים מותר לחיות בדירות פרטיות ורחבות, שבהן חיות נערות שהן למעשה שפחות המין שלהם. הדמות הראשית היא הבלש פראנק ת’ורן.

בסרט, בניגוד לספר, שירל לא עוברת לדירה של ת’ורן. היא נשארת כל הזמן בדירה של האיש העשיר, שכן בסרט, שלא כמו בספר, היא מוגדרת כ”חלק מהריהוט”, ומתפקידה לספק את העשיר שגר בדירה, לא משנה מי זה. בבירור בשנת 2022 מעמדן של הנשים קרס, כמו הרבה דברים אחרים, ותופעות כמו “מי טו” הן בגדר משהו שלא יעלה על הדעת. 

אין יותר בשר ואפילו לא צמחים. אנחנו צופים בסרט בבלש, שאינו מכיר כמעט שום מזון טבעי, ואוכל בהנאה איזה קרקר כי זה כל מה שהוא מכיר, בניגוד לסול שיודע שפעם היו דברים טעימים יותר לאכילה והוא עדיין נגעל מאותם קרקרים.

צפו בסצינה:

לעומת זאת יש משחקי וידאו (!), כפי שמגלה הבלש ת’ורן בדירה של העשיר שנרצח, וזוהי כנראה הסצינה הראשונה בקולנוע עם משחק כזה, שרק החל להתפתח בתקופה שבה נוצר הסרט. כמובן, כיום המשחק המוצג בסרט נראה מיושן לחלוטין, אבל לצופים בסרט בשנות השבעים הוא נראה כמשהו מהעתיד הרחוק.

צפו בסצנה עם משחק הוידיאו

המשטרה המושחתת שולטת בכל, ודואגת ששום דבר לא יתבזבז, ואכן שום דבר לא מתבזבז, כולל כפי שאנו מגלים המתים.

האוכלוסייה, שרובה המכריע הוא מובטל ועל סף הרעב באופן קבוע, מקבלת מזון שנזרק ממשאיות. סוג של קרקרים, כולל קרקרים חדשים שנקראים “סוילנט גרין”. זהו מזון עם נוסחה סופר סודית שמטרתו על פי הפרסומות, שמופיעות בכל מקום, להשאיר את האנשים שבעים ובריאים.

הספויילר האולטימטיבי של כל עלילת הסרט, אבל היום אחרי חמישים שנה כשהגענו כבר לשנת 2022 האמיתית אפשר לחשוף: הסוילנט גרין מורכב מגופות אדם שמעובדות למזון, והופך את כל האוכלוסייה לקניבלים ללא ידיעתם.

אבל אז אחד ממנהלי החברה שמאחורי סוילנט גרין, שהוא גם פקיד ממשלתי, נרצח במה שנראה כשוד שגרתי, אבל מכיוון שהוא מהאליטה יש לחקור ביסודיות, וזה תפקידו של הבלש. הוא מגלה שהפשע הוא מוזר יותר ממה שנראה בתחילה. שהאיש שהיה אחד מחברי האליטה של ארה”ב, בעלי זכויות יתר כמו דירות גדולות, מזון שלא ניתן לאחרים, ונשות ליווי שהן חלק מדירתם, לא נהרג מסיבה רגילה ומובנת כלשהיא. ת’ורן והתחקירן שלו סול – “ספר” בסלנג של הסרט, כלומר אדם שיכול לקרוא, מסתבר שרוב האנשים אינם יודעים לקרוא בעתיד של שנת 2022 – מתחילים לחקור כל אספקט של המקרה. סול הזקן והעייף, שחי עם אנדי בדירה, מספר לו על צעירותו כשהעולם היה טוב יותר, וכאשר היו מזון, צמחים, ובעלי חיים בשפע, והיה טבע ירוק.

צפו בקטע שמסביר את תפקידו של סול בסרט:

ואז סול מגלה משהו מצמרר, שגורם לו ללכת למרכז ההתאבדות, שם הוא מת בזריקת מוות מאושר, שהוא בעצם התאבדות על  רקע תמונות של עולם הטבע ומוזיקה מקסימה (בניגוד לספר שבו הוא מת באופן רגיל במיטתו כקורבן של מחלה).

זה היה אחד הסרטים הנדירים שבו הספרנים הוצגו בעתיד כדמויות חשובות בעולם. אנו מגלים שהעולם נשלט בידי קבוצת ספרניות בשם “המועצה” שכן רק הן יודעות איך להשתמש במידע ולנצל אותו. שאר האוכלוסייה, אולי חוץ מחברי האליטה ואולי גם הם, אינם יודעים קרוא וכתוב.

הארי האריסון ו”סוילנט גרין”

הסופר הארי האריסון .האתר של הארי האריסון

הארי האריסון, הסופר, לא התלהב מהסרט שעשו על פי ספרו, אבל גם חשב שהוא יכול היה להיות גרוע בהרבה ממה שהיה ובעצם היו בו הרבה דברים טובים.

האריסון סיפר שהשחקן רובינסון, ששיחק את סול, התלונן לבמאי שהוא אינו מבין את הדמות שלו בסרט. האריסון לקח אותו לצד והסביר לו “אני כותב הספר ואתה בסרט זה אני. הגיל שלך הוא הגיל שאהיה בו בזמן עלילת הסרט, יש לך את הרקע שלי, ואתה היחיד בעולם הזה שהוא זקן מספיק כך שחיית בעולם כשעוד היה טוב. שהיו זריחות שמש ללא ערפיח, ציפורים, ושמחה. כל אחד אחר חושב שהעולם הנורא הזה הוא מה שתמיד היה. אתה מחבר את הכל למה שהיה.”

הסיפור הזה משקף את גישתו של האריסון (שדרך אגב נפטר בשנת 2012) לסרט.  

בניגוד לסופרים רבים אחרים, ובעיקר ספרי מדע בדיוני, שספריהם הוסרטו והם חשו שהם נהרסו על המסך, האריסון היה באופן כללי מרוצה מסרט, למרות השינויים הדרסטיים שהוכנסו בו. לדעתו התסריט היה רק מותחן סוג ב’ וגרוע מכך, והרס את ספרו, אבל הסרט יצא הרבה יותר טוב ממה שאפשר היה לצפות מהתסריט הודות למשחק ולאלמנטים הוויזואליים של הסרט. האריסון סיפר שהאנשים שהיו קשורים לסרט, ובראשם צ’רלטון הסטון, שיפרו אותו. כפי שהוא מציין מה שחשוב בסרט זאת לא עלילת הרצח המשעממת למדי, אלא הרקע של העולם הקודר הסובל מעודף אוכלוסין, והרקע מועבר בפרטים הקטנים שהם החשובים.

אחד הדברים הבולטים בסרט הוא משחקו של אדוארד ג’י רובינסון שסול היה תפקידו האחרון, וזה היה הסרט ה-101 שלו בקריירה. רובינסון ידע בעת הצילומים שהוא עומד למות מסרטן, אם כי חבריו לסרט לא ידעו  זאת. הוא לא החמיץ אפילו שעת עבודה אחת. הקטע האחרון שאותו גילם בימי חייו היה את מותו, ויותר נכון התאבדותו, של “תחקירן” עבור הסטון השוטר, שהולך למות בשקט ובשלווה על רקע מוזיקה נפלאה ועל רקע צילומים של תמונות טבע שאינו קיים יותר. הסטון, שנודע לו על התאבדותו של עמיתו, מגיע למקום בניגוד לכל החוקים והכללים, ורואה בזמן שעמיתו גווע את סצינות הטבע הנהדרות שאותן מעולם לא ראה ולא הכיר, ונשבר הוא צועק “איך יכולתי לדעת על כל זה” ובוכה.

צפו בסצינה:

הסצנה הוסרטה באוקטובר 1972, ורובינסון נפטר ב-26 בינואר 1973, כמה שבועות לאחר סיום צילומי הסרט. המפיקים שקלו למחוק את הסצינה מהסרט לאחר מותו אבל מצאו שהיא אינטגרלית מידי לעלילה וזה בלתי אפשרי, והשאירו אותה.

האריסון הסביר שהוא לא הכניס סצינה כזאת לספר משום שכל רעיון “אולם ההתאבדות” הוא קלישאה של מדע בדיוני ישן, והוא רצה להתרחק מדברים כאלו ולהיות ריאליסטי עד כמה שאפשר. אבל דווקא בסרט העניין יצא מוצלח מאוד, מה גם שלמיטב ידיעתו איש מעולם לא הציג סצינה כזאת בסרט. בעקיפין הוא הודה שאולי אחרי הכל מפיקי הסרט ידעו מה הם עושים כשהכניסו את הסצינה הזאת.

במאי הסרט, ריצ’רד פליישר, התפרסם הודות לסרטים כמו “80 אלף מיל מתחת למים” על פי ז’ול וורן ו”המסע הפנטסטי”, שהפך לספר בידי יצחק אסימוב. אביו של פליישר היה האנימטור המפורסם מקס פליישר, שיחד עם אחיו יצר את סדרות אנימציה “פופאי” ו”סופרמן”, והוא נפטר במהלך הצילומים. הבמאי הפסיק את העבודה לכמה ימים, ויתכן שמות אביו תרם לאווירה הקודרת של הסרט הקודר מאין כמוהו.

לפני מותו סול מספיק להעביר את המידע על סוילנט גרין לת’ורן שעוקב אחריו למרכז ההתאבדות, אבל הבלש אינו מאמין לו עד שהוא חודר לבית חרושת של סוילנט גרין ורואה שם …גופות מתים הופכים למנות סוילנט גרין. הוא עוקב אחרי גוויתו של סול שבבית חרושת הופכת למזון סוילנט גרין, ולומד לבסוף שהרצח שחקר היה בגלל התנגדותו של הנרצח לסוג מתוחכם זה של קניבליות.

הבלש ת’ורן, שגילה כעת הכל, צועק לחבריו השוטרים את התגלית המדהימה בסיום הדרמטי, שמאז צוטט רבות. בסיום הוא נפצע קשה בקרב עם רוצח שכיר שהוא שומר הראש של איש האליטה שנרצח, ונילקח למרפאה כשהוא צורח “סוילנט גרין זה אנשים!”

צפו בסצינה:

האם מישהו יאמין לו? האם למישהו יהיה איכפת? איננו יודעים, אבל התשובה היא כנראה שלילית, שהרי צריך להאכיל את האנשים במשהו.

בסרט לאיש לא איכפת ממצב העולם הקשה חוץ מסול, הדמות של רובינסון, שמבכה את מה שהיה ואבד. זה מה שכולם מורגלים לו והם אינם מעלים על דעתם שאפשר גם אחר ושהיה אי פעם אחרת. הסרט כמובן נוצר כדי למנוע את העתיד הזה.

“שמש ירוקה” נגד “מלחמת הכוכבים”

ב-1977 יצא למסכים הסרט “מלחמת הכוכבים” של ג’ורג לוקאס, שנראה בעיני כל בעת הקרנתו הראשונית, וגם כיום, כניגוד האולטימטיבי לתיאורי העתיד הקודרים והיותר מדי מציאותיים של סוילנט גרין בסיפור, הלכאורה אופטימי (לכאורה כי בסרטים באים בסדרה התברר שזה לא בדיוק כך), על מלחמת בני אור בבני חושך בגלקסיה רחוקה. לאחריו במשך שנים רבות שוב לא היה מקום לסרטים עתידניים “מדוייקים” ופסימיים כמו “סוילנט גרין” בהוליווד, ולמעשה חוץ מכמה יוצאי דופן בודדים עד עצם היום הזה.

האירוניה היא ש”מלחמת הכוכבים” התבסס במידה רבה גם על סיפורי הקומיקס של איש החלל פלאש שגורדון, שאחד מכותביהם הראשיים, והמוכשר מכולם, היה לא אחר מאשר הארי האריסון.

פלאש גורדון וסוילנט גרין

אחד מסיפורי פלאש גורדון תיאר מסע בזמן שלו לעתיד שלאחר חורבן אקולוגי כמו זה שתיאר האריסון בספרו, ובו הוא מוצא פסל של הארי האריסון האיש שחזה את החורבן הזה.

הנה קטעים מהסיפור שצייר דאן בארי לפניכם: -#

“Hari Hari” (5/27/89 to 8/22/89)

קטעים מסיפור על פלאש גורדון המגיע לעתיד שהוא כמו סוילנט גרין ובו הארי האריסון הוא נביא

שנת 2022 של סוילנט גרין במבט משנת 2022  

במבט  מהיום, 50 שנה לאחר יצירת הסרט, באופן כללי הוא בינוני, אבל יש בו כמה דברים טובים. הוא מצליח ליצור בצופה תחושה של עתיד ללא מקום פנוי, במיוחד בסצינת דיכוי האוכלוסייה בידי יחידה של שוטרים.

הבעיה של הסרט היא שהאוכלוסייה נראית צייתנית מדי, ואין בה תחושת איום, וסכנה של אנרכיה אמיתית שעלולה להתפרץ בכל רגע ממי שעלולים להיות איום על המשטר ועל האליטות. הם פשוט שם ברחובות.  

אין ספק שמבחינה קולנועית המשפט האחרון “סוילנט גרין זה אנשים” הוא חזק.

ככל הנראה הדבר הנורא ביותר בסרט הוא שהוא כבר מתממש. מה שאנו רואים בו זה ארה”ב שנהפכה למדינת עולם שלישי, מעין הודו. האמת היא שבהודו הם חיים כמו ב”סוילנט גרין” מזה שנים רבות, אולי עוד מלפני שנכתב הספר של האריסון בשנות השישים של המאה הקודמת, ובתנאים גרועים הרבה יותר.

לאורך השנים היו דיבורים על יצירת גירסה חדשה ומעודכנת של “סוילנט גרין”, אבל זה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה, כי העתיד האמיתי בבירור לא הולך להיות כמו סוילנט גרין.

כאשר הגיעה שנת 1999 היו במדינת ניו יורק כולה 18.2 מיליון איש, ובעיר ניו יורק היו 4.7 מליון איש. הרבה פחות מה-21 מליון שחזה האריסון. אוכלוסיית העולם הגיעה אז לכ-6.4 מליארד איש. פחות, אם כי לא הרבה פחות, מהשבעה מיליארד שחזה האריסון.

כיום, ב-2021, יש בניו יורק קרוב ל-9 מיליון איש. רבע מה-40 מליון שחזה הסרט, אם כי בכל המדינה יש 20 מליון, כלומר מתקרבים לתחזית שהייתה להאריסון לגבי ניו יורק ב-1999. אוכלוסיית העולם כיום היא כ- 7.9 מיליארד איש, יותר מהמספר שאותו חזה האריסון לשנת 1999 בספרו.

אבל היום, כשאנו מתקרבים לשנת 2022, שוב אין חשש להתפוצצות האוכלוסין. כל המחקרים מראים שברחבי העולם האוכלוסייה מזדקנת ויש ירידה משמעותית במספר הילדים שנולדים.

נהפוך הוא, אנחנו הולכים בעשורים הבאים לירידה באוכלוסייה לאחר שהגיעה לשיא כמו שחששו האריסון ואחרים.

לעומת זאת, כל החששות האחרים שהיו ליוצרי הסרט, על פגיעה בטבע ובמשאבים הטבעיים של כדור הארץ, הכל כידוע התממש ויותר מכך, ויש מקום לחששות כבדים בעניין הזה בעתיד. כך שסוילנט גרין לא איבד מהרלבנטיות שלו גם ב-2022 האמיתית.


[1] לעברית תורגם ספר אחד של הרי הריסון “פצצת החלל”, בתרגום שלמה גונן, הוצאת שלגי, 1984. מותחן עכשווי על רקע המירוץ לחלל, שתיאר מאבק לעצור חללית רוסית–אמריקנית שעומדת להתרסק על כדור הארץ. תורגמו גם שני סיפורים שלו: “מלך הכביש” בתרגום בני גרינברג בפנטסיה 2000 מספר 30 ב- 1982, וסיפורו הקצר הידוע ביותר “חוצות אשקלון”  בתרגום של מוניקה שדה בגליון של פנטסיה 2000 מספר 38 ב-1983.

כן תורגמו סיפורים שונים של פלאש גורדון שאותם כתב “הארי האריסון ותוכלו למצוא כמה מהם ב”יקום תרבות “.

למשל את

כובשי החלל האמיצים”.

צפו גם

האזינו להרצאת המשך של אלי אשד למאמר זה על הסרט “סוילנט גרין ” ועל נסיונות הקולנוע לחזות את העתיד.

סרט דוקומנטארי על סוילנט גרין

ביקורת על הסרט

משפחת סימפסון וסוילנט גרין:

2 תגובות

  1. בעיתון “האר. פורסם מאמר של אורן שמיר” על הסרט” סוילנט גרין”
    שמש ירוקה” ניבא שב-2022 העולם יהיה מזוהם והעניים יאכלו זה את זה – וצדק חלקית
    לפי הסרט “שמש ירוקה” הדיסטופי מ-1973, העולם ב-2022 צפוף, פערי המעמדות מרקיעי שחקים ולנשים אפשר להתייחס כאילו הן ריהוט. מבט מחודש ביצירה מגלה עוד כמה נבואות מעניינות.

    https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.10550933

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − 5 =