משה גרנות סוקר רומן זיכרונות מרתק של היוצר היהודי-סרבי ג’ורג’ה לבוביץ’ (1928-2004), ניצול אושוויץ שעלה לארץ בעת מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר, וחזר אליה.

המערכת

על SEMPER IDEM [תמיד אותו דבר], מאת ג’ורג’ה לבוביץ’. מסרבית – דינה קטן בן-ציון. כרמל 2019, 339 עמ’

כריכה קדמית של semper idem תמיד אותו דבר, ספרו של ג׳ורג׳ה לבוביץ׳
כריכה אחורית של semper idem תמיד אותו דבר, ספרו של ג׳ורג׳ה לבוביץ׳

דינה קטן בן-ציון זיכתה אותנו בתרגום של רומן זיכרונות מרתק משל יוצר יהודי-סרבי נפלא – ג’ורג’ה לבוביץ’. עיצוב הדמויות באוטוביוגרפיה קטועה זאת, סקירת המאורעות מלפני מלחמת העולם השנייה ובעת התרחשותה, ותיאור הזירות לאירועים אלה בזגרב, סומבור שבקרואטיה, ובודפשט שבהונגריה, מעוררים השתאות אל מול הכישרון הספרותי שנחשף בספר.

אסקור בקצרה את המאורעות המוזכרים בספר ואת הדמויות הפועלות: הדובר בגוף ראשון הוא ג’ורג’ה עצמו מהגיל הרך ועד גיל חמש-עשרה, כאשר נשלח, יחד עם שאר היהודים בסומבור, אל מחנה ההשמדה אושוויץ. אקדים ואספר שהוא ניצל מגורלם של המוני היהודים שמצאו את מותם במחנה השמדה זה בכך שבהחלטה של רגע התגנב ממדור הילדים, שנועדו לתאי הגזים, אל מדורם של בעלי המלאכה, שנועדו לעבודת פרך.

ובכן, הילדות הרכה של ג’ורג’ה הייתה נפלאה, ממש גן עדן: הוא אהוב על ידי אימו ועל ידי האומנת היפיפייה דדי. הסובבים אותו מתפעלים מידיעותיו ומבדיחותיו (יודע שמותיהם של פרחים ושל קבוצות הכוכבים בשמיים). אימו, תרזה לבית זיידנר, אמנם התגרשה מאביו, אבל מצליחה לשכנע בנקאי להלוות לה כסף כדי לפתוח פנסיון (לא כשר), ומתפרנסת בכבוד (בנוסף לדמי המזונות מבעלה הגרוש). גן העדן הזה הולך ומתפוגג כאשר ברגע של חוסר תשומת לב של האומנת, הילד נופל לתוך בור בגן ציבורי. איש זר בשם אנדרייה בוכנוואלד מביא אותו למרפאה, ולימים האיש הזר הזה הופך להיות בעלה השני של אימו. האיש אינו מפרנס, אבל עושה את כל עבודות הבית בזמן שאשתו מנהלת את הפנסיון. האם מתוארת כמשכילה, והמחבר טורח לסקור את הספרים שהיא קוראת והיצירות המוסיקליות הקלאסיות שהיא מנגנת, ואילו אנדרייה לא סיים בית ספר, אבל האישיות שלו מהלכת קסם על הילד ג’ורג’ה. הוא מסור בלב ובנפש לאימו, וסועד אותה בחולייה, שבעטיו היא נאלצה לסגור את הפנסיון שפתחה, ולהתחיל להתפרנס משיעורי פסנתר לילדי העשירים.

מעשה ביש אירע לבעל הבטלן הזה: דוד מאמריקה מוריש לו 400 מיליון דולר (כך מצהיר עורך דין של השגרירות האמריקאית). כל העולם ואשתו מתנפלים עליו שיתרום, שייכנס לעסקים מפוקפקים, עד שמסתבר כי אותו דוד נוכל חייב למס הכנסה סכום עתק, ולכן מה שנשאר לו להוריש אינו יכול לכסות את עמלות הטיפול בצו ירושה. מכאן ואילך עולה ומתגברת שנאת יהודים שמקבלת ממדים מפלצתיים – מאשימים אותו בנוכלות “יהודית”, מתנכלים לו, כותבים על קירות הבית גידופים נגד היהודים. הוא נקרא למשטרה לחקירה אלימה – לאן נעלם הכסף? האם מתחננת בפני שופט לשחרר את בעלה החבול. בעל הבית דורש, מתוך דאגה לרכושו, כי ייצאו מביתו, ומסתבר שאין להם לאן לברוח, כי בכל מקום האב החורג נחשב ליהודי נוכל שדינו חרם. דודתה של האם, פאולינה, מוצאת לה עבודה אצל רוזן איטלקי בעל טירה ליד אגם קומו. האם ובעלה מוכרחים להגר לשם, אבל האב, הבעל הגרוש, אינו מסכים שהבן יעזוב את גבולות המדינה. האם החורגת, מריה, גויה הונגרייה, מוכנה שאחיו, הגדול ממנו בשנתיים, יגור אצלה, אבל לא ג’ורג’ה, ולכן הוא נודד מבית לבית: אצל הסבא אדולף, האלמן מאשתו הלנה ונשוי לגרמנייה קתולית, אצל הדודה יוהאנה ובעלה האדוק בלה ואגנר, וכן בתקופות קצרות בבית אביו. מסתבר שבטרם נכנס לכיתה א’, גורג’ה קורא ספרים, ומתעניין בסודות החיים והמוות, כפי שיובהר בהמשך. ילדות מתאהבות בו, אבל הילדה ברנקיצה, הגדולה ממנו בשנתיים, אשר לימדה אותו לקרוא, לוקחת בעלות עליו, ולא מרשה לאף ילדה אחרת לנשקו. בבית הספר מתאהבת בג’ורג’ה נערה יפה בעלת שיניים בולטות (לכן הוא מכנה אותה מיני מאוס) שמשלמת עט נובע לנערה אחרת כדי שתסכים להתחלף איתה במושבים, כך שתוכל לשבת על ידו. הוא איננו רוצה בחברותה, ואינו נענה להזמנות שלה ללכת איתה לקולנוע, אבל כשהיא מגורשת (הקרואטים וההונגרים גירשו את הסרבים מהעיר), הוא נפרד ממנה בצער ונותן לה מתנת פרידה שעון שקיבל מתנה מבלה ואגנר.

ג’ורג’ה הוא תלמיד מצטיין, ואפילו מכין שיעורים במקום אחיו הבכור, שהלימודים לא היו בראש מעייניו. הוא שולט כבר בילדותו הרכה בסרבית, הונגרית, וגרמנית (שלמד מלאורה, סבתו החורגת), ולימים הוא לומד גם צרפתית ולטינית.

סבא אדולף היה עשיר מופלג, שהפסיד את מירב כספו בבורסה (כנראה במשבר 1929). בכסף שנותר לו הוא קונה בית עם בוסתן בפרוור העיר סומבור, מסייע לבנו מתיה, הנשוי לאירנה, לרכוש חנות לתיקוני רדיו, לבתו אליזבת לרכוש חנות אופנה, ואילו לבן רודולף, ולתרזה, אימו של ג’ורג’ה, הוא לא מוכן להעניק דבר. לגבי רודולף יש לאדולף הסבר – זה מבזבז את כספו ביין, אבל מדוע מנע את טובו מתרזה, אין בספר הסבר.

פאבלה, אביו של ג’ורג’ה, הוא במאי מאוד מוערך בתיאטרון של סומבור, ועד בודפשט הגיע שמו לתהילה. למריה, אשתו ההונגרייה, האם החורגת של ג’ורג’ה, יש סלון תפירה.

הילד, ואחר כך הנער, ג’ורג’ה מתמודד עם שאלות הרות עולם: מהו המוות? האם יש הישארות הנפש (אנדרייה, אביו החורג, סבור שאין, אנחנו באנו מן החידלון, וחוזרים אליו)? האם יש אלוהים? האם הוא אדיש? האם הוא רשע? האם ייתכן שהיטלר הוא מטה זעמו של האל? פליט מפולין שראה במו עיניו כיצד גרמנים יורים בכל היהודים בכפרו, כולל ילדים קטנים, מגיע למסקנה שהאל עיוור, חירש, ואילם. ועוד שאלות נשאלות במחברת: מדוע האנושות חוזרת על אותה איוולת ועל אותו הרוע דור אחר דור? לכן כנראה העניק הסופר לחיבור שלו את השם SEMPER IDEM – שפירושו תמיד אותו דבר. זאת כתובת לטינית שהייתה על קיר כנסייה בסומבור. באמת הרי האנושות חוזרת על אותה איוולת ועל אותו הרוע דור אחר דור, אלא שהפעם הרוע שבר שיאים. שאלה אחרת (שבה התלבט בזמנו הרמב”ם): אם האל יודע מראש מה יקרה לאדם, מה טעם להעניש את החוטאים, הרי הם כפויים לחטוא?

דודה יוהאנה מעניקה לג’ורג’ה מחברת, בה הוא כותב את הגיגיו, את אמרות הכנף של אביו, אביו החורג, וסבו. במחברת זאת הוא מגיע למסקנה שהאל איננו קיים. בין אמרותיו של אנדרייה, אביו החורג: הנאצים הם חיקוי של בני אדם, בעלי כוח של תנין ורגישות של חולדה. ג’ורג’ה כותב במחברת גם דברי חוכמה של חבריו, ביניהם דבריו של קאפי, התמה על כך שבעלי חיים הורגים כדי לאכול, אבל בני האדם הרי אינם אוכלים בני אדם, מדוע הם הורגים אותם?

סופם של גיבורי הספר הזה, המשפחה המורחבת, הידידים, והקרובים, היה כסופם של מיליוני יהודים באירופה: אביו ואביו החורג נהרגו בגזרה המזרחית של מלחמת העולם (נשלחו לעבודות כפייה לסיוע לצבא ההונגרי הפולש לברית המועצות), סבא אדולף נרצח, האם תרזה התאבדה באושוויץ, אליזבת כנראה נחנקה בגז באושוויץ, בלה ואגנר ניסה להציל עצמו כבעל מלאכה (שען), אך נספה. שרדו מעטים: האח הבכור של ג’ורג’ה, ג’ורג’ה עצמו, שברגע נדיר של הכרעה התגנב למדור בעלי המלאכה במחנה ההשמדה, שרד את צעדת המוות, וכשחזר לעירו מצא את בתי היהודים תפוסים על ידי מקומיים. שרד גם דוד סטוואן, בעלה של אליזבת, אחותה של האם, שנאסר משום שחבר הלשין עליו שהתבדח על המשטר. בזמן שהגברים היהודים גויסו לעבודות פרך בחזית, הוא שהה בבית הסוהר, היה אהוד על סוהרים ואסירים, לא הלשינו עליו שהוא יהודי, והוא הצליח לשרוד במאסר עד השחרור בידי הרוסים. שרדה גם משפחת חברו של ג’ורג’ה קאפי, שהתחפשה לנוצרים והתחבאו בבודפשט, שם לא מכירים אותם כפי שמכירים כל אחד בעיר קטנה כמו סומבור.

מסתבר שהאנטישמיות הנאצית מצאה בקרואטיה ובהונגריה מצע מוכן להשמדת יהודים: ילדים בכיתה ד’ מכים את ג’ורג’ה בתוך מרתף יין מטונף, קושרים אותו, משתינים עליו, מתכוונים לחתוך אותו בסכין. לעזרתו מגיע עובר אורח ומבריח את הפורעים הקטנים. פורעים אחרים קושרים בן של רופא יהודי, יורקים ומשתינים עליו, מורחים אותו בצואה. המשטרה לא עושה דבר “כי אין ראיות!”. ינייה, חברו של ג’ורג’ה, שורף את המועדון של הפשיסטים, אך לא סותם את הפה, ובעקבות כך הפורעים קושרים אותו, ומשאירים אותו חבול וקפוא, מה שגורם לנמק המחייב כריתת רגליו. שוב, המשטרה לא עושה דבר כי לפורעים היה אליבי.

לפני האירוע הזה אנו מתוודעים לקורותיה של פרידה, חברה של קאפי, שהגיעה מברלין. היא מתארת, כנראה, את ליל הבדולח, בו שפכו על אביה בנזין והציתו אותו. בבית הספר מגיע מורה להיסטוריה עם אקדח, וקובע כבר-סמכא שהיהודים אשמים במלחמות וברעב, ושהם צמאים לדם נוצרים. לאחר “השיעור” הזה כל חבריה לכיתה מכים ומגדפים אותה. גם בבית ספר של ג’ורג’ה יש מורה אנטישמי, מורה לפיזיקה שקורא ללוח לתלמידים היהודים ושואל אותם שאלות המתאימות לרמה של אוניברסיטה כדי להוכיח שהיהודים מטומטמים.

בינואר 1942 ערכו יחידות מקומיות של הצבא, הז’נדרמריה, והמשטרה, רצח וביזה ששיאם היה טבח המוני ביהודי נובי סאד. נרצחו 1300 נפש, מהם 900 יהודים. אירוע הדמים הזה קיבל את השם “ראציה” (המצוד הגדול), והוא בוצע לאחר דרישות מפקדי צבא וראשי מינהל באזור שביקשו “לטהר” את האזור מ”יסודות זרים ובלתי מהימנים”, דהיינו סרבים ויהודים. על פי הכתוב בספר, גופות הנרצחים נזרקו אל מתחת למעטה הקרח בדנובה. הטבח נפסק בלחצם של גורמים מתונים.

בזגרב מחרימים את הדירה המפוארת של דודה פאולינה, כי ליהודים אין שום זכויות. כשהיא מעיזה פנים מול קצין המשטרה הבוסני, שוחטים אותה. בסומבור אוסרים את ראשי הקהילה, ומוכנים לשחררם רק בפדיון של מיליונים. זולטן, החבר של רוזליה (בתה הממזרה של שרלוטה, אחותה של מריה, האם החורגת של ג’ורג’ה) אינו מוכן לקנות במגדנייה של יהודים, כי הם שותים דם של תינוקות נוצרים, ומשתמשים בארס של נחשים. ג’ורג’ה מגיע למסקנה שבאנטישמיות אין הבדל גדול בין שוליית ספרים (זולטן) ובין גנרל: אביה של ביאטריקס, נערה שמאוהבת בג’ורג’ה, הוא גנרל בחיל המודיעין ההונגרי (מקבילו של הגסטפו הגרמני), והוא מאיים על ג’ורג’ה שיפסיק להיפגש עם בתו, אחרת יבולע לכל המשפחה. כשג’ורג’ה שואל איך אני אסביר את זה לבתך? עונה לו הגנרל: תשקר, הרי היהודים יודעים לשקר.

לימים הנערים היהודים מגויסים לעבודות כפייה, וממונה עליהם מפקד סדיסט שכל תכלית תפקידו הוא למרר את חייהם.

לבוביץ’ לא זכה לסיים את הרומן האוטוביוגרפי הזה, ובוודאי לא הספיק לערוך אותו, על כן נשארו מספר שאלות שהקורא אינו יכול למצוא להן תשובה, למשל העובדה שג’ורג’ה נוסע לבודפשט, למרות שהוא מגויס לעבודות כפייה.

הספר ריאליסטי ברובו, אבל יש בו גם גלישות למיסטיקה: סבא יוסף (בעלה הראשון של מריה מבודפשט) מופיע בהזיות של ג’ורג’ה, למרות שלא זכה להכיר אותו. הסבא הזה לא הקפיד בחובות הדת, אבל הכול ידעו לומר שהוא יודע לנבא עתידות. הסבא הזה מופיע בהזיות של ג’ורג’ה פעמים רבות, ובעקבות זאת ג’ורג’ה חוזה את מאורעות העתיד: את מותה של חברתו ברנקיצה ממחלת הדיפטריה (מדמיין את דמותה חרותה על ידי סתת אבן שמדומה למלאך המוות); הוא חוזה בדמיון את מוראות השואה (אנשים נידונים למוות, עצמות אדם, הטובין שהנאצים אספו מהמומתים – שיער, משקפיים, מזוודות עליהן רשומים שמות); מנבא את מותה של היפיפייה מגדלנה האס בפוגרום נובי סאד, שם נרצחו 2000 סרבים ויהודים; רואה בחזון כי אביו מת, חודשיים לפני שמודיעים על כך רשמית; חוזה מראש שהמשפחה תצטלם, וכמעט כולם יושמדו.

אני רוצה לקוות שאילו לבוביץ’, הסופר הנפלא, היה זוכה לסיים את הספר ולערוך אותו, היה מוחק את “הנבואות” האלו, כי למדנו כבר מכתבי הקודש כי הנבואות המתקיימות הן אלו שבדיעבד, וכאשר יש תיעוד – אין סיכוי לנבואה להתממש (למשל נבואת חולדה הנביאה למלך יאשיהו, ונבואת הנביא ירמיהו לגבי סופם של המלכים אליקים וצדקיהו).

עניין נוסף שהיה ראוי לטיפולו של המחבר, אילו זכה בכך, הוא עניין השמות: ביצירה זאת יש אינספור גיבורים של המשפחה המורחבת, בני הזוג, שכנים, אנשי ממשל, מורים, תלמידים, חברים של ג’ורג’ה, וכו’. לכל אחד יש שם “נוצרי”, וגם שם “יהודי”, ויש גם שם חיבה, וגם קיצור וכינוי הקשור באופיו, כגון דמיון לשחקנים, לבעלי חיים, וכדומה. הקורא מחויב להכין טבלה עם השמות השונים של הגיבורים כדי להתמצא בעלילה. 

המוטו המתאים ליצירה הזאת נמצא במשמעות של תמונת “סוף הדרך” התלויה בחדרו של האב. ג’ורג’ה מרבה להסתכל בתמונה זאת, ומחפש בה משמעויות הקשורות בחיי בני האדם, בכלל ובחיי היהודים בפרט.

מה שמושך את ליבו של הקורא הוא העוצמה הנשית המתוארת בספר: דודה פאולינה מגרשת את בעלה הראשון, וקובעת שגברים אינם מועילים, ורק מחרחרים מלחמות. למרבה הפליאה היא מתאהבת בנהג חשמלית, שרחוק מלהיות בדרגת העושר והאינטלקט שלה. אמו של ג’ורג’ה היא המפרנסת את בעלה, והוא מטפל במשק הבית. גם אחותה, אליזבת, מנהלת עסק ביד רמה. אחיותיה של מריה, סבתא מצד אבא, לבית הרצוג, המכונות בספר בשם “ההרצגובינות” (הרצגובינה היא חבל ארץ הצמוד לבוסניה, ואין חיץ גיאוגרפי ברור ביניהן), קובעות שג’ורג’ינקה, בתם של יוהאנה ובלה ואגנר, שהתאהבה בקצין סרבי יפהפה, תופרד ממנו מייד, ותישלח לבודפשט, שם תינשא למהנדס. ה”הרצגובינות” גם קובעות כי האח הגדול של ג’ורג’ה (שמשום מה איננו מוזכר בשמו, גם שמו “הנוצרי” של המחבר לא מופיע בשום מקום בספר), שאיננו מצליח בלימודים – ילמד מקצוע. מרתק לדעת שבמחצית הראשונה של המאה העשרים ביוגוסלביה היה לנשים מעמד שבמזרח התיכון נשים יכולות רק לחלום עליו.

למרות ההסתייגויות שרשמתי לעיל, מדובר בספר מרתק, שיש ללמוד ממנו הרבה על נפש האדם, על החיים הבלתי אפשריים בגולה, וכן גם הרבה פרטים היסטוריים שראוי כי נכיר ונפנים.

קיראו גם

פרטים על ג’ורג’ה לבוביץ

האם נדע לזהות אותות אזהרה שנשלחים אלינו? עופרה עופר-אורן על הספר

אוטוביוגרפיה ממבט ילדי: חבצלת פרבר על הספר

הפוסט הקודם“הנאצי הטוב” – על הסרט התיעודי”שפאר בדרך להוליווד”
הפוסט הבאהאביב הטרגי של המזרח התיכון
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש + 10 =