לפניכם פרק מספר מתוכנן שהועלה ברשת כפרוייקט מימון המונים ושנותן הצצה אל עולמם האפל של ההאקרים, פצחני המידע, ומסביר את מניעיהם. זהו ספר פנטזיה המכיל אירועים שהתרחשו בעולם ופורסמו בעיתונות, ומציג אותם מנקודת מבטו של פצחן.

מתקציר הספר “על פי פרסומים זרים”, ספרו של פאביו ליאור רחמים, עריכה יאיר בן־חור:

בכל רגע נתון נפרצים מיליוני מחשבים ברחבי העולם! ההאקרים המסוכנים ביותר בעולם פורצים למחשבים, מצלמות, מכשירי סלולר, מקררים, מזגנים, והכי מסוכן לתודעה. הם שולטים בהכל בלי ששמתם לב! את זהותם לעולם לא נדע, הם מסתובבים בקרבתנו, ממש קרוב אלינו, מולנו, יכול להיות שהם ישנים לצידנו ועובדים איתנו.

פאביו ליאור רחמים הוא סופר ילדים. ב־2018 הוציא לאור את ספרו הראשון “סיפור שאין לו זנב“, לאחר לידתה של בתו הבכורה, מיכאלה. אל הספר צורפה חוברת צביעה לילדים.עוסק באבטחת מידע, טכנולוגיה, בעל בלוג אבטחת מידע, ובכתיבת ערכים בוויקיפדיה.

כריכת ספרו של פאביו ליאור רחמים ״על פי פרסומים זרים״
כריכת ספרו של פאביו ליאור רחמים ״על פי פרסומים זרים״

זהו, אחרי יותר מעשר שעות טיסה, סוף־סוף נחתנו. אסיה, מדינה קטנה, אחרי חצות אין כלב בחוץ והסיכוי למצוא מונית שואף לאפס.
ניצלתי את כישוריי החברתיים והשליטה בשפה המנדרינית כדי לתפוס מונית ולזכות בעדיפות על פני תיירים אחרים.
לפניי עוד נסיעה ארוכה והנהג בקושי מדבר, אסור לי להירדם, אני מזכיר לעצמי ומייחל לרגע שבו אגיע אל בית המלון.

הלילה ארוך ואני לא יודע למה לצפות, הכנסתי את כרטיס הסים אל הטלפון הייעודי שהכנתי והתחלתי לספור לאחור.
החשש למצוא מרגלים והפחד להיתפס עוררו בי דאגה רבה, ולכן החלטתי להגיע ללא הציוד שלי אלא לקנות חדש, כזה שישמש למבצעים מקומיים ובסיומם אזרוק לפח.
גם אם נתפסים אי אפשר לחזור אחורה וההיסטוריה נכתבת על דיסק שלעולם לא יימחק, לא משנה כמה נשתדל.

הטלפון צלצל, כבר כמעט ארבע לפנות בוקר. זה היה יאנג, סוכן המודיעין שהזעיק אותי אל היעד בדחיפות רבה באמצע חודש יוני ללא התראה מוקדמת.
יאנג היה בחור נחמד. מעולם לא ראיתי אותו וכנראה גם לעולם לא אראה, זה לא עניין אותי, באתי לעשות עבודה, להרוויח כסף וללכת. בסך הכול רוב “חבריי” בלתי נראים או בזהות בדויה.
הוא הסביר שבתקופה האחרונה הם נתונים תחת איום שמסכן את קיומם כמדינה עצמאית ומחזיק במידע מודיעיני על אודות פעולה צבאית רחבה שעומדת להתרחש בתוך שלושה ימים עד לשבוע מהיום.

ידעתי שלמדינה הקטנה שבה אני נמצא אין שום סיכוי מול האויב הענקי שהיא ניצבת מולו, האופצייה הצבאית לא נמצאת על השולחן מבחינתנו וסיפור דוד וגוליית הזכיר לי שעם קצת תחכום אפשר להצליח.
הבנתי מייד שאני חלק ממלחמה מודרנית: פעולות סמויות בין מדינות ומלחמות אלקטרוניות עשויות לשנות גבולות ואף למחוק אזורים שלמים על פני האדמה.

לא בזבזתי זמן, התחלתי לחקור את השטח. למזלי, גבולות המדינה היו ימיים והיה קשה להגיע באמצעות חיל רגלים, אך היו אפשרויות אחרות.
באמצעות שירותי המפות מצאתי את הבסיסים הימיים והאוויריים הקרובים ביותר אל המדינה ובעזרת שירותי מעקב הזמינים באינטרנט עקבתי אחרי התנועה הימית והאווירית של מדינת האויב בכל רגע נתון.
כל חריגה שאינה אזרחית או כזו שלא תוכננה מראש הוכנסה אל רשימת איומים פוטנציאליים.

ידעתי שעבודה מהירה לא תועיל לי, לכן השקעתי רבות עד שמצאתי תנועה חריגה של מטוסי קרב ואוניות שהגיעו אל אחת מערי החוף והתקבצו שם.
לא ברור מה הם מתכננים אבל ידעתי שאני חייב לעצור בעדם, או לפחות לעכב אותם עד שמחלקת ההגנה תספיק להתארגן או להשיג גיבוי ממעצמה של צד שלישית.

מה לעשות עכשיו? שאלתי את עצמי. נקרעתי במחשבות על חוסר ההצלחה ובמוחי ניקרה השאלה כיצד להיכנס אל תוך הבסיס.
אתרי המדיה החברתית הם פלא של ממש, הם מספקים את הסחורה כמעט בכל הפעמים שחיפשתי מידע. הגאווה הלאומית של צבא האויב והרצון להשתייך ולתעד חושפת לפניי ידע רב שערכו לא יסולא בפז.

בום! צעקתי. לא, עדיין לא תקפו אותנו, אך זאת הייתה התפרצות של שמחה. מצאתי חבורה של חיילים המשרתים בבסיס המדובר שערכו סדרת תמונות יחדיו, כאלה שאפשרו לאסוף מודיעין ולקבל תמונת מצב על אודות המשרתים בבסיס ותפקידם וגם לחבר בין התמונה האווירית לזו שבקרקע.

חמישה עד שבעה חיילים עומדים מחובקים במדי הכוחות המזוינים של מדינת האויב התוקפת, לכל אחד מהם חזות דומה, מדים שונים ונשק אימתני. הבחור עם כובע הטבח עניין אותי יותר מכולם, לא בגלל שאני אוהב אוכל אלא בגלל שהבנתי שהוא יהיה קלף המפתח שלנו ומי שיוביל אותי פנימה.
לשמחתי, החבר’ה האלה העלו לא מעט תמונות וכולן היו מהימים האחרונים. כיאה לטכנולוגיה של מעצמה אדירה, איכות התמונות הייתה נהדרת ובעזרתן הצלחתי ללמוד על סגנון האכילה שלהם ואפילו לראות חלק מהמטבח. גם קראתי כמה פוסטים, ומהם למדתי שבכל יום בשעת ערב קבועה נערכת ארוחת ערב חגיגית בנוכחות כל החיילים.

המשכתי לחקור ושאלתי את עצמי היכן יכולים להיות אזורים מתים. האם כל החיילים חייבים להתייצב? מה קורה עם אלה שבחמ”ל? מתי הטבח עצמו אוכל? האם המטבח נסגר מתישהו?

סבתא שלי הזכירה לא מעט פעמים בחייה שהצבא צועד על קיבתו ושיעילותו של חייל רעב תהיה נמוכה יותר מזו של חייל שבע. המשמעות הנסתרת כאן היא שיעילותו של חייל חולה תהיה אפסית!
על פי הערכה גסה, בבסיס הזה שירתו מעל אלף איש, אומנם לא כולם היו לוחמים אבל כולם אהבו מאוד לחגוג.

התמונות והחומר המודיעיני שאספתי סייעו לי בהכנה וגיבוש של תוכנית פעולה: אפרוץ למקרר הראשי, אשנה את הטמפרטורה לחימום לכ־40 מעלות במקום קירור של מינוס וכך אגרום לאוכל להתקלקל – ולקראת הבוקר אחזיר לטמפרטורה הרגילה.
אני מאמין שהטבחים לא יבחינו באוכל המקולקל, וגם אם כן הם לא יזרקו כמות גדולה כל כך של אוכל מכיוון שהם עלולים להיענש.
לאחר שהחיילים “ייהנו” מהארוחה ה”טעימה”, הם יקלקלו את הבטן, לא יוכלו להילחם והמבצע יבוטל או יידחה – דבר  שיאפשר להפעיל ולשנע את כל מערכות ההגנה ולהשיג תמיכה דיפלומטית מאחת המעצמות הגדולות.

לאחר שהחלטתי על אופן הפעולה, התחלתי לפעול. אבל מי הקורבן הראשי, אתם בטח שואלים. כן, זה הטבח שהזכרתי מקודם.
פתחתי חשבון פיקטיבי במדיה החברתית שהחיילים השתמשו בה, שמתי תמונת פרופיל אטרקטיבית של בחורה יפה ומושכת שמצאתי באתר שיוצר דמויות באמצעות בינה מלאכותית, הוספתי הרבה מאוד פרטים אישיים ותמונות, והשתדלתי להדגיש את המכנים המשותפים כדי להשפיע על הרושם הראשוני שיקבל הטבח.
כנראה בחרתי דמות מוצלחת מדי או שזאת חרמנות של לפני מלחמה, כי מספר החברים גדל בכל רגע וקיבלתי עשרות בקשות חברות.

עם אור ראשון שלחתי לקורבן האולטימטיבי שלי בקשת חברות, וזו אושרה כמעט מייד אחר כך.
נערות פיתוי תמיד היו נשק מוצלח בעבר, בהווה ואני בטוח שגם בעתיד. הודעה ממנו לא איחרה לבוא, וכעת החל שלב ההיכרות ובו אוכל להתרכז באיסוף מידע רב ככל האפשר.

המטרה הראשונה הייתה לגרום לו להוריד אפליקציה זדונית שתאפשר לי להתחבר אל המכשיר הסלולרי שלו, לגנוב הודעות, אנשי קשר ולצלם את הבסיס באמצעות המצלמה שלו.
לא רציתי למהר. היה חשוב שהוא יבטח בי אבל כנראה ציצי מסנוור עיני חכמים – הוא הוריד את האפליקציה והתקין אותה מהר יותר ממה שחשבתי.

למרות שכבר השגתי את מבוקשי השקעתי רבות בקשר המזויף הזה, בעיקר כדי שלא יחשוד בי ויתריע על זה וגם כדי שיזכור רק את שהתרחש לאחרונה.
רשימת אנשי הקשר הייתה ארוכה, מאות מנות טעימות נמצאו בגלריית התמונות שלו, חבריו הקצינים שאיתם נהג להתכתב לא נמנעו מלדבר איתו על מידע רגיש ולחשוף לפניו פעולות סודיות.

לרגע אחד הרגשתי ממש אחד מהחבר’ה, הפכתי להיות “חייל מן המניין” והכול התקדם לפי המתכון של תבשיל חריף המתחמם על אש קטנה.
הדלקתי את המצלמה והתחלתי לתעד כל פרט. חיפשתי היכן נמצא האוכל, למי יש גישה? האם הגישה חופשית? וגם פרטים יבשים כמו שמות של מותגים ודגמים.
אפשר להגיד שהעבודה במטבח הייתה מעניינת ונחשבה לחוויה קולינרית בעיניי, אפילו למדתי כמה מתכונים נחמדים, אך לא לשם כך התכנסנו כאן.
ניסיתי לסרוק את הרשת שהקורבן היה מחובר אליה, ולמצוא את המכשירים החכמים שראיתי בתמונות הראשונות. מבחינתי החלק החשוב ביותר היה המקרר הראשי שבו מאוחסנים המאכלים הרגישים.

ניסיתי לגרום לטבח לשהות כמה שיותר זמן במטבח ובקרבת המקררים כדי שאוכל לסרוק אותם ולמצוא פגיעויות רלוונטיות. איך עשיתי זאת? פשוט מאוד! בכל פעם שהתכתבתי איתו ביקשתי שיכין תבשילי גורמה מסובכים, כאלה שייקח לו הרבה זמן להכין, וביקשתי תמונה, שהרי אם לא צילמת זה לא נחשב. שיטה זו אפשרה לי לסרוק את הרשת, למפות את כל הרכיבים ולמצוא פגיעויות. לשמחתי, מצאתי פגיעות שאפשרה לי להתחבר אל ממשק הפקודה של המקרר ולהריץ פקודה שתגרום לו להתחבר לאחד השרתים הציבוריים שלי שהכנתי מראש.

זה היה כאב ראש לא קטן מכיוון שהמדינה ממודרת ואפשר להתחבר רק אל שרתים של ספקים מורשים.
כעת, כל שנותר היה לטפל בטמפרטורות ולשנות אותן בהדרגה מכיוון שקל מאוד להבחין בבשר מקולקל, אך כזה שרק מתחיל להתקלקל קשה מאוד לזהות שכן הוא לא דביק ואין לו ריח.

צוות המטבח הגיע כהרגלו מדי בוקר בבוקרו בשעה קבועה והחל להכין אוכל לקראת סעודת הערב. הם ניגשו למקרר, הוציאו את הבשר המקולקל והחלו לבשל אותו מייד. כמות התבלינים שהשתמשו בהם סייעה לי לטשטש עוד יותר את הראיות.
בשעות הצהריים המוקדמות סיים הצוות את המלאכה והתחיל להכין את חדר האוכל לסעודה החגיגית בערב. ראיתי את “הבשר החם” מוגש בסירים מיוחדים שהונחו במיוחד על שולחנות החיילים.
מפאת חוסר זמן, תמיד נהגתי לאכול אוכל קר והיום אני באמת מבין מה הסיבה לכך.
עדכנתי את יאנג במתרחש וביקשתי ממנו להתחיל את המאמצים הדיפלומטיים.

סוף־סוף הגיע הערב והחגיגות היו בעיצומן, האוכל היה טעים ולא נשאר ממנו פירור – עוד ראיה טושטשה.
מבין השורות הבנתי שהחיילים מוכנים וממתינים לפקודה כדי להתחיל את התקיפה שתוכננה לשעות הבוקר.
מעט אחרי חצות החלו להתקבל בקבוצת הצ’אטים החטיבתית מאות הודעות על חיילים חולים: “הם העלו חום ולא מפסיקים להקיא”, טען אחד הקצינים והוסיף שלא יוכלו להילחם כך.
ככל שהלילה ירד מספר ההודעות הכפיל את עצמו עד שהבסיס הושבת כליל.
מובן שעדכנתי את יאנג בחדשות המשמחות, ובשעות הבוקר עזבו אוניות המלחמה והמטוסים את הבסיס והתפזרו בבסיסים שונים, בד בבד עלו דיווחים שהמאמצים הדיפלומטיים נושאים פרי.

המבצע נדחה או בוטל כנראה. הצלחנו במשימה. מה היה יכול לקרות שם? לעולם לא נדע.

קישור להדסטארט של הספר: https://headstart.co.il/project/58887

קיראו גם

אומגטון בלוג אבטחת המידע של פאביו ליאור רחמים

דף הפייסבוק של פאביו ליאור רחמים

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + 4 =