וירוס אבעבועות שחורות. מויקיפדיה
וירוס אבעבועות שחורות. מויקיפדיה

מהי מחלה? שאלה שאינה מנוסחת בבהירות. יש לשאול, מי את מחלה? או מה את מחלה? למעשה, צריך לראיין את המחלה, יש להתבונן מנקודת מבטה של המחלה: כיצד המחלה חיה ומתנהלת במצב צבירה של שקט סמוי, כיצד היא מגיבה בעת פריצה… האם היא רוצה לבוא, להתנחל, לתקוף, להשמיד ואולי רק לחיות בקרביים של בן-התמותה — דברי אלינו , המחלה!

אז מה את שחה? הם התיישבו על שרפרפים סביב שולחן הקש והריאיון החל (הרמקולים נפתחו והמצלמות תקתקו). אלא שהפעם קרה משהו מוזר. המחלה פתחה את פיה והחלה לדבר לפני שהמראיין הציג אותה או פלט שאלה ראשונה. היא לקחה את מושכות השיחה לידיה בלי אישור או רשות או הנחייה. האיש היה נבוך אך שתק והקשיב. לא ברור אם המאזינים והצופים שמו לב, אבל זה באמת לא חשוב.

“אפתח בבראשית. אתם, בני האדם, לפחות חלק מכם, בטוחים שהבורא (אלוהים, אל, השם, ריבונו של עולם… ועוד אלף כינויים בכל השפות, התרבויות והדתות) יצר אתכם, ובצלמו שלו, ומזה הכול התחיל מן הריק ועד לכאן ועכשיו. זה קרה לפני 5781 שנה בדיוק. אין בזה הרבה הגיון כי אתם יצרתם אותו והתמסרתם לו בחפץ לב גדול או קטן או בכלל לא. אבל זאת הבעיה שלכם. חלק אחר מכם, אלה שקוראים לעצמם הומו סאפיינס החליטו לקרוא לאנגלי אחד, צ’רלס דרווין (1882-1809) שפרסם את התנ”ך החדש “מוצא המינים” ב-1859 באנגלית (ולא בעברית או לטינית או ערבית), בשם “אבי תורת האבולוציה”, הוא האלוהים החדש, אבינו שבטבע! אבל גם זאת הבעיה שלכם. לעומתכם, אני, המחלה, נוצרתי מאז ומעולם על ידי מולקולות שנפגשו באופן אקראי לפני כ-14 מיליארד שנה בתוך הריק, ללא מעורבות של שום אל, שליח, משיח, נביא, או שרלטן מומצא כזה או אחר. מהמולקולות האלה נוצרו ערב רב של יצורים זעירים (חיידקים, נגיפים, ועוד מרעין בישין מזדמנים למיניהם), ואלה מולידים אותי בכל פעם מחדש באלף ואחת צורות אינסופיות, אז זאת אני המחלה ואני פה הרבה לפניכם, אז תנו כבוד!”.

המחלה השתתקה, הביטה במראיין והוסיפה: “עכשיו כשהכנסתי סדר בבלגן שלכם אני מוכנה לענות, להסביר, להתווכח וגם לנצח, שאל חבר ונען!”.
המראיין התעשת מקיפאונו, הנהן בראשו לכאן ולכאן, פנה לקהל, חזר למרואיינת, אמר תודה בהכנעה ופתח את פיו לשאול… אהה! שכחנו להסביר היכן אנו מופיעים, מהי הבמה ומהי ההזדמנות. ובכן, אנו מצויים באולפן ענק ומשוכלל שנראה כמו מוסד גלקטי. הבמה מאובזרת בכל טוב של העולם האלקטרוני הכי חדיש. הבמה עטורה בתאורות, מצלמות, רמקולים, מסכים, אוזניות, ופה ושם שמשיות ומסכות מנתחים, ועוד. האולם הענק בנוי כאמפיתיאטרון של שלוש מאות ושישים מעלות, וקהל האלפים יושב בכל מיני זוויות משונות מששת צידי הבמה, שעליה בסך הכול שני שרפרפים מפלסטיק זול ושולחנון קש דהוי, כאילו להדגיש את הניגוד בין הפוסט-מודרנה לצניעות ההיולית. והרי זה משודר בחי לרחבי הגלקסיה לעיני ואוזני מיליארדים של בני תמותה, רובוטים, אלים, אלילים, בעלי חיים, צמחים, ואלפי הרכבים של פרודות מחוללות מחלות, מגפות, וסתם שלשולים, שפעות, ומיני קדחת. וההזדמנות? הכרזת האו”ם על “יום המחלה הבינלאומי” בעקבות הכנעה של המגפה האחרונה של דור הנכדים של אותה קורונה ידועה לשמצה מלפני כמאה שנה. הפעם בעקבות המצאת הלייזר הננואידי והסלקטיבי של הקונסורציום “פייזר-וולקן-אמזון ושו”ת”, נו, טוב, היינו חייבים לתת רקע.

“ראי גבירתי, האמת? אין לי מושג איך להציג אותך לקהל שלנו. האם למשל, את סתם מחלה והמילים הנרדפות כמו חולי, דווי, מדווה, תחלוא, וגם הנגזרות כמו דלקת, מגפה, נגף, פצע, או אולי סתם קלקול במערכת חיים. ואולי את עונש משמים, אצבע אלוהים, מעשה הקדוש ברוך הוא או בורא עולם באשר הוא, זעם האלים וכדומה. אולי את התקפה של יצורים או יצירות כמו נגיפים, חיידקים, אמבות, חייזרים, מדוזות, ושינויי אקלים אפוקליפטיים, או דווקא להיפך, מוצרים שבאים בטוב כדי להתארח במעיים שלנו, בכבד, בראות, בלב, במוח, ובעין, מקומות שהם בסך הכול צימרים מעולים עם כל מה שצריך: אוכל בשפע, חמצן, מימן, חנקן, נוזלים ורטבים למיניהם, וגרעיני תאים מרווחים בהם מזרוני קפיצים עשויים משרשראות חומצות גרעין חכמות שמרגיעים מולקולות עייפות על ידי יצירת אדוות גלים וצלילי נבל. טוב, את כל זה נברר איתך בהמשך… אמנם על חלק מהתשובה כבר רמזת בפתיח הסוחף שלך, ועם זאת אפתח בשאלה הבאה: מי שלא תהיי, מהי תכלית היותך? מהו ה-raison d’etre שלך?”.

“שאלה לא רעה כהתחלה לשיח פוסט-מודרני [אגב, המרואיינת נראתה כמו אחת מהגורגונות של המיתולוגיה היוונית, נא לקרוא אצל הומרוס, אורפידס, אובידיוס, ואחרים, אולם זה לא עורר עניין כי הקהל היה מורכב מערב רב של יצורים, יצרים, ויצירות כפי שכבר תיארנו]. ובכן, אני רעל ותרופה בעת ובעונה אחת באותה הישות. מאחר והבורות שלכם עקב תרבות ההייטק-שמייטק ראויה לכל גינוי, אבל זה מה יש, אזכיר לכם שני סיפורים מן העבר המפוקפק שלכם: נדמה לכם שאני מין יצור מפלצתי כמו הגורגונה מדוזה, זו מסיפורי האולימפוס היווני העתיק, ושם מסופר שדם שנלקח מהצד הימני של הגוף שלה (כמו שאתם עושים לחולים שלכם בבתי החולים והמרפאות) יכול להחזיר את המתים לחיים, ואילו דם שנלקח מהצד השמאלי שלה הוא רעל קטלני. אין בזה שמץ הגיון, אבל כך מסופר, מה עוד שמהדם הדו-צדדי הזה הופק בקבוקון שמכיל נוזל פלאים, תרופה שהיא גם רעל, אנטיביוטיקה, כימותרפיה, סטרואידים, וחיסון, כמו שנאמר בפרסומות ‘ארבע במחיר אחד’, שניתן לאסקלפיוס אל הרפואה (לא להיבהל, זה רק אגדה, כמו שאומרים ‘אז סיפרו!’), וממנו הועבר להיפוקרטס אבי בני-התמותה המרפאים שבשמו הרופאים שלכם נשבעים תוך כדי לקיחת כסף כמו זבנים. נדמה לי שהסיפור השני יעניין אתכם יותר כי הוא מהמקורות של אחד השבטים הזעירים שמבלבלים את המוח למיליארדים שמתרוצצים על פני הכדור שלכם: בסיפור המבול מופיע הפסוק ‘כי יצר לב האדם רע מנעוריו’ (ספר בראשית, פרק ח’, פסוק כא’), ומאידך קהלת טוען ‘אשר עשה האלוהים את האדם ישר’ (ספר קהלת, פרק כז’, פסוק כט’), רוצה לומר, שני היצרים המנוגדים קיימים באותו היצור, הוא ההומו סאפיינס… אז גם אני כך! והוכחה נוספת: רבים מהאנשים החולים מספרים בכתב ובעל פה ומעל כל במה, עד כמה המחלה שינתה את חייהם, גם לטובה! חולי סרטן טוענים שהמחלה הייתה מתנה עבורם, היא הכניסה מידתיות לחייהם, היא הביאה אותם להכרה ולהבנה עמוקה באשר לאושר שפרטים קטנים בחיים יכולים להביא איתם, פרטים קטנים שהם נהגו להתעלם מהם בתוך המרוץ המרתוני לקריירה, כסף, כבוד וכוח – כל אלה לא עזרו, לא חישלו, ולא הכינו אותם כהלכה למה שצפוי. המחלה גרמה להם למעבר חד מחטא הגאווה לצניעות מופלגת, ליכולת להנות מאוכל פשוט, שמחת ילדים ואהבת קרובים, ציוץ ציפורים ויופי הפרחים, ועוד כהנה וכהנה קלישאות חמוצות שהפכו למתוקות מדבש. תשאל איזה מחלה? כולן! סרטן, מחלות פרקים ושרירים כרוניות, מגפות וזיהומים מסכני חיים וגורמי נכויות, ואפילו פציעות קשות מתאונות, מלחמות מטופשות, פגעי טבע, וכדומה. אם כן, מראיין חמוד! אני פילוסופית בגרוש והמפץ הגדול הוא שהבהיר לי שאני רק שליחה לדבר עברה, רק נורית אזהרה, רק זרקור מאיר מעל הפנס של דיוגנס, אני תמרור אזהרה ובשביל זה אני קיימת, ואידך זיל וגמור! ובנוסף, כל מה שאמרת בהקדמה לשאלתך זה שטויות… כי זה רק מוכיח שאני סובלת ומוכנה לסבול בכדי למלא את היעוד שלי”.

“רגע אחד גברתי הנאווה” קטע אותה המראיין, “אז בשביל מה כל הסבל שלנו, הרי יכולה את להגיד, להסביר, להראות, או לאיים ולסחוט, ולהשיג את המטרה החינוכית בדרכי נועם בלי לחסל ילדים רכים שעוד לא הספיקו לחשוב על חטא, על שכר ועונש וכדומה?”

“בדיוק כך! זאת הבעיה איתך ובני מינך, הומו סאפיינס יקר! וכך לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה הכתובה, הבלתי כתובה, והבדיונית. אתם לומדים היסטוריה, נכנסים להיסטריה, אבל מסרבים בכל תוקף ללמוד מן ההיסטוריה. אתם טוענים שהאויב שלכם מבין רק כוח ואם מושיטים לו אצבע הוא חוטף את כף היד כולה, ולכן אתם בעד הפעלת יותר כוח, וגם אינכם בוחלים באמצעים לכיבוש, הכחדה, או גירוש לעזאזל, אבל, אתם שונים ממנו בכלום! עם זאת, למרות הטוטליות בגישתכם, בסוף מגיעה ההבנה שיש להתפשר כי לכל כוח יש מגבלות וגבולות. כך למדתם להפוך סרטן למחלה כרונית שאפשר לחיות איתה עם מגבלות סבירות ונסבלות, למדתם לטפל בסוכרת למרות שאין לה ריפוי, למדתם לעשות דיאליזה ולחקות את הכליות שיצאו מכלל שימוש, ולמדתם ליצור חיסון לשפעת, לקורונה, לכלבת, ולעוד כל מיני כאלה. בקיצור, למדתם שהחיים הם ‘מחלה’ – יצירה אלוהית או מולקולרית או גורלית או מקרית – שהיא סופנית! אבל עד אז יש מה לעשות כדי לדחות ולשפר איכות עד יום הדין שבוא יבוא. ברם-אולם דמי הלימוד הם אסופה זמנית של סבל, כאב, ואובדן של חפים מפשע. יען כי כך הנדסו אותי, המחלה. יש בי צד תרופתי של הרעל וצד רעלני של התרופה, אני אותה המטבע עם פני יאנוס, אפילו בתלת ממד. אין טיפול בלי תופעות לוואי, ואין טיפול מוצלח בלי יצירה של מחלה’ חדשה שהיא כבר מעשה ידי בן-האנוש. למשל: למדתם להשתיל איברים (לב, ראות, כבד, כליות, לבלב, קרניות, כף יד, ועוד, ובקרוב אתם גם תייצרו איברים מתאי גזע, וכבר הצלחתם לשבט חיות… ובקרוב-רחוק תהיו הקדוש ברוך הוא… ישמור אלוהים!) מאדם לאדם, וכך להציל חיים במחיר יצירת מאגר חדש של ‘מחלות’ תוצרת הומו סאפיינס, על רקע הצורך במתן תרופות מדכאות חיסון כדי שהאיברים המושתלים ישרדו. וכדי להצליח אתם משתמשים בטכניקות כמו ניסוי ותהייה ובעיקר בשירותים של זונת המדע, הלא היא הסטטיסטיקה שמאפשרת לכם, ולא רק לי, להצדיק את ה’סבל שלנו’ שמופיע בשאלתך. ולסיכום, כבר אמר אחד הרודנים שלכם (כמדומני לנין) ‘כאשר חוטבים עצים – ניתזים שבבים’ — אז אני שבב או שבבית!”.

“אוהו, אוהו, יקירתי, את ממש חצופה”, ירה המראיין תגובה זועמת ומתרעמת, “אז עכשיו מסתבר שאנחנו, בני האדם האומללים אשמים באומללותנו ועל מי אנו בכלל מלינים? זה מגיע לנו כי אנו טמבלים. במקום ללמוד ולהפיק לקחים אנחנו סומכים על השם הנעלם ומתפללים ומפקידים את עצמנו בידי הבל ורעות רוח, במקום לנהוג לפי הנאמר ‘אם אין אני לי מי לי’, ומי אמר את זה? אותם רבנים, נציגיו של הבורא שבאותה הנשימה מדברים על שכר ועונש שבאים מאותה ישות מדומיינת שקרויה ריבון עולם… איזה בלגן, שערורייה ובכחנליה…” – “מה אתה מזדעק כקוזק הנגזל”, התריסה הגברת מעברו השני של שולחן הקש העלוב, “אני רק שליחה, לי יש תפקיד חינוכי, היתר תלוי בכם, אני רק מקרה בוחן”.

המראיין הרגוז והמתוסכל קם מכיסאו, הצית סיגריה, עשה כמה הקפות מסביב לשולחן וגברת המחלה. זו הביטה בו באדישות מנומסת. הוא חזר והתיישב על כיסאו. הקהל היה שקט ודרוך ואפילו מתוח כי היה נראה כאילו במאבק האידיאולוגי בין האדם למחלה האחרונה מנצחת. אבל המראיין לא נכנע, והמשיך בהתרסה גוברת והבעת לגלוג ציני עמוק וקודר: “שמעי נא גברת מחלה, במחילה מכבודך, אשאל אותך מזווית אחרת! את מציגה את עצמך כשליחה, כמחנכת, כמי שבסך הכול באה בטוב… אבל למה לבחור בדרך של מצווה הבאה בעברה? האם בכלל יש לך כתב האמנה כשליח מטעם, מטעם מי?”.

“רגע אחד הומו סאפיינס יקר… יש לי הרגשה שאתה לא בכיוון, וגם מנסה להעמיס עלי אשמה לא לי. אמנם אין לי כתב האמנה ומבחינתי ממש לא חשוב מי השולח, אני בלתי תלויה, ובמקביל, אותי לא שואלים אם אני רוצה או לא ומתי וכיצד, זה פשוט קורה כי… כי אתם מאפשרים! אתם יוצרים תנאים מפתים עבורי. אני מזכירה לך שגם אלוהים וגם דרווין וגם הטבע, כולם הם תוצרת עצמית שלכם, תוצאה של חטא הגאווה שלכם… אז מה אתה נטפל אלי. הרי אילו הייתם נוהגים כמו בניו-זילנד לא היה קורה לכם דבר מכל מה שקרה. בקיצור, נא להביט במראה באומץ ובאורך רוח ולתקן בהתאם”.

“גברת מחלה, נדמה לי שאנו מתקדמים כאן למבוי סתום ולדו-שיח של חירשים. אנחנו ננצח בסופו של דבר ונדביר אותך מה שלא יהיה המחיר הזמני…” פלט המראיין ביבושת ונימת תסכול והשלמה עם כישלון הריאיון, “אם אני יכול לסכם עד כה! את, גברת המחלה, ענווה חסודה וצנועה לא מבינה מה בכלל אנו רוצים ממך. את רק שליח, את רק מנצלת הזדמנויות, את פרזיטית שחיה על חשבוננו, ובסופו של דבר יש בך גם דברים טובים עבור בני האדם, ובנוסף את גם מין של סופר-נני עבורנו ולמעשה אנו צריכים להיות לך אסירי תודה, שהרי אפילו משכורת ופנסיה אינך מושכת מאיתנו. במילים אחרות אנו צריכים לבוא בטרוניות רק לאלוהים שלנו או לדרווין או למזל של המפץ הגדול וכדומה… להלכה ולמעשה את המסכנה בסיפור ולא אנחנו, בני האדם. לסיום, האם את מסכימה עם התיאור האחרון שלך מפי שלי?”.

“אכן כן, הומו סאפיינס קטן שלי. באופן כללי אני מסכימה עם הסיכום שלך. למרות נימת הציניות, האירוניה והסרקזם של דבריך, נדמה לי שסוף סוף הבנת מאיפה הדגים משתינים! אתה כועס או מתריס או מתעלק עלי, המחלה, ואני לא המושא הנכון של ההתקפה הזאת. בסך הכול אני פה כדי שתלמדו מהניסיון, שתפיקו לקחים. אני רק צלחת פטרי שאתם זורעים וקוצרים בה, אבל אתם המתבוננים במיקרוסקופ ואתם הם אלה שצריכים להסיק מסקנות ולנהל מלחמות נבונות… אני תשתית ואתם הדורכים עליה… אני לא רצפה עקומה, אתם רקדנים גרועים. בוא נעצור כאן, נדמה לי שהסבלנות שלך ושל הקהל פקעה זה מכבר. אני מצטערת על כך שהריאיון שאמור היה לבשר את ניצחונכם הוכיח את כישלונכם… לפחות, הפעם אולי תחשבו קצת לפני שיורים?”

הקהל הקדים והתחיל לצאת מהאולם-אולפן. המראיין המיואש והמדוכדך כי נגזלה ממנו אפילו הזכות למילה האחרונה, נהם למיקרופון שעל אוזנו “תודה” רפה בלי פאתוס ובלי חדווה. הוא קם מכיסאו וליווה את גברת המחלה אל מאחורי הקלעים בהילוך מלנכולי.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

two × 3 =