חוקר הספרות ותורת הסוד היהודית אלי שי חושף את קשריו המשפחתיים למשפחה המתוארת בספר "מר מאני" של א.ב. יהושע ומראה לראשונה כי הרומן הבדיוני מבוסס על אלמנטים רבים הלקוחים מהמציאות ההיסטורית של משפחתו של א.ב. יהושע, ואף מתורת הקבלה, שהייתה ידועה היטב לבני המשפחה.
המערכת
תחילה קיראו את
מאני-ג'יניאו. כרוניקה משפחתית כרקע לקריאה אינטימית ברומאן רב-דורי
3. ניצוצות של זרע עובר באילן משפחה: יהושע-ויטאל-קאלבריזיס
"קין גדול מהבל במאוד מאוד". (ר' חיים ויטאל – ספר הגלגולים, פרק כג, כה, ע"ב).
בכור שלום ג'יניאו (1868-1948) השתדך פעמיים במשפחת יהושע: תחילה נשא את פרלה בת גבריאל שבתי, ומשהלכה לעולמה התחתן עם אחותה תמר [xiii]. שני שמות נקביים אלה בעומק השושלת של משפחת יהושע – כמו שבים ומתגלגלים אל שני השמות הנשיים הדומיננטיים בשיחה החמישית של הרומאן המאני, העומדת בסימן הצלילה אל עברה הרבני והעות'מאני של השושלת. אותה פרלה – זו האחות הבוגרת מן השושלת הגנאולוגית של יהושע, כמו מתגלגלת בדונה פלורה – זוגתו של החכם הדאיה, בעוד תמר – נהפכת בבדיון הספרותי לתמרה האחיינית הצעירה. כעבור דור שבו המשפחות יהושע וג'יניאו והשתדכו בשלישית, כבחזקה שנייה, מהכיוון הנקבי ההפוך – אל עבר החתן שכבר נשא בעצמו מטען מעורבב משתי המשפחות. אחד מי"ג בניה של תמר – עו"ד הירושלמי – מאיר ג'יניאו, 1897-1968, שב והשתדך באסתר לבית יהושע. טקס הכנסתו לתלמוד תורה הוא שהונצח כאמור בחיוניות רבה בזיכרונותיו של יעקב יהושע ואחר התגלגל בעיבוד ספרותי קרוב מאוד למקור התיעודי בתיאור הכנסתו של משה מאני בבריתו של אברהם, מתוך שימוש באותו מראה מקום ירושלמי ובאותם פרטי הווי (מאני, 296).
משפחה ירושלמית וותיקה נוספת היא משפחת הדיה הקשורה בקשרי משפחה במשפחת יהושע ואפשר כי קווים הקשורים בדמויות מקרב המשפחה נתגלגלו בעיצובו של החכם שבתאי הדאיה (ועיין איזכור בן דודו של יהושע – עזרא הדיה בלוויית אביו של הסופר, 'בחיפוש אחר הזמן הספרדי', הקדמת א.ב. יהושע לירושלים הישנה בעין ובלב מאת יעקב יהושע, עמ' 17). קווים אלה עשויים להתחבר בדמויות הרבנים הנודעים לבית הדאיה – משפחה עתירת זכויות ממגורשי ספרד, ובמיוחד באישיותו של ר' שלום הדאיה – ראש ישיבת בית אל ומגדולי מקובלי ירושלים מעדת הספרדים, מי שנחשב לבעל נס ואף זכה להערצה כצדיק וקדוש גם לאחר מותו. בשכונותיה הוותיקות של ירושלים הילכו סיפורים על הרבנים לבית הדאיה הנטווים למעין מחזור של הגיוגראפיה עממית. כך למשל מסופר על בנו של הרב הדאיה – הרב עזרא כי נעלם לשלוש שנים והתבודד לשם לימוד התורה. אפשר כי מקצת מקווים אלה משמשים לשם בניית דיוקנו של הרב שבתאי הדאיה בשיחה האחרונה המרבה בתיאור היעלמויות מסתוריות של החכם הנבלע במזרח הבבלי [xiv].
ר' גבריאל שבתי יהושע (1847-1910), הלוא הוא בנו של ר' שבתי גבריאל יהושע (1813-1881) [xv], בעל צופנת החלומות והיהושע הראשון – החדש בארץ ישראל (ואביו של ר' חנניה יהושע אבי יעקב יהושע, אבי אברהם – הוא א.ב. יהושע) נשא בשנת 1866 את גראסיה שפורטה, בתו של ר' חנניה שפורטה, מבני משפחה שאלוניקאית ידועה שמקורה בקאטלוניה. בנותיו של הזוג, האחיות פרלה ותמר יהושע, נישאו לבכור שלום ג'ינאו (הוא אחי הסבא רבא שלי) שנשא כאמור גם את האחות השנייה תמר (1873-1943) אחר פטירת רעייתו הראשונה. בנו של גבריאל שבתי יהושע, חנניה גבריאל יהושע נישא לרחל פראג אופלטקה. והנה משפחת שפורטה קשורה במקורה הראשון בדמותו של יעקב ששפורטש, גדול ציידי המינות השבתאית והראשון שבהם.
מוצאה של משפחת יהושע מחבל קלבריה שבדרום-איטליה (CALABRIA) ובמקורה נקראה 'קאלבריזיס' על שם אותו מקום. המסורת המשפחתית נהגה להוסיף את שם האב ככינוי לבנו. ברבות הדורות נהפך השם – 'יהושע' – שמו של אחד הרבנים הבולטים בשושלת (ר' עזריה יהושע) – לכינוי המשפחתי שדחק את קודמו. גלגולי שם אלו, עשויים להתגלות כבעלי משמעות מסוימת, שהרי בהיסטוריה של המיסטיקה היהודית, שמור לשם קאלבריזיס מקום נכבד למדי: ר' חיים ויטאל – תלמידו החשוב של האר"י ומי שנחשב לדמות הבולטת ביותר במסירתה של משנה זו, נקרא במקור חיים קאלבריזיס, ע"ש אותו אזור באיטליה וכך גם נקרא אביו.
קירבה זו לאבן הפינה של הקבלה הלוריאנית, מקבלת נופך מיוחד לנוכח העובדה כי משפחת קאלבריזיס-יהושע, הצטיינה בשושלת של רבנים, שאחדים מהם גילו קירבה רוחנית מובהקת לקבלת האר"י, הצטיינו בלימודה ובהפצתה ואף הטמיעו באישיותם הלכה למעשה את הצדדים המיסטיים והחווייתיים שלה מעבר למימד העיוני שברכישתה.
מן העבר השני יקשה להתעלם בהקשר הנוכחי מנקודת המפגש שבין הקבלה הלוריאנית ותנועת הגאולה שנתעוררה במידה מסוימת בהשראתה כפי שהתבטאה באורח מוחשי ואישי למדי בדמותו של שמואל בן חיים ויטאל – בנו הצעיר של הרח"ו, מי שערך את כתבי אביו ועמד בקשרים הדוקים עם חוג המקובלים בחצרו של הנגיד רפאל יוסף במצרים. ויטאל זה, שעסק בין היתר בגירוש דיבוקים וחיבר ספרים שאבדו על אסטרולוגיה (שער השמים), ועל סגולות וקמיעות (תעלומות חוכמה), היה פעיל בתנועת התשובה הגדולה שנתעוררה בעיצומה של התסיסה המשיחית במחצית השניה של המאה ה-17.
כבודו של הייחוס הקבלי-לוריאני במקומו מונח, אך מבחינה ספרותית מעניינות עוד יותר העובדות הבאות: חיים ויטאל היה לא רק המבוע המרכזי שממנו נבעה קבלת האר"י, אלא גם מי שהתנסה בעצמו באורח אינטנסיבי מאוד בתופעות של חזיונות, דיבוקים וגלגולים. מתוך כך נודע בין היתר בבקיאותו בטכניקת ההתקשרות במתים באמצעות השתטחות בפישוט איברים על הקבר.
חוויותיו, שהועלו בספרי החזיונות והגלגולים, מתייחדות באורח יוצא מן הכלל בסגנון החי והאוטוביוגרפי שבהעלאתן על הכתב ובכך הן מסמנות ז'אנר נדיר של יומנים מיסטיים שאינו שכיח כלל ביהדות. "יש בספר חלקים שהם סיפוריים מובהקים – בייחוד אלה המתארים חלומות", כתב יוסף דן בתארו את ספר החזיונות של ר' חיים ויטאל תחת הכותרת 'עלילה מבקשת גיבור' [xvi]. רח"ו, שמשיכתו אל הנסתר לא ידעה גבולות – לא נרתע מחציות גבול בקו שבין הקבלה והאלכימיה ושבין המיסטיקה היהודית לשכנתה המוסלמית, ובגיחותיו אלה בא במגע עם מאגיקונים ערביים לשם הרחבת ידיעותיו והתנסותו הפראפסיכולוגית. העזה דומה ניכרת בפעילותם של מקובלים ואנשי סוד יהודיים במזרח, כר' יהודה פתייה ורבי יעקב ואזנה מאות שנים אחריו, ואפילו בתחומי התעניינותו של יעקב יהושע – אביו של אברהם [xvii]. במבט לאחור דומה כי לנוכח ההדגש הרב על פעילותו כמחבר כתבי הזיכרון של הישוב הספרדי בירושלים וכמזרחן נשתכחה מעט התעניינותו הערה באנשי סוד ומאגיקונים שמקרב היהודים והמוסלמים בעיר, ובכלל זה בעלי סגולות וכאלה הפעילים בחוגים צופיים. הגם שהוא עצמו לא עסק בנסתרות, ניכר כי נמשך מאוד לתחום זה מתוך עניין אוהד ובשלל מודעיו נמצאו כותבי קמיעות ומגרשי דיבוקים, ואפילו הרב כדורי, שנים עוד טרם שנתפרסם.
דמויות של אנשי סוד ומאגיקונים יהודיים הפועלים במזרח, כרח"ו, פתייה, וכואזנה, מסמנות לא אחת חציית גבול כפולה ביחס למאגיה בכלל וביחס להתקשרויות בצד האחר, הדמוני מכיוון אחד והישמעאלי מכיוון אחר. מגמה כפולה דומה ניכרת באגפים שונים של משפחת יהושע והיא שבה ומתגלגלת בדמותו של אברהם מאני. לעתים קרובות חציית הגבול כפולה ומשולשת; היא פונה אל הדת הישמעאלית השכנה והאחרת, היא מתחברת במושא נקבי אסור, או אחר, שמעבר למתחם ההתקשרויות המותר והיא נוגעת במתחם המאגי ולפעמים גם הדמוני.
אותה חציית גבול נועזת בקו שבין הקהילה היהודית לסביבתה הישמעאלית, בולטת בכרוניקה של משפחת יהושע והיא שבה ומתגלה בגבוליות המהותית של גיבורי יהושע ביצירתו מר מאני. יוסף מאני של השיחה החמישית שואף לחדור בנבכי הקיום הישמעאלי בהשראתו של חזון דתי המשתלט על תודעתו כרעיון קיבעוני. אביו אברהם מאני נועץ מתוך קרבה אינטימית בעצותיו של השיך המוסלמי הבקי בחוכמת העשבים והוא ניזקק להדרכתו המעשית כאילו היה סקסולוג, הילר, ורופא נפש עממי. התמחותו המקצועית של אברהם בתבלינים מקרבת אותו מטבע העשבים לתחום שמעבר להקשר המסחרי שלו – השיק ממש בגבולה של רפואה עממית ומאגיה. מכאן גם ניסיונו לפתח מאגיה אישית יצירתית ומאולתרת, שבראשיתה היא פונה אל חוכמת העשבים בכוונה לעורר את זיכרותו של בנו ולחולל את הפרייתה של רעייתו ובהמשכה הוא פונה למרקחת מאגית הרבליסטית ומטאורולוגית של פתיתי שלג ועשבים, מתוך כוונה להשלים את 'מחטף הזרע' שביצע בבנו המומת ולעבר באמצעות זיכרותו שלו את האלמנה (מהלך זה מוכפל ביחס לרב שאף אותו שואף מאני לחסל כשלב שלקראת כיבוש רעייתו).
משיחות עם א.ב. יהושע התברר לי ככל שיכולתי להתרשם, כי המסורת המקשרת את משפחת יהושע לויטאל – אינה ידועה לסופר (או לפחות לא הייתה נוכחת בתודעתו בעת השיחה ובשעת הכתיבה). ועם זאת מעיון בחומר ארכיוני מסתבר למעלה מכל ספק כי היא הילכה במשפחתו והותירה רושם עמוק מאוד על אביו. עניין זה תפש מקום מרכזי בהיסטוריה המשפחתית כפי שנתפשה בהכרתו של יעקב יהושע, ולהערכתי הועבר ישירות ובכוונת מכוון על ידו לבנו הסופר, אך הונח בקרן זווית בתודעתו הבוגרת של א.ב. יהושע וכמו נשתכח ממנו. אילנות השבט ותעודות היוחסין הללו לא עמדו במרכז תודעתו הישראלית החילונית ואפשר אף כי הודחקו על ידו – הפך 'הנחיות רוחניות' ברורות המוכתבות לו באורח אישי וישיר כעולה מעזבונו של אביו. יעקב ביקש מצדו להעביר מטען מסוים זה וכמו להשתיל אותו בעומק כתיבתו הספרותית של בנו – גם אם ידע בעומק לבו כי לא יזכה לקצור את מלוא הפירות בימי חייו. השם – ויטאל – עולה אגב אורחא בהקשר רבני באחת מיצירותיו של יהושע – במהלך הסדרת גירושיה של הגברת קמניקא בגירושים מאוחרים. "הרב ויטאל בעצמו נתן את ברכתו …" , נאמר שם, והגם שהדברים מתרחשים בבית-דין הילכתי מאולתר בישראל המודרנית כביכול – אפשר כי השם ויטאל מאותת את זכר השושלות הרבניות העתיקות העוברות במשפחת המחבר. (קנטטת הגירושים, 270).
בשיחה האחרונה של מאני משובץ השם ויטאל בסידרת מראי המקומות הירושלמיים, המסמנים את מסלול ריצתו האובדני של יוסף, והמאותתים במקביל לאילנות המשפחה של יהושע וליצירתו של אבי המחבר. "משך ועלה מסימטה, מתוך הבית של ויטאל, אל המסגד עצמו". (מאני, 302). הטופוגרפיה של משכנות הספרדים בני הישוב הישן שבעיר העתיקה פורשת מפה גנאולוגית הנטולה מכתבי הזיכרון של יעקב יהושע, והמשרטטת בין היתר את קשרי המשפחה למשפחות ספרדיות אחרות שהשתדכה בהן, או שדרה בשכנותן ובכללן משפחת ג'יניאו [xviii].
ברומאן "מר מאני" מבצע יהושע יישום ספרותי עדכני של תפישות נפשיות הנוטלות את השראתן החופשית והמאולתרת מתורת הגלגול והנפרשות כאן על פני אילנות היוחסין הטורפים את נשמותיהם של בני המשפחה. זרימת מעמקים מערבלת את חייהם על-פי תבניות גורל העוברות לאורך תולדות השבט – בלא שהגיבורים הפרטיים השונים יוכלו לעצב את חייהם באורח עצמאי בהתאם לנסיבות החיצוניות של סביבתם ולפרסונה הציבורית המובחנת שלהם.
בספר הגלגולים וב'שער הגלגולים' תיאר ר' חיים ויטאל בפרוטרוט את אופני ההתגלגלות וההתעברות. התיאוריה הנפשית הנובעת מחיבורים אלה משרטטת את שדה הכוח המושרה והמורחב של הנשמה כחורג מגבולות האישיות הפרטית, וכמתפרש באמצעות עיקרון הסימפאטיה, או האהדה ההדדית – אל עבר המרחב טעון החיות המקיף את כל הניצוצות המתפצלות משורשה של נשמה גדולה אחת. זהו מישור רוחני-נפשי, היוצא ממבוע של שפע, והעומד בסימן של אינסוף השתברויות והשתקפויות. במשחק מילים מסוים ניתן אפוא לומר כי ויטאל מבטא את עקרון השפע הויטאלי הכרוך באורות הנשמה.
עיסוקו הנמרץ של רח"ו בענייני התגלגלותה של הנשמה ובליקוט ניצוצותיה נקשר באורח הדוק במתחם המיני, כאשר עצם המונח – 'ניצוצות', המסמן את רסיסי הנשמה, מרמז למעשה במישור הקיום האישי והיום-יומי של תורת המוסר היהודית, לטיפות הזרע ולצורך לשמור עליהן וללקטן כנגד כל התפזרות מסוכנת. הנוזל המיני הזכרי נתפש בקבלה באמצעות סימבוליקה של אור ולפיכך טיפות הזרע נמצאות מקבילות במידה מסוימת לניצוצות הנשמה.
הזיקה שבין הזרע לניצוץ הנשמה, הנרמזת בתפישת הגלגול ובסמליות הקבלית, מתגלגלת במרומז אל העברית הישראלית המודרנית של הכלה המשחררת ומופיעה במוטיב 'הניצוץ המפרה' המלווה את התחבטותו של ריבלין בנושאי מחקרו. הפרופ' יוחי המזרחן נזקק נואשות לניצוץ כזה; הן לצורך כתיבתו האקדמית, הן לשם התחקיר האישי-משפחתי שהוא עורך בנושא חידת הפירוד של נישואי בנו. בכך מחבר יהושע את ענייני הזרע והניצוצות בשני דפוסים נוספים האופייניים לגיבוריו; החוקר התקוע במחקרו 'המקרטע', שראשיתו הספרותית ב'מול היערות' ושראשיתו הביוגרפית בדמותו של יעקב יהושע ובמחקרו המזרחני ולצידו ניכר הדפוס של איש האקדמיה, המצפה לאיזה הבזק הארה מוזר פרי מוזה פתאומית – דמות המתגבשת אף היא לאורך אותן תחנות ספרותיות והמגעת לשיא פיתוחה באסא קמינקא של גירושים מאוחרים (אשר למחקרו של יעקב, הנה ככל שניתן להתרשם כלל לא קרטע מכוח עצמו, אלא בשל חסימות מעמדיות ושמא עדתיות שהושמו בפניו בידי רבותיו היקיים הכבודים בלימודי המזרחנות במעוז האקדמיה הירושלמית). דומה כי תחושת התקיעות של החוקר העיוני נובעת ממצב של ציות לגבולות הדיסציפלינה האקדמית הסגורה, בעוד ההפריה וההשראה, כלומר תחושת הניצוץ המפרה, הגילוי והבזקי הברק התודעתי הנילווים לה, הם פרי הנכונות לחרוג מגבולותיו – אל מתחם ההרפתקה והסיפור, ההתנסות האישית והמעורבות הנפשית. הניצוץ הוא שאמור להצית את הסיפור המדליק והסיפור אוצר בחובו את זרע העלילה ואת ההרפתקה של ההתקשרות המינית באובייקט מסעיר ומרוחק לכאורה.
יעקב יהושע ביקש להעביר לבנו אברהם את תחושת הייעוד והגדולה, ומתוך כך גם חיברו בעיזבונו הרוחני ובכל מיני הנחיות אבהיות במטענים רבניים וקבליים טמירים שהשיקו לאילנותיו המשפחתיים. המכלול הטעון והמועשר הזה הכתיב לאברהם את החזון הספרותי העומד מאחורי יצירת הרומאן הענפה, ואת יכולת ההתחברות בערוצים תת-מודעים נסתרים שהגיעו לשיאם ביצירה המאנית.
ואולם יהושע הבן נאלץ לנהל את משימת ההתקבלות שלו בתוך החברה הישראלית הצעירה שביקשה לעצב את זהותה במישור נטול עדתיות משומרת מהסוג הנוסטלגי והמיושן שציין את האב, ובמתחם העומד בסימן חילוניות פטורה מתורות סוד קבליות, מגלגולי נשמות מתנוצצות המגיעות לעולם בנתיבי עקלקלות של גילויי עריות. הכוחות השליטים בתרבות הישראלית החדשה, שיהושע השכיל להשתלב בה היטב, עמדו בסימן שמאל חילוני נאור לעילא בעיניי עצמו, שראה את הבשורה הציונית כמין המשך לאומי עדכני של ההשכלה. בהוויה הזו – משיחיות נחשבה מילה גסה וקבלה סווגה כמטען חשוד. על רקע זה זכה יהושע הסופר להתקבלות מרשימה והגיע לפסגת יצירתו ברומאן המאני. ועם זאת יהושע איש הציבור והעיון, כמו גם המכלול המשוכלל של עיון אקדמי רחב היקף ביצירתו – כמו ביקשו להדחיק במישור המודע את ההוויה הספרדית העתיקה, שנמחקה כמעט לחלוטין במחנות הזהות הדיכוטומיים של הישראליות, ברווח הדחוק שבין האשכנזיות השלטת למזרחיות המקופחת. האופציה הגנוזה האחרת הזו הייתה חדורה באיזו תודעת גדולה ('גראנדזה' עמומה) שעמדה ביחס הפוך-מביך למשקל הסגולי החברתי האמיתי של הספרדיות הירושלמית הכבדה והטהורה כביכול בציבוריות הישראלית. זו חיבבה אולי את הממולאים שלה, אך לא ידעה כיצד בדיוק 'לאכול' את עצם נוכחותה. היא לא התעכלה בקלות במפת הזהויות הגזורות והחתוכות של הישראליות, ובמשחק הכיסאות של העדתיות והעסקניות. היא אצרה יחס אחר, שונה לגמרי, אנושי-שורשי, יום-יומי ואה-פוליטי, אל הים-תיכוניות ואל הערביות הילידית הפלשתינאית, אך התקשתה לתרגם אותו למינוח מדיני תקף במציאות הציבורית הדחוסה. היו בה שרידי ערגות גאולה שהתחברו בשורשיהן אל הקבלה הספרדית, לצד איזה זכר של תור זהב הומניסטי מועשר בצל האיסלאם, שקדם באי אלו עידנים להשכלת ברלין, אך כל מטעני המעמקים והירושות הכמו-רנסאנסיות הללו נותרו חבויים ונטולי ביטוי. א.ב של הבדיון השכיל לרכב על סוסי התת-מודע שהובילו אל יצירת הרומאן של המאניות החזקה פורטה לגמרי, אבל זה נותר נטול המשך, מחוסר הידהוד ממשי בעיון ובשיח הציבורי, ולפיכך גם העיון המושרה המוגש כאן נשאר מתוך כך מושתק, מודחק תרבותית ואקדמית, ולוקה באילמות ממושכת. הספרדיות נותרה אפוא כספר זכרונות מצהיב של נוסטלגיה כבדה ועמוסת פרטים בכתביו של יעקב, וכהבלחה מרהיבה ביצירת הבדיון של אברהם, ואולם בכתיבתו העיונית והבדיונית של א.ב ובכתיבה הענפה על יצירתו – היא שבה ונדחקה אל השוליים ושם נותרה חבויה בקן זווית. ההדחקה הכבדה של הספרדיות תועלה דרך התת-מודע הבדיוני הפורה הישר אל אחת מיצירות המופת הנדירות של הספרות הישראלית, אך שם היא גם נותרה נעולה בחיקו של הבדיון, דווקא בכתיבתו של מחבר שזכה לקוראים ולמפרשים הרבה.
[i] על בעיית הזהות של בני העדה הספרדית כציבור של וותיקים המאבדים את תחושת השייכות, עיין פ' מורג-טלמון – 'השתלבותה של עדה ותיקה בחברת מהגרים; העדה הספרדית בישראל', חיבור לדוקטורט, האוניברסיטה העברית, תש"ם.
[ii] ועיין בין היתר יעקב יהושע – 'בין מסורת להווי; במשכנות הספרדים בירושלים'. על דמותו של יעקב יהושע כמתעד הווי עדתי וכמספר, ראה בספרה של תמר אלכסנדר – 'מעשה אהוב וחצי', עמ' 35, 135.
[iii] הסיפור על החנות וכתובת האבן המחוקה נזכר בהקשרים שונים. וראה למשל; אלי שי – 'בעקבות הזיכרון הספרדי', כל העיר 29.6.1990, תמר אלכסנדר – 'מעשה אהוב וחצי' ,עמ' 462.
[iv] ועיין מורג-טלמון – 'משפחות ספרדיות בירושלים במאה ה19-, בתוך שמגר-הנדלמן ובר-יוסף [עורכים], משפחות בישראל, י-ם, תשנ"א, עמ' 33-49. מן הראוי לציין כי המירקם המיוחד של הרומאן, המשלב בדיון ואילנות משפחה שמתחברים בתולדות הישוב הישן בירושלים ובקורות משפחתו של המחבר, עורר שפע פרשנויות ופענוחים ביחס לזהותן 'האמיתית' של הדמויות ברומאן. כך למשל טען האורולוג הפרופ' משה מני (לשעבר נשיא אוניברסיטת ת"א ומי שהיה מועמד בשעתו לכהונת נשיא המדינה) כי הסופר נטל דמויות בנות משפחתו ובתוספת "טישטושים גיאוגרפיים" והוספת האות א' לשם המשפחה יצר את הבדיון הספרותי. משפחות מני ויהושע נקשרו בציר המוביל אל רפאל אופלטקה, כלומר אל הרכיב האשכנזי במשפחתו של אבי הסופר. השם מני הוא ראשי תיבות של 'מנצר ישי' ומכאן רמיזה אפשרית לשמץ יחוס משיחי מסוים. המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1848 ואחר שהתבלטה ברבנות ובקבלה בחברון עברה ברבות הדורות למקצועות חופשיים ולרפואה. הגם שיהושע אישר את הקשר המשפחתי הרחוק ואת המסורות הנוגעות לנקודות המשיק שבין משפחתו ומשפחות מני ואופלטקה שעברו לו דרך אביו, הכחיש בתוקף את טענתו של משה מני. ועיין רמי רוזן- 'אתה יכול לכתוב פשוט פראנק', מוסף הארץ 23.1.98 עמ' 60.
[v] להתוודעות אל מראה המקום העדתי והירושלמי, עיין עוד י' אלעזר – 'חצרות בירושלים העתיקה', י-ם 1975.
[vi] יוסל בירשטיין – אל תקרא לי איוב, עמ' 24
[vii] על תולדות משפחת ג'יניאו, ראה במחקרו המאלף של אוהד ג'יניו על 'משפחת ג'יניאו ותעשיית היין בירושלים' וכן; פרץ – 'מירושלים לארגון' ותמר אלכסנדר – 'מעשה אהוב וחצי', עמ' 82.
[viii] ועיין עליו ועל המסורות המשפחתיות של בית ג'יניאו בספרה של תמר אלכסנדר – 'מעשה אהוב וחצי', עמ' 82.
[ix] ע"פ ההספד שנשא לכבודו ר' אברהם מנשה, מובא בספר ש"ס משמעון, ירושלים, 1905, דרוש ד'.
[x] גליקמן – 'שלושה דורות בירושלים', 23.
[xi] י. יהושע – 'ילדות בירושלים הישנה': 'חכמים בירושלים הישנה', 48. יעקב יהושע שב ונדרש לתיאורם של בני המשפחה ושל אתרים הקשורים בה ועיין למשל רשימתו על המסעדות של ג'יניאו וחסון בעיר העתיקה, ב'ירושלים הישנה בעין ובלב', עמ' 209. על מאיר ג'יניאו עיין עוד בספרה של תמר אלכסנדר – 'מעשה אהוב וחצי' עמ' 82, 465 ותודתי למחברת על שהעניקה לי את ספרה.
[xii] ועיין רשימת ההספד שלו בפתח ספרו של יעקב יהושע – 'ירושלים הישנה'. כמדומה כי מעורבותו הנפשית של יהושע הבן בכתבי אביו ובעולמו הרוחני התחזקה לאחר פטירתו של יעקב. מתוך כך חש הסופר בצורך לשוב ולעיין בכתבי אביו שאפשר כי הזניחם בחייו ואף לתרום להבאת חלקים נוספים מעזבונו של יעקב שנותרו במגרותיו אל בית הדפוס.
[xiii] ועיין על תמר ג'יניאו כמקור לסיפורים המהלכים במשפחה, בספרה של תמר אלכסנדר – 'מעשה אהוב וחצי', עמ' 94.
[xiv] למסורות סיפוריות ירושלמיות על דמויות הרבנים לבית הדאיה, ראה בספרה של תמר אלכסנדר – 'מעשה אהוב וחצי', עמ' 133-5.
[xv] ועל פי התאריך העברי החביב על הדורות הללו יותר 5573-5641 לבריאת העולם.
[xvi] דן – 'הסיפור החסידי', 19.
[xvii] ראה: ס' 'מנחת יהודה' ליהודה פתייה וכן: יורם בילו – 'ללא מיצרים – חייו ומותו של רבי יעקב ואזנה'. על דמותו של פתייה ראה עוד בספרה של תמר אלכסנדר – 'מעשה אהוב וחצי', עמ' 432-3.
[xviii] להתוודעות נוספת אל הווי זה עיין ש' אנג'ל-מלאכי – 'בטרם ראשית; מסיפורי ירושלים', י-ם 1977 וכן הנ"ל 'חיי ירושלים; מסיפורי העיר', י-ם 1987.
קיראו גם
מר מאני – הסיפור השלישי הגירסה המקורית של הסיפור מ״פוליטיקה״
"דוקטור מאני "-קרקוב 1899 -הסיפור הרביעי כפי שפורסם לראשונה ב"מאזניים "
משה גרנות מראיין את א.ב. יהושע על "מר מאני " ועל זהות ספרדית