יצחק גוילי הוא רואה חשבון העוסק במקרקעין ובמימון פרויקטים. בנעוריו היה תלמיד ישיבה. הוא לחם בחזית במלחמת לבנון הראשונה, ועל כך כותב בשיריו. יצחק גוילי מפרסם שירים שזוכים לאהדה ועניין בכתבי עת וברשתות החברתיות, ובפרט פעיל בקבוצת ‘משוררי הרשת’ בהנהגתה של ענת אורפז.
ספר ביכוריו של יצחק גוילי ‘ספק חשכה’ ראה אור בהוצאת נוצה ב-2019.
אביא כאן 2 שירים יפים פרי עטו, מלווים בדברי הפרשנות שלי.
השיר ‘רגע’ הוא הנגדה אחת גדולה בין עוצמת חוויות החיים לבין משך פרק הזמן בו החוויות נחיו. השיר עושה זאת בשני מקרים קיצוניים, וממחיש את החוויה הרגשית ע”י כורסה רחבה מצד אחד וכיסא צר מצד שני. כמו כן, השקט של החזרה לשגרה הוא ניגוד לקולות הרמים והשמחים של חגיגת הרגע, הוודאיים, אך בשיר רק מרומזים.
והנה נוצרה עוד הנגדה בין שפת השיר העדינה, הגמישה, הצלולה, לבין דברי הפרשנות המסורבלים האלה, אך הם רק כלי-שרת ובאים להבליט את יפי השיר.
זאת ועוד. תחילת השיר “וּבֵינְתַיִם אֲנִי אִתָּךְ,” היא ישירה, ללא כל מבוא, כמו קטע של שיחה מתנהלת. ניתן לומר, שהפתיחה הזאת ‘נכונה’. הפנייה בגוף שני “אִתָּךְ” מתפרשת ע”י קוראת השיר כאישית ועל כן מעוררת.
השיר הולך ומתפתח, כל שורה מוסיפה עוד חידוש, עוד פניה. אם נְדַמֶּה את קריאת השיר להליכה ברחוב, אז במהלך קריאת השיר “לונדון” לא רואים מעבר לשורה הנוכחית, כי הליכה לאורך כל בנין מסתיימת בפניה, בשינוי כיוון, וודאי לא מנחשים את כניסתו של המחבר לשיר, ולא את הרחבת המבט על העולם. שיר רצוף הפתעות זה נעים לקורא, כסיור וירטואלי בלונדון תודעתו של המחבר.
ההתייחסות לקרב ווטרלו, שבדיוק מציין החודש את יום השנה, מהדהד את שירותו הצבאי של יצחק גוילי. יפה וחברתי מיקוד המבט בפשוטי העם העייפים והמובסים. הם אינם נפוליאון, אך יש להם בית להיגאל אליו. למרות ש”לֹא יִהְיֶה נִצָּחוֹן עַל נַפּוֹלֵיאוֹן הָעֶרֶב”, בכל זאת, “עוֹבֶדֶת-רַכֶּבֶת”, לבושת מדים היא “כִּמְנַצַּחַת לְלֹא עוֹרְרִין”. בשורת הסיום של השיר “בַּגְּבוּלוֹת הַמְּטֻשְׁטָשִׁים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה”, אני רואה חיוביות גדולה: אין גבולות, משורר ישראלי יכול להזדהות עם האנגלים העייפים ולהעריך את תרומתה לשלום הציבור של עובדת רכבת חרוצה.
יופי
זאת תגובתה של סברינה דה-ריטה, משוררת-ציירת-מוזיקאית:
קראתי את השירים של יצחק גוילי , אדם שתורם לחברה ולארץ. שם הספר ‘ספק חשכה’ – יפה ומסקרן.
“רגע” הוא שיר יפה, שמעורר רגש של געגוע, כיסופים, עצב, אפילו פספוס, של משהו שהיה יכול להיות. במעט מלים מביע הרבה. חגית בת-אליעזר, שמפרסמת באופן קבוע מאמרים על ספרי שירה, עושה את זה ברגישות ובחן, מתארת יפה את השיר. הייתי אומרת שזהה סוג של ניתוח פסיכולוגי ספרותי, שמביא לקורא עוד ממד, ואצלי יצר צמרמרות. ואולי הנגדה היא אחד הדברים החשובים בטקסט ספרותי, כמו שיש בציור אור וצל, או צבעים כהים וצבעים בהירים, כך בשיר. שירה כזו מדברת אלי. כמו שחגית אומרת, השיר מתחיל במשפט כמו מתוך שיחה רגילה, אמיתית, ולא מתחכמת.
השיר השני, “לונדון”, הוא שיר של מקום, ואני אוהבת שירי מקום ושירי עיר, אנחנו עכשיו בארץ אחרת, ואותה רכבת, שהיא מילה טעונה בארץ, היא דווקא גואלת בלונדון. שיר שהוא כמו תמונה, כמו סנפ-שוט, של רקע בחיים, וזקוק לה, לרכבת. אולי ליד מכוונת. המשורר הוא תייר, אולי לא מרגיש שייך, צופה מהצד, למרות שהוא רוצה להיות חלק ממשהו, שדומה לזה, כדי להמשיך הלאה לתחנה הבאה, מישהי שתכוון את דרכו. חגית מתארת יפה שהשיר הוא כמו הליכה ברחוב, זאת אומרת שיש תנועתיות. אכן מעניין להכניס את דמותו הנעלה מעם של נפוליאון הכובש, זה לקח שלל, ובסוף מצא עת עצמו כלוא באי, וכאן באנגליה, המשורר חופשי, ללכת לאן שהוא רוצה עם אותה רכבת גואלת. שבתחנה שלה יש אנשים רגילים, עובדים, אולי קשי יום.
“בַּגְּבוּלוֹת הַמְּטֻשְׁטָשִׁים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה”, נעים לקרוא 2 שירים יפים ועדינים כל כך, נוגעים מאד בלב הקוראת. גם הפרשנות מעמיקה, חושפת ומבינה דקויות שבטקסט. תודה, חגית ויצחק, ותודה גם ליקום תרבות.
אהבתי