סקירה על ספר השירים הראשון של אודיה רוזנק,”בּוֹא, לַקֵּק אוֹתִי“(2020, הוצאת מרום תרבות ישראלית, 107 עמ’)

כריכת ספרה של אודיה רוזנק ״בוא, לקק אותי״

הקריאה בספר השירים הראשון של פרח השירה הצעירה אודיה רוזנק (ילידת 1991, תל אביב, גדלה בירושלים), “בוא, לקק אותי”, חושפת בפנינו משוררת-דיווה, שכותבת שירה מלכותית. זה מתחיל אפילו בפרפורמנס החיצוני לספר: בסרטון פרומו קצר לראיון שנערך עם רוזנק בתחילת השנה בתכניתו של קובי מידן, “סוכן תרבות” (כאן 11), הוא שואל אותה לגבי השם הפרובוקטיבי של הספר, והיא מסבירה שלא חשבה על פרובוקציה ומשיבה “כל הספר הוא שיר אהבה אחד גדול לגבר שאהבתי ואני פשוט ביקשתי שיבוא ללקק אותי וככה קראתי לספר”. בדיוק ברגע הזה מפשקת רוזנק את שפתיה ולשונה נחשפת, וכאן בדיוק גם הסרטון נקטע. מדובר ברגע מאוד פוטוגני מבחינה טלביזיונית, שאולי גם מתבסס על כך שרוזנק היא בוגרת בית הספר לקולנוע ולטלביזיה ע”ש סם שפיגל בירושלים, אך עניין זה של הספק-פרובוקציה ספק-לא הוא עדיין לא סוד הקסם של שיריהּ. גם לא המחשבה שאולי מתגנבת לה, שמדובר בספר שירים פורנוגרפי אגב פתיחת אחד השירים בו, “מחשבות טובות”, כך: “מִבְּסִיס הָאֵם שֶׁהוּא הַמִּטָּה אֲנִי מְדַוַּחַת לָכֶם” (עמ’ 40). לא מדובר כאן ב”במיטה עם מדונה” בגרסתו המקומית.

נדמה שהשיר הארס-פואטי “מתוך העונג” יכול להסביר את הדברים טוב יותר. במהלכו פונה רוזנק אל הקוראים ומתארת את האופן שבו היא כותבת שירים “אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים, הֵם חוֹשְׁבִים; / שִׁירִים נִכְתָּבִים בְּעֵת גְּסִיסָה אִטִּית / בְּקָפֶה בְּיָאלִיק, / תַּחַת עֲרֵמוֹת הַבֶּטוֹן שֶׁל הָאִינְטֶלֶקְט הַקִּיּוּמִי. // אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים; / שִׁירָה נִכְתֶּבֶת בִּמְסִבּוֹת טְרַנְס בְּמִינְכֶן / תּוֹךְ דְּחִיפַת אֶצְבָּעוֹת חֲפוּזָה / בַּגְּמִירוֹת הָאֲרֻכּוֹת עַל חוֹפֵי הָאִי קוֹרְפוּ / בַּהִתְכַּוְּצֻיּוֹת הַמִּתְמַשְּׁכוֹת תַּחַת חֻפַּת הַכִּלָּה / בַּחוּשׁוֹת שֶׁל סִינַי / לֹא מִתּוֹךְ רָעָב / לֹא מִתּוֹךְ סֵבֶל / מִתּוֹךְ הָעֹנֶג” (עמ’ 31). זהו אפוא לב העניין: בספר על כמעט מאה שיריו יש שירי אהבה נכזבת, שירי קינה על מות אמה של המשוררת, ושירי צער וייאוש מהעולם, אך כולם נובעים קודם כל מהרצון העז לחיות ומפרץ אדיר של תשוקה ויצירה. הנה לדוגמא השיר הנפלא “דגדגן געגועים”, שגם מוטבע בגב כריכתו האדומה של הספר “לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתְךָ / נַעַר שׁוֹרֵק בָּרְחוֹב, וְנִדְמֶה לִי שֶׁאַתָּה / עוֹמֵד בָּרְחוֹב שֶׁלִּי, שֶׁאַתָּה הוּא הַנַּעַר הַשּׁוֹרֵק. / בְּכָל לַיְלָה אַתָּה בָּא אֵלַי לַחֲלוֹם / לִפְעָמִים מְדַבֵּר אִתִּי, לִפְעָמִים מַפְשִׁיט מִיָּד. / כְּשֶׁדּוֹפְקִים בַּדֶּלֶת אֲנִי רָצָה וְשׁוֹאֶלֶת / מִי זֶה? / בְּטוּחָה שֶׁאֶשְׁמַע אוֹתְךָ קוֹרֵא אֵלַי מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי / פִּתְחִי לִי, תְּנִי לִי, זֶה אֲנִי. / אַבָל אַתָּה אַף פַּעַם לֹא בָּא. / וּמִכָּל הָאֵיבָרִים שֶׁפַּעַם הָיוּ לִי, נִשְׁאַר רַק דַּגְדְּגָן. / וְהַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי בּוֹכֶה גַּעְגּוּעִים” (עמ’ 9). הנה, הבכייה והגעגוע מוסבים על איבר המין הנשי, מקור החשק, באופן חשוף, אמיץ וישיר, ובמרחק שנות דור משירי “כשתבוא לשכב איתי” הידועים של יונה וולך.

שיר הנושא של הספר, שהקריאה הנישאת בו משולבת גם בשירים נוספים בספר כמוטיב חוזר, חושף ביתר שאת את התפיסה הקיומית הזו, הניאו-רומנטית ואולי גם הניאו-נהנתנית בעולם זה שבו אנו חיים, “אִישׁ אֵינוֹ שַׁיָּךְ לְאִישׁ, / אַתָּה לִמַּדְתָּ אוֹתִי / וּבְקָרוֹב לֹא יִוָּתְרוּ אֲרָיוֹת, גַּם לֹא לְבִיאוֹת”, כך הוא נפתח בקרשנדו עז ועמו הוא ממשיך “אַתָּה זוֹכֵר, אֲנִי לָבַשְׁתִּי גִ’ינְס / וְאַתָּה רָאִיתָ שִׂמְלָה, מִתַּחְתֶּיהָ דִּמִּיתָ עוֹר מָרוּחַ דְּבַשׁ / וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ, / וּמִכֵּיוָן שֶׁאִישׁ אֵינוֹ שַׁיָּךְ לְאִישׁ. / וְהָעוֹלָם שֶׁעוֹד נוֹתָר, נוֹתָר / לְאֵיזֶה פֶּרֶק זְמַן קְצַרְצַר / בּוֹא, לַקֵּק אוֹתִי. // אַחֲרֵי זֶה יִקְרֶה מָה שֶׁיִּקְרֶה. יִמַּסּוּ הַקַּרְחוֹנִים / הַיַּבָּשׁוֹת יִשְׁקְעוּ תַּחַת כֹּבֶד הַמַּיִם / וַאֲנַחְנוּ נָמוּת. יוֹם אֶחָד. גַּם אֲנַחְנוּ נָמוּת. / אֲבָל לֹא כָּעֵת, כָּעֵת / בּוֹא, לַקֵּק אוֹתִי” (עמ’ 22).

הצעירוּת של השירה הזאת באה לידי ביטוי גם בנושאים, בשמות השירים, ובשפה. שיר הפתיחה למשל נקרא “אֲנִי זוֹרֶמֶת, מָה שֶׁבָּא לְךָ”, מדמה מפגש וסצנות מתוך הסרט “רוצחים מלידה”, ונחתם בטור הקטלני והמאוד אפ-טו-דייטי “אוֹ שֶׁלֹּא נִפָּגֵשׁ, וְאַתָּה תָּבִיא בַּיָּד. גַּם אוֹפְּצְיָה” (עמ’ 7). בשיר העוקב אחריו, “אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי גּוֹמֶרֶת עִם הַשְּׁלִילָה”, מדמיינת המשוררת כיצד היא חוטפת את אהוב-לבהּ ובשלב מסוים הם מחזיקים ידיים “וְנַעֲשֶׂה / עֶשְׂרִים שְׁאֵלוֹת שֶׁל ‘הָאָרֶץ’ וַאֲפִלּוּ נִתְנַשֵּׁק” (עמ’ 8). בשיר הארוך “טינדר” מתארת רוזנק את העולם הגברי של אפליקציית ההיכרויות טינדר על מלוא החפצותיו, ואז חותמת בכך שהיא בוחרת שלא להשתתף בו ולא לכתוב דבר על עצמה “כִּי אֲנִי הִתְגַּעְגַּעְתִּי לָאָהוּב שֶׁלִּי / שֶׁתָּמִיד קְצָת הִתְבַּיֵשׁ לְהוֹרִיד אֶת הַחֻלְצָה / אֲפִלּוּ שֶׁהָיִינוּ רַק שְׁנֵינוּ לְבַד בָּעוֹלָם / וּבַחֶדֶר שֶׁלִּי” (עמ’ 35). כאן יש עדות לעוד מקור של יופי בשיריה של רוזנק: היכולת לקרב את הקורא עד למרחק נגיעה מדמותה. היא מצליחה לעשות זאת גם בשירים מכמירי הלב הנושאים געגוע אל אמהּ המתה, כמו למשל בשירים האוטוביוגרפיים הארוכים “נתוני הפתיחה” (עמ’ 11-10), “במלתחות של הנשים” (עמ’ 51-50), ובמקומות נוספים.

כוח היצירה של אודיה רוזנק מוביל אותה גם לכתיבת שירי מחאה נוקבים. חלק לא מבוטל מהם כבר הספיק לעורר הדים ברשתות החברתיות, כגון “עונש מוות לרוצחי נשים” (עמ’ 36), ו”אני שונאת את כל הפמיניסטיות” מנגד (עמ’ 54). יש בספר גם שירים העוסקים במגפת הקורונה, במיליון המובטלים בישראל, וב”נְאוּמֵי הַכָּזָב שֶׁל זֶה שֶׁאֵין לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ” (עמ’ 27). השיר שמתוכו לקוח הציטוט הזה, “בַּמִּגְדָּל”, הוא כנראה הראשון שמתייחס להיבט הסוציו-אקונומי של נפגעי המגפה, שפגעה יותר בעניים ופחות מזה בעשירים.

מדובר בספר שירים מרשים ביותר, שמשאיר רושם בלתי מבוטל גם בלי הצורך להשתמש במילים כמו “עַרְפִלִּי” ו”זַהֲרוּרִי”, או “אוּלַי בַּצֵּרוּף / יָרֵחַ זַהֲרוּרִי בִּשְׁמֵי לַיְלָה עַרְפִלִּי”, כפי שרוזנק כותבת על כך בשיר “הַמִּשְׁתַּדֶּלֶת”, שנולד אולי מרגע של חשש שהפואטיקה החשופה שלה, שכוללת גם תיאור של גילוח שיער המפשעות, לא תהיה מספיק מרשימה מבחינה ספרותית (עמ’ 105). היא כן. אבל ממש!

צפו באודיה רוזנק בתוכנית “סוכן תרבות”

צפו בליסה פרץ משוחחת עם אודיה רוזנק

אודיה רוזנק. צילום: אילן בשור.

2 תגובות

  1. התגעגעתי לפרסם כאן וזו רשימה אהובה עלי במיוחד כדי לחזור. שירתה של אודיה רוזנק נפלאה ממש!

  2. “בּוֹא, לַקֵּק אוֹתִי. // אַחֲרֵי זֶה יִקְרֶה מָה שֶׁיִּקְרֶה. יִמַּסּוּ הַקַּרְחוֹנִים / הַיַּבָּשׁוֹת יִשְׁקְעוּ תַּחַת כֹּבֶד הַמַּיִם / וַאֲנַחְנוּ נָמוּת. יוֹם אֶחָד. גַּם אֲנַחְנוּ נָמוּת. / אֲבָל לֹא כָּעֵת, כָּעֵת / בּוֹא, לַקֵּק אוֹתִי”. רשימה יפה, והציטוטים מושכי לב. תודה לאילן, לאודיה וליקום תרבות.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים + שש =