חלק ראשון של מאמר זה תמצאו כאן.

וכעת לחלק השני

חלק שני : פרידנאו – לייבניץ, וולטיר, ועגנון

ברשימה הקודמת התמקדתי בסיפור חיפושיו של המספר בן דמותו של עגנון אחר חדר למגורים בברלין בעת מלחמת העולם הראשונה, כפי שמתואר בסיפורו הידוע “עד הנה”. כפי שידוע עגנון עצמו נקלע שלא ברצונו למלחמת העולם הראשונה בעודו בברלין מאז 1912, ולא יכול היה להיחלץ מגרמניה כל עוד המלחמה מתחוללת.

מלכתחילה חפץ עגנון להעלות בנובלה “עד הנה” את רשמיו מהמצוקות שפקדו את גרמניה בעת מלחמה אכזרית, שפגיעתה באוכלוסייה האזרחית הלכה וגברה ככל שהתארכו שנות המלחמה. האופטימיות של הקייזר וחבר קציניו מאוגוסט 1914 החלה להיסדק נוכח העמידה של המדינות בהן נלחמה, עד לקריסת המערכות הצבאית והאזרחית, בריחת הקייזר וילהלם השני להולנד, והתמוטטות צבאו ומשטרו. עגנון נתן מלכתחילה לרשמיו את השם “בימות המלחמה”, שהומר לאחר מכן  לשם “עד הנה”. 

עטיפת המהדורה העברית של “עד הנה”

המפה שצייר עגנון בנובלה של אזור החיפושים אחר חדר למגוריו היא של הרובע שרלוטנבורג-ווילימסדורף. הוא נודד מחדר לחדר, בין שהחדר גרוע, ובין שבעלי החדר יורדים לחייו, אין הוא מוצא מנוח “יש שבעלת הבית מסבירה פנים ואין החדר מסביר פנים ויש שהחדר מסביר פנים ואין בעלת הבית מסבירה פנים”. 

במקום אחר הוא מספר על מגרעות חדר ששכר “החדר גופא נאה וכליו נאים ובעליו נוחים והגונים, ושני חלונות לחדר, אלא שלמטה מחלון אחד אטליז פתוח וריחו נודף, ולמטה מחלון אחד מקום חנייה של חשמליות”.

חלונו של חדר אחר בו הוא משתכן פונה למטבחי מסעדות או בית תמחוי  “צופה על ששה ושלושים חדרי בישול”. 

את מסכת החיפושים המייגעים אחר חדר למגורים הוא מתאר כך “מהלך לו אותו אדם מרובע לרובע ומרחוב לרחוב ומבית לבית ומבקש חדר. מרתיק על פתחי בתים והם נפתחים, ונשים יוצאות ומראות לו חדר, ויש שבעלת הבית מסבירה פנים ואין החדר מסביר פנים ויש שהחדר מסביר פנים ואין בעלת הבית מסבירה פנים. עומד לו אדם ושואל עצמו על מה יוותר על הארת פנים של זו או על הארת פנים של זה. לבסוף מפקיד הוא את תוחלתו בחדרים אחרים ובין חדר לחדר רגליו מהתלות בו ומביאות אותו לחדר שכבר נתעסק בו”.

הביוגרף של עגנון, דן לאור, מציין כי כתובות הדירות בהן התגורר עגנון היו באזור המערבי הבורגני של ברלין בקאנט שטראסה וברחובות סמוכים כמתואר בנובלה “ומאחר שדרתי כבר בשרלוטנבורג ובהאלנזיי ובוילמסדורף ובטירגרטן….”.

בפרק יב’ לסיפור מחליט המספר כי קצה נפשו בחדרים העלובים שמצא עד אותו זמן, ועליו לחפש חדר בשכונה חדשה שעד כה לא ניסה מזלו בה, פרידנאו.

הוא אכן מגיע לשכונה, הנמצאת בדרום רובע שנברג, שכונה חדשה שנבנתה בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. שכונה שתוכננה על ידי מתכנן ערים, שבתיה הנאים כמעט שלא ניזוקו על ידי הפצצות העיר במלחמת העולם השניה, ועל כן עד היום ניתן לחלוף ברחובות המוצלים, ולשער שבאחד מהם מצא המספר חדר לעצמו. שם השכונה החדשה, שאמור היה להיות אואזיס, נווה ירק בלב העיר התעשייתית, נבחר כ”עיר שלום” או מקום שהשלום שורה בו. אירוניה אמרנו? בשיאה של מלחמת העולם הוא מתיישב בנווה של שלום. השם נבחר על ידי בוני השכונה ונועד לאזכר את הסכם השלום שנכרת בין צרפת המובסת ופרוסיה ב-1871 במלון הברבור בפרנקפורט על המיין. Der Friede von Frankfurt 

בית המלון בפרנקפורט על המיין בו נחתם הסכם השלום פרוסיה וצרפת 1871 מקור הצילום ויקיפדיה Dirk Schneider (ds-foto) 

 בשלב זה בסיפור חלה תפנית, שהמבקר החריף ברוך קורצוייל ראה בה אולי המקום שממנו צריך להתחיל את הקריאה בנובלה “עד הנה”. למרבה האירוניה מגיע המספר כביכול אל המנוחה והנחלה, חדר נאה בשכונה השקטה פרידנאו, ונוטל לידיו לעת ערב באקראי ספר שמצא בחדר ששכר לקראו לפני השינה “הספר של וולטיר על מיטב העולמות”. המכיר את ספרות העולם, יודע לזהות את הספר אותו קרא המספר לפני השינה כ “קנדיד, או האופטימיות” של ההוגה הסופר הצרפתי וולטיר. ספר זה, שתורגם ונדפס בכל לשונות העולם, הוא מופת לסאטירה עד היום. ספרו של וולטיר הוא פרודיה אודות ההנחה הפילוסופית של הפילוסוף והמתמטיקאי הגרמני גוטפריד לייבניץ, איש אשכולות שטווה תמונת עולם פילוסופית-אופטימית על פיה האל ברא את העולם בו אנו חיים “כטוב בעולמות האפשריים”. מין ברירת מחדל אליה הוא מגיע מתוך הנחות פילוסופיות קודמות בדבר מהות החומר והתפשטותו בחלל.

המסקנה הפילוסופית של לייבניץ כי אנו חיים בעולם הטוב ביותר שהאל היה יכול לברוא גרמה לוולטיר לגיחוך, אותו העלה כפרודיה מבריקה בשם קנדיד.

בניין שנבנה ב- 1892 פרידנאו ברלין

האופטימיות של לייבניץ היתה על פי וולטיר עיוורון של פילוסוף. האם אין הוא חי במציאות? אותה המציאות האכזרית, הסתמית, בה מתנהל העולם, ללא שהאל המיטיב קובע את כיוונו?

וולטיר, כמו אחרים, הבין שהדיסוננס בין התאוריה של לייבניץ לעולם בו הוא חי רחב מכדי שלא לכתוב סאטירה על כך. קנדיד הצעיר, גיבורו של וולטיר, המחונך על פי התאוריה הלייבניצית בה אנו חיים בעולם הטוב שיכול היה האל לבחור עבורנו, מגורש לפתע מהטירה בה גדל, האחוזה המבודדת דמוית גן העדן התנכ”י, ונזרק למציאות אכזרית. הוא חווה חוויות נוראיות, שעל אף נימת ההגזמה שבהן המעוררת חיוך, עומדות בסתירה לאמונה עליה התחנך כי האל הטוב והמיטיב עשה באמת הכל כדי להעניק לנו את הטוב שבעולמות.

המספר ב”עד הנה”, שבא לברלין לספוג מנפלאות הקדמה האירופאית, מספריות המלאות ספרי חכמים, מחברה מודרנית המייצרת מוצרי צריכה לרווחת האוכלוסייה, נתקל לפתע במוראות מלחמה נוראה, בה מוסרות קליפות האופטימיות שהנאורות בנתה, האמונה ברוח האדם נשברת, והחיה שבאדם פורצת. מלתעותיה נשלפות ואדם לאדם זאב. העטיפה הפילוסופית הלייבניצית מתפוררת לא רק עבור קנדיד, אלא גם עבור המספר. האמונה היהודית הישנה בסדר העולם נסדקת במלחמת העולם. נוכח הסבל וההרג שמביאים בני האדם לעולם ניכר שאין לאל כלשהו שליטה על מעשיהם.

עבור קנדיד של וולטר ועבור עגנון די היה בחוויותיהם האישיות כדי לשים קץ לעידן התמימות.

שלט על חזית הבית בו נולד לייבניץ בלייפציג. צילם אבי גולדברג

התוצאה של השבר, שאפשר לקרוא לו גם השבר של המודרנה, משנה את כתיבתו של עגנון, ומסיטה את התמות העיקריות בספרו “עד הנה” מתיאור ריאליסטי של סבל אנושי בעת מלחמה, לצורת סיפור שונה, ולתיאור אירועים אזוטריים, אפילו סוריאליסטיים, שכביכול אינם קשורים לתמה המרכזית.

אם המציאות כאוטית, חסרת הגיון או שליטה, הרי גם דרך הסיפור הקלאסית הופכת לכאוטית. אי אפשר יותר לכתוב רומן קלאסי או “סיפור פשוט”. בנובלה זו מצטרף עגנון לכותבים המודרניים של החלק הראשון של המאה העשרים, כמו רוברט מוזיל שהתגורר אף הוא בברלין והרמן ברוך.  

הבית בו התגורר הסופר רוברט מוזיל בברלין, בקורפורסטנדאם. צילם אבי גולדברג

קיראו גם:

רות נצר על החלומות ב”עד הנה” של עגנון

עולם שהיה ונעלם: רחוב היהודים בעיירה קווידלינבורג. צילם אבי גולדברג, ליד אטליז חזיר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − 12 =